פרשת נח

וורט לשבת פרשת נח

הרב אברהם חיים זילבר שליט"א

מה היה כ"כ טוב בתיבה?

בסיום המבול (ח, טז) מצווה הקב"ה לנח "צא מן התיבה". וקשה: הרי כבר מדובר בשלב של 'יבשה הארץ' ובלשון חז"ל: 'נעשה גריד כהלכתה', ולשם מה היה צורך בציווי מיוחד 'צא מן התיבה'?

וביותר קשה ההמשך: "כל החיה וגו' היצא איתך" ומפרש רש"י: "אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה", ולא מובן מה היה כל-כך טוב בתיבה שנח והחיות לא רצו לצאת משם עד שהקב"ה כביכול הכריח אותם לצאת?

מבואר בחסידות, שבתיבת נח שרר שלום ושלוה מעין דלעתיד לבוא: "וגר זאב עם כבש גו' לא ירעו ולא ישחיתו", שהרי בתיבה היו כל סוגי החיות ולא טרפו זה את זה! ואף שהם היו בתוך כלובים, כנאמר 'קינים תעשה את התיבה' הרי ע"פ טבע לא ייתכן לשמונה בני אדם להשתלט על גן-חיות כזה ענק, ועוד שבכניסתם לתיבה יכלו להזיק זל"ז, אלא שהיתה שם תכונה ניסית של 'ונער קטן נוהג בם' מעין לעת"ל [ומה שהארי הכיש את נח הי' מקרה נדיר ובגלל סיבה ש"הן צדיק בארץ ישולם"].

על-פי-זה מובן מדוע לא רצה נח לצאת מהתיבה, כי היה שם גילוי של ימות המשיח, ובודאי החיות הרעות שהיו במצב של 'ואריה כבקר יאכל תבן', לא רצו לצאת משם כדי... להפוך שוב לחיות טורפות ומזיקות!

הוראה מהציווי "צא מן התיבה": ישנם כאלה היושבים בד' אמות של תורה ותפלה, ועליהם לדעת, שיש גם זמן שצריך 'לצאת מן התיבה' ולתקן את העולם שבחוץ ע"י קירוב לבבות ישראל לאבינו שבשמים.

שבת שלום וחודש טוב!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כה, נח שיחה ג'. ומומלץ לכל 'מבקש' לעיין בגוף השיחה לחזות באפשרויות השונות ליישוב הקושיא ובירור הכסף מן הסיגים, כי טוב האור ומתוק לעינים.

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: פרשת נח

פורסם ב26 אוקטובר 2020

כניסות: 1821

• דבר החסידות
• הרב אברהם חיים זילבר
• פרשת נח

בס"ד ערב ר"ח מרחשון תשע"ה          פרשת נֹח

יהא השיעור להצלחת והצלת עם ישראל /לרפואת הרב זאב בן רות (קרוב)/יחזקאל בן לאה / מנחם בן פנינה פערל (שינברגר)/ יהודה יצחק בן איריס (הישראלי)/פסה בן פגא (שטיין)/ אסתר בת פסיה לאה (לוי)/רבקה בת שושנה וכל החולים והפצועים בעם ישראל / לע"נ האדמו"ר מפיאסצנה רבי קלונימוס קלמיש בן רבי אלימלך שפירא זצ"ל (ד' חשון תש"ד)/לע"נ אורי בן גרשון פרצ'יק ז"ל / לע"נ שרונה (ברוך) בת יעקב אריה ז"ל / לע"נ שלושת החטופים:אייל בן אורי,גיל-עד מיכאל בן אופיר,יעקב נפתלי בן אבי הי"ד /לע"נ החיילים הגיבורים שלחמו באומץ,במסירות ובאמונה ולהרבות בעם ישראל אמונה ובטחון/ אהבה ואחוה ושלום ורעות

                                                   נוח לך?!

      נוחות ונוחיות הם דברים נעימים וחשובים.האדם צריך נעליים נוחות להליכה,כסא נוח,ועוד דברים שיהיה לו נוח להשתמש בהם. על האדם להרגיש נוח עם עצמו,להרגיש נוח בסביבה שבה הוא נמצא,להרגיש נוח עם האנשים הסובבים אותו, וגם ובעיקר האדם בעצמו צריך להיות נוח לבריות.

