movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

סיפור יציאת מצרים וגדר שאלות הבנים

הרב שמואל ברוך גנוט
מח"ס ויאמר שמואל ושא"ס
אלעד

סיפור יציאת מצרים וגדר שאלות הבנים

יש לדעת האם ישנו חיוב או ענין לאבות לדאוג שכל בניהם ובנותיהם, כולל הנשואים, יסבו עימם בליל הסדר, כדי שהאבות יספרו לבניהם סיפור יציאת מצרים ויקיימו בכך מצות 'והגדת לבנך'. 

יש לדון האם האב צריך להיות בעצמו בליל הסדר ולספר לבניו, כדי לקיים מצות 'והגדת לבנך', או שמועיל שידאג שיספרו, מפיהם או מפי כתבים ששולח להם.

מוטי שלנו הוא בחור גדול בן 15 והוא קורא את ההגדה בעצמו. כאשר הוא יושב ליד שולחן הסדר שלנו והוא מעיין בפירושים ובהלכות החג, מבלי להקשיב לכל סיפורי יציאת מצרים שאבא מספר לילדים הקטנים. האם לא קיימנו במוטי מצות "והגדת לבנך"?

הנה רבים משלומי אמוני ישראל  מסבים ליד שולחן הסדר אצל הסבא, המקריא את ההגדה ומספר לנכדיו את סיפור יציאת מצרים. והנהבדרך כלל רק הסבא הוא זה שמספר, ויש לדעת ולהבין האם בניו וחתניו קיימו את מצות "והגדת לבנך" בכך שהסבא סיפר ולא הם? הלא, לכאורה, הם אלו שצריכים לספר לבניהם שלהם, ולא הסבא?!

הבה וננסה להבין ולהגדיר לעצמנו מה נדרש מאיתנו, האבות, בליל הסדר, ומה אנו צריכים לעשות, כדי לקיים את מצות "והגדת לבנך" כדת וכהלכה.

נאמר בתורה (שמות יג) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", ובהמשך נאמר: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". מפני דברי הפסוקים הללו, נאמר במשנה בפסחים (קטז, א) שלאחר שמוזגים כוס שני מארבע כוסות, שואל הבן את אביו, ואם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו לשאול מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. ועוד נאמר במשנה ש"לפי דעתו של בן- אביו מלמדו".

הרמב"ם (חמץ ומצה ז, א) פותח את הלכות סיפור יציאת מצרים כך: "מצוות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן... ומנין שבליל חמישה עשר, תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה", בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו, הרי זה משובח". ובהלכה הבאה פסק הרמב"ם: "מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו, שנאמר "והגדת לבנך". לפי דעתו של בן- אביו מלמדו... ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שאירע לנו במצרים וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו, הכל לפי דעתו של בן". ובהלכה ג' כותב הרמב"ם: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה וכותב הרמב"ם שאם אין לו בנים, אשתו שואלתו, ואם הוא לבדו, הוא שואל את עצמו.

בדברי הרמב"ם הללו אנו למדים שישנם שלושה חלקים במצוות סיפור יציאת מצרים. א) לספר את סיפור יציאת מצרים, ומצוה זו מוטלת על כל יהודי, אפילו הוא חכם ונבון, ואפילו בניו אינם נמצאים איתו כדי שיספר להם את ניסי ה' ונפלאותיו במצרים. ב) מצוה להודיע ולספר לבנים על יציאת מצרים ונפלאות ה' וניסיו, למרות שהבנים עצמם לא שאלו או התעניינו, על האב לספר להם, כל אחד לפי גילו ושכלו. ג) ישנה מצוה לספר ביציאת מצרים כמענה לשאלות התעניינות שהעלו הבנים בפני אביהם, ואם הבנים אינם נמצאים איתו, צריך לפתוח את הסיפור בשאלותיהם של יתר המסובים, כמו אשתו, או האדם בעצמו, השואל ומברר את הנושא לעצמו.

שהאב יספר או שהילדים ישמעו?

כאשר ראינו שישנה מצוה על האב לספר לבניו את סיפור יציאת מצרים, מלבד עצם סיפור יציאת מצרים שצריך לספר לעצמו, עלינו לדון האם גדר המצוה היא שהאב עצמו יספר לבניו, ובניו נחשבים כסוכה וכלולב שהם חפצי המצוה בהם מתקיימתמצות נטילת ארבעת המינים, או שגדר המצוה היא אינה בכך שהאב יספר בעצמו את הסיפור לבניו, אלא המצוה היא שמוטל על האב לדאוג לכך שבניו ישמעו את סיפור יציאת מצרים, כדי להעביר בכך את שלשלת האמונה בה' ובמשה עבדו, כפי שהאמונה באה לידי ביטוי ביציאת מצרים, ניסי ה' ומופתיו, עד קבלת התורה.

