פרשת נח

פרשת נח – ארץ ישראל ודור הפלגה - הקשר?

פרשת  נח – ארץ ישראל ודור הפלגה - הקשר?

מאת: אהובה קליין .

לקראת סוף פרשת נח,  התורה מתארת: את תכניתם של אנשי דור  הפלגה:

"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  וַיֵּרֶד ה', לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה', הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל ה', שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ. [בראשית פרק: י"א, א- י]

השאלות הן.

א] מי היו אנשי דור  הפלגה  ומה הייתה   מטרתם?

ב] מה היה  סופם?

תשובות.

אנשי דור הפלגה וזהותם.

על פי משנתו של הרב אביגדור הלוי  נבנצל: משפסק המבול והתיבה חנתה על הרי אררט, היו שם כל האנושות ששרדו מן המבול - ומאותו זמן הם מתחילים להקים משפחות חדשות  לקראת עולם חדש. עתה משהיו צריכים לרדת מהר אררט למקום מתאים לבנות חיים חדשים - אותם דורות ידעו מה  שלא כולם יודעים היום - את סוד עליונותה של ארץ ישראל - לעומת כל הארצות , דבר זה עבר במסורת כבר מהאדם הראשון שבחר להקריב קורבן דווקא בירושלים, ומנוח אביהם שגם הוא הקריב באותו מקום [בר"ר ל"ד, ט] הם מתחילים ללכת אל כיוון ארץ ישראל - "מקדם" מהרי אררט שהם במזרחה של ארץ ישראל.

מן הראוי לציין שבאותה תקופה לא הייתה חלוקה של יהודים ואומות העולם - כי זו הייתה בתקופה מאוחרת יותר. באותו זמן כל בני העולם הצטוו על  שבע מצוות בני נח בלבד, כולם היו אמורים להיות עבדי ה' ובאופן זה הם צועדים לכיוון הארץ היעודה - ששם היה מעוניין ה' שתתפתח האנושות, אלא :

"וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם".

 באמצע הדרך  נמרוד מסית אותם להתיישב  במקום שדווקא מצאו בדרכם. ובה לבנות את העיר ואת המגדל. לכן נאמר:

 "וַיֵּרֶד ה', לִרְאֹות אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם".  כי עצם בניית המגדל  בעיר בבל- היא החטא הראשון של האנושות המתחדשת.

כדברי המדרש:"... ומאסו בארץ חמדה שנאמר: "וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם......"

כמו שנאמר: "וַיִּמְאֲסוּ, בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה;    לֹא-הֶאֱמִינוּ, לִדְבָרוֹ".[תהלים ק"ו, כ"ד] המילה: "מִקֶּדֶם" מזכירה לנו גם את האמור על לוט: " וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם " [בראשית, י"ג, י"א] וכשם שדרשו שם דרשו כאן - שהנסיעה הייתה התרחקות מ"קדמונו של עולם" ואכן, ההחלטה זו לא להמשיך לנוע קדימה, אלא להישאר באזור בבל הרחיקו שבעים אומות העולם ממי - שקדם לבריאת העולם.[זהר ,א', ע"ו]

מכאן שבני דור הפלגה חוטאים לשהות בחוץ לארץ - מאשר להשתקע בארץ הקודש.

חשוב לדעת - כי רק משפחה אחת עוזבת את בבל והולכת לכיוון ארץ ישראל וזו משפחת תרח כפי שנאמר:

"וִּיקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן"[ בראשית י"א, ל"א]

רש"י סובר: שדור הפלגה דברו בשפה אחת - והיא שפת הקודש.

במה חטאו? על פי ב"ר שני פירושים:

א] הם תכננו -בעקבות  מחשבתם-  שה'  ברא  לו את העליונים ולהם רק – את התחתונים , לכן החליטו לבנות מגדל ובראשו   תכננו להציב עבודת כוכבים   ועליה חרב הנראית כאילו - היא נלחמת נגד אלוקים.

ב] תנחומא מסביר :כי הם אמרו דברים חדים: שאחת לאלף ותרנ"ו שנה: הרקיע מתמוטט,[זו  התקופה מבריאת העולם ועד דור המבול] לכן רצו להקים מגדל תומך בשמים - אחד בצפון והשני בדרום ואחד במערב ואחד בצד מזרח - המגדל שבנו היה בצד המזרחי ועל זה נאמר: " וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם"

למטרה זו מצאו בקעה שתכיל את כולם - זו הייתה שינער.

חששם היה ממכה  שתבוא עליהם והם יתפזרו.

יש הסוברים: כי במעשה זה רואים את תחילת האנטישמיות, לפי שדור הפלגה התמרדו נגד אלוקי אברהם- היות ובחר בו הם טענו וראו בזה חוסר צדק, הם שאפו להעביר בחירה זו לעצמם.

הרמב"ן הולך בעקבות הזוהר ובעלי הקבלה, כוונתם בדבריהם הייתה: וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ, שֵׁם"- לקחת את תפקיד האלוקות על עצמם.

ספורנו סבור: הם רצו לעשות את נמרוד – אלוקים, להושיבו בעליונים כדי שישגיח משם על כל העולם.

בעל הכתב והקבלה מסביר את דבריהם: "הָבָה נִבְנֶה - לָּנוּ עִיר"- בואו נעמיד לנו שומר, שישמור עלינו ויגן עלינו., בעצם כוונתם הייתה להעמיד אליל על מנת שיגן עליהם מפני כל  פגעי הטבע.

רבינו בחיי מביא הסבר מעניין במיוחד: לדעתו, נועד  המגדל לשמש מכשיר טכני למניעת מכת אש מהשמים כמתכונת -קולטת ברק בתקופתנו. זו הייתה המצאה  מציאותית ושכלית - מצד גדולי המדע בזמנם - מפני החשש שמא יבוא אלוקים שוב במבול אש - כשם שבא עליהם במבול של מים , בנוסף התכוננו לעלות לשמים למעלה - מהטעם שיתכן שהמוות אינו שולט שם ואז יזכו לחיות לנצח.

מדברי חז"ל  במדרש: ניתן להבין את רוע אנשים אלה: אם נפל אדם ומת לא היו  שמים לב אליו, ואם נפלה לבנה אחת היו  יושבים ובוכים ואומרים: אימתי תעלה [לבנה] אחרת תחתיה"

סופם של דור הפלגה:

נאמר: "וַיֵּרֶד ה', לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל"

רש"י מסביר: לא הוצרך ה' לרדת למטה שהרי הכול גלוי לפניו  אלא כאן בא הקב"ה ללמד את הדיינים: שלא ימהרו להרשיע את  החשודים בעבירות עד שיבדקו היטב את כל הפרטים.

במדרש, רבי תנחומא שואל מדוע נאמר: "אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם" ? הרי הם לא היו בני חמורים וגמלים - אלא בני אדם הראשון, התשובה: כשם  שהאדם הראשון היה כפוי טובה ואמר:" הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" כך גם בני דור הפלגה כפו בטובת ה' שהצילם מן המבול ונתן להם שפע של טובה.

 עונשם היה- שה' בלבל את שפתם ופיזר אותם בעולם הזה!

 לסיכום, לאור האמור לעיל: מתגלה  קשר מדהים בין דור  הפלגה לארץ ישראל בכך שחטאו בחטא ראשון עקב כך שלא הגיעו ליעדם המקורי = ארץ ישראל .  דור של רשעים כפויי טובה אשר מרדו כנגד אלוקים , לא העריכו   את כל הטוב שהעניק להם ומאותה רעה שחששו שמא תבוא עליהם- דווקא היא באה עליהם כדברי שלמה המלך:"

מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ..,"  [משלי י', כ"ד]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש הסוברים: כי במעשה זה רואים את תחילת האנטישמיות, לפי שדור הפלגה התמרדו נגד אלוקי אברהם- היות ובחר בו ,הם טענו וראו בזה חוסר צדק, הם שאפו להעביר בחירה זו לעצמם.

הרמב"ן הולך בעקבות הזוהר ובעלי הקבלה, כוונתם בדבריהם הייתה: וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ, שֵׁם"- לקחת את תפקיד האלוקות על עצמם.

ספורנו סבור: שהם רצו לעשות את נמרוד –אלוקים, להושיבו בעליונים כדי שישגיח משם על כל העולם.

בעל הכתב והקבלה מסביר את דבריהם: "הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר"- בואו נעמיד לנו שומר, שישמור עלינו ויגן עלינו., בעצם כוונתם הייתה להעמיד אליל על מנת שיגן עליהם מפני כל מיני פגעי טבע.

מה שלמדתי ממכת האריה

מה שלמדתי ממכת האריה

הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

נשים לב שנח נענש שכששכח להאכיל את האריה והארי פצע אותו.

והשאלה, גדולה היא. הלא לא האריה הוא זה שהחליט להכותו, אלא הקב"ה שלח את האריה לעשות זאת. אם כן, על מה ולמה? הרי נח טרח בכל תקופת שהותו במבול, התרוצץ סביב בעלי החיים ודאג לכל מחסורם יומם ולילה. אם כן מה היתה הטענה עליו על ששכח להאכיל את האריה?

אלא שכאשר נח היה האדם היחיד בעולם שיכול להאכיל כעת את האריה והאריה הוא בעל החי האחרון שנותר מזן האריות בכל העולם, הוטלה עליו חובה כפולה ומכופלת לסייע לו ולהאכילו. דוקא בגלל שכל האחריות הוטלה עליו ורק עליו, היה עליו להתאמץ הרבה יותר. (רעיון זה, כך אמר לי הגאון רבי יהודה הילדסיימר שליט"א, מובא כבר בספר 'במחיצתם' של הר"ש לורינץ ז"ל, בשם אחיו של הקדוש הגר"א וסרמן הי"ד).

נאמר במדרש רבה (שה"ש פר' ד', ג') על הפסוק (במדבר לא, מט) "ולא נפקד ממנו איש, לא נתחלף לאחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד שאילו נתחלף לא היה הכתוב משבחם, ולא היו יוצאים בשלום". וכך, בהרחבה יתירה, מקשה הגרמ"מ אפשטין זצ"ל בעל ה'לבוש מרדכי' (הקדמת המחבר בבא קמא), וזאת קושייתו: "היתכן איש שהלך לפדות שבוים והוא לא אכל לחם יום ולילה כי היה דבר המצוה נחוץ, ובבאו לסעוד שכח ונתחלף לו שהיה לו להקדים דבר שברכתו בפה"א לברכת שהכל ובירך שהכל קודם ברכת בפה"א, היתכן שיתעצב אל לבו ויאמר מה עשיתי חטאתי ועויתי כי הפכתי הסדר ולא ברכתי את המלך הגדול כראוי, הלא לצחוק יהיה בעיני האנשים ויאמרו לו הלואי שהיה לנו הדבר הזה, הלא עסקת כל היום במצוה רבה, ואם בא לידך העון הקל הזה, הלא חנון הוא רחום הוא לא יחשוב לך כלל עוון.

והנה האנשים אשר הלכו לתת נקמת ה' במדין הלכו במסירת נפש שאין למעלה ממנו, כי הלכו ללחום עם עם רב כזה אשר נקבות מהטף פחותים משלש שנה הביאו שנים ושלשים אלף, וכמה נפשות קטנות כאלה נרמסו במלחמה, כי מי הביט להציל בעת המלחמה, ואם נשארו נקבות פחות מבת שלש שנה שנים ושלשים אלף, הלא הגברים האנשים מבני ששה ומעלה בודאי היו לכה"פ חמש פעמים ככה, ובטח היו מאה וששים אלף גברים שולפי מלחמה, ואותם הלכו לכבוש אך שנים עשר אלף איש. הלא היא מסירת נפש למען לתת נקמת ה' במדין.

ועת המלחמה בטח היה כדרך כל הארץ יומם ולילה בלי הפוגות, ואעפי"כ אחר מסירת נפש כזו גזרו חז"ל שאם היה מתחלף לאחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד לא היו יוצאים בשלום. והנה היתכן איש שהלך לפדות שבוים והוא לא אכל לחם יום ולילה כי היה דבר המצוה נחוץ, ובבאו לסעוד שכח ונתחלף לו שהיה לו להקדים דבר שברכתו בפה"א לברכת שהכל ובירך שהכל קודם ברכת בפה"א, היתכן שיתעצב אל לבו ויאמר מה עשיתי חטאתי ועויתי כי הפכתי הסדר ולא ברכתי את המלך הגדול כראוי, הלא לצחוק יהיה בעיני האנשים ויאמרו לו הלואי שהיה לנו הדבר הזה, הלא עסקת כל היום במצוה רבה, ואם בא לידך העון הקל הזה, הלא חנון הוא רחום הוא לא יחשוב לך כלל עון.

והתשובה היא לפי דרכינו, אכן כן, כאשר נמצאים בשעת מלחמה, בשעה שהנלחמים צריכים להילחם למול האויב, מוטלת עליהם אחריות שאין כמותה. הם חייבים להתעלות מעל עצמם, להתנהג בדקדוק גדול ולנהוג לפי כל כללי ההלכה. דווקא ברגעים הרי גורל בהם הם נלחמים על חייהם, עליהם להיזהר ולהישמר מכל דבר חטא ועוון, אפילו עבירה קלה של החלפת תפילין של יד בתפילין של ראש.

ואנו, נוטרי קרתא, עוסקי עסק התורה, המגינים על ארצנו הקדושה ויושביה בתורתינו ומעשינו, מוטלת עלינו אחריות כבדת משקל שאין כמותה. בודדים הם האנשים שמחוץ למחנה היראים המאמינים שהתורה שומרת על כולנו, ולא החיילים הנלחמים כעת בחזית. אנו יודעים עד כמה גדול ומכוער יהיה מסע השיסוי והדה- לגיטימציה של לומדי התורה, רגע אחד אחרי שהתותחים יפסיקו לרעום.

אך האמת ידועה לנו במלוא עוצמתה, תורה מגנא ומצלא ו'נתתי לכל המקום בעבורם'.

ובמדרש תנחומא (פרשת לך לך) נאמר: "אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אתה עסקת בתורתי, חייך שאני מגן לך, שנאמר "אל תירא אברם אנכי מגן לך", כשם כשאדם אוחז את המגן, אפילו חיצים ואבנים נזרקים עליו אינו חושש, כך אני עושה לך, שנאמר: "אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". לא לך לבד, אלא אף לבניך, אם יהיו עסוקים בתורתי, כשם שעסקת אתה, שנאמר: "כל אמרת אלוק' צרופה מגן הוא לחוסים בו". לכך נאמר "יצפון לישרים תושיה מגן להולכי תם".

שאנשי השמאל יגידו מה שהם רוצים, שאנשי התקשורת יחשבו מה שנראה להם. עלינו עצמנו מוטלת כעת אחריות כבדת משקל שאין כמותה, לנצח במלחמת ישמעאל- ישראל בתורתינו, תפילותינו ומעשינו. אנו מעטים, כדוגמתו של נח, האדם הבודד שיכול היה להציל את כולם. לכן האחריות האישית של כל אחד ואחד מאיתנו כפולה ומכופלת, להחזיק את כל העם היושב בציון בדפי הגמרא שלנו.

שכל בן ישיבה, אברך כולל וכל יהודי שלומד תורה, יתאנץ כעת פי כמה וכמה בלימוד התורה הקדושה, המגינה ומצילה מכל צרה ומלחמה. שלא נחליף, אפילו, בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל. שִׁיר מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

נֹחַ אַחַר הַמַּבּוּל. שִׁיר מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן ©

וַיְהִי הַיּוֹם אַחַר הַמַּבּוּל

יָצָא נֹחַ  -  כֻּלּוֹ חֲבוּל

חָשׁ כִּי תַּשׁ כּוֹחוֹ

הוֹדָה לָהּ' בְּכָל לִבּוֹ.

 

בְּאַמְתַּחְתּוֹ עַנְפֵי גְּפָנִים

אוֹתָם נָצַר לְיָמִים טוֹבִים

נָטַע בִּרְגָשׁוֹת מְעֹרָבִים

זָכָה לְהִתְהַלֵּךְ בַּכְּרָמִים.