      מותר ואף רצוי שיהיה לאדם נוח,אך ברור שלא תמיד ולא בכל מצב ניתן להימצא בנוחות וצריך להתמודד גם כשלא נוח.(כיום,במבט לאחור תמוה לי כיצד יצאתי למחנה קיץ שבו אין תנאי נוחות,אלא יש הרבה אי-נוחות ואף נהניתי מכך...)

      שם הפרשה:נֹח ומעיסוק בשם הפרשה ניתן ללמוד דברים רבים.רש"י מפרש שנוח יצר מחרשה שבודאי בעזרתה נוח וקל יותר לחרוש את האדמה,אך בתיבה התמודד נח עם מצב יום יומי מאוד לא נוח,כפי שמתואר במדרש תנחומא: "כל י"ב חודש שהיה נֹח בתיבה, לא ראה שינה, לא הוא ולא  בניו, לא ביום ולא בלילה, שהיה עוסק וזן את הבריות שעמו. והיה מגיש לכל בהמה, חיה ועוף את אכלם כלימודם, ובשעות שהם למודים לאכול. יש בהמה, שהיא אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתים ויש בשליש הלילה ויש בחצות ויש בקרות הגבר (=תרנגול), והיה נותן לַכל מזונו בשעתו".

שאלה למחשבה:מה נחשב עבורך כחיים נוחים? (כל אדם עשוי להשיב תשובה שונה)

     האדם מתאמץ כדי להגיע למה שנחשב לחיי נוחות:רוצה שתהיה לו דירה משלו,מכונית פרטית ועוד אביזרים רבים,אך יוצא שהמרדף אחרי "חיים נוחים" הוא אין סופי (נהוג כיום לומר שכבר בעת  רכישת מחשב חדש או פלאפון,אייפון,טאבלט ועוד,כבר נוצר מכשיר חדשני ומשוכלל ממנו) וגם מה שנתפס כנוח,בעצם לא תמיד הוא נוח.האם תמיד נוח לך לנהוג ברכבך הפרטי? לעתים זו נוחות מדומה,כי צריך להשקיע אנרגיה רבה בנהיגה,להתעצבן מנהגים שונים שצופרים,נוהגים לא כראוי,"להיתקע" בפקקים ועוד.

     לעומת הדברים שאנו רוצים כדי להקל על עצמנו ולתרום לנוחותנו,יש דברים רבים שאינם קלים ונוחים  ולמרות זאת אנו רוצים אותם ומשקיעים מאמצים כדי להשיגם.

      לא קל ולא נוח להיות רווק/ה (בעיקר בחברה,שבה כמו בתיבת נוח,נראה לך שכולם מסביב הם זוגות) ואנו מאוד רוצים לחיות בזוגיות,אך גם לא קל ולא תמיד נוח להיות נשוי/אה,לא קל ולא תמיד נוח לגדל ילדים,לא קל ולא נוח להשקיע ימים ולילות וללמוד למבחנים/לבגרות/לתואר,ואפשר לתת דוגמאות רבות נוספות.

שאלה למחשבה:האם נוח לך לקיים מצוות?ובכלל-האם אתה עושה תמיד רק דברים שנוח לך?

      לא תמיד נוח וקל לקיים מצוה,לדוגמא:חורף.קר.צריך לקום לתפילה,אך מתחשק להישאר מתחת לשמיכה או:את/ה עסוק/ה בדבר מה ואבא או אמא (או חבר/ה) מבקשים את עזרתך (ואפשר לתת דוגמאות רבות נוספות) אך כאשר את/ה מתגבר/ת כארי ומקיים/ת את המצוה –את/ה חש/ה סיפוק והרגשה טובה שהתגברת על רצונך הראשוני,לעשות את הדבר שנראה לך כנוחעבורך,אך אינו בהכרח הדבר הטוב והנכון עבורך.