ההשלכות ההלכתיות העולות משאלה זו הן האם האב צריך לדאוג מראש שכל בניו ובנותיו יסבו עימו לשולחן הסדר, כדי שהוא יוכל לספר להם בעצמו את סיפור יציאת מצרים, והאם כאשר לא האבא עצמו עורך את הסדר ומספר את ההגדה, אלא הסבא או אדם אחר מהמסובים, האם האב מקיים בכך את חובתו לספר לבניו על יציאת מצרים, שאם נאמר שחובת האב היא לספר בעצמו לבניו את סיפור יציאת מצרים, אם כן כאשר הבנים נמצאים במקום אחר בליל הסדר, או כשאדם אחר מספר להם את הסיפור, לא ייצא האב ידי חובתו. וכמו כן, כאשר הבן עצמו יושב וקורא לעצמו את ההגדה, לא מקיים האב את מצות הסיפור, שהרי לא הוא סיפר לו, אלא הבן סיפר לעצמו. אך אם חובת "והגדת לבנך" פירושה שמוטל על האב לדאוג לכך שבניו ישמעו את סיפור יציאת מצרים, אם כן, כשהבנים שומעים את ההגדה במקום אחר, או שאדם אחר מספר אותה בליל הסדר, או שהבן קוראה בעצמו, האב יצא ידי חובתו, כי בניו שמעו את הסיפור והנה ממשיך הוא פתיל שרשרת הדורות של הסיפור העובר מאב לבנו ומבנו לנכדו.

ומהו הדין כאשר האב יודע אל נכון שבנו (הגדול, שאינו חייב בחינוכו) רחוק מקיום תורה ומצוות רח"ל, והוא אינו מספר או שומע את סיפור יציאת מצרים?

יתכן שההגדרה ההלכתית שונה היא מכפי שהצגנוה עד כה. ואכן, כל החיוב הוא אך ורק לספר לבניו הנמצאים עימו בשולחן הסדר, אך האב אינו חייב לספר את סיפור יציאת מצרים לבנים שאינם מסובים עימו, שכשם שאדם חייב לתת צדקה דווקא לעני המגיע לבקש ממנו צדקה, ואינו חייב לחזר אחר עניים ולפרנסם, וכפי שאדם שאין לו בית, אינו חייב לקנות בית כדי לקבוע בו מזוזה, או לקנות כבש כדי לקייםמצות זרוע לחיים וקיבה וראשית הגז, כך האב אינו חייב לחזר אחר בניו ובנותיו ולהביאם לליל הסדר, כדי לספר להם את סיפור יציאת מצרים. ורק אם נמצאים עימו, עליו לספר להם את הסיפור.

הגרש"ז אוירבך: רק לדאוג לילדים

כעת נפנה ונראה את דברי רבותינו בעניין.

החינוך (מצוה כא) כותב כך: "מצוות סיפור יציאת מצרים, לספר בעניין יציאת מצרים... ומה שאמר הכתוב "לבנך", לאו דווקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה". הרי שלדעת ספר החינוך, אין כלל מצוה מיוחדת לספר סיפור יציאת מצרים לבנים, אלא שאם הבנים נמצאים יחד איתו, עליו לספר להם או לכל אדם אחר. אמנם מדברי הרמב"ם למדנו שישנה מצוה מיוחדת להודיע לבנים את סיפור יציאת מצרים. (וראו במנ"ח שם).

בספר "רץ כצבי" (לידידי הרה"ג רבי צבי רייזמן שליט"א, ח"ח סימן ט"ז) דן גם הוא בנושא זה והוא מצטט את דברי מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הליכות שלמה, סדר ליל פסח, מגיד אות לא), שכתבו בשמו כי "רבים המסובים יחד, אין חיוב על כל אחד מהם לספר סיפור יציאת מצרים לבניו בעצמו, אלא די בכך שאחד המסובים מספר לכולם, שעיקר החיוב על האב שישמעו בניו בלילה הזה סיפור יציאת מצרים, וכיון ששומעים הסיפור כראוי, סגי, ואף אין צריך למנות את המספר כשלוחו על כך אלא ממילא יוצא ידי חובתו".