 

עַתָּה חָפֵץ בְּיַיִן

מַתְּנַת בּוֹרֵא שָׁמַיִם

מִלֵּא כַּד הַחֶרֶס

שָׁתָה לְלֹא הֶרֶף.

 

יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ

הֵצִיף גּוּפוֹ מֵעַל הָרֹאשׁ

לֹא חָדַל מִלִּשְׁתּוֹת

עַד הֵחֵל לְדַדּוֹת.

 

כֻּלּוֹ שִׁכְרוֹן חוּשִׁים

מִנֶּגֶד חֹסֶר אוֹנִים

שָׁמַט הַכַּד מִיָּדָיו

לְפֶתַע חָשְׁכוּ עֵינָיו.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת נֹחַ [חֻמַּשׁ בְּרֵאשִׁית]  

פרשת נח – נח - לפני המבול ואחרי המבול

פרשת נח – נח - לפני המבול ואחרי המבול

מאת: אהובה  קליין

לראשונה מוזכר נח כבר בסוף פרשת בראשית: "וַיְחִי-לֶמֶךְ, שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, בֵּן.  וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר:  זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה" [בראשית ה, כ"ח- ל']

בתחילת פרשת נח הכתוב מתאר: מי היה נח:

"אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ--נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת - הָאֱלֹקִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ.  וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים--אֶת-שֵׁם, אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת". [בראשית ו', ט'- י"א]

בהמשך הכתוב מתאר את משפחתו של נח ואת ציווי ה' לנח לבנות תיבה טרם יופיע המבול - כעונש  על ההשחתה בעולם:

"וַיּוֹלֶד נֹחַ, שְׁלֹשָׁה בָנִים--אֶת-שֵׁם, אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת.  וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס.  וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה:  כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ.  וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי--כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ.  עֲשֵׂה לְךָ תֵּיבַת עֲצֵי-גֹפֶר, קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת- הַתֵּיבָה; וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ, בַּכֹּפֶר". בראשית  ו, י'-ט"ו]

בתום המבול נח מתואר כך:

"ויִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ, הַיֹּצְאִים מִן - הַתֵּיבָה--שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן.  שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה, בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה, נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ.  וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּיטַּע, כָּרֶם.  וַיֵּשְׁתְּ מִן - היין, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". [להלן ט, י"ט- כ"ב]

השאלות הן:

א] מי היה נח? וכיצד  הצטייר לפני אלוקים- לפני המבול?

ב]  כיצד מתואר  נח  אחרי המבול?

תשובות.

נח  בעיני ה' -  טרם המבול.

נאמר: "וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'".

ה"נתיבות שלום" מסביר: כי ראשית הטומאה אצל  האדם - היא מפגם העיניים  לפי שהעין רואה והלב חומד. באותו אופן גם ראשית הקדושה מתחילה בעיניים.

בזמן בית המקדש היו עשר קדושות, אך בימינו איך ימשיך היהודי קדושה?

התשובה : בעיניים - על ידי ששומר  את עיניו כפי שמצווה על ידי ה'. מכאן מתחילה הקדושה שאם שומר - היהודי את עיניו ממראות אסורים- ממילא הלב אינו חומד - זו הכוונה לנוח שהיה צדיק תמים ולא פגם בעיניו לכן ניצל מהמבול.

שהרי כנגד דור המבול שחטאו - הכול התחיל מהעיניים ואילו נח  -  תחילת הקדושה הייתה בעיניו - לכן נח מצא חן בעיני ה' -  ממנו שבה ונבנתה הבריאה מחדש.

התורה האריכה מאד בהתרחשות המבול: כדי  ללמד אותנו מה עלול לקרות לאדם מדברים שליליים הנראים לו  כדברים פעוטים ואינו חש בהם דבר שעשוי להביא לחורבן - עד כי קץ כל בשר בא לפני ה' !

רש"י מסביר: הואיל והתורה מזכירה את נח לכן מספרת את שיבחו כפי שנאמר במשלי: "זֵכֶר צַדִּיק, לִבְרָכָה"

ללמד : כי עיקר תולדותיהם של צדיקים - מעשים טובים.

אשר למילה:" בְּדֹרֹתָיו": 

יש  מרבותינו  דנים את נח לשבח  - לפי שאם היה חי בדור של צדיקים היה צדיק יותר.

אך, יש הדורשים  את נח לגנאי-  כי לעומת דורו היה אמנם צדיק - אבל אם היה חי בתקופת אברהם אבינו לא היה נחשב כלל  [מסכת סנהדרין ק"ט]

רש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש] סובר: כי בזכות מעלותיו  ה' בחר בנוח להיות אבן היסוד לאנושות החדשה וכאן רש"ר מסביר את מעלותיו הייחודיות:

"אִישׁ": לדעת חז"ל, התנ"ך אינו משתמש במילה: "אִישׁ" בנקל ,אלא רק מי שמוכיח עצמו כ "אִישׁ" צדיק ומומחה [ בראשית רבה,  ל, ז ]"

נח עמד במבחן של אומץ לב ואופי איתן במשך תקופה של שש מאות שנה -שהיה מתהלך את אלוקים במהלך הדורות המתחלפים הדבר שאפיין את התקופה: חטא מוסרי, "חמס"- עוול חברתי ולעומת כל ההשחתה הזו, נח היה: "צדיק": לצדיק נחשב אדם שנותן לכל אחד ואחד את המגיע לו.

הוא רואה כל דבר משום חובתו ולא מפני דאגה אישית.

צדק - הוא : צדק חברתי  ומתקשר עם פעולה ועשייה כגון: "פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים"; [משלי י', ט"ז ] או, "עוֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל-עֵת" [תהלים ק"ו, ג]

"תָּמִים": הכוונה להליכה לקראת התקדמות - שלב, שלב – לקראת שלמות אישיותו .שואף לשלמות מוסרית ואינו נופל ברשת של פיתויים חיצוניים.

"בְּדֹרֹתָיו:

א] היה צדיק תמים ביחס  לדורו.

ב] אף בדורו נשאר "צדיק  תמים"

רבים שואלים: מדוע נח לא התפלל על דור המבול בדומה לתפילת אברהם על סדום ועמורה? אלא שנח ,כנראה הבין, שיש פחות מעשרה צדיקים ולכן התפילה לא תועיל.

האגדה  מספרת:

אביו של נח , למך שמו קרא לבנו הנולד מנחם מתוך כוונה : שיעזבו הרשעים בימיו את דרכיהם הרעות  וישובו אל ה' - והוא ינחמם"

אולם אביו של למך מתושלח קרא לנכדו: נח  מלשון מנוחה .

משנולד נח באה ישועה לעולם, קצרו מה שזרעו ,בניגוד לדור אנוש שהיו זורעים חיטה – אך התוצאה הייתה שפעמים רבות היו צומחים קוצים ודרדרים.

כאשר נח נולד - בעוד ששאר  אצבעות בני האדם היו מחוברות יחדיו - אצלו האצבעות היו נפרדות ועל כך הוריו מאד התפלאו.

כשנח חשב על כך שהוא שונה מכל הבריות ,הבין כי כנראה  ה' ברא אותו באופן זה - למען שליחות מסוימת ולכן יצר כלי חריש וקציר ובכך הקל על  עובדי האדמה בנוסף לכך, בימיו שוב נכנעו הברואים והיו עושים רצונו של האדם ממש כמו שהיו מקשיבים לאדם הראשון - כי מאז שהאדם הראשון חטא באוכלו מהפרי האסור: מרדו בו הברואים, השור סירב  לשמוע לחורש, התלם באדמה סירב לעשות רצונו ומעתה שבו האנשים ושלטו על הכול.

עוד דבר טוב קרה בימי נח,  בימיו של למך היה רעב בעולם , אולם  משנולד נח פסקו שנות הבצורת והרעב מן העולם.

התנהגות נח אחר המבול.

נאמר: "וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּיטַּע, כָּרֶם"

רש"י מסביר: "ויחל" -  נח עשה עצמו חולין לפי שהיה צריך לעסוק בנטיעה אחרת שאין בה תקלה של השתכרות.

את ענפי הגפן  שמר טרם המבול בתוך תיבה.

מובא במדרש חז"ל - [מדרש רבה ל"ו, ג] נח הכניס לתיבה לפני המבול ענפים של ענבים ונטיעות של זיתים ותאנים.

מדוע הכניס נח לכאורה, דווקא את שלושת  המינים.?

ניתן לבאר: נח ידע שאפשר  מכל עצי הפרי להרכיב עם מין אחר. חוץ מענבים וזיתים שהם אינם מקבלים הרכבה מסוג אחר של עץ.

בזוהר הקדוש נאמר: [בראשית ל"ט] מדוע נמשלו ישראל לגפן? לומר לך: מה גפן אינו מקבל נטיעות אחרות - אף ישראל אינם מקבלים עליהם - אלא את הקב"ה !

בירושלמי [כלאים פרק א, הלכה ז] על הפסוק:

" בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ."[תהלים קכ"ח. ג]

מה זיתים אין בהם הרכבה גם בניך לא יהיה בהם – פסולת.

חז"ל סוברים: התאנה פרי שגורם לתאווה כפי שמובא בחז"ל:

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָוה- הוּא לָעֵינַיִים"- לפי זה פרי עץ הדעת – היה תאנה.

נח הכניס לתיבה דווקא את הגפן, התאנה והזית. להעביר מסר לעולם שרק מי שבבחינת ענבים וזיתים אינם מתערבבים בשאינם מינם - ואפילו אם יש להם תאווה כדוגמת התאנה - רק הם ינצלו מהמבול. [מתוך ספר "אור שלום" / רבי שלום ברגר]

אך עדיין מתבקשת השאלה: מדוע  נח  הגזים בשתיית היין עד כי השתכר?

אולי הדבר נובע ,דווקא ,מתוך מסירות הנפש שהשקיע בתיבה בזמן המבול בתנחומא  [נח אות ט'] נאמר: "א"ר לוי, כל אותן י"ב חודש לא טעם-טעם שינה, לא נח ולא בניו, שהיו  זקוקים לזון את הבהמה , את החיה ואת העופות וכו' "

"אור החיים" מבאר : שהותר  לנוח לאכול בעלי חיים - הואיל וטרח ויגע בהם בתיבה וכל זה מוכיח עד כמה לנח הייתה מסירות נפש למען קיום העולם!

לעניות דעתי, יתכן שנח הזדעזע מהמבט סביבו - כיצד עולם שלם נכחד ואיננו? לכן לגם מהיין עוד ועוד - על מנת שישמח כפי שנאמר:

"וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ"[תהלים  ק"ד, ט"ו]

לסיכום ,לאור האמור לעיל, נח היה צדיק תמים ועשה בפועל מעשים טובים לפני המבול - לכן הוא מצא חן בעיני ה' אשר בחר דווקא, בו להציל את העולם, אך מנגד, אחר המבול - נח השתכר וכך ירד מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

זו הייתה נפילה קשה מאד - כי מכאן התדרדרות לא נעצרה עד שהגיע לאוהלו ושם התבזה.

מכאן  נלמד מדברי הרמב"ם: ללכת בשביל הזהב  "האדם חייב להיות ער כל העת ליצריו הפנימיים ולא להניח להם להטות מדרך האמצע" [מתוך "אלה דברי הרמב"ם/ אברהם בן דויד]  

 

 

פרשת נח - שליחותו של העורב - והמסר

פרשת נח - שליחותו של העורב - והמסר.

מאת: אהובה קליין .

בפרשת נח - מתואר המבול - אחד האירועים הקשים בהיסטוריה של העולם.   בתום המבול -  כאשר נח היה סבור שהכול נרגע ,שלח את העורב לבחון אם אכן - העונש על חטא האנושות תם.

כך התורה מתארת את  מעשיו של נח:  "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים, אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹקִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.  וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם; וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ, הָלוֹךְ וָשׁוֹב; וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם--מִקְצֵה, חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם.  וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, עַל, הָרֵי אֲרָרָט.  וְהַמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר, עַד, הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.  וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת-חַלּוֹן הַתֵּיבָה אֲשֶׁר עָשָׂה.  וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ".  [בראשית ח', א-ח]

השאלות הן:

א] נאמר: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים, אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה ..."מה משמעות זכירה זו?

ב] מה הייתה שליחות העורב - וכיצד הגיב?

תשובות.

אלוקים זוכר את נח.

רש"י מסביר:   "וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים"- מידת הדין נהפכת למידת הרחמים על ידי תפילתם של  הצדיקים מנגד - הרשעות של הרשעים - הופכת את מידת הרחמים  למידת הדין כפי שנאמר:

"וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ.......

וַיֹּאמֶר ה', אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"-  זו מידת הדין. רש"י מסתמך על דברי בראשית רבה:

ב"ר : "אמר רבי שמואל בר נחמני: אוי להם לרשעים שהם הופכים מידת הרחמים למידת הדין, בכל מקום שנאמר: ה'- זו מידת הרחמים דוגמת הפסוק:

"וַיַּעֲבֹר ה' עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, ה' ,ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" [שמות ל"ד, ו']

אשריהם הצדיקים שהם הופכים מידת הדין למידת הרחמים ובכל מקום שנאמר:

"אֱלֹקִים"-זה מידת הדין שנאמר: "אֱלֹקִים, לֹא תְקַלֵּל" [שמות  כ"ב, כ"ז]

או: הפסוק: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים, אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת-בְּרִיתוֹ" [שם, ב', כ"ד]

דרשו חז"ל: [בראשית רבה פל"ג] מה זכר ה' לנח ? שהיה זן ודואג לכל הבהמות, העופות והחיות בתיבה במשך כל תקופת המבול, אך דברי חז"ל תמוהים, הרי כבר הכתוב תיאר את נח בתחילת הפרשה - כאיש צדיק , "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו" ועל כן מדוע  נאמר שאלוקים זכר את נח במעשה טוב זה? ,אלא כיון שנח לא התפלל על דורו [על פי זוהר חדש כ"ג, א..] נמצא שמידת החסד הייתה חסרה לנח - לפי  שאנו מוצאים שאפילו אם אדם מתפלל על עצמו - זו מידת החסד – כמו שפירש"י [במסכת שבת קכ"ז, ב']:  "ועיון תפילה- היינו בכלל- גמילות חסדים -לפי שכתוב: "גֹּמֵל נַפְשׁוֹ, אִישׁ חָסֶד"

[ משלי  י"א, י"ז]

נפש -  זוהי תפילה וההוכחה לך בתשובת חנה לעלי הכהן על אופן תפילתה: "וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר, לֹא אֲדֹנִי, אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי; וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי, לִפְנֵי ה'".  [שמואל- א-א, ט"ו] מכאן שכל שכן - תפילה על אחרים- בוודאי היא: עניין של גמילות חסדים.

ידוע שלוט זכה להצלה ממהפכת סדום ועמורה וכאשר באו המלאכים לזרזו שינוס משם ,טרם האסון אמר לוט למלאכים:

"הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן, בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי.." [בראשית י"ט י"ט]

שואלים חז"ל [בראשית רבה] מה זכירה נזכר ללוט?  התשובה: השתיקה של לוט כאשר היה עם אברהם במצרים ושמע שאברהם אומר - על שרה אשתו שהיא אחותו, למרות שלוט ידע את האמת - הוא שמר על שתיקה!

מכאן, שלוט ניצל בזכות שעשה גמ"ח - מנגד, נח שלא עשה חסד ולא התפלל על דורו לכן הוא נזקק לזכירה - לפי "שזן ופרנס אותם בתיבה"

באמצעות מעשה טוב זה — שהוא נחשב לחסד גדול - נח  ניצול מהמבול.

מתוך מעשה החסד של נח נוכל להבין את שדרשו חז"ל - אפילו נח שנותר חי  מכל אלו  שהיו בתיבה - לא היה ראוי להינצל - כי לא הייתה בידו מידת החסד- שהרי לא נשא תפילה להצלת דורו - אך , משום שהיה זן ומפרנס את החיות והבהמות במהלך המבול - זכה להינצל.