      כך הדבר בכל התנהגות של האדם.לעתים על האדם לבחור בין עשיית הדבר הטוב והנכון לבין עשיית הדבר הנוח לו.דוד המלך אמר:"נשבע (=האדם התחייב התחיבות כלשהי) להרע (=קיום השבועה עלול לגרום לאדם עצמו לרעה) ולא ימיר (=לא יפר את שבועתו)"(תהלים ט"ו,4) אם האדם הבטיח שיעשה דבר מה ואח"כ הוא מבין שהדבר מרע לו עצמו,ולא נוח לו לקיים את שהבטיח-עדיין הוא יקיים את דבריו,ובודאי שיקיים כל דבר שהבטיח כאשר אינו גורם רעה לעצמו.רש"י (על אתר) פירש:"נשבע להרע":"לעצמו (=ברור שהאדם הצדיק לא נשבע להרע למישהו,אלא הכוונה שהוא נשבע לעשות דבר כלשהו ובקיום דבר השבועה עלול להיגרם לו רע)."ולא ימיר" שבועתו.קל וחומר שאינה ממירה בדבר שאינה לרעתו" ואבן עזרא הביא דוגמא לדבר שהאדם התחייב לעשותו,ולמרות שלא נוח לו-הוא לא ממיר את שבועתו:"נשבע להרע":נפשו (=האדם הצדיק התחייב על דבר בקשר לעצמו),כמו לצום (=האדם התחייב לצום ביום כלשהו),כי יכחיש (=ירזה,ייעשה כחוש) הבשר" אם האדם התחייב לצום,אז הוא יקיים זאת ואם האדם הבטיח שיעזור לאדם אחר,או כל הבטחה אחרת, הוא יקיים זאת אף אם הדבר לא נוח לו ומקשה עליו.

      הדבר שצריך להדריך את האדם הוא מה הדבר הנכון לעשותו.היצר- שיש המכנים אותו "יצר הנוח",מנסה לגרום לאדם לעשות את מה שנוח לו ואף משכנע את האדם שכדאי לו לעשות זאת.על האדם לחשוב:האם הנוחות היא המדד החשוב והעיקרי בחיים?

     כדי להצליח בכל דבר בחיים,על האדם להיות מוכן להשקיע ולהתאמץ,לעשות את מה שצריך ולא רק את שנוח לו לעשות וכך הדבר גם בקיום המצוות. לא מקיימים מצוה רק כשנוח ונעים לאדם לעשותה.ניתנו בתורה תרי"ג (=613) מצוות,ולא נאמר לכל אדם: בחר/י את המצוות שמוצאות חן בעיניך ואת מה שנוח לך,אלא על האדם לקיים את המצוות ולעשות את רצון ה',שברא את העולם ואת כל אשר בו ונתן לנו בתורה את הוראות היצרן,כדי שנחיה נכון בעולם.

    האדמו"ר קלונימוס קלמיש מפיאסצנה זצוק"ל שנהרג בשואה ב-ד' מרחשון תש"ד,כתב כשמלאו לו ארבעים שנה:"ומה אקבל עלי ללמוד?! כמדומני שמה שאפשר לי שלא ללכת בטל-אינני הולך בטל (=הרב למד ולימד,התאמץ מעל ומעבר לעודד את היהודים בתקופת השואה,חרף צרותיו האישיות),להתרחק מן התאוות-אם אין יצרי מרמה אותי,ב"ה אינני משועבד לתאוה חס וחלילה. מה חסר לי?! פשוט להיות יהודי חסר לי. דומה אני בעיני כדמות אדם מצויר שהכל יש: הגוונים,הצורה וכו',ורק אחת חסרה,הנשמה חסרה. ריבונו של עולם צופה ומביט כל נעלם,לפניך אתוודה ומלפניך אתחנן. מושלך ומרוחק אני ממך ומכל היכליך הרחק מאוד,פשוט רוצה אני מעתה להתגייר ולהיות מעתה יהודי. ריבונו של עולם הושיעני שלא אבלה את שארית שנותי בין חמורי,אתוני וכלבי.(ניתן לחשוב ולהסביר למה התכוון האדמו"ר בדבריו אלו,אך במבט ראשוני התחבר לי המשפט לכך שנוח ובני משפחתו היו במשך כל עת השהות בתיבה עם בעלי החיים וטפלו בהם)קרב אותי אליך והכניסני היכל לפנים מהיכל,קשור אותי אליך לעולם מתוך הרחבה". 

שבת שלום ומנוחה.חודש טוב!  