גם הגר"מ שטרנבוך שליט"א (שו"ת תשובות והנהגות ח"ה סימן ק"כ) מסביר שכאשר המשפחה כולה מסיבה יחד ליד שולחן הסדר והסבא הוא זה שמספר, יוצא גם האב ידי חובה בכך שבנו, הוא נכדו של הסבא, שומע את הסיפור מהסבא, כימצות "והגדת לבנך" פירושה שעיקרה שהבן ישמע וידע את עניין יציאת מצרים, והסבא נחשב לשלוחו של האב, שהרי למטרה זו הגיע אליו לליל הסדר, וכיון שאין זה "מצוה שבגופו", מועילה שליחות בדבר. גם בשו"ת בצל החכמה (ח"ו סימן ס"ז) כותב שהסבא מוציא את בניו וחתניו מדין "שומע כעונה" בסיפור יציאת מצרים שמספר לבניהם, והוא תולה זאת במחלוקת הבית הלוי והחזון איש הנודעת האם שמיעת הדיבור מפי המדבר מחשיבה את השומע למדבר עם כל תנאיו.

שמיעת הסיפור מקלטת

נתבונן ונראה, שישנו הבדל בדברי פוסקי זמנינו בעניין זה. מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל מסביר שכל העניין הוא שהאב צריך לדאוג שבנו ישמע את סיפור יציאת מצרים, ואין צורך להגיע לדיני שליחות או "שומע כעונה", ואילו ה"תשובות והנהגות" וה"בצל החכמה" סוברים שהסבא נחשב לשלוחו של האב והם דנים ומפלפלים בהרחבה בדיני שליחות ו"שומע כעונה".

ואכן, ה"מנחת חינוך" (מצוה כ"א אות ד') ובשו"ת חתם סופר (ח"א או"ח סימן ט"ו) כתבו שניתן לצאת בשמיעת סיפור יציאת מצרים של אדם אחר, מדין "שומע כעונה", וכתבו שצריך שהמספר יהיה "מחויב בדבר", ושלא ניתן לצאת ידי חובת הסיפור בשמיעתו של אדם שאינו מחויב.

ואמנם לעניות דעתי יש לחלק היטב ולומר שאכן, בעוד שאת מצות סיפור יציאת מצרים עצמה צריך האדם לספר בעצמו, או לצאת בחובת הסיפור לעצמו על ידי שמיעה מאדם אחר (מדין "שומע כעונה"), אך מצות "והגדת לבנך" אין חיובה שדווקא האב עצמו יספר בפועל לבניו את סיפור יציאת מצרים, אלא נדרש ממנו לדאוג לכך שהבנים ישמעו את הסיפור, ואם כן, אם הבנים שמעו את הסיפור, יצאו הם ידי חובה למרות שאדם אחר סיפר אותו, כי העיקר הוא שיידעו את הסיפור ולקחיו. ולכן כאשר סיפר לנכדיו, גם האב קיים בכך את המצוה, כי המצוה המוטלת עליו היא שהבנים ישמעו את הסיפור, והנה שמעו הם אותו בליל הסדר כהלכתו. (ואכן, המנחת חינוך והחתם סופר אינם עוסקים בחלק ה"והגדת לבנך", אלא בחלק סיפור יציאת מצרים עצמו, בו מחויב כל אדם לספר גם ללא בנים).

אם נכונים הם דברינו, אזי אם האב מספר את סיפור יציאת מצרים, ובניו מגיעים לליל הסדר בשעה מאוחרת יותר, לאחר שהוא כבר סיים לספר למסובים את ההגדה, יוכל הוא לבקש מאחד הילדים הקטנים לספר לבנים את הסיפור, או להכין מערב החג קלטת שתופעל ב"שעון שבת" וכדומה, והקלטת תספר את הסיפור לבניו (מבלי לדון כעת בעצם הפעלת קלטת על ידי שעון שבת, כאשר הגר"י זילברשטיין שליט"א דן במקרה כזה בהגדת "חשוקי חמד"). וזאת משום שמטרת ההודעה והסיפור לבנים הוא שהבנים יחכימו וישמעו, ואין זה משנה האם ישמעו מאביהם עצמו, מאדם המחויב בסיפור או מקוף או מכונת הקלטה.