 ניתן לרמוז על מסר זה גם באמצעות הפסוק:

"נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו:  אֶת- הָאֱלֹקִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ". כלומר-  התנהג באופן טוב ביותר כלפי ה' ולכן "בדורותיו"- נחשב צדיק , רק בדורו- "ואילו בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום" , אך יש לזכור: כאשר בתום המבול יצא נח מהתיבה המצב השתנה –שהרי נח ניצל , ובזכותו ניצלו  הדורות הבאים    לפי שה' קיבל את תפילתו כפי שהכתוב מתאר ואלוקים הבטיח שלא יוסיף להכות עוד כל חי:

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּיקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה', אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי"[בראשית ח, כ-כ"א]  [מתוך ספר "באר משה על  התורה" / ר'  משה יחיאל הלוי אפשטיין]

הרבי מלובלין סובר: כאשר ה' זוכר את הצדיק  להושיעו - בתוך כך הוא מביא ישועה גם לאנשים פשוטים השרויים בדרגה נמוכה יחד עם החיות והבהמות- משום "אֲשֶׁר אִתּוֹ"- לפי שהם מחוברים לצדיק ונכנעים לפניו.

שליחותו של העורב והתנהגותו.

האגדה מספרת:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָפֵץ נֹחַ לְדַעַת הֵקַלּוּ הַמַּיִם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְיֵלֵךְ וַיָּבוֹא אֶל הָעוֹרֵב וַיֹּאמֶר לוֹ: עוּף נָא דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן אֲשֶׁר פָּתַחְתִּי –הֵקַלּוּ הַמַּיִם אִם לֹא! וַיֹּאמֶר הָעוֹרֵב: הִנֵּה רָאִיתִי, כִּי ה' שׂוֹנֵא לִי, כִּי לֹא צִיווה לְהָבִיא מִמֶּנִּי כי אִם שְׁנַיִם... וְגַם אַתָּה חָפֵץ בְּרָעָתִי, כִּי לֹא צִפּוֹר אַחֶרֶת בִּלְתִּי אִם אוֹתִי. וְעַתָּה אָנֹכִי אֵלֵךְ מְעִמְּךָ וּפְגָשַׁנִי שַׂר צִינה, אוֹ שַׂר חַמָּה וֶהֱמִתָנִי - וְחָסַרְתָּ מֵהַתֵּבֵל אֶת מִינִי?!

וַיֹּאמֶר נֹחַ: הָעוֹלָם  לֹא יִתְעַצֵּב בְּחַסְרוֹ אוֹתְךָ כִּי מָה בֶּצַע [אֵיזוֹ תּוֹעֶלֶת] בְּךָ? הֵן צִפּוֹר טְמֵאָה אָתְּ אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ אוֹתָהּ קָרְבָּן לָהּ' וְלֹא יֹאכְלוּ אֶת בְּשָׂרָהּ! וַיְהִי כִּי חָזְקוּ דִּבְרֵי נֹחַ עַל הָעוֹרֵב וְיָעָף מִן הַתֵּיבָה וְיָרֵא וְהִנֵּה גּוּפַת אִישׁ מֻשְׁלֶכֶת עַל רֹאשׁ הָעֵץ- וַיַּעַט [וְיָעַף] אֵלָיו וְיֹאכַל אֶת בְּשָׂרוֹ,,,,, וְלֹא אָבָה נֹחַ לְקַבֵּל אֶת הָעוֹרֵב הַשָּׁב אַחֲרֵי כֵן אֶל הַתֵּיבָה, כִּי נִבְזֶה בְּעֵינָיו וְנִמְאָס מְאֹד, וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ: הָבֵא אֶת הָעוֹרֵב אֵלֶיךָ, כִּי אֶמְצָא בּוֹ חֵפֶץ בַּיָּמִים הַבָּאִים, וְאָמַר נֹחַ: מָתַי יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה? וַיַּעַן ה' אֶת נֹחַ וַיֹּאמֶר: בְּעוֹד אֶלֶף וְשָׁלוֹשׁ מֵאֵת וַחֲמִשִּׁים וְתֵשַׁע שָׁנִים, יַעֲצֹור צַדִּיק אֶחָד אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר, וְשָׁלַחְתִּי אָז אֶת  הָעוֹרְבִים לְכַלְכָּלֵהוּ".

על פי רש"י: העורב לא הרחיק מן התיבה לחפש לו מקום ,אלא היה עף ומקיף מסביב לתיבה ללא שום תועלת ולא קיים את שליחותו של נח לבדוק - אם אכן הקלו המים – מהטעם שהעורב חשד בנח ששילח אותו מן התיבה  מתוך כוונה לבוא על בת זוגו של העורב בהעדרו של העורב. [סנהדרין  ק"ח]

ממשיך רש"י להסביר את משמעות הפסוק:

"וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ":

בשני פירושים:

א] פשוטו של מקרא - משמעו: ששב העורב לתיבה עד שיבשו המים.

ב] מדרש אגדה: אומנם שליחות זו לא קיים העורב בפועל- אך היה מוכן לקיים שליחות אחרת בעתיד בשעת "יבושת המים"- שהיא עצירת גשמים בתקופתו של אליהו הנביא שאז כן קיים העורב את שליחותו כפי שנאמר:

"וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר ה'; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן.  וְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב; וּמִן-הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה".

 [מלכים א י"ז, ו]

בהשראת התלמוד: בלשוננו נפוץ הביטוי "עוֹרְבָא פָּרַח" [זהו כינוי למשהו לא מציאותי] הלקוח מהסיפור התלמודי [מסכת ביצה כ"א, ע"א]: מעשה בחכם שהטריד את רב הונא בשאלות שונות, עד שרב  הונא  נלאה מדבריו והשיאו לעניין אחר בקריאה:

"עוֹרְבָא פָּרַח"!

רבי חיים סולובייציק מסביר: את הביטוי: "עוֹרְבָא פָּרַח" על  בסיס דברי חז"ל-  העורב מעל בשליחותו של נח: וכשם שהעורב שנשלח מן התיבה השתמט מן השליחות שהוטלה עליו ולא הביא  תשובה לשאלת נח - אשר המתין לו בתוך התיבה – כך  הקורא: "עוֹרְבָא פָּרַח" כוונתו לומר: אין לך לצפות לתשובה ממשית ממני...

"חיזקוני" מסביר את הטעם לכך שנח שלח תחילה ,דווקא, את העורב –לבדוק את המצב בחוץ -מהסיבה : כי העורב רגיל לאכול נבלות ואם אכן קלו המים אז ימצא אנשים  מתים מושלכים על פני שפת המים . המעניין שלמרות שלא נראו המאורות - השמש או הירח באופן בולט , בכל זאת  המשיכו   בתפקידם- אלא שהאור שלהם לא היה ניכר.

ההוכחה להסבר זה שנאמר: "נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים". 

"ספורנו" סובר: כי מאחר שכבר נראו ראשי ההרים ,שלח נח את העורב לבדוק האם  האוויר בחוץ כבר יבש - באופן שהעורב מסוגל לסבול - אך העורב יצא ושב- כי עדיין לא יכול היה לסבול את מזג האוויר בחוץ.

לעניות דעתי, דבר מעניין הוא: שנח לא התפלל ,טרם המבול - על הדור שלו   שיחזרו בתשובה ואלוקים ירחם עליהם -  בניגוד לאברהם שהתפלל והתחנן לה' על אנשי סדום.

אולם, לנח הייתה אפשרות לתקן את  הדבר על ידי שהאכיל את כל בעלי החיים והעופות בתיבה – במסירות נפש וכאשר יצא  בסוף המבול הכתוב מתאר  כי נח הקים מזבח וה' הבטיח: לא להכות עוד את האדמה..

במקביל לנח: העורב לא  הועיל לנח בשליחותו - אך בעתיד עשה מעין תיקון שדאג להאכיל את אליהו הנביא! 

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי  לכל אדם ישנה שליחות פה בעולם והוא חייב למלא את שליחותו כראוי ועל ידי כך יכול להציל את האנושות כולה- ובמעשיו הטובים - יכול לגרום לשנות את מידת הדין למידת הרחמים,

בדומה לכך - לכל בעל חיים, או עוף -ישנה שליחות בעולמנו וגם אם אינו מקיים זאת בזמן - יכול לתקן את מעשיו בעיתוי מאוחר יותר  קל וחומר אדם בשר ודם.

יפה תפילת דוד המלך המבקש מה':

"הַסְתֵּר פָּנֶיךָ, מֵחֲטָאָי;   וְכָל- עֲוֺנֹתַי מְחֵה. לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹקִים;    וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" [תהלים נ"א, י"א, י"ב]

העורב בשליחות נח

 העורב בשליחות נח

מאת: אהובה קליין. ©

מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם

נֹחַ פּוֹתֵחַ חַלּוֹן.

בָּאֹופֶק רָאשֵׁי הָרִים

גָּובְהָם יַרְקִיעַ שְׁחָקִים.

 

נֹחַ מְשַׁלֵּחַ הָעוֹרֵב

יוֹדֵעַ  כִּי לְמֵתִים  עוֹרֵב

בְּתַאֲוָוה בְּשָׂרָם  חוֹמֵד

גַּם אִם אֵינוֹ רָעֵב.

 

עוֹף פִּקֵּחַ וְשָׁחֹר

סוֹבֵב הַתֵּיבָה סְחוֹר

בִּשְׁלִיחוּת נֹחַ  מָרַד

אֶת בַּקָּשָׁתוֹ רָמַס.

 

תֵּיבָה בְּצֵל הַסְּלָעִים

חוֹל וּמַיִם מִתְעַרְבְּבִים

גִּזְעֵי עֵצִים בְּבָושְׁתָּם

אִבְּדוּ בְּמַבּוּל חַיּוּתָם.

 

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת נֹחַ- [חֻמָּשׁ בְּרֵאשִׁית]

 

דבר החסידות – פרשת נח

ב"ה

דבר החסידות – פרשת נח

 

זמן בעל ערך

 

כאשר היה אדמו"ר הרש"ב [=רבי שלום דובער, דור חמישי בשושלת חב"ד] שוהה במלון ימים אחדים – היה קובע מזוזה בחדרו.

(אף שמעיקר הדין "השוכר בית בחו"ל והדר בפונדק בא"י פטור ממזוזה שלשים יום – שו"ע יו"ד סי' רפ"ו סכ"ב)

באמרו: "נאשא בראטיא אינאצ'ע [=אצלנו הדברים הם אחרת]; אצלנו שעה – היא יום, ויום – הוא שנה".

 (ע"פ רשימת ט-יא סיון תרצ"א ריגא. נד' ברשימת היומן עמ' לו)

 