 עדנה ויג    This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: פרשת נח

פורסם ב26 אוקטובר 2020

כניסות: 1673

• פרשת נח
• עדנה ויג

מדוע נח שכח להאכיל בתיבה דוקא את האריה?
/הרב שמואל ברוך גנוט/

וישאר אך נח (ז, כג) 
וכתב רש"י:" שאיחר מזונות לארי והכישו עליו". ויש להבין מדוע דוקא לאריה איחר נח את 
מזונותיו? 
והנראה נפלא על פי הנאמר בעמוס (ג, ד): "הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כפיר קולו 
ממעונתו בלתי אם לכד", ופירש רש"י שכשאריה אוחז טרף דרכו לשאוג ואינו שואג אלא 
א"כ לכד, ועי' ש"ס ברכות אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של 
בשר. 
ולפי זה הדבר מבואר היטב, שנח האכיל החיות ע"פ קולות בקשותיהם, וכאשר בעל 
חי הרים קולו ידע נח שחפץ הוא לאכול, וכשהאריה לא הרים קולו- סבר נח שאינו 
רעב. אך  כפי האמור, האריה הוא החיה היחידה שאינו משמיע קולו כשרוצה לאכול, 
ולפיכך איחר מזונותיו.   (מתוך קונטרסי, 'רינת שמואל', בראשית, חלק ראשון, פרשת נח)

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: פרשת נח

פורסם ב26 אוקטובר 2020

כניסות: 1848

• אהובה קליין
• פרשת נח

הרב שמואל ברוך גנוט

קרבנות בבני נח

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ (ח, כ)

נחלקו בזבחים (קטז, א) האם נח הקריב עולות או גם שלמים: "איתמר: ר"א ור' יוסי בר חנינא, חד אמר: קרבו [שלמים בני נח], וחד אמר: לא קרבו. מ"ט דמ"ד: קרבו שלמים בני נח? דכתיב: והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, איזהו דבר שחלבו קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח? הוי אומר: זה שלמים". והקשו המפרשים מדוע נח ובניו לא הקריבו קרבן תודה, כדין יורדי הים שמביאים קרבן תודה.

ונראה דהנה שונה קרבן תודה מכל הקרבנות, שמביאים עימו ארבעים לחמים, סולת מורבכת, חלות מצות ורקיקי מצות, וכל אלו צריכים להיות משוחים או מעורבבים בשמן זית. ונח יצא אך זה עתה מהתיבה ומנין לו ארבעים לחמים משוחים בשמן זית. ומצינו בהמשך הפסוקים שנח נטע כרם, ופרש"י דנטל עימו לתיבה זמורות תאנים ונטעי גפנים, ולא מצינו שנטל עימו חיטים. וגם אם נטל עימו, אכתי צריכים לצמוח.

עוד יתכן דכיון שהקב"ה הבטיחו שלא ייפגע מפגעי המבול, א"כ נח ובניו לא נחשבו כלל כמצויים במקום הסכנה, ואינם צריכים להביא קרבן תודה על הצלתם, כיון שלא היו מסוכנים כלל.

שו"מ בחזקוני (ח, כ) שכתב וז"ל: "ויעל עלת"- כדרך יורדי הים באניות כדכתיב ויזבחו זבחי תודה", עכ"ל. הרי דסבר דאה"נ והקריב זבח תודה. וקצ"ע דהא עולה לא מוקרבת כקרבן תודה. וי"ל דאה"נ ואיירי שהקריב שלמי תודה יחד עם העולות, ועי' רד"ק כעי"ז. או דאף שהקריבו קרבנות, לא הקריבום ככל פרטי ההלכות שאחר מתן תורה.

קריאת שם על שם ההורים

וַיְחִי נָחוֹר אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת תֶּרַח תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר  (יא, כה-כו).

מכאן ראיה למנהג בני עדות המזרח שאפשר לקרוא לנכד ע"ש הסבא. באשר חשבון הפסוקים מורה שנחור הסב היה חי כאשר נכדו נחור נקרא בשמו.

(ובעצם קריאת שם ע"ש ההורים, מבואר בעיקרי דינים שו"ע יו"ד דיני כבוד הרב סי' כו סק"ו דמובא בחז"ל שנדב נקרא ע"ש חמיו דאהרן ואביהוא ע"ש אביו, ר"ל אבי הוא, עכ"ד. ועי' ס' שמות בארץ רפ"ד. ויש להוסיף שכן מצינו בשושלת הנשיאים שכמה מהם נקראו שמעון או גמליאל, וכן בשבת קמז, א מעשה בהורקנוס בנו של ר' אלעזר בן הורקנוס).