בנוסף יש להעיר על דברי ה"בצל החכמה" שכתב שהאב יוצא משמיעת הסב מדין "שומע כעונה", כי הגם שלדעת החזון איש השומע נחשב כאילו דיבר, עם כל תנאי הדיבור של המדבר, כגון קול רם, עדיין אין זה אומר שזה נחשב שגם אנשים אחרים שמעו מהשומע, רק מפני שהשומע נחשב למדבר. והיינו שבמקום שצריך השומע לדבר בקול רם, נחשב הוא שאכן דיבר בקול רם מחמת שכך דיבר מי ששמע ממנו. אך כאן לא צריך רק שהמספר יספר לאחרים, אלא שגם האחרים ישמעו ממנו. ואם כן גם אם שמיעתו מחשיבתו כמי שסיפר, אך העיקר חסר, כי סיפר, אך לא שמעו ממנו אלא מהמספר, ואם נאמר שחיוב האב אינו רק לדאוג לכך שהבנים ישמעו את הסיפור, אלא שהוא גם יספר להם והם ישמעו, לא נראה (לעניות דעתי) ש'שומע כעונה' מועיל לכך.

מרן הגר"ח קנייבסקי: מספיק שיקראו את ההגדה

לפני מספר שנים הסבתי בשולחן הסדר של אבי שליט"א ואבי מורי הוא זה שקרא בקול את ההגדה וסיפר את סיפור יציאת מצרים, כפי הנהוג. באותו השבוע, באחד מימי חול המועד, סיפרתי על כך למו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, ושאלתי כיצד אני קיימתי את מצוות "והגדת לבנך", כאשר אבי הוא זה שסיפר ביציאת מצרים? ומרן שליט"א השיב: "כשאתה קורא את ההגדה ביחד עם כולם, ואומר להם לקרוא גם את ההגדה, אתה יוצא ידי חובה. הם הרי קוראים לבד את השאלות של "מה נשתנה" ואת התשובות של ההגדה"...והוספתי לשאול: "ולא צריך שאני אדגיש להם בעצמי את סיפור יציאת מצרים?"-ומרן שליט"א השיב: "לא צריך!".

מו"ר הגר"ח שליט"א מאיר את עינינו ומבאר לנו בדברים אלו שמצות "והגדת לבנך" היא שהאב צריך לדאוג שבניו ישמעו את סיפור יציאת מצרים, ואין צורך שהם ישמעוהו ממנו או מאדם אחר, אלא עצם זה שהאב דואג לכך שילדיו יספרו בעצמם ולעצמם את ההגדה, כבר התקיימה המצוה כהלכתה.

דברים אלו מבוארים, כך לפי הבנתי, ב"ערוך השולחן" (סימן תעג, כ). הרמ"א (סימן תעג, ו) כותב שצריך להסביר לנשים ולילדים את כל ההגדה בשפתם המדוברת, ואם אינם מבינים ארמית ולשון הקודש, צריך האב לבאר להם את ההגדה ולקרותה בשפתם. וכתב על כך הערוך השולחן שדווקא בזמנם הוצרכו להסביר ולבאר את ההגדה, אך בימינו "נתרבו הדפוסים ונדפסה הגדה בלשון לעז, וכל הנשים והתינוקות שלנו קוראים מעצמם, לא נהגו לבאר להם, כי הן יודעות בעצמן לקרוא ולהבין עניין יציאת מצרים"- הרי לנו שהאב יוצא ידי חובת סיפור לבניו הקטנים, כשבניו קוראים לבדם את ההגדה ומבינים אותה אל נכון, וזה מבלי שהאב מבאר ומסביר מעצמו יותר על דברי ההגדה בעצמה.

וכאמור, ההבנה בדבר היא בכך שהאב צריך לדאוג להעברת האמונה הבאה על ידי סיפור יציאת מצרים, וכאשר הבנים עצמם קוראים את ההגדה, הנה התקיימה לה תכלית המצוה.

לספר לאחר גילוי סקרנות ותהייה

כפי שלמדנו מדברי המשנה והגמרא בפסחים, וכפי שנפסק ברמב"ם, ישנו חיוב על האב לדאוג לכך שבניו ישאלו שאלות על צורת הסדר ועל השינויים שנעשים בו. הגמרא (פסחים קטו, ב) אומרת שעלינו לעקור את השולחן כדי שהתינוקות ישאלו מדוע עושים כך, והגמרא (קט, א) אומרת ש"חוטפים מצות בלילי פסחים בשביל שהתינוקות ישאלו" (ראו בגירסה שם). וכך פסק הרמב"ם: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים את השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו".