גם בפרשתנו אנו מוצאים זמן שהוא 'למעלה מן הזמן':

~~~

איך שרדו חסרי החוליות בתיבה?

בפרשתנו (ז, יא) מסופר שהמבול התחיל "בשנת שש מאות שנה לחיי נח, בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש", והסתיים "באחת ושש מאות שנה . . בחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש" (ח, יג-יד).

מפרש רש"י: "אלו י"א ימים שהחמה יתירה על הלבנה, שמשפט דור המבול שנה תמימה היה".

כלומר שהמבול התחיל בי"ז חשון והסתיים בכ"ז חשון בשנה הבאה.

ויש להקשות:

הגמרא אומרת (חולין נח, א) "כל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש" ובירושלמי (שבת פ"א ה"ג, וכן בדברים רבה ה, ב) נאמר "כל דבר שאין לו גידים ועצמות אינו חי יותר מששה חודשים".

ואם כן קשה, איך שרדו בריות אלה בתיבה במשך כל זמן המבול שארך שנה ו-11 יום?

 

יש* שרצו להסביר את זה ע"פ דברי הגמרא בסנהדרין (קח, ב) "למשפחותיהם יצאו מן התבה, אמר רבי יוחנן: למשפחותם – ולא הם" – שהכוונה לאותן בריות שאינן מתקיימות יותר משנה, ולכן הן אכן לא שרדו, ומי שיצאו מהתבה הם רק המשפחות שלהם ולא הם.

אבל זה מתאים רק אם מפרשים את הגמרא בחולין שהבריות האלה שורדות 12 חדשים, שאז יתכן שהן נכנסו מעוברות לתיבה ומתו וילדיהן יצאו, אבל לפי הירושלמי והמד"ר שאמרו "אינו חי יותר מששה חדשים" (ומסתבר שגם הבבלי אינו חולק ע"ז, והכוונה "אינו מתקיים" הוא על קיום הגוף לאחר המוות שזה י"ב חודש) – אם כן גם אם נכנסו מעוברות וילדו בתיבה מתו גם הוולדות לפני סיום שנה ו-11 יום!

ואין לומר שילדיהן נתעברו בתיבה וילדו שם דהא לא שמשו בתיבה אלא שלשה (סנהדרין שם).

 

והרבי מסיק:

הכלל הזה ש"כל בריה שאין בו עצם אינו חי ששה חדשים" תלוי בסיבוב המזלות וקידוש החדשים, שהם משפיעים על טבע העולם.

והראיה – שנפסק להלכה** בבריות ששורדות י"ב חודש – שאם התעברה השנה מוסיפים גם את חודש העיבור וסופרים י"ג חודש [על יסוד דרשת חז"ל (ירושלמי כתובות פ"א ה"ב) על הפסוק "לא-ל גומר עלי": "בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין בי"ד לעברו – הבתולין חוזרין, ואם לאו אין הבתולין חוזרין"].

ולפי זה מובן, שבשנת המבול ש"לא שמשו המזלות כל אותן י"ב חודש" (ירושלמי פ"א ה"א ועוד), ועד שבכמה דברים היא לא נכנסת במספר שני עולם*** – הרי היא לא נחשבת 'זמן' גם לעניין זה, וממילא יכלו גם הבריות האלה לשרוד יותר משנה.

 

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: רשימת הרבי חוב' סד. נדפס בס' רשימות ח"ב עמ' 261 (וכן ב"אוצר רשימות" (היכל מנחם תשס"ח) עמ' ג' ואילך).

 

______________

*)  הערה על הגליון בסנהדרין שם. וכן ביארו הריעב"ץ והר"י ברלין.

 

**)  בשו"ע יו"ד סי' קכד: "כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכן שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חודש אוכל בלא בדיקה, שכל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים י"ב חודש" ובפרמ"ג שם: "כתב הכה"ג בהגהות הטור אות י"ג: שנה מעוברת צריך י"ג חודש כמו בבתולים שאין חוזרין לאחר ג' שנים באם עיברו השנה חוזרין מקרא דאקרא כו', ה"ה כאן, ויש לחוש לדבריו".

 

***)  בב"ר פל"ב, ו: "רבי יהודה אומר שנת המבול אינה עולה מן המניין. א"ל רבי נחמיה אע"פ שאינה עולה מן המנין, עולה היא בתקופות ובחשבונות".

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

שבת פרשת נח

שבת פרשת נח

מקרא ותרגום | מקראות גדולות | רגע על הפרשה

 

ציורי תנ"ך/ החלטת דור  הפלגה לבנות מגדל ועיר/ ציירה: אהובה קליין ©

וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם,

וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ".

[בראשית י"א, ד']

ציורי תנ"ך/ נח שותה יין בכרם ומשתכר  / ציירה: אהובה קליין ©

"וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר"

[בראשית ט', כ"א]

ציורי  תנ"ך/ העורב בשליחות נח/ ציירה: אהובה קליין ©

"וַיְשַׁלַּח, אֶת-הָעֹרֵב; וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב, עַד-יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ"

[בראשית ח', ז]

 

 

ציורי תנ"ך/ הבטחת ה' לנוח/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה,

עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ,

וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם"

[בראשית ט, ב]

 

 

 

ציורי  תנ"ך/ נח מקלל את כנען/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו".

[בראשית ט, כ"ה] 

ציורי תנ"ך/ נח מוצא חן בעיני ה' / ציירה: אהובה קליין ©

"וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'"".

[בראשית ו, ח]

  

 ציורי תנ"ך/ עונשם של דור הפלגה/ ציירה: אהובה קליין © 

 

ציורי תנ"ך/ המבול/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 

 

ציורי תנ"ך/ נח ושלושת בניו/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

נח

ציורי תנ"ך/ נח נוטע כרם/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"ויחל נח איש האדמה וייטע כרם" [בראשית ,ט, כ]

עלונים התעש"ט

גדול השלום להורדת השיעור - אפשר להפיץ


פרשת נח להורדת השיעור - אפשר להפיץ


ישא ברכה | תהילות ישראל | אור השבת פניני חמד | שאל בני

 

עלונים תשע"ו

ישא ברכה 
קבלת שבת

תש"ע-תשע"ה: 
עלון שבת נט | עלון ישא ברכה | עלון בית ה' 
עלון ישא ברכה | עלון אור עליון עלון דבר תורה
עלון אשכול יוסףעלון ישא ברכה | מעיין החיים לפרשת נח - חלק 1 חלק 2 עלון קבלת שבת עלון חכמת שלמה
עלון זה השער לה'
לב המועדים 1 לב המועדים 2
עלון שיחת השבוע 
עלון בני ציון 

עלון טוב להודות לה' 1234

תשע"ג: עלון ישא ברכה | עלון אור עליון עלון דבר תורה
תשע"ד: 
עלון אשכול יוסף | עלון ישא ברכה | מעיין החיים לפרשת נח - חלק 1 | חלק 2 |  עלון קבלת שבת עלון חכמת שלמה |עלון זה השער לה' | לב המועדים 1 לב המועדים 2 | עלון שיחת השבוע | עלון בני ציון עלון טוב להודות לה' 1 | 2 | 3 | 4

ציורי תנ"ך/ נח בונה תיבה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

הקשת בענן:"את קשתי נתתי בענן, והייתה לאות ברית ביני ובין הארץ" [בראשית ט,י"ג] ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ נח שותה יין ומשתכר / ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"וישת מן-היין וישכר.."[בראשית ט,כ]

פרשת נח - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

 פרשת נח - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם (נח יא-ב)

 הדעות הזרות והאפיקורסות התחילה כבר מבראשית שהיו כתות שונים שניסו להסביר את כל ניסי ומעשי הקב"ה על פי טבע וההגיון הלקוי שלהם.

מבראשית ועד המבול עברו אלף ותרנ"ו שנים, והמבול השאיר אחריו זעזוע כבד, האנשים האמינו בגדולתו של בורא עולם אך כמו היום ישנם סברות ותאוריות חסרות אמונה שבזמן המבול היתה כת שהסבירה את תהליך המבול על דרך הטבע שכל אלף ותרנ"ו שנים פורץ מבול בעולם כמו הפילוסופים של היום, שטוענים שהקב"ה משגיח רק על הגלגלים והרקיעים והבריאה עצמה, ועל האדם אין מכבודו להשגיח שטוענים שלחיי האדם אין השגחה פרטית, ובדיעה זו החליטו לבנות מגדל שנקרא מיגדל בבל שבמקרה שיגיע המבול כולם יעלו למעלה וינצלו ממי המבול, והיתה עוד כת שניה שהצטרפה לתוכנית בנית מגדל בבל כדי להלחם בבורא עולם.

וכת שלישית רצתה להרגיז את הקב"ה והיתה בונה עבודת זרות בקצה המיגדל, ושלושת הכתות התאחדו שנאמר "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" וסופם הרי ידוע .

ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן (נח יא-ג)

 בספר "האיש על החומה" מסופר על פגישתו של רבי יוסף חיים זוננפלד עם נשיא צ'כסלובקיה פרופ' ת. מאסאריק, שהיה מחסידי אומות העולם, בעת ביקורו בירושלים בשנת תרפ"ז. לאחר קבלת פנים מפוארת שערך כולל "שומרי החומות" - שיוצאי צ'כסלובקיה נמנים עליו - ישבו הרב והאורח ושוחחו שעה ארוכה על נושאים שונים. וכך נאמר שם על אותה שיחה: "מורנו התעכב על ההתדרדרות המוסרית של העולם אחרי המלחמה ועל התופעה השלילית של טיפוח הרגשת "כוחי ועוצם ידי", שגברה עם ההפתחות הטכנולוגית.

הרעיון המרכזי הוא בנה מסביב לסיפור התורה על "דור הפלגה", שעיקר חטאו היה בטחון עצמי מופרז, שתוצאותיו הישירות מוליכות למרידה במלכות שמים. הוא הסביר זאת לנשיא המלומד בהרחבת הפירוש על הפסוק: "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים". לאחר פסוק זה מובא עיקר החטא "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל" ומתבקש הסבר על הפסוק הראשון, איך הוא מתקשר לחטאם של אנשי דור ההפלגה. מדוע חשוב לדעת באלו חומרים בנו את המגדל בלבנים או באבנים?

אלא כאן מרומז תהליך התפתחות השקפת הכפירה של דור ההפלגה: הטיפו לטיפוח הכח העצמי של האדם ולצורך להתנתק מטובותיו של הקב"ה. אם ה' הכין לאדם אבנים, שהוא חומר בניה מן המוכן, עליהם להפגין כי הם יכולים ליצר בעצמם את חומרי הבניה שהם זקוקים להם. ולפיכך אמרו: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן" - יש לנו אבנים משלנו ואין אנו זקוקים לאבניו של הקב"ה. השקפה זו, של טיפוח היכולת העצמי, שימשה רקע והכנה למרד הגדול בקב"ה, שהופגן ע"י בנית המגדל שראשו בשמים". (מורשת אבות)

ויחי נהור תשע ועשרים שנה ויולד את תרח ויחי נחור אחרי הולידו את תרח תשע עשרה שנה ומאת שנה ויולד בנים ובנות (נח יא, כד-כה)

הדור השמיני היה נחור שנולד בשנת אלף תתמ"ט ליצירה, ובהיותו בן כ"ט נולד לו בן שקראו תרח, ואח"כ חי עוד קיס שנה והוליד בנים ובנות ובסך הכל חי קמ"ח שנה ונפטר בשנת שני אלפים פחות ג' שנים.

ויהי תרח שבעים שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן ואלה תולדות תרח, תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן. והרן הוליד את לוט. וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים (נח יא, כו-כח)

הדור התשיעי היה תרח זה שנולד בשנת א' תתע"ח ליצירה. והוא היה הראשון שהמציא את הטבעת הכסף באופנים שונים והיה הגדול שבין הכמרים. ובהיותו בן שבעים שנה היו לו שלשה בנים והם: אברם, נחור, הרן. ובהיותו הרן בן שבע נולד לו בת יפה מאד הלא היא שרה אמנו שנולדה בשנת אלף תתקנ"ח ליצירה. והכתוב קראה יסכה ר"ל שהיתה נאה כל כך שכל מי שהיה מסתכל בה היה מוקסם. כי כל היפיפיות שהיו בעולם אם היו עומדות בפני שרה היו דומות כקוף לפניה. ובגלל עוד סיבה קראו לה יסכה, שהיתה נביאה שברוח הקודש ידעה מה שעתיד להיות. ושרי זו לקחה אותה דודה אברהם לאשה. (מעם לועז)

וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים (נח יא-כח)

ראיתי לנכון לצטט באריכות את מעם לועז שמסביר נפלא את המאורעות שבתקופת אברהם לפני שנולד אברהם היה נמרוד מלך על כל העולם כפי שכתבנו קודם. והוא היה כופר בעיקר. וגאותו היתה גדול כל כך שהיה עושה עצמו אלוה. וכל בני הדור ההוא היו משתחוים בפניו והיו עובדים עבודה זרה לפי הפקודה שנתן להם ולכן אומר הכתוב ובני כוש סבא וחוילה וג' וכוש ילד את נמרוד. שלכאורה יש לתמוה הרבה, שהרי היה הכתוב צריך למנות את נמרוד בכלל סבא וחוילה ושאר אחיו ולמה נאמר לחוד: וכוש ילד את נמרוד. אלא רמז יש כאן שנמרוד עשה עצמו אלהות, וכל בני האדם טעו בו, כי הוא היטעה אותם שהוא ברא שמים וארץ. ולא ידעו שנמרוד נולד מאשה. ולכן חשבו שלכוש לא היו אלא חמשה בנים והם: סבא, חוילה, סבתא, רעמה, סבתכא. לכן אומר הכתוב וכוש ילד את נמרוד, ועושה צחוק מן האנשים שהאמינו בנמרוד שהוא אלוה. אלא היה בנו של כוש. ונמרוד זה היה תוכן וידע בחכמת הכוכבים, וצפה בחכמתו שבן עתיד להולד בזמנו שיביא לו צרות ויכפור באמונתו.