ואגב, ראו נא ד' רש"י  (ד, יז) עה"פ:' וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ ', שכתב : קין בונה עיר ויקרא שם העיר לזכר בנו חנוך . וחנוך לכאו' היה חי.  וחשיב כ'זכר' .

ונוסיף דלכאו' ישנו מקור מצוין לכך שניתן להשתדך כששמות שני המחותנים שווים, הוא מכך שלאביו של נח קראו למך וגם לאביה של אשתו נעמה, אחות תובל קין (ורש"י כ' שהיא אשתו של נח), קראו גם כן למך.

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: פרשת נח

פורסם ב26 אוקטובר 2020

כניסות: 1929

• הרב שמואל ברוך גנוט
• פרשת נח
• קרבנות

פנינים לפרשת נח // הרב שמואל ברוך גנוט

וישאר אך נח (ז, כג).

ברש"י: "שאיחר מזונות לארי והכישו עליו".

יש להבין מדוע נח איחר דוקא לאריה את מזונותיו?

והנראה נפלא עפ"ד בעמוס (ג, ד) "הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד", ופירש רש"י כשאריה אוחז טרף דרכו לשאוג ואינו שואג אלא א"כ לכד. וכן מצינו בגמרא בברכות "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר".

ולפי"ז הדבר מבואר היטב דנת האכיל החיות ע"פ קולות בקשותיהם שכאשר בעל  חי הרים קולו ידע נח שחפץ הוא לאכול וכשהאריה לא הרים קולו סבר נח שאינו רעב אך להאמור האריה הוא החיה היחידה שאינו משמיע קולו כשרוצה לאכול ולפיכך איחר מזונותיו.

ואמרתי הדברים קמיה מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א וקילסם ואף אמרם לאחרים.

וישלח את העורב (ח, ז).

בסנהדדין (קח, ב) אר"ל תשובה ניצחת השיבו עורב לנח אמר לו רבך שנאני ואתה  שנאתי וכו' ואם יפגע בי שר חמה או שר צינה נמצא חסר בעולם בריה אחת.

ונראה דנח לא האמין לכנות דברי העורב עפ"ד בכתובות מט, ב עה"פ תהילים קמ"ז "לבני עורב אשר יקראו" שעורב אינו מרחם על בניו ואינו מפרנסם. נמצא שהעורב מטבעו אינו דואג לזרעו וכל דבריו היו אמתלה בעלמא

וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (ו,יח).

וברש"י: האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה.

ויש להעיר דהנה רש"י ז"ל כָפַל  דבריו בפ"ז פסוק ז'. שבפסוק כתוב: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל, ופירש"י: האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה, מפני שהעולם היה שרוי בצער. וצ"ת אמאי כפל דבריו שוב.

ועוד יש להבין מדוע רק שם בפ"ז פ"ז נקיט האי טעמא ד'מפני שהעולם היה שרוי בצער' ולא בפי' כאן .

והנראה דהנה מצינו בחז"ל ב' טעמים לאיסור ת"ה דנח ובניו. הא' הוא הענין דהעולם שרוי בצער והב' הוא מש"כ התנחומא: 'אמר להם הקב"ה אפשר שאהא כועס ומחריב את העולם ואתה בונה'. וכן מצינו להני ב' טעמים בעוד מדרשים ובדעז"ק מבעלי התוס'.

ונראה דרש"י כיון בדבריו הקדושים לב' טעמי חז"ל, ולפי"ז א"ש.

דהנה הפסוק דכאן היה עוד קודם המבול והקב"ה אסר עליהם ת"ה לא מהטעם שהעולם שרוי בצער, שהרי העולם אינו שרוי עדיין בצער, אלא מהטעם שהא"ס רוצה לקבור ולהחריב ואין זה ראוי שנח יבנה. אך קרא דפ"ז פ"ז נאמר שכבר העולם שרוי היה בצער המבול, ואז נאסר להם התשמיש משום האי טעמא דהעולם שרוי בצער.

ולפי"ז א"ש הא דפרק ח' פסוק ט"ז, שאמר הקב"ה לנח ' צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ' ופירש"י: איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה. וצ"ת אמאי הוצרך להתיר לו הת"ה, לאחר שהעולם כבר אינו שרוי בצער, שהרי העולם נחרב כבר במבול.

אך לפימשנ"ת א"ש, שהיה על הקב"ה להסיר את איסורו מפני הטעם הנוסף של רצונו בהחרבת העולם, ואמר לו הבורא שעד כאן שעת קבורה ומכאן ואילך שעת בניה .

מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת (ו,כ).

מדוע אצל הבהמות הטהורות כתוב לשון של 'תקח לך' ואילו בבעלי החיים הטמאים כתוב 'יבואו אליך'??

ותירץ הרמב"ן וז"ל:הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים, ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים, והוא יביאם בתיבה אחרי כן. ואחרי כן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה, ובאלה לא אמר שיבאו אליו אלא שהוא יקח אותם, כי הבאים להנצל ולחיות להם זרע באים מאליהם, אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבאו מעצמם להשחט, אבל לקחם נח, כי הצואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן. והגר"ח קניבסקי שליט"א פי' בטעמא דקרא באופן אחר, עי"ש.

ולענ"ד נראה דהנה נודעים ד' הזוה"ק וד' השד"ח שישנו ענין גדול וחשיבות רבה שהאדם ירכוש בעצמו את המצוות שעליו לקיים, ולא שיקבלם חינם. וע"כ י"ל דכיון שהבהמות הטהורות נועדו להקרבה לקרבן, ע"כ אותם 'תקח לך', היינו קיחת כסף (כבקידושין ב,א דקיחה היינו  בכסף), כיון שהם למצווה. ומשא"כ בשאר בעלי החיים הטמאים...

צֵא מִן הַתֵּבָה (ח, טז).

הקשו המפרשים שאם נח הוצרך לצאת ע"פ צו ה' ית"ש, א"כ לשם מה שלח את העורב לבדוק האם ניתן לצאת, והלא בלאו הכי לא ייצא ללא ציווי.

ונראה לדמות זה לדברי הש"ס בב"ק ל"ח א' דגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, ופירשו המפרשים דבדבר שאינו מצווה אין יצרו תוקפו וה"ה הכא דאם נח היה נשאר בתיבה משום שאינו יכול לצאת ממנה מפני שהמים מכסים ארץ, אזי לא היה יצרו תוקפו בזה. אך אם המציאות  מאפשרת לו לצאת מהתיבה ורק צו ה' הוא זה שמונע ממנו לעשות זאת, שכרו הרבה מאד דכה"ג יצרו תוקפו, ולכן שלח את העופות לראות האם קלו המים.

וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ  (ח, כב).

בסנהדרין נ"ח ע"א לומדים מפסוק זה שעכו"ם ששבת חייב מיתה, והקשה הפנים יפות על הא דקי"ל שהאבות קיימו כל התורה האיך שמרו שבת והא בן נח ששבת חייב מיתה.

ונראה דהנה רש"י פירש שם האיסור וז"ל: מנוחה בעלמא נאסר להן שלא יבטלו ממלאכה, עכ"ל. הרי שנאסר על הגויים לשבות ממלאכה ולהתבטל מישוב העולם, אך אם יעבדו בכל עבודה שהיא, לא נחשב ששבתו, למרות ששבת מל"ט מלאכות שבת.

ולפי"ז י"ל דהאבות עשו בשבת מלאכות שאינם אסורות מדיני שבת, וכגון שנשאו משאות ברה"י או הדיחו כלים וכיוצ"ב ביתר המלאכות המותרות בשבת מדיני ל"ט מלאכות, ולכן לא נחשבו לב"ג ששבת, אך נזהרו מל"ט המלאכות ככל שומרי שבת. שוב שמחתי באומרים לי שכ"כ בשו"ת בנין ציון סימן קכ"ו.

וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם  (ט, ה).

בירושלמי קדושין פ"א ה"א ילפינן מהכא דבן נח נהרג אפילו על פי עצמו.

ונראה בפי' בדרך אפשר דהנה הרמב"ם (סנהדרין יח, ו) כתב וז"ל: אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי הנפש המחכים למות וכו', כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכ' הרדב"ז וז"ל: וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו כדכתב הרמב"ם (רוצח ב,ב), כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו, עכ"ל.

והנה המנ"ח מצוה לד כתב והנה מאבד עצמו לדעת אינו בכלל לאו דלא תרצח, רק חייב מיתה בידי שמים. גם נר"ל דב"נ אינו מצווה דנלמד מ"אך את דמכם לנפשותיכם" ולא נשנית בסיני א"כ לישראל נאמרה ולא לב"נ.