אם נתבונן בדברי הגמרא נראה שחז"ל הקפידו שהתינוקות הם אלו שישאלו, ולא הבנים הגדולים. וכך כתב המהרי"ל: "ומאד חביבה מצות הסדר, שלא מצינו שהקפידה התורה על תינוקות יותר מבלילה זה, ככתוב "והגדת לבנך", אף על גב שכתוב ב"הקהל את הנשים והטף", שם הוא כדי ליתן שכר טוב למביאיהן". הרי שגם המהרי"ל מדגיש לנו שהתורה הקפידה שנעורר ונספר לילדים הקטנים דווקא, וכפי שמצינו במצוות "הקהל", שעלינו להביא לבית המקדש את הילדים הקטנים (רק שטעם הבאתם למצוות הקהל שונה הוא מטעם המצוה כאן, כפי שכותב המהרי"ל).

ואמנם יחד עם זאת אנו למדים שהאב חייב לספר ולהודיע על יציאת מצרים גם לבנים הגדולים, כמובא במשנה שם וכנפסק ברמב"ם שם, ואנו למדים שכאשר הקטנים אינם שואלים, ישאלו המסובים זה לזה, או האישה היא זאת שתשאל, ואם האדם מיסב לבדו, ישאל הוא לעצמו.

הדברים יוסברו כך: התורה אומרת ש"והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". הסיפור הטוב ביותר הוא סיפור הנובע כתשובה לתהייה ושאלה סקרנית, של שואל שבאמת אינו יודע ורוצה להבין ולשמוע את הסיפור. ולכן מסיבה זו אנו מצווים לעורר דווקא את התינוקות, אלו הילדים שבאמת אינם יודעים עדיין, לשאול ולנסות להבין במה שונה ליל הסדר מכל הלילות. כי כאשר נצטרך לתת תשובות לאלו ששואלים באמת מחוסר ידיעה, אלו הילדים הקטנים, נצטרך לספר להם את הסיפור היטב, להרחיב בו ולחדדו.

ואמנם, אם הקטנים אינם שואלים, נוכל לחדד את הסיפור באופן פחות טוב, על ידי שאנו המבוגרים נשאל וננסה להבין יותר, לתהות ולדון, כי סיפור המגיע מתוך שאלה, מסופר טוב יותר, ולכן תיקנו חכמים שסיפור יציאת מצרים צריך לבוא מתוך שאלה ותהייה.

כאמור, הטוב ביותר הוא שנספר מתוך שאלת התינוקות, שאינם מבינים ולכן שואלים שאלה אמיתית, שנובעת מחוסר ידע ולא מחמת ההלכה המחייבת אותם לשאול אותנו "מה נשתנה". אך אם הקטנים אינם שואלים, ניתן לספר את הסיפור גם מתוככי שאלת המבוגרים, ואפילו מתוך שאלת האדם לעצמו, כי סיפור המסופר לאחר שאלה, מסופר טוב יותר.

ושאלתי את מו"ר הגר"ח קניבסקי האם אכן כן, ישנה מעלה יתירה שישאלו קודם התינוקות  השואלים באמת מחוסר ידע והבנה, ורק אם הם לא ישאלו, ישאלו הגדולים יותר, והשיב: 'נכון'.

שאלות "מה נשתנה"

נאמר במשנה (פסחים קטז, א): "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו, ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אין אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". ופירש רש"י: "כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה". וכן פירש הרשב"ם בפירושו הראשון ובפי' הר"י מלוניל ותלמיד הרמב"ן. (והרשב"ם פי' בפירושו השני ש"דין הוא שיהא שואל במזיגת כוס שני מה נשתנה"). וכן כתב הטור (סי' תעג): "ומוזגין מיד כוס ב' כדי שישאל התינוק למה שותין כוס ב' קודם סעודה". וצ"ע דא"כ מדוע שאלה זו לא נכללת בארבע הקושיות של 'מה נשתנה'.

וראיתי שהביאו בשם ס' מצא חן ובשם חידושי מהרי"ח (שבסוף המשניות), שכשהבן שואל מעצמו, אינו שואל אלא על מזיגת הכוס, ואז א"צ לומר כלל "מה נשתנה". ואולם לענ"ד לא משמע שהכוונה לשאלת הבן מעצמו, שלשון "וכאן הבן שואל" משמעותה שחייב הוא לשאול כן, ולא נקטי' לשון של "כדי שישאלו", כפי שמצינו במקומות אחרים בדין זה. ובפרט שלדעת התוספות (פסחים קטו, ב ד"ה כדי) גם אם התינוקות שאלו שאלה מעצמם, צריכים להוסיף ולשאול 'מה נשתנה', וצ"ע.