ובלילה שבו נולד אברהם ראו חכמי נמרוד בחכמתם שכוכב גדול יוצא מן המזרח ורץ לרקיע ובלע ד' כוכבים מארבע רוחות העולם. והיו תמהים מאד למראה הפלא הזה, והאמינו כי בודאי מראה הדבר שיוולד בן שעתיד להיות גדול ומפורסם ויירש את כל ארץ כנען ויהרוג את המלכים. למחר נתייעצו ואמרו שהם צריכים להודיע לנמרוד את שהם ראו בלילה, שאם יארע לו דבר הוא יאשים אותנו על שלא גילינו לו. ויש סכנה שיהרוג אותנו ולכן נספר לו הן את החלום והן פתרונו כדי שימצא תיקון לדבר, וכך באו כל החכמים לפני נמרוד וספרו לו כך: בלילה היינו בביתו של תרח משנהו שהזמין אותנו למשתה בנו שנולד לו ואחרי המשתה יצאנו לחצר לטייל וראינו כך וכך, ובודאי יהיה מה שצפית אתה בחכמתך שיולד בן שעתיד לכבוש את העולם הזה ואת העולם הבא והוא יבטל אמונתך. ועכשיו אם טוב הדבר בעיניך פצה את תרח בכסף וקח ממנו התינוק והרגהו לפני שיגדל ויקרה אותה צרה שלא נוכל לתקנה. ונמרוד זה שמח שמוחה גדולה על העצה ששמע וקרא לתרח ואמר לו בן נולד לך הלילה תנהו לי כי אני רוצה להורגו. והבטיח לתת לו בית מלא זהב. השיב לו תרח ואמר אנו מוכן לפקודתך ומה שתרצה תתן לי ושח עמו עוד שעתיים בעניני המלכות מפני שהיה משנהו והיה צריך להודיעו הכל מה שאירע. אחר כך אמר לו: דע אדוני כי אירע לי דבר בלילה הזה ואיני מעיז לעשות דבר בלי שרשותך כי בא אליך איש אחד ואמר לי רצוני שתתן לי במתנה סוס יפה מאד, ובמקומו אתן לך גבית מלא שעורים. עיניתי לו כי איני יכול להשיב לו דבר לפני שאשאל ראותך, אי אתה מלכנו ופטרון העולם שאם תמצא שהעסק טוב אעשהו ברצון. עכשיו אני ממתין לתשובה עד שתתן לי עצה כיצד לנהוג, כי מאחר שאני המשנה שלך בודאי אתה מחפש טובתי ואין אתה רוצה ברעתי. ונמרוד בשמעו זאת תמה מאד והיה סבור שתרח יצא מדעתו. ואמר לו אם אתה מנהיג מלכותי בשכל כזה בודאי היא עתידה ליחרב בזמן קצר. שאם יש לך סוס יקר כזה כיצד תחליפו בשעורים, וחוץ מזה מי יוכל את השעורים אם מכרת את הסוס, נתן לו תרח לכלות כעסו בדברו, אח"כ אמר לו אם על כך אתה כועס על החלפת סוס בשעורים, מה צריכה להיות הרגשתי כשאתה בא לבקש ממני את בני היקר תמורת כסף שאם אתה הורגו מי יירש את נכסי, ולאיזה טובה מצפה האדם יותר מלזה? ונמרוד כששמע שתרח דיבר עמו במשל, קצף עליו מאד וביקש להורגו בחמתו. אז נפל תרח לרגליו ואמר: בצחוק דיבר. שהרי בודאי אני מוכרח לעשות רצונך, ואף על פי שאתה רוצה להורגני אמסור לידך את בני ואת שני אחיו. אבל תן לי שהות של שלשה ימים כדי שאדבר עם אשתי ושאר בני ביתי שמא אפייסם במתנות ובמילים טובות כדי שיסכימו.

ונמרוד נתן לו שהות כאשר ביקש.

ביום השלישי שלח וקרא לו ונתן לו התראה למלא בקשתו. ואם לא,  ישרוף את כל משפחתו מבלי השאיר להם שריד. ובראות תרח שאין מפלט, חיבל תחבולה זו היתה לו שפחה אחת שילדה בן באותו לילה שנולד בו אברהם. לקח בן השפחה ומסרו לידי נמרוד ולקח את הכסף כפי שהבטיחו. ונמרוד הרג את התינוק הזה בהתלהבות בחושבו כי הוא אברהם, ובזה נחה דעתו ושכח מכל הענין ושום אחד מחכמיו לא דיבר עמו עוד בדבר הזה.

ובהיות אברהם בן שלוש שנים התחיל לחקור בדעתו כדי לדעת מי הוא אשר ברא את השמים ואת הארץ ובתחילה היה סבור שהשמש ברא הכל. ובאותו יום ערך תפילתו לשמש. וכשהעריב היום ושקעה החמה במערב והלבנה האירה במזרח והיו סביבה הרבה כוכבים היה סבור שהלבנה בראה השמים והארץ והכוכבים הם משמשיה. ובאותו לילה ערך תפילתו אל ירח למחרת ראה והנה השמש הופיעה והלבנה נסתלקה. אמר בלבו נראה כי אין אחד מאלו בורא השמים והארץ. ובודאי יש אל בשמים המנהג את העולם כולו. הלך לתרח אביו ושאלו שיאמר לו מי ברא השמים והארץ. הביא לו תרח עבודה זרח בידו ואמר לו זהו האל שברא אותך ואותי ואת כל העולם. הלך אברהם לאמו ואמר לה להכין לו מאכלים טובים שהוא רוצה להביאם לקרבן לפני העבודה זרה. כשהכינה אותם הלך אברהם והביא אותם לפני הע"ז וראה כי באותה צורה שהניחם לפניו כן מצא אותם אחר כך. ומפני שהיה עמל הרבה להכיר את השי"ת שרתה עליו שכינה ונתן הקב"ה בלבו להבין שכל אלו האלילים מעשי ידי אדם הם. ובא המלאך גבריאל ולימד אותו הרבה סודות.

ויש אומרים כיון שראה אברהם אבינו את אביו ואת אמו שהם אדוקים בעבודה זרה שלהם, לא רצה להיות עמהן עוד, והלך לישיבת נח ושם, וישב עמהם ולמד סודות התורה והיה שם ל"ט שנים רצופות ואיש לא הכירו. ובהיותו לומד שנים מרובות כל כך בחשק גדול ובמנוחת הנפש נעשה חכם גדול, והשיג בדעתו שכל הדור ההוא שקוע בטעות העבודה זרה שהם עובדים לצורות עץ ואבן.

ובעודו בן שלוש התחיל להבין את השי"ת ובהיותו בן מ"ח הכירו יפה ואמו מיהרה אל תרח וסיפרה לו על בנם המוכשר והמבורך, אבל בהיות שתרח היה רשע בתכלית ומשנהו של נמרוד היה אדוק מאד באמונתו, הלך אצל נמרוד ואמר לו: זה שראית בחכמתך שעתיד בן להולד במלכותך שישכיח את אמונתך, די כי זהו בני. ואשתי הרעה רימתה אותי. ואף שראיתיה והנה כרסה בין שיניה. רימתה אותי ואמרה כי יש לה מחלה המתחדשת בה כל שנה. ובכך התחמקה ממני וילד בן בסתר בלי שהודיעה לי על כך, עכשיו סופר לי כי הוא יושב ולומד תורה זרה זה הרבה שנים. ומספר שיש אל בעולם שהוא האמת. ואתה משקר ומכזב.

וכששמע נמרוד כל אותם הדברים תקפו אותו יראה ופחד, ונועץ בחכמיו לטכס עצה מה ייעשה לו אמרו לו מה אתה חושש מאדם שהוא קטן יותר מאחד העבדים שלך. קחהו ושים אותו בבית הסוהר עד אשר נחליט מה לעשות בו.

אז בא השטן והתחשב בדמות בן אדם ואמר לנמרוד אני מתפלא מאד שממלכה שלמה מרתתת מפני אדם יחיד. והדרך הטובה ביותר היא שכל אנשים יצתירו היטב בכלי מלחמה כמו שעושים כשהולכים למלחמה ואלף גבורים ילכו. שאיש אינו יכול להתמודד עמם. וברגע זה יצא כרוז בכל הממלכה, ונתקבצו רבבות אנשים מכל קצוי המלוכה להביא את אברהם אבינו.

ומשראה אברהם את כל החיל הזה נכנס פחד בלבו וערך תפילה לפני הקב"ה, אמר: לפי שעשיתי כל זה למען כבודך, רחם עלי והצילני מאויבי אלו. והקב"ה שמע תפילתו ושלח את מלאך גבריאל שאמר לא לפחד מהם, כי ה' עמו. וכך ירד ענן גדול והחשיך את העולם. וכשראו זאת אנשי נמרוד אחזה אותם יראה גדולה וחזרו אצל נמרוד, וכך חזרו נמרוד ואנשיו מעיר זו לבבל.

אמר המלאך גבריאל לאברהם בשם ה' שילך אחרי נמרוד לבבל. אמר אברהם לא עשיתי שום הכנה. ואין לי לא כסף בשביל צידה ולא נשק כדי לערוך קרב, ובפרט שאני יחיד ובודד, מה יש בכוחי לעשות. אמר לו גבריאל דע כי אין לך הכרח בשום דבר. כי אני אביא אותך על כתפי עד לבבל ובזה יהיה לך סימן שה' עמך. וכך הביא אותו כהרף עין לבבל. והיה מסובב בכל העיר והכריז בקול גדול לאמר: ה' הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד. אלהי השמים ואלהי הארץ ואלהי נמרוד, ואני אברם הוא עבד השי"ת וכולכם צריכים להודות בכך.

וכשהיה אברהם סובב כך בעיר נפגש באביו ובאמו ושאל אותם: מה ראיתם על כך לעבוד לאלו האלילים של נמרוד הרשע. פה להם ולא ידברו, עינים להם ולא יראו, ואין בהם שום מועיל. וכששמע תרח את דבריו הביא אותו לביתו וביקשו לומר לו מי הביאו לבבל. ענה לו ואמר ביום אחד די לו ללכת מהלך של ארבעים יום. ומיד מיהר תרח וסיפר לנמרוד. וכולם השתוממו לשמוע דבריו. וכך חזר נמרוד ונועץ באנשיו שיורו לו עצה מה לעשות. וכולם הסכימו להכריז בעיר שכולם מוזמנים ע"י המלך לבוא ולהשתתף במשתה גדול שיימשך שבעה ימים. ובכל השווקים והרחובות יהיו חוגגים החג הזה וכולם יהיו מלובשים יפה מקטן ועד גדול ויבואו אצל נמרוד אל המשתה אשר הכין.

ונמרוד היה יושב על כסא מלכותו ושלח וקרא לאברהם. ואברהם בא יחד עם תרח אביו. והלך ישר לנמרוד ואחז בכסאו והתחיל לנענעו. וצעק בקול גדול. אוי לך נמרוד שאתה כופר באלקי השמים והארץ ואינך מכיר באברהם עבדו שהוא מזלזל בך, על שאין אתה מכיר באלקים חיים שהוא אחד ושמו אחד של ינום ולא יישן, ואתה הולך אחרי אלילי כסף וזהב שאין בהם מועיל. וכך היה הולך ומדבר ומבזה את נמרוד בבזיון גדול, וכל האלילים האלו שהיו שם צנחו ונפלו כשפניהם לקרקע, ונמרוד ואנשיו נבהלו מאוד בשומעם את צעקותיו של אברם. וכך נשארו בפחדם שעתיים תמימות, והיו כמו מתים.

כאשר התאוששו שאל נמרוד לאברם: הקולך הוא  זה או קול אלהיך? ענה לו ואמר: קולי הוא זה, ואני הוא הבריה הקטנה ביותר בין הבריות שברא אליה הגדול והגבור. אז האמינו נמרוד, ואמר לעיני הכל בודאי אלהיך הוא מלך גדול מכל המלכים ואין מה לדבר עוד.

וכך מסרו לידי אביו להביאו למקומו לשלום.

אחרי ימים נפל תרח למשכב וביקש מאת בניו אברם והן שימכרו כמה אלילים כדי להרויח. כי תרח זה היה מוכר אלילים ובהיותו חולה ביקש את בניו שימלאו מקומו בחנות וינהלו העסק.

יום אחד שאל אברהם את אביו וביקש ממנו שיאמר לו מי ברא את השמים ואת הארץ אמר לו תרח: וכי עדיין אין אתה יודע? והרי כמה שנים אתה בחנות הזאת שהיא מלאה אלילים גדולים וקטנים. הם פטרוני העולם שבראו אותך  ואותי ואת כל הבריות, ואברהם הלך מיד לאמו וביקש ממנה להכין לו מאכלים טובים, כי הוא רוצה להביאם כמתנה בפני האלילים כדי לערוך תפילתו, וכך לקח אברם את כל המאכלים בידיו ונסתגר בחדר. והיה שוהה שם כל היום כי ביקש לראות אם יושיטו את ידם כדי לאכול משהו, ואין קול ואין עונה. וכך לקח הפטיש בידו והרס את כל האלילים, וכשגמר נתן הפטיש בידו של האליל הגדול שבהם שהשאירו שלם כפי שיתבאר להלן.

ותרח זה בשומעו את המכות כקול חיטוב עצים רץ לתוך החדר מצא את אברהם כשהוא יוצא משם. וכשראה תרח והנה כל הצלמים שבורים החליט להרוג את אברהם על שהעיז לעשות כך התנצל אברהם ואמר כי לא היתה לו שום כוונה רעה. אלא הוא הביא אוכל לאלילים, אז התחילו הקטנים לאכול לפני הגדולים הושיט הגדול  ידו ובזעמו שבר את כולם על שלא היתה בהם מידת דרך ארץ וסימן לדבר הגרזן הנמצא בידו של הגדול, ואם אין אתה מאמין לי בוא ונלך ונשאל מה בפיו.

וכעסו של תרח התגבר יותר ואמר זה סימן שאתה משקר שהרי אילים אלו אין רוח בהם ואינם יכולים לדבר  כי הם עשויים עץ ואבן אמר לו אברהם: וכיצד אתה מאמין שהם שבראו השמים והארץ בשעה שאין בהם רוח ואינם יכולים לנוע ממקומם ומה הטעם יש לך לעובדם וואי לך ולכל הדור שהלכתם כל חייכם אחרי ההבל, ובהיות שיש אל גדול בשמי כפי שלימדתי אתכם  ולא הטיתם אוזן לשמוע לי, הרי רע יהיה סופכם. כמו שאירע לדורות שעברו דור אנוש ודור המבול כי בגלל עבודה זרה אבדו מן העולם. ולכן אבקשך אבי לשמוע בקולי ולחדול מעבוד אלילים  וכך תינצל מן הרעה הגדולה.

ואברהם פתח החנות ולקח שני צלמים וקשר בהם חבל וגררם והכריז כדרך המוכרים המכריזים על סחורתם: אמר: רוצה אני למכור אליל שאין בו מועיל. פה לו ולא ידבר עינים לו ולא יראה אזנים לו ולא ישמע ולא יהלך ברגליו וכשבא אחד מהם לקנות היה אומר לו אבוי לך שאתה בן חמישים ואתה משתחוה לפסל בן יומו. ובכך היה הלה מסתלק והולך.

ובעודו מסובב בעיר להראות את הצלמים, פגש בו זקן ואמר: רוצה אני שתבחר לי אליל גדול וטוב כדי לעובדו אמר לו אברהם והלא בשבוע האחרון ראיתיך קונה אליל מהרן אחי, ולמה אתה צריך עוד אחד? אמר לו כשבאתי לביתי באו גנבים וגנבו ממני את הפסל. אמר לו אברהם כיצד אתה עובד לפסל שאינו יכול להציל עצמו לא כל שכן שלא יציל אחרים אמר הזקן: הגד לי למי לעבוד, כי איני יודע אל אחר. אמר לו אברהם דע כי יש בשמים אל גדול והוא אלהי נמרוד ואלהי תרח ושל כל העולם וכמה רע הדבר לעבוד לנמרוד המחזיק עצמו לאלוה. אמר לו הזקן היום הרת עולם. ומן היום ואילך אעבוד לאלהיך. אבל רוצה אני שתבטיח לי מה תועלת תצמח ממנו. השיב אברהם  ואמר הדבר הראשון שכל מה שנגנב ממך יוחזר לך. והשני כי תנצל מדינה של גיהנם, ביקש ממנו הזקן שילמדו כמה מילים לאומרם. אמר לו לאמר ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אחד ואין שני ממית ומחיה ואברהם עבדו נאמן ביתו. וכן חזר אותו זקן בתשובה והתחרט על העבר ביום השני מצא שהגנבים החזירו לו הכל מה שגנבו ממנו והיה מסובב כל היום ברחובות ומשמיע את הדבירם האלו שאברהם לימדו לאמר, והחזיר בתשובה הרבה אנשי ונשים. אבל כשנודע הדבר לנמרוד הרג אותו והיה מהרהר בדעתו מה לעשות באברהם, כי רוב האנשים הלכו אחריו. וכן כשהיה נמרוד במשתה נכנס אברם ושבר את כל הצלמים, כפי שעשה לטרח.

ונמרוד שהחזיק עצמו אלוה ואמר שהוא ברא את השמי ואת הארץ, אמר לו אברם: אני רואה שהשמש יוצאת כל יום במזרח ושוקעת במערב, שמא יש לך כח לשנות מהלכה שתזרח במערב ותשקע במזרח? אם תעשה כן אודה בך ואשתחוה לפנים, ואם לא דע כי האל שנתן כי כח לשבור אליליך הוא יתן לי כוח להרוג אותך.

ונמרוד כששמע דברים אלו נזדעזע ושלח את אברם לבית הסוהר כשהוא כפות, וצוה לשומרים שיתנו לו רק לחם בלי מים. והיה שנה אחת בבית הסוהר, יבוא מלאך גבריאל ועשה לו מעין מים, ובכל יום האכילו יפה והיה לצדו ולא סר ממנו כלל.

אחרי כן כינס נמרוד את כל חכמי עירו ושאל אותם מה משפטו של אברהם שביזה את המלך ושבר את הצלמים.ויצא דינו לישרף. וכך הכריזו בכל העיר שכל מי שהוא מאוהבי נמרוד צריך להביא מטען עצים והיו מביאי עצים במשך ארבעים יום ולנמרוד היה תנור גדול מאד בכפר שנקרא אור כשדים. ולשם הלכו כולם והסיקו את התנור הזה עד שהיה הולך ובוער במשך שלשה ימים ושלשה לילות עד שבני העיר לא היו יכולים לסבול החום שהיתה כל העיר כמו מרחץ חם. ונתכנסו כל העולם אנשי ונשים לראות כיצד הולכים לשרוף את אברם, ואנשי נמרוד היו כמה אלפים מלבד המון העם שהו על הגגות אחד ע"ג השני.

ואותם החכמים אמרו לנמרוד שגם תרח ראוי לשריפה על שעשה תחבולה זו שהחליף את אברם בתינוק אחר, וכך שלח נמרוד והביא את תרח ואמר לו שיאמר לו בטוב את האמת ואם לא ישרף ולא  יפחד לומר האמת, שאם ישקר יישרף יחד עם בנו השיב תרח ואמר כל מה שאמרו החכמים אמת ומפני שריחם על בנו עשה כן, שאל נמרוד את תרח: מי נתן לך עצה זו? ענה לו תרח כי הרן בנו נתן לו עצה זו וזה לא היה כן, אך כדי להמלט מנמרוד סיבך את הרן, אז יצא דינו של הרן לישרף יחד עם אברהם.

