חומש שמות
דבר החסידות – פרשת בא
- פרטים
- קטגוריה: פרשת בא
- פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 22:51
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 532
ב"ה
דבר החסידות – פרשת בא
מדה כנגד מדה
שח הרה"ק רבי יצחק מאיר מגור, בעל חידושי הרי"ם:
נאמר (פרשתנו י, כג) "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו".
– יען שלא ראו איש את אחיו, לכן לא קמו איש מתחתיו...
("חסידים מספרים" (הרי"ל לוין) ח"א עמ' 107)
~~~
על הפסוק (פרשתנו יג, יג): "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו" מפרש רש"י: "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו; הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יפסיד ממונו".
וצריך להבין:
א) לכאורה יש כאן ברש"י שני עניינים: (א) מהו פירוש "עריפה": עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו, (ב) הטעם למצוות עריפה: הוא הפסיד ממונו של כהן כו'. ומדוע מביא את שניהם ביחד, ואינו מחלקם לשני כותרות ("דיבור-המתחיל") כדרכו במקומות אחרים*?
ב) מדוע מביא רש"י בכלל את הטעם למצוות עריפה, הרי אין פירוש רש"י ספר של טעמי המצוות, ולא מצינו בדרך כלל שיפרש טעמן של מצוות**?
ויש לבאר:
תחילת פירוש רש"י "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו" מעוררות שאלה אצל הלומד: הרי הריגת החמור בדרך זו של עריפה מאחורה – תוך כדי שבירת עצם הצוואר – גורמות ייסורים וצער לחמור***, ומדוע ציוותה התורה להורגו בצורה כזו (וכידוע הזהירות בצער בעלי חיים, שלכן שוחטים דווקא בהולכת סכין בצוואר)?
ועל כך משיב רש"י: "הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יפסיד ממונו", כלומר:
סירובו של בעל החמור לפדות את החמור מן הכהן אינו מביא לו רווח או תועלת כלשהי, כי גם אם לא יפדה אותו יהיה החמור אסור בהנאה (כמובן מדברי רש"י "נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה, שדווקא הפדייה מתירה את החמור), אדרבה – הוא מוכן לספוג את הפסד החמור כולו ובלבד שלא יצטרך לתת שה לכהן, ויוצא שהתנהגותו היא אכזריות גרידא כלפי הכהן.
לכן מענישים אותו, שלא זו בלבד שחמורו נהרג, אלא עליו לעורפו בקופיץ מאחוריו והורגו – עליו להתנהג באכזריות לחמורו בפעולה שהיא הפסד בלבד, ועי"ז ישים אל לבו לאכזריות הנהגתו ש"הפסיד ממונו של כהן".
ולפ"ז י"ל שיוצא לנו חידוש הלכה מרש"י כאן:
דהנה ישנה חקירה האם יכול אדם לערוף פטר חמור של חבירו (מנחת חינוך מצוה כג בסופה. אלא שהוא דן בזה מכיוון אחר: האם זה נקרא מזיק ממון חבירו, או שמכיון שאחרי שלושים יום כופין אותו לערוף אין זה מזיק).
ולפי דברי רש"י כאן "לפיכך יפסיד ממונו" – יש לדייק שרש"י משַנה מלשון הברייתא (בכורות י, ב) "לפיכך יופסד ממונו", כי לדעת רש"י צריך בעה"בבעצמו לערוף את חמורו, כי דווקא בכך מתקיים עונשו כמבואר לעיל, ולכן מצוה זו אי אפשר לעשותה ע"י שליח.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לו, בא שיחה ג (עמ' 59 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' רט-י.
______________
*) ראה לדוגמא פרש"י פרשתנו: י, כא. שם כב. יב, ב. שם כח.
**) ראה ספר כללי רש"י (קה"ת תש"מ) פ"ג אות 11 (בהוצאת תנש"א פ"ב אות 17) וש"נ.
**) דעורפו היינו "קוצץ" (רש"י שופטים כא, ד), וראה טיו"ד סשכ"א (ורמ"א שם ס"י) "מכהו בקופיץ כו'" – ודלא כשחיטה שחותך בהולכה (והובאה). [וביד רמה סנהדרין נב, ב: "לפי שפי הקופיץ עב ואינו חד כסייף, וכשהוא חותך אינו חותך בלבד אלא משבר את הבשר הסמוך למקום חתך מכאן ומכאן"] ועי' עוד לקו"ש חלק כד ע' 125 הערות 41-42 וש"נ.