וידידי הרה"ג ר' יעקב אזולאי ביאר יפה, שמזיגת הכוס השני נועדה רק לעורר הבן להתחיל לתהות לשינויים הנרקמים מול עיניו, ועל ידי שיתחיל לשאול ולגלות סקרנות, יתעורר לשאול גם את יתר הקושיות המופיעות ב'מה נשתנה'. ונמצא ששאלה סזו היא שאלה מקדימה, לפתיחת הלב לשאול, ואינה חלק מהשאלות שב'מה נשתנה'.

ועוד קשה, ובשאלה זו כבר עמד הרשב"ץ ועוד אחרונים, כיצד הבן שואל על מרור וטיבול שני ואכילת הבשר צלי, והרי עדיין לא אכלו כן, וצ"ע. ומו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר לי לפני מספר שנים שזאת שאלה עתיקה, והילדים זוכרים משנה שעברה...

ואם כן, נמצא שזאת שאלה פורמלית-רישמית, ללא משמעות אמיתית. שהרי הקטנים אינם שואלים כך מתוך סקרנות ותהייה אמיתית, שהרי עדיין לא ראו שכך קורה, אלא שכך זוכרים משנים עברו או שכך לימדו אותם לשאול, ובהכרח שאכן שאלות ה'מה נשתנה' הם רק שאלות לצורך השאלה, ולא כשאלות אמיתיות.


מה ניתן לחדש לילדינו הקטנים?

אם בימים עברו היו הילדים הקטנים שואלים מתוך חוסר ידע והאבות היו יכולים לחדש ולהוסיף להם בסיפור יציאת מצרים, הרי שבימינו אנו יודעים כל ילדי הגן והחיידר את מיטב סיפור יציאת מצרים, הלכותיו ומדרשיו, עד שכמעט ולא ניתן לחדש לילדינו דבר. הם בקיאים במדרשים ולנו לא נותר אלא להקשיב להם ולשומעם מספרים ברהיטות הכל בכל מכל כל. ואם כן, כיצד נוכל לגרום להם לשאול ולתהות על שינוי הסדר, כאשר הם יודעים כבר מראש את כל התשובות? הלא גם התינוקות של ימינו- נחשבים למבוגרים לעניין זה, האם עקרנו לעצמו את מעלת שאלת התינוקות?

יתכן שיש פתרון גם לכך. חז"ל אמרו שמוטל על האבא לעשות דברים משונים בליל הסדר, כמו לחטוף את המצות, או לעקור את השולחן ולסלקו, הכל כדי שהילדים ישאלו וינסו להבין מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. מדברי חז"ל אנו רואים שהאבות הקדישו מאמץ לשנות מהמקובל, גם בדברים שאינם נוגעים לעיקר הסדר, כמו לטבול את הכרפס במי מלח, לקחת את השולחן ממקומו ולחטוף מצות אחד מהשני.

הרמב"ם כותב שאחד השינויים הוא חלוקת קליות ואגוזים, וכאן יש לשאול, הרי הרמב"ם עצמו בהלכות יום טוב כותב ששמחת כל חג מחייבת את ההורים לחלק קליות ואגוזים, ואם כן, מהו השינוי בכך שהנה האבא מחלק קליות ואגוזים, כמו בכל חג? אלא בהכרח (וכך אמר לי גם מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א), עצם השינוי הוא שבכל חג אבא מחלק אגוזים בבוקר, וכעת הוא מחלקם כבר בלילה, הוא שינוי טוב, כי כל שינוי המעורר תהיות ושאלות- מתקבל בברכה. ולכן ראוי שנשנה דבר מה מהסדר של ליל הסדר אליו הורגלנו. אולי נחלק מתנה לילדים כבר בשובנו הביתה מתפילת ערבית, אולי נגיש צלחת שוקולדים לשולחן מיד לאחר הקידוש, וכדומה, וכך נגרום לילדינו לשאול מדוע אנו עושים זאת, ואנו נשיב להם כי "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם".

שאלתי את מו"ר הגר"ח קניבסקי האם אכן כן, שבזמנינו כדאי לשנות בדברים אחרים כדי שהתינוקות ישאלו, והשיב: 'אולי'.

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, שולמית בת בת שבע לבשורות טובות, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 17954246

אתר השבת