צוה נמרוד להוציא את אברם מבית הסוהר כדי לשורפו והממונה על בית הסוהר אמר לנמרוד. דע כי אדם זה יושב בבית הסוהר זה שנה ולא כל ולא שתה כלום ובודאי כבר מת אמר לו נמרוד: בכל זאת ילך ויראה אם הוא בחיים ויציאו לשריפה. הלך וראה אותו בריא ושלם, התפלאו מאד ואמרו מי הביא לו אוכל? השיב אברם ואמר: אלהי השמים הזן את כל הבריות הוא שזן גם אותי וכך היה הולך ודורש עד שגם הממונה חזר בתשובה. אמר לו אני מאמין לך שאלהיך הוא האל האמיתי, כי ראיתי במו עיני הפלא הזה. ונמרוד הוא שקרן וזייפן.

וכשספרו לנמרוד שגם הממונה על בית האסורי החליף דעתו ועבר לצדו של אברהם צוה להורגו. והרבה חרבות נשברו על צוארו ולא היו יכולים להורגו. וכן שלח נמרוד אחד משריו להביא את אברם. וכל אלו שהביאו את אברם לזורקו לתוך הכבשן יצאו לשונות אש מן הכבשן ושרפום. עד שנשרפו הרבה אנשים.

באותה שעה בא השטן בדמות של אחד מהם ואמר לנמרוד כי יש בכוחו לעשות תחבולה ולזרוק את אברם מרחוק לתוך הכבשן. וכך הביאו מסמרים ולוחות וחבלים ועשו "טראבוקו" לתוך התנור מרחוק. וכך קשרו ידיו ורגליו של אברם אבינו ושמו אותו בתוך הטראבוקו להטילו לכבשן. וכן עשו לאחיו הרן. ופשטו בגדיהם כדי לשורפם. אז בא השטן ואמר לאברם אם אתה רוצה להינצל מן האש הזאת השתוה לנמרוד השיב לו אברם ואמר: יגער ה' בך השטן ואברם התפלל לפני הקב"ה כאשר ידע אז באה אמו והתחננה לפניו שישתחוה לנמרוד וינצל ענה לה: דעי אמי כי אשו של נמרוד סופה להיכבות, ואילו אשה של גיהנם אין לה תקנה עולמית.

וכך הטילו את שניהם לתוך הכבשן. והרן זה שלא היה לבו שלם באמונתו, נשרף מהר, וכן י"ב האנשי שהיו נמצאים בטרבוקו נשרפו כי יצאה אש מן הכבשן וליחכה אותם ואילו לאברם ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו והצילו. ויש אומרים שהמלאך מיכאל שהוא ממונה על ישראל הוא שנשלח מן השמים להציל את אברם, ואותו התנור אע"פ שהיה מוסק כ"כ לגבי אברם היה צונן,

וי"א כי בשעה שראו האנשים שלא ניזוק אברם כלל אמרו שזהו בזכותו של הרן אחיו, הוא שמא עשה לו איזו תחבולה שלא תשלוט בו האש, כי הכירו בו (בהרן) שהוא קוסם גדול, ואותו הרן שהיה רשע אמר בלבו אם ינצל אברהם אעבור לצידו, ואם יישרף ישאר באמונתו של נמרוד, ויצאה להבה מן הכבשן ומשכה את הרן לתוכו, ואח"כ כשנשרף הטיל אותו לעבר תרח אביו.

ויש אומרים כי אנשי נמרוד הם שהטילו את הרן בתוך הכבשן כדי לברר מהי הסיבה שלא נשרף אברם. אם זהו בגלל חסידותו שאלהיו הצילו או שזה בגלל אחיו הרן. ונחמרו מעיו, וכשראו שנפגע השאירו בחוץ, אבל לא היה יכול לחיות כי האש שלטה בו, והוא מת באותו רגע בפני תרח אביו, וכולם האמינו בגדולתו של אברם.

וכל האנשים ראו את אברם כשהוא מתהלך בתוך הכבשן שלשה ימים ולילותיהם, וכשסיפרו הדבר לנמרוד צחק עליהם. אבל לאחר שראהו במו עיניו ציוה להוציאו מן הכבשן. אבל לא היתה אפשרות שבן אדם יתקרב לכבשן, כי האש היתה גדולה, וכך נשרפו שמונה אנשי שרצו להוציא את אברם. וכשראה נמרוד שאין אפשרות קרא לאברהם ואמר לו אתה שהנך העבד הנאמן של אלהי השמים הגדול והמבורך והאמיתי צא לחוץ ואברם יצא והתייצב בפני נימורד וכל המון האנשים שעמדו שם השתחוו בפני אברהם, וכן עשה נמרוד, אמר להם אברהם אני איני כלום ולא אלי השתחוו. אלא האמינו באלהי האמת שבשמים.

אז נתן נמרוד לאברם הרבה מתנות ושני העבדים המובחרים ביותר שהיו לו והאחד מהם היה אליעזר עבד אברהם ויש אומרים שאליעזר בנו של נמרוד וסן כל גדולי המלכות נתנו לו איש מתנות רבות  וליוו אותו עד לביתו בכבוד גדול.

וכל אנשי אותו הדור הכירו שאברם ניצול בכוחו של הקב"ה וכך הביא כל אחד את בנו לאהלו של אברהם ואמרו לו רואים אנו שיש לך בטחון גדול בשי"ת, השתדל ללמד את בנינו את הדרכים הטובות והישרות שאתה יודע. ומאז נקראה עיר זו אור כשדים בגלל הצלתו של אברהם שהיתה פלאית בעיני כל העם. וכן אנו אומרים בכל יום ב"ויברך דוד" אתה הוא ה' האלהים אשר הוצאת את אברם מאור כשדים ושמת שמו אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך.

אחרי שנתיים ימים מן המעשה הזה חלם נמרוד שעמד הוא וכל עמו בפני הכבשן הזה, וראה אדם ממש כמו אברם וחרבו שלופה בידו והוא רץ להרוג את המלך ומרוב פחד ברח מן המקום. ובא אותו אדם וזרק לו ביצה בראשו וממנה נעשה  נהר גדול  ובו טבעו כל אנשיו. חוץ ממנו ועוד שלשה אנשים שניצולו וראה נמרוד את דמות שלשת האנשים האלה והנה הם כדמותו אח"כ חזר אותו נהר ונעשה קטן כמו הביצה, ויצא ממנה אפרוח וטס ובא לראש נמרוד ונקר לו עיניו.

ונמרוד נתעורר ברוב צער ואסף את כל חכמיו וסיפר להם את החלום הזה ענה אחד מהם ואמר: דע כי החלום הזה מבשר בשורה רעה, כי עתיד אתה לסבול רעה הרבה מידיו של אברהם, שבמשך הימים הוא עתיד לערוך קרב גדול ויהרוג את כל אנשיך.

וזהו משמעות הדברים שראית שנקר עיניך, ועכשיו הזכר יפה באותו חום שראית לפני חמישים שנה שראית בכחמתך שעתיד להולד בן אחד שיאבד את אמונתך מן העולם ותסבול ממנו כל זמן שישאר בחיים. לכן למה לא תהרגהו ותינצל מצרה זו והדבר מצא חן בעיני נמרוד ושלח אנשי חרש לתפוש את אברהם.

אבל אליעזר עבד אברם שמע את העצה הזאת כי היה יוצא ונכנס בביתו שלך נמרוד וסיפר את כל הדברים לאברהם, ואמר לו שיברח בהקדם, וכך נתחבא אברם בישיבת נח ושם בנו, וכשחיפשו הרבה פעמים בביתו ולא מצאו שכך כעסו של נמרוד ולא חשב עליו עוד. אבל אברם חשש מנמרוד וקרא לתרח אביו ואמר לו הטוב ביותר הוא שתצא מן המדינה הזאת כי אני מתיירא מנמרוד ואיני יכול להיות כל הזמן במעצר. וכן בגללך, כי מאחר שהיית משנהו כ"כ הרבה שנים בודאי יסיר ראשך מעליך ואע"פ שאתה חושבו לידיד, איזו תועלת יש לך לדור בין עובדי אלילים אלו העובדים לעץ, ומאחר שהכסף הבל ואינו מתקיים שמע לעצתי ונצא לארץ כנען ושם נוכל לעבוד לשי"ת במנוחה. וכן אמרו לו נח ושם שאברם צודק בכל דבריו. וכך החליט תרח על הדבר, וזהו שאומר הכתוב ויקח תרח את אברם בנו וגו' ויצא אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען.

ויש מחלוקת באיזו עיר נולד אברם. יש אומרים שנולד באור כשדים היתה עירו של תרח, וי''א שנולד בחרן. וכשהלך תרח לאור כשדים נולד שם הרן. וי''א שאברם נולד בכותאחייה והיה לו ריב גדול עם האנשים שהיו עובדים לחמה. ושמו המלך בבית האסורים ימים רבים. אח"כ חשש המלך שאברם ימשוך אנשיו לצידו, לקח כל רכושו וגרשו מן העיר וצוה עליו ללכת לארץ כנען.

הדור העשירי היה אברם זה שנולד בשנת אלף תתמח"ח ליצירה וכבר ספרנו עליו ודעו כי בכל מקום שהיה אברם הולך היה מודיע גדולתו של הקב"ה והיה יודע להסביר לכל אחד כפי דעתו עד שהיה מודה ביהדות וכך אסף רבבות אנשי ולימד אותם כללי היהדות.

ועשה הרבה ספרים בענן זה וספר יצירה חיבר מדעתו. והכל מסר ליצחק בנו ויצחק מסרו ליעקב ויעקב לבניו. והבדיל את לוי ועשה אותו ראש ישיבה שלמד ממנו את הדרך הישרה לקיים המצות. וצוה ששבט לוי יהיו תמיד ממונים להעניש את אלו העובדים עבודה זרה. וכך היה אברם סיבה להקים אומה נפרדת והם בני ישראל המכירי את השי"ת, ותראו שאע"פ שבנ"י עבדו עבודה זרה במצרי אבל שבט לוי לא עבדו כלל, כפי שנראה בפרשת שמות.

ואם תשאלו מאחר שבאותו דור היו שם ועבר בני נח למה לא הורו לבריות לשבר צלמיהם כפי שעשה אברם? ואין אתם יכולים לומר כי עבדו עבודה זרה בסתר. שהרי בודאי עבדו נמרוד ואנשיו עבודה זרה בפרהסיא. כי כמה חנויות היו שבהם היו מוכרי עבודה זרה. ותרח היה אחד התגרים שהיה מוכר פךסילים כפי שהבאנו לעיל. והתשובה היא כי שם ועבר היו גרים בארץ כנען, וספור זה של אברהם אירע בבבל, ושם שיבר הצלמים אבל בארץ כנען היה רק הולך בחוצות והיה מכריז שיחזרו בתשובה ולכן מעלתו גדולה משלהם.

ויש לשאול שבעשרה הדורות שהיו מאדם ועד נח מודיעה התורה בכל אחד מהם שהוא מת ואילו כאן מנח ועד אברהם לא נאמר באחד מהם וימת. והתשובה היא כי לאחר שנגזר שיבוא מבול, אפשר היה לחשוב שכולם מתו במבול, לכן בכל אותם עשרה הדורות שמנה מאדם ועד נח כתוב וימת, לומר שמתו על מטותיהם כי היו צדיקים ומתו כפי שמת אדם הראשון, ואילו באלו המנוים כאן אין הכרח לציין שמתו, אלא כמה שנים חי כל אחד מהם וכמה בנים היו לו, ואין צריך לומר שמתו, כי לאחר שנגזרה גזרת מיתה בעולם בחטאו של אדם בודאי מתו.

ויש מי שמתרץ ואומר שעשרה הדורות מאדם ועד נח שלא השאירו אחריהם בנים כשרים לכן נאמר בהם מיתה, כי כולם היו רשעים שנספו במבול. ואילו בדורות מנח ועד אברם שהניחו בנים טובים לא ראוי לומר בהם מיתה. כי כל אדם המניח בן טוב נקרא שהוא חי תמיד ונחשב בין החיים.

ותראה בספר תורה בפסוק וימת תרח בחרן הנו"ן הפוכה. וזה רמז שעד אברהם היה  חרון אף בעולם, כי כל עשרים הדורות מאדם עד אברהם הכעיסו ובאו לפניו ית' והיתה בהם פורענויות של דור המבול ודור הפלגה, עד שבא אברהם נינוח העולם ונתחדשה טובה מרובה תהלות לאל יתברך. (מעם לועז)

ויהי עבר ארבע ושלושים שנה ויולד את פלג ויחי עבר אחרי הולידו את פלג שלשים שנה וארבע מאות שנה ויולד בנים ובנות (נח יא, מז-מז)

הדור הרביעי היה עבר שנולד בשנת א' תשכ"ג ליצירה. והיה חכם גדול וראש ישיבה שממנו למדו האבות, ויעקב אבינו למד בישיבתו י"ד שנים רצופות ועבר זה בהיותו בן ל"ד שנה נולד לו בן שקרא לו פלג. אח"כ חי עוד ת"ל שנה והוליד בנים ובנות. ס"ה חי תס"ד שנה ומת בשנת ב' אלפים קפ"ז ליצירה .

באדיבות אתר רבי www.rabi.co.il

פרשת נח - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת נח - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א

ונח מצא חן בעיני ה’ (נח ו-ח)

מה הייתה מציאת החן אצל נח? לכאורה, משום שנח איש צדיק תמים היה בדורותיו. הרמב"ן מפרש: "משום שהיו כל מעשיו לפני נאים ונעימים"

פעמים שעושה האדם מעשה צדקות מתוך שלימות, חרדה ודאגה לכל פרט אבל הם אינם "נאים". המעשה בשנת אלף נ"ו ליצירה. וכל ימי מתושלח היו תשע מאות ששים ותשע שנים. צריך להיות גם נאה.

הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א מבאר את דברי הרמב"ן ודבריו מובאים בספר "ברכת מרדכי": המעשה מצד עצמו צריך להיות לא רק מדוייק ומושלם אלא גם נאה ופעמים שמעשיך לא רק מושלמים אלא גם מופלאים ביופיים, אבל עדיין לא "נעימים". ונעימות היא זו העשייה סביב המעשה, אווירה של "נועם", של עונג, של רצון לחזור ולעשות אותו מעשה. ניקח לדוגמא, אם האישה ביקשה מבעלה לקנות לה שמלה והוא כהרגלו חושב שאין באפשרותו לקנות והוא מסרב בכל תוקף בטענה שאין צורך, כיוון שיש לה די שמלות. ומאידך האישה אומרת לו "אין לי מה ללבוש"! לבסוף אחר הויכוח מתוודה בעל ומסכים להיענות לבקשתה. כמובן שהסכמה זו מתבטאת בפנים זועפות, ואף בביטויים מעליבים למרות שלבסוף הבעל מסכים לרצון אשתו וקונה לה שמלה אך, למעשה, זה חסר את ה"חן".

נעימות היא זאת המתייחסת לא רק אל המעשה מצד עצמו אלא אל בני האדם אשר המעשה נעשה בקרבם.

אנו בברכת המזון אומרים: "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים". מובן עניין החסד והרחמים אך מהו "בחן"? אלא "טוב", "חסד" ו"רחמים" מועילות המה בגוף המעשה והעשייה. "חן" היא מילה הנוגעת לצורת הגשת המעשים.

אותו מעשה עם אותה שלמות, יכול להיעשות לא רק בחסד וברחמים אלא גם בחן.

חן היא הנעימות של העשייה, והשראת נעימות זאת סביב אותו מעשה זהו "החן" של הקב"ה בעשייתו עם ברואיו עם כל העולם כולו וזהו החן שהיה בנח. (אור דניאל)

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית  ו-ט)

יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי,לפי דורו היה צדיק,ואילו היה בדורו של אברהם לא נחשב לכלום. (רש"י)

השאלה היא,עד היכן תגיע התביעה מהקב"ה על האדם? עד כמה צריך האדם לעמול ולטרוח כדי לעשות רצון ה’? ואולי כל מה שהאדם עושה עדיין אין זה רצון ה’?

על כך משיב בעל "קונטרס החיים" ומבאר שנוכל ללמוד מהלל הזקן עד כמה חייב האדם לעמול. הרי הלל הזקן היה טרוד במזונותיו ובכדי לשמוע דברי תורה היה צריך לשלם. כאשר ראה הלל שהשיג כדי מחיתו,נתן חצי לשומר ביהמ"ד וחצי לפרנסתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר ביהמ"ד להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו,אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת הייתה וירד עליו שלג מן השמים.

כשעלה עמוד השחר,אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי,בכל יום הבית מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו גובה שלוש אמות שלג! פרקוהו, הרחיצוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת!