נמצא שלדעת הרמב"ם טעמא דקרא דאין אדם מחייב עצמו להריגה הוא משום שלא רשאי לאבד עצמו לדעת אך בן נח שיכול מדינא להרוג את עצמו אכן נהרג ע"פ עצמו.

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים (יא, א).

בירושלמי במגילה (פ"א ה"ט) נאמר ר"א ור' יוחנן, חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון וחד אמר שהיו מדברים בלשון יחידו של עולם בלשון הקודש. והקשה בתורה תמימה הכיצד אפ"ל שעד מעשה בניית המגדל ע"י דור הפלגה דיברו רק בלשה"ק, והרי כתיב לעיל (י ,כ)  "אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" וכן (י, לא) "אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם", הרי שכבר היו לשונות קבועות לכל העולם.

והנראה בזה דר' יוחנן לשיטתו, דבנדרים (י, א) אמר דכינויי נדרים היינו לשונות נכרים הם ופירש הר"ן (שם ב, א) דלר' יוחנן בכלל לשונות הנכרים הם לשונות מלשון הקודש שנשתבשו וכגון קונם קונח שמאחר וכך מדברים העם נחשב ללשון הקודש.

ועפ"ז הכל שריר וקיים דאה"נ ואכן העולם כולו דיבר בלשון הקודש בלבד, אך לכל אומה היה ניב מסוים ושיבושי לשון משלה ללשון הקודש, ומאחר ולר' יוחנן שיבוש לשון נחשב ללשון לכן נאמר שלבני חם ושם היו לשונות משלהם, ונפלא.

אבי יסכה (יא, כט).

פרש"י שיסכה זו שרה שהכל סוכין ביפייה (מגילה יד, א). ויש קצת לדקדק מדוע דווקא בשרה הודגש יפיה ולא בחוה אשר אמרו חז"ל בב"ב נח, א ששרה לפני חוה כקוף לפני בני אדם.

וי"ל דבני האדם לא סכו כלל ביפיה של חוה והוא עפ"ד בב"ר (כב, ז): ויאמר קין אל הבל וכו' על מה היו מדיינים וכו' ר' יהודה בר אמי אמר על חוה הראשונה היו מדיינין, אמר ר' איבו חוה הראשונה חורה לעפרה. הרי לנו שמתה מיד ולא סכו ביפיה.

בסנהדרין קח,א: דרש רבי יוסי דמן קסרי: מאי דכתיב (איוב כ"ד) קל הוא על פני מים תקלל חלקתם בארץ, מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם: עשו תשובה, ואם לאו - הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול, ומקפה נבלתכם על המים כזיקין, שנאמר קל הוא על פני מים, ולא עוד אלא שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם, שנאמר (איוב כ"ד) תקלל חלקתם בארץ. לא יפנה דרך כרמים - מלמד שהיו מפנים דרך כרמים. אמר לו: ומי מעכב? אמר להם: פרידה אחת יש לי להוציא מכם. ופירש רש"י ז"ל: מתושלח הצדיק ימות קודם, ולא יהיה נדון עמכם.

והנה בב"ק ס' א': כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה וכו', בכי רב יוסף, כולי האי נמי לאין דומין. א"ל אביי: טיבותא הוא לגבייהו, דכתיב כי מפני הרעה נאסף הצדיק.  ויש קצת להעיר אמאי לא הביאו בש"ס סייעתא לזה מהא דמתושלח. ואמנם פשוט הוא, דהתם איירי שהצדיק מת קודם הפורענות בכדי שלא יראנה, אך אין הפורענות נדחית בגללו, ואדרבה, הוא נדחה מפני הפורענות ומת. אך דרגת מתושלח היתה גבוהה יותר, שעיכב את הפורענות עצמה, וכלשון הש"ס בסנהדרין 'ומי מעכב' ופרש"י:'מיד. שאינו עושה אם יש בידו כח לעשות כך'. והיינו שרק לאחר שהגיע זמנו של מתושלח למות הגיעה הפורענות. וראו ברש"י עה"פ  כי לימים עוד שבעה, שכתב: אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שחס הקב"ה על כבודו ועכב את הפורענות. 

פרטים

נכתב על ידי Super User

קטגוריה: פרשת נח

פורסם ב26 אוקטובר 2020

כניסות: 2113

• הרב שמואל ברוך גנוט
• פרשת נח