הלל ראה שאי אפשר להיכנס וללמוד תורה בדרך רגיל, חיפש דרך אחרת שעל ידה ניתן לעלות,אפילו שהיא קשה ביותר,אך כל עוד אפשר לעלות לגג ולשים את האוזן עפ"י הארובה, ואפילו שעכשיו חודש טבת ויש חשש הצטננות ודאית – אך אם הדבר אפשרי קמים ועושים מיד. על כן כל עוד שזה לא הגיע לפיקוח נפש בפועל – זו חובה גמורה.

וכן מצינו אצל מרן הסטייפלר זצ"ל, שהעבידו אותו בצבא הרוסי בסיביר. ופעם אחת היה צריך לשמור בליל שבת קודש. השומר שלפניו הניח את מעיל השומרים על העץ והלך, כשהגיע מרן הסטייפלר לקחת את המעיל ולעמוד בחוץ לשמור, ראה את המעיל על העץ ובשבת הרי אסור להורידו מהעץ. היה זה פיקוח נפש ממש לעמוד כל הלילה בחוץ בסיביר,אך הוא אמר לעצמו:הרי אפשר להחזיק מעמד כחמש דקות ולא להגיע לפיקוח נפש ואם כן עכשיו אסור להוריד את המעיל מהעץ כי חמש הדקות הקרובות אינן בכלל פיקוח נפש. התאפק מרדן חמש דקות. עברו חמש דקות ושוב אמר לעצמו: הרי נראה שגם עוד חמש דקות אינם בכלל פיקוח נפש,אפילו שקר מאוד מאוד. וכך עברו להם עוד חמש דקות ועוד חמש עד שהאיר השחר.

זו תהיה התביעה מאתנו,עד כמה היה בכוחנו לעשות. יש באדם כוחות נסתרים ועצומים שעם רצון חזק ויראת שמים הוא יכול להעפיל למרומים. אם נסתכל בצרכים החומריים נראה שהאדם משקיע מאמצים עילאיים וגם מגיע להישגים גדולים שבדרך טבעית ורגילה נראים כבלתי אפשריים ועל כך תהיה התביעה מאתנו גדולה וזאת ידעו גם הלל וגם נח.

התביעה מנח הייתה גדולה על שלא הגיע למעלת אברהם,שהרי את האדם תובעים על מה שהיה באפשרותו לעשות ולא עשה.

מדוע אילו היה נח בדורו של אברהם כמו שהיה עכשיו לא היה נחשב לכלום?

 כי אם נח לא היה לומד ומתחזק ממעשיו של אברהם, זה עצמו מראה על חסרון במהותו.

ההבדל בין אישיותו של אברהם לבין אישיותו של נח, אמרנו שאברהם היה חזק ולכן היה יכול לעמוד נגד הזרם, לעומתו נח שהיה חלש לא התנגד לזרם. נראה לומר עוד שמזה נבע השוני בניהם בגישה איך להיטיב ולהשפיע עם אנשי דורם. בעוד שאברהם היה רודף אחרי החסד, הן חסד גשמי והן חסד רוחני, הסתפק נח בחסד גשמי בלבד. כי רק כך היה מסוגל נח להיטיב עם אנשי דורו. ובאמת כשניסה להיטיב ברוחניות, כשדיבר על המבול הצפוי, נכשל נח במשימה. כי אם לרוחניות והוא היה צריך סעד איך ישפיע הוא על אחרים!

והנה לשון המזרחי בענין זה ’’נח היה צריך סעד לתומכו. בב"ר פירשו שהיה מתיירא להתחבר עם אנשי דורו, שלא ילמוד ממעשיהם, מלפני שלא היה חזק באמונתו, והיה מתבודד במקומות ההתבודדות הנקראים מקומות השם, כאילו היה עם השם, אבל אברהם אבינו ע"ה שהיה חזק באמונתו לא היה מתיירא שמא ילמוד ממעשה אנשי דורו והיה מתחבר עמהן ומוכיחן להכניסן באמונתו". ובבית הלוי כתב "ומשלא לא הגין זכותו על דורו שלא יכשלו גם הם, כיון דבמעשיהם היו יכולים להכשיל גם אותו אם לא שיסייעו לו, ולכן הוצרך להיות נפרד ונבדל מהם בתיבה ונשאר צדיק תמים גמור, אבל אברהם לא היה צריך סיוע והתגבר בעצמו גם נגד יצה"ר של אחרים, דגם בדורו נמצאו רשעים גדולים כנמרוד וחבריו והוא התגבר גם נגדם". (אהל תורה)

צדיק תמים היה בדרתיו (נח ו-ט)

יש מרבותינו דורשים אותו לשבח ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. (רש"י)

אם אמרה תורה שבחו של נח, מדוע דרשו זאת לגנאי?

ברם, פשוטו של דבר הוא, שאמרו, כי אותם שבחים שאמרה תורה עליו "צדיק תמים", נבעו מתוך שחיתותו וגנותו של הדור, שכן בראותו את רעת הדור, ראה חובה לעצמו להתגבר ולהתרחק מדרכי הדור עד הקצה האחרון, עד שנעשה צדיק תמים. ברם, אילו היה בדורו של אברהם, אז לא היה קיים המניע אשר ימריץ אותו להיעשות לצדיק תמים.

דווקא רשעותו של הדור צריכה לשמש דחיפה לאדם ולהכריחו להיעשות לצדיק תמים...(מעיינה של תורה)

את האלהים התהלך נח (נח ו-ט)

חכמינו אמרו במדרש, כי נח לא היה מוכיח את בני דורו. והלא נאמר בגמרא: "האי צורבא מרבנן דמרחמיליה בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות ק’’ה) ליכך היה נח "צדיק תמים בדורותיו" שהיה נחשב צדיק בעיני הכל וחביב על הכל, משום ש"את האלהים התהלך נח" שהיה תמיד מתבודד עם האלהים ולא נתן דעתו על הבריות להוכיחן על מעשיהן...(ילקוט הדרוש לוקט מעיינה של תורה)

אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (נח ו-ט)

 שלוש פעמים ’נח’ נזכר בפסוק הזה. ונראה לפרש בס"ד על פי מה שהזכרנו למעלה על הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה’", שצריך האדם להיות נח לבריות ובזה ימצא חן בעיני ה’, ובא הכתוב כאן ואומר "אלה תולדות נח נח", כפל תיבת ’נח’, ללמדנו כי לא מספיק שיהיה האדם נח אחד, כלומר מתנהג בנחת רק עם הבריות, אלא עוד נח, שגם בעניני שמים צריך להיות נח, שצריך האדם לדקדק בכל מעשיו ולקיים את שני סוגי המצות גם שבין אדם למקום, וגם שבין אדם לחברו, בדקדוק ובהידור. אמנם לפעמים ישנה התנגשות בין זה לזה, ואם יהיה נח לבריות לא יהיה באותה שעה נח למקום, כגון שבאים חברים לבקרו ומשוחחים עמו ומפריעים לו ללמוד או לעשות מצווה מסויימת, ואם יעשה רצונם יהיה נח לבריות אבל לא יהיה נח למקום, כיצד יעשה? הלא יהא מוכרח לבטל נח אחד? לזה אמר "את האלהים התהלך נח", כלומר אם יקרה לך דבר כזה, עזוב את ’נח לבריות’ ותתפוס ’נח למקום’, לזה אמר ,את האלהים התהלך נח". (קול יהודה)

ותמלא הארץ חמס (נח ו-יא)

לא נחתם גזר דינם אלא על עוון הגזל (רש"י) 

הגמרא בסנהדרין (קח) אומרת, כי לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על עוון הגזל. אעפ"י שהיה בהם גם ע"ז וגם גילוי עריות שהן עבירות חמורות ביותר, שעליהן אמרו חז"ל יהרג ואל יעבור. והסיבה שהקב"ה החמיר עימהם מסביר הרב דניאל פלבני שליט"א בספרו "אמרי דניאל" כיוון שהחמס שהיה ביניהם הוא הרס וחורבן החברה ובלעדיו אין מקום לקיום העולם והרי נאמר "עולם חסד יבנה" ואם אין חסד שהוא הנתינה אלא גזל, שהוא הלקיחה, ע"כ בא המבול, ואפשר להבחין לפי מידת הפורענות שבא על ישראל בעבור חטא העגל ניפטרו שלוש אלף איש ובעבור גילוי ערויות שחטאו עם נשות מידין  ניפטרו עשרים וארבע אלף ובעבור מחלוקת קורח ועדתו בלעה אותם האדמה אך בעבור גזל וחמס הקב"ה  החריב עולם שלם במבול של נח מכאן המסקנה שגזל חמור מע"ז גילוי עריות ומחלוקת שהיא בעצמה לשון רע שחמורה משפיכות דמים. והסיבה שהחמירו, כי הגונב נחשב ככופר שאין הקב"ה רואהו וגם אינו מאמין שהקב"ה הוא הזן ומפרנס ונותן לכל אדם כפי המגיע לו.

הרמב"ן ז"ל אומר, שדור המבול נענש על הגזל משום שהיא מצווה מושכלת ואינה צריכה לאזהרה מוקדמת.

עוד כתבו המפרשים, שכל זמן שגזל ביד האדם צריך לאחר מותו לחזור בגלגול לעולם הזה כדי לשלם לנגזל או ליורשיו.

מסופר על הצדיק רבי יעקב קנייבסקי זצ"ל, שפעם נשארו אצלו פרוטות מחוב של אחד האברכים. הלך לחפשו בכל מקום בבני ברק עד שמצאו ונתן לו ואמר: "רצית שבגלל כמה פרוטות אלו אחזור בגלגול?"

לכן רבותינו נזהרו בדבר זה ביותר שלא יגיע לידם שום כסף שיש בו איזה ספק שאינו כשר. (אור דניאל)

כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה (נח ז-ד)

כבר כתבנו קודם שק"כ שנה קודם לכן היה נח עסוק בעשיית התיבה, והיה מוכיחם שיחזרו בתשובה. עכשיו מודיע לנו הכתוב שהקב"ה נתן להם שהות עוד שבעה ימים ועיכב את המבול לכבודו של מתושלח שנפטר באותו זמן. שאם נתבונן היטב בחשבון אנו רואים כי מתושלח נולד בשנת תרפ"ז ליצירה. ונח נולד ומכאן מוכח שבשעה שנכנס נח לשש מאות שנה נפטר מתושלח. וכדי להספידו כהלכה, מפני שמתושלח היה צדיק גמור, נתעכב המבול שבעה ימים אלו. ומכאן מוכח כמה גדולה היא מצות הספד הצדיקים ואל תדמו כי הוא דבר של מה בכך, כי אנו רואים מכאן שהקב"ה אע"פ שכעס מאוד היה די בזכות הספדו של מתשולח לעכב את המבול, ואילו היו חכמים והיו מספידים אותו והיו מצטערים במותו והיו אומרים בעבור עונותיהם נאסף הצדיק, היתה מתבטלת גזרת המבול. אבל הם היו רשעים, ולא די בזה שלא הרגישו מותו ולא חזרו בתשובה, אלא אף היו מלגלגים על נח ואומרים לו: הראית כיצד המבול בא על ביתך.  ובשבעת ימי האבלות של מתושלח התחיל הגשם לירד, והיה הולך ומתרבה עד שהגיעו המים עד לצווארם, ואח"כ פסוק. וזה כדי להודיעם שכבר הגיע זמן המבול, ורק משום כבודו של מתושלח נעצר, ונח היה סובב באותם הימים מחצר לחצר והיה מכריז בקול גדול ואומר: ראו אנשיםיקרים כי כבר הגיע מועד הפורענויות. ואם לא תחזרו בתשובה דעו כי תישמדו בסוף שבעת הימים.

ובאותם שבעת הימים נשתנה העולם. כי בנוהג שבעולם חמה יוצאת ממזרח והולכת ומאירה כל היום ואח"כ שוקעת במערב. ואילו באותם הימים יצאה חמה ממערב ושקעה במזרח. ומאידך גיסא הטעימם הקב"ה באותם הימים הנאות רבות מעין העולם הבא. והטעם כדי שירגישו היטב צער המבול, אחרי שנהנו כל כך, ואז יהיה צערם כפול. (מעם לועז)

ויעש נח ככל אשר צוהו ה’ ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ: ויבוא ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול (נח ז, ה-ז)

וזה שנאמר והקמת את בריתי אתך ר"ל שהבטיחו הקב"ה להצילו מן האריות ומשאר החיות הרעות בשעה שיכנס לתוך התיבה כי בודאי היה עלול להרג על ידיהם. ועוד הבטיחו על המזון ועל הפירות ועל הירקות והזרעים שלקח מכל אחד מעט ולפי שהיה צריך להיות בתיבה י"ב חדשים בודאי היו כל הדברים האלה מתקלקלים ומתעפשים. כמו שאנו רואים באלו ההולכים בים שאם הם שוהים שני חודשים, הכעיים שלהם מתהפכים והמים מתקלקלים ומשתנים עד שאי אפשר לשתותם. לכן אמר לו הקב"ה לנח שיהיה בטוח בדברים אלו. ועוד נס נעשה שניגזר על המבול להיות במים רותחין אבל סביב התיבה היו מים קרים לטובת נוח.

וינוע כל בשר הרמז על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם כל אשר נשמת רוח חיים באפו מכל אשר בחרבה מתו. (נח ז, כא-כב)

ואחרי שהמים הלכו וגברו מאוד, התחילה התיבה צפה על פני המים, כמו דבר קול הנמצא על פני הים. וכולם אבדו. הן אלו שבא"י והן אלו שבחוץ לארץ. חוץ מן הדגים שלא היו בכלל גזרת המבול, וזהו שאומר הכתוב: מכל אשר בחרבה מתו שמוכח מכאן שדגים שבים לא מתו, ואע"פ שהמים היו רותחים מאוד, אבל במצולות הים היו פושרים, ושם הלכו הדגים, ויש אומרים שגם הדגים היו בכלל הגזרה, וזה שאנו רואים כיום דגים אע"פ שנח לא נטלם עמם כתיבה, לפי שחלק מהם ברחו לים אוקיינוס. כי לא  ירד מבול אלא במקומות מאוכלסים. וזה מה שאומר הכתוב: ויהי הגשם על הארץ ואינו אומר בעולם וי"א כי לא היה מבול בים. לפי שהדגים נתברכו ע"י השי"ת ולכן לא מתו במבול. ובארץ ישראל לא ירד מבול אפילו במקומות שהיו מיושבים, וזה שמתו שם האנשים, זה היה בגלל המים הרותחים שהיו חמים כל כך שהבעירו את כל העולם כמו תנור ומן החום מתו כולם. ודעו כי בתחילה מתחו שאר הברואים אח’’כ בני האדם כדי לראות אם יחזרו בתשובה. (מעם לועז)

וישאר אך נח (נח ז-כג)

כאן לא נאמר עוד "נח צדיק תמים", כי אם רק "נח", שכן במדרש נחשב לו לנח לחטא, מה שלא עשה דבר  לתיקונו של הדור, ואם אין אדם עושה מאומה לתיקונם של אחרים אף הוא יורד ונופל מטה. לכן ניקראו המים מי נח משנשאר נח לבדו, נוכח לראות כי איננו אלא רק "נח"...

ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה וישלח את הערב ויצא יצא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ (נח ח, ו-ז)

הכתוב מודיענו כי נח היה יודע שפות דיבורם של הברואים. וכך בעשרה לחודש אלו שהם ארבעים יום אחרי שנראו ראשי ההרים, אז פתח נח את חלון התיבה ושלח את העורב שהוא החריף ביותר בין העופות כדי שיודיעו מה נעשה בעולם.

ונעשה ויכוח בין אלו, כי שלשה הם ששימשו מטתם בתיבה. והם חם, והעורב והכלב. ויש אומרים שלכך שימש חם בתיבה כי לפני המבול זנה עוג עם אשתו של חם, ורצה חם לחפות על הדבר ולכן שימש עם אשתו בתיבה. והבן שנולד לו קרא סיחון שהיה כמו עוג. ולעיל כבר כתבנו שמשנכנסו לתיבה נאסר להם להיות עם נשותיהם כי העולם היה שרוי בצער. וגם לבהמות החיות והעופות נאסר הדבר. והטעם לאלו, שאם היו משמשים היו מתרחבים מאוד עד שלא היה מקום בשבילם בתיבה. וכל השלשה קיבלו עונשם. חם נענש שנעשה עורו שחור כמו הפחם וכל זרעו שחורים. והכלב נענש שנדבק לנקבה אחר תשמיש ובזה הוא מתבזה. והעורב נענש שזרעו בא דרך הפה, ובמקור הוא מזדווג עם הנקבה. ונח שידע כל זה לא הצטער לשלוח את העורב לסכנה ולכן אחזו בידו ושיחררו. והעורב התחיל להתלונן וטען רבונך שונא אותי וגם אתה שונא אותי ר"ל כי לעיל נאמר שלח מן הטהורים מכל מין שבעה שבעה, ומן הטמאים לקח זוג אחד מכן מין. אמר העורב אם תשלח אותי ותארע לי סכנה נמצא המין שלי כלה מן העולם. והרי אתה יכול לשלוח מן המינים הטהורים שהם מרובים. ומאיזה טעם אתה שולח אותי. וכך עשה כמה סיבובים סביב התיבה ולא רצה ללכת. אז אמר ונח. זה שאני שולח אותך ולא מן הטהורים כי מהם אדם נהנה, אם לאכילה ואם לקרבן. ואילו אתה אינך ראוי לא לזה ולא לזה. ועוד שאתה רשע ושמשת בתיבה.  ולכן לא קשה לי הדר לשלוח אותך לסכנה. ומפני שהיה רשע לא רצה ללכת בשליחות. והיה עף קצת ומצא נבלת אדם ישב עליו והתחיל לאוכלו, וכשביקש לחזור לתיבה לא רצה נח לקבלו. אז אמר לו הקב"ה שיקבלו כי הוא יביא תועלת, שכן אליהו הנביא בשעה שיברח למערה על שהודיע לאחאב, שלא יהיה גשם שלש שנים אז יביאו לו העורבים אוכל משלחנו של יהושפט, כפי שמסופר מלכים א’ פרק ח’. (מעם לועז)

ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ (נח ח-יד)

ומעשה היה ברבי חייא ורבי יוסי שהיו מהלכים בדרך בהרי חושך שהם הרים גבוהים וגשים. וראו סימנים באדמה שנשארו מזמן המבול. כי כך הוא רצון השי"ת שהצדיקים יהיו מוזכרי תמיד לטובה ולא יישכחו, והרשעים יוזכרו תמיד לרעה. שאם לא היה כך היתה הארץ צריכה במשך שנים מרובות כל כך להתיישר היטב. ואם תשאלו אם הם חטאו, הארץ מה חטאה שתחרב. התשובה היא כי כל מין חטא שעושה האדם גורם נזק רק לעצמו. אבל החוטא בהוצאת ז"ל פוגע גם באדמה. ובגלל זה היתה מיתתם במבול, שהרי בודאי היו יכולים למות במגפה או בשאר מיני מיתות, אבל מפני שהם חטאו ברותחין, היתה מיתתם ברותחים, עד שעורם נקלף ואח"כ מתו וכל גופם נמח ונעשה מים.

ואם תשאלו מאחר שבא"י לא ירד מבול. למה הטריח הקב"ה את נח לעשות התיבה ולהיות בתוכה י"ב חודשים, והרי מוטב היה לשולחו לירושלים כדי להינצל או ע"י אמצעי אחר, שהרי רחמיו של הקב"ה מרובים הם.

התשובה היא שכל זה היה מכוון להחזיר הבריות בתשובה ולכן נתעסק בה ק"כ שנה אע"פ שהיה יכול לגומרה בזמן מועט. ועוד טעם כי בזמן שיש מיתה בעולם מוטב לו לאדם להסתגר בביתו ואל יופיע בחוץ כי מאחר שניתנה רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים. אבל כל זמן שאינו מראה פניו אינו יכול לגרום לו נזק. ולכן נסתגר נוח בתיבה (מעם לועז)

ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש (נח ט-ה)

עכשיו ציוה הקב"ה לנח שני דברים הדבר הראשון הוא כי בידוע הוא שיש אנשים מרי לב שבגלל זה שאין להם עמדה או בגלל יסורים, שהם מסובלים במחלות קשות, ומפני שחייהם בצער ובסבל גדול, הם מבקשי המות בכל שעה ושעה, כמו שאנו רואים הרבה אנשים שבשעת צער הם מבקשים למות ובלבד להיפטר מן העולם הזה. ולכן ציוה הקב"ה על הסנהדרין שלא להרוג שום אדם אלא על פי שני עדים אבל אם אדם בא בעצמו לבית דין והוא מתודה שעבר עבירה פלונית או שהרג אדם והוא רוצה שיהרגוהו כדי שעונו יכופר, אע"פ שהודה במו פיו מרצונו. אין רשות לסנהדרין להורגו ולא להלקותו. ואע"פ שלכאורה אין הדבר מובן שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים היא, אבל הטעם הוא שמא הוא משקר בדבריו, שכן מאחר שצערו מרובה שירד מנכסיו הוא רוצה למות ולכן עשה תחבולה זו כדי שבית דין יהרגוהו, ועי"כ ייפטר מצערו. וכן אנו רואים הרבה אנשים המאבדים עצמם לדעת, שהם מפילים עצמם מן הגג למטה, או שמטביעים עצמם, כי בשעת כעס הם מתייאשים מן העולם הזה. וזה נקרא מאבד עצמו לדעת. ואם עושים כך הם מקבלים שלשה עונשים. א. כי הם מאבדים את העולם הזה. מאחר שרחמיו של הקב"ה מרובים והוא עושה ניסים עם כל אחד ואחד בכל יום ויום והסבלנות היא תרופה מצוינת לכמה סוגי צרות ובהתאבדות אין לו כל תועלת. אבל בעודו חי הרי יש לו בכל יום תקוה לטובה ולברכה. ב. כי הם מאבדים גם את העולם הבא, ועונשו של המתאבד גדול כי נפשו הולכת נע ונד ולא מקבלים אותה לשום מקום, שהרי עדיין לא הגיע זמנו להפטר מן העולם, וכן בגלל זה שאין לו חלק לעולם הבא ונמצא בכף הקלע ולכן אומר כאן הכתוב: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש.

ודעו כי כל מי שעושה עבירה שחייבים עליה מיתה ואם היה בזמן הסנהדרין היו הורגים אותו, אבל כיום אסור לו להרוג את עצמו כדי שעונו יכופר לו כי גם זה בכלל מאבד עצמו לדעת, ותשובה אמיתית היא לבכות הרבה ולבקש רחמים מאת השי"ת שיכפר לו ויאמר וידוי ויפרט החטא שעשה, ויקבל עליו לעזוב את החטא בשברון לב אך לא בעצבות ח"ו .

נמרוד ודור ההפלגה

ויקח לו כוש בן חם בן נח אשה ותלד לו בן ויקרא את שמו נמרוד. ויגדל הילד ואביו אהבו מאוד כי בן זקונים הוא לו. ויתן לו כוש את כתנות העור אשר עשה ה’ לאדם ולאשתו בהגרשם מגן העדן. ויהי במותאדם וחוה ויתנו את הכותנות לחנוך בן ירד ובהלקח חנוך אל אלהים  ויתן אותן למתושלח בנו, ובמות מתושלח לקחן נח ויביאן אתו אל התבה ותהיינה שם עד צאתם מן התיבה. אז גנב חם את הכתנות ויסתירן מאחיו ובהולידו את כוש בנו ויתן אותן לו בסתר ותהיינה בידי כוש ימים רבים ויהי כי הוליד את נמרוד בנו ויתן לו את הכותנות ההן באהבתו אותו. ויגדל נמרוד ויהי בן עשרים שנה וילבש את "הבגדים" ההם ויראהו החיות והבמות והעופות וירוצו אליו ויפלו לפניו ארצה. ויהי כראות אנשי דורו את הדבר היה ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו אין זה כי אם גבור הוא נמרוד אשר לא היה עוד כמוהו בכל הארץ, ועל כן יחילו מפניו חיתו יער!....הבה נמליכהו עליו וישבנו לבטח בארצנו! ויהי כאשר מלך נמרוד ויאמר אל עמו עוד מעט ונמוטו תהרסו השמים ונפלו עלינו... על כן הבה נבנה ארבעה מגדלים והגענו את ראשיהם לשמים ונשענו עליהם ולא ימוטו...ויהי כשמוע האנשי את דברי מלכם ויאמרו טוב דברך! הננו לעשות ככל אשר אמרת. ויש אשר אמרו הן היו השמים רק לה’ והארץ נ תן לבני אדם אולם בהבנות המגדלים הגבוהים ועלינו השמימה ונלחמנו בה’ ועבדנו שם את אלילנו וישבנו שם והיינו כאלהים. ובהעצר השמים ולא יהיה מטר ולקחנו את קרדמותינו ונקרנו את השמים וזבו מימיו...ולקחנו אליל אחוז חרב חדה ושמנהו על ראש אחד המגדלים. והיה הדבר הזה לאות כי מלחמה לאלילים בה’ כל הימים...ויהי כאשר לא היה להם אבנים לבנות את המגדלים וילבנו לבנים וישרפו אותן כאשר ישרוף היוצר את כלי חרשיו ויבוא כל העם כאיש אחד לבנות את המגדלים.

ותצלח המלאכה בידיהם עד מאד בי עשוה יומם ולילה בחפץ לב. ויגבה המגדל מאד, ויביטו מעליו ארצה,ויהיו העצים הגבוהים בעיניהם כעשבות שדה. בכל זאת לא חדלו מבנותו ויעשו מעלות ממזרח המגדל וממערבו ועלו הנושאים לבנים במזרחו וירדו במערבו, והיה בנפול איש מעל המגדל ומת, לא שמו אליו לב אולם בנפול לבנה ארצה, והתאספו הבונים ובכו לה וספדו לה כאשר יספדו למת  ואמרו אויה לנו! מתי תעלה לבנה אחרת תחתנה? וירא ה’ את מעשי הדור ההוא ויאמר בלבו אמנם הרעו אשר עשו אפס כי לא אשמידם יען נמצא בהם דבר טוב, כי יאהבו איש את רעהו ויחיו כולם בשלום יחדיו... ויבל ה’ את שפתם ולא הבין איש מהם את הלשון הקדושה אשר דברו בה. ויהי כאמור איש לרעהו לך והבא לי מים והלך והיבא לו עפר וקרדום שאל, רחת נתן לו...ותהי מריבה ביניהם ויחדלו מבנות את המגדל ויפיצם ה’ מן המקום ההוא, ואת ראשי הבונים אשר אמרו להלחם בה’ הפך לקופים ויהיו ללעג ולקלס ולמשל ולשנינה. ואש יצאה מאת ה’ ותשרוף שליש המגדל ותפתח הארץ את פיה ותבלע גם היא שליש, ויתר הבנין הגדול הזה עודנו עמד שם עד היום הזה.

ויחל נוח איש האדמה ויטע כרם: וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה: וירא חם אב כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ" ויקח שם ויפת את השלמה וישימו על שכם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו (נח ט, כ-כג)

וכך אמר לו הקב"ה לנח: למה לא למדת מהאדם הראשון שהיין הביא עליו פורענות קשה כל כך, ועל און זה שעשה נח נשתנה שמו. כי בתחילה נקרא איש צדיק תמים ועכשיו נקרא איש האדמה. וכן אומר הכתוב ויחל נח ר"ל שחילל עצמו אחרי שהיה קדוש.

כי בשעה שנודע לחם שאביו נמצא במצב זה והוא ערום לגמרי אמר בלבו: והרי לאדם הראשון היו שני בנים והרג האחד את השני. ולאבינו יש שלושה וכיצד הוא מעיז להוליד עוד בן שיהיו לו ארבעה. וכ"כ היתה גדולה קנאתו שבשעה שנכנס לחדרו סירסו, שנה לא יהיה ראוי יותר להוליד, אח"כ יצא לפרוזדור וסיפר לאחיו שראה את אביהם שוכב ערום בלי בגדים. אבל מאחר ששם ויפת היו צדיקים גמורים, חלקו כבוד גדול לאביהם ונכנסו לחדר ופניהם אחורנית וכיסו את נח. ולא הספיקו להסתכל בו. וכן מעיד הכתוב באומרו: וערות אביהם לא ראו שאפילו באותו רגע ממש שכיסו אותו לא ראו ערותו אף כי היה הכרח לראותו כדי לדעת כיצד לכסותו. כי לא הפכו פניהם מפני שחלקו כבוד לאביהם. ומלבד זה סתמו עיניהם בידיהם כדי שלא תהיה כל אפשרות להסתכל .

ויקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן: ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (נח ט, כד-כה)

וזה שנאמר וייקץ נח מיינו ידע את אשר עשה לו בנו הקטן, כי בודאי היה חם רשע ששימש בתיבה דבר שלא עשה בריה אחרת, מכאן ידע נח שחם הוא שעשה לו צרה זו. ולכן אומר הכתוב: וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, שיש לתמוה שהרי חם, היה הגדול שבהם. למה קורא אותו הכתוב כאן הקטן. אלא הכוונה בשם שקטן אינו חשוב בעיני הגדולים. אף חם היה נחשב קטן מפני שהיה רשע. ולכן קיללו ופרע לו כגמולו.

ויאמר ברוך ה’ אלהי שם ויהי כנען עבד למו: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו (נח ט, כו-כז)

ואחרי שקלל נח את כנען התחיל לברך את שם ויפת כדי להודיע לחם שאילו היתה לו זכות היה מתברך בגדולה כמותם. היינו לשם אמר: ברוך ה’ אלהי שם. ר"ל שכל ארץ כנען עתידה להיות שייכת לשם, שהיא האומה הישראלית, והכנענים יהיו צריכים להעלות מס לישראל. ולכן אומר: ויהי כנען עבד למו.

והטעם שנכתב בתורה כל סיפורו של נח עם חם ושם ויפת, כדי ללמדני לקח שלא ימשוך אדם לבו ביין, שהרי צדיק אחד כמו נח שבזכותו ניצלו כל הברואים  ובגללו נתחדש העולם, בכ"ז העבירו היין על דעתו והביאו לידי בזיון. וכן אתם רואים כי לפני שאדם שותה יין הוא נמוך רוח כמו גדי. וכשהוא שותה יין הוא מתחזק כמו אריה. וכשהוא שותה הרבה יין הוא דומה לחזיר כי הוא מוכרח להקיא ולטנף בגדיו. ואם הוא שותה הרבה מאד הוא משתכר ומתחיל לרקוד כמו קוף ומדבר נבלות הפה. כי לא נשאר לו דעת בראשו, הוא מאבד תפילה ושמע בזה שהוא מאחר לקום. ועובר עוד עבירות שיקצר המקום לפורטם ולכן מי שהוא בעל נפש לא ישתה הרבה יין עד שיאבד שכלו. ואפשר להגיע לשמחה ע"י ענווה שנאמר לענוים נתן חן." (מעם לועז).

נסיים במעשה ברב גדול שאביו היה שיכור ומיתבזה בפרסיה. בנו שהיה רב העיר התביש בו כי היה נשכב על הריצפה מרוב אלכוהול וילדים היו לועגים לו.

הבן ביקש מהאבא שלא ישתכר ברחובות שיבוא לביתו וישתכר שם ולא יגרום לעצמו ולבנו עוגמת נפש, האבא נענה בחיוב.

בוקר אחד קם הבן הצדיק לבית הכנסת וראה שיכור שוכב על שלולית ברחוב וילדים זורקים עליו אבנים.

הבן חזר לביתו כדי שאביו יראה את המחזה המבייש כדי שיבין איך הוא ניראה בכל לילותיו המטופשים.

האבא כשראה את האירוע נידהם וניגש לכיוון השיכור, הבן חשב כי סוף כל סוף אביו ילמד לקח ויזדעזע, אך לפתח אביו ניגש לשיכור ושאל אותו בסוד כך: "סלח לי מהיכן קנית את הבקבוק הזה ניראה לי זה חומר מצוין. הבן היזדעזע והבין שליפול לשכר זה בור ללא תחתית, ישמע חכם ויוסף לקח. אל תרא יין כי יתאדם (משלי כג-לא) חז"ל: (סנהדרין ע, א). שאחריתו דם, שמרבה עברות ומתיר אסורין, והרבה יין עושה. והן אמת שיש תועלת ביין כששותה אותו כשורה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם) שאמרו, זכה ששותהו כשורה משמחו ונעשה ראש, וכדאמר רבא (שם) חמרא וריחני פקחין. אבל לפי הנזק הנמשך ממנו ושדעתו של אדם קרובה להיתפתות בו ולצאת מן השורה, אפילו אם יהיה לעתים רחוקות, הרי ההפסד יתר על השבח:

ומי יתן ויהיה לבבם של כל העולם כלבב יונדב בן רכב, ויחוסו על זרעם ועל הדורות הבאים אחריהם, שמא יהא ביניהם אנשים שאינם מהוגנים, שלא ידעו להיזהר בשתיה ויצאו מן השורה. והיה ראוי שכל אדם יחוש על זה ויצוה את בניו ואת זרעו אחריו בכל תוקף, שלא לשתות יין וכל מדי דמשכר, כצואת יונדב בן רכב (ירמיה לה-ו) או יצום לשתות במידה, במשקל ובמשורה, וישימו קצבה באופן שלא יהא חשש שיצאו מן השורה. ולמה לא נמצא בעולם מי שיחוש לזה כי אם יונדב בן רכב , ולא ראינו ולא שמענו מי שעשה כמעשיו, ברם דא הוא טעמא, כי מי הוא זה ערב אל לבו, שיהיו בניו וזרעו שומעים בקולו ושומרים מצותו, ונמצא מכשילן לעתיד לבוא באסור מוסיף, שיהיו עוברים את מצות אביהם, ולכן נמנעו מלצוותם:

רק זו מצוות כל אדם על עצמו לגדור בעדו ולשום קצבה בעניין השתייה, ויקבל עליו בכל תוקף שלא יעבור בשום פעם, בעבור תהיה יראת ה’ על פניו תמיד, ולא תצא תקלה מתחת ידו ולא שום דבר שאינו מתוקן. ואמינא עצה טובה, שהשיעור הנכון שישתה הכי מופרז שתי כוסות בסעודה אחת ולא יעבור. וסימן לדבר שנים דרך ארץ (ביצה כה, ב). והכל לפי מה שהוא אדם, החזק הוא הרפה, ולפי העת והזמן, עדן חדווה ועדן עציבותא, יוכל לעבור מעט מן השנים, וכל מעשיו יהיו לשם שמים (פלא יועץ)

באדיבות אתר רבי www.rabi.co.il