אמונה

דבר החסידות – י"ט כסלו

ב"ה

דבר החסידות – י"ט כסלו

 

"מתן תורה" של חודשי החורף

מובא במאמרי חסידות, שחודש כסלו הוא מקביל לחודש סיון;סיון הוא השלישי מניסן שהוא "ראשון לחדשי השנה", וכסלו הוא השלישי מתשרי שהוא ראש השנה (ו"תשרי אותיות רשית" – בעל הטורים עקב יא, יב).

וההסבר בזה: ההבדל בין ניסן לתשרי באופן כללי הוא, שבניסן היה גילוי מלמעלה – 'נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם', ובני ישראל היו במעמד של גרים (יבמות מו, א-ב) ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" שאין לו שום חטאים, והיינו שניסן עניינו "עבודת הצדיקים".

לאידך בתשרי, נדרשת יגיעה מלמטה: קודם צריך הכנה של חודש אלול, "אני לדודי", ורק אח"כ מגיעים ל"ודודי לי. ובר"ה ויוכ"פ הוא תשובה מיראה וסוכות ושמע"צ הוא תשובה מאהבה ומשמחה – עבודת התשובה.

וכך גם ההבדל בין חודשי הקיץ שראשיתם ניסן, לבין חודשיהחורף שראשיתם תשרי: בקיץ אומרים "מוריד הטל" – כי הטל יורד מלמעלה בלי עבודה מצידנו, כמאמר (תענית ג, א) "טל לא מיעצר" [=לא נעצר]. לאידך בחורף נדרשת עבודה של חרישה וזריעה וגם הגשם מגיע רק אחרי ש"אד יעלה מן הארץ" –עבודה מלמטה.

וכשם שבחודש השלישי מחודשי הקיץ היה מתן תורה של 'גליא דתורה' – כך בחודש כסלו, השלישי מחודשי החורף, היה מתן תורה של פנימיות התורה*, הקשורה לעבודת התשובה**, וכידוע שבשנת תקנ"ט היה קטרוג בשמיים על הפצת תורת הבעש"ט וזה גרם למאסר אדמו"ר הזקן בעל התניא, ובחג הגאולה י"ט כסלו בטל הקיטרוג והותר שוב לפרסם ולהפיץ חסידות, וביתר שאת וביתר עז.

ו"הימים האלה נזכרים ונעשים" – שיום זה מסוגל להאיר לבבנו באור פנימיות תורתו ית'.

 

שבת שלום וי"ט כסלו שמח!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק א', י"ט כסלו סעיף ט"ז (עמ' 75, ובמתורגם ללה"ק עמ' 65) תורת מנחם התוועדויות חי"ג עמ' 114. ועוד. ספר התולדות אדה"ז ח"ג פרק "המאסר". בית רבי ח"א פט"ז.

 

נ.ב. לקראת  חג הגאולה י"ט כסלו - מצו"ב קישור לאירועים והתוועדויות הענק וקטלוג של 'יריד החסידות' שיתקיימו אי"ה בשבוע הקרוב, בבנייני האומה בירושלים עיה"ק:

 

http://19kislev.co.il/                           http://www.toratchabad.com/files/yarid/events.pdf

_____________

*) ומה נפלאים דברי הרבי הריי"צ מכ' כסלו ה'תרפ"ט (הובא בתו"מ ח"י עמ' 270), בסעודת "שבע ברכות" של בתו עם הרבי נשיא דורנו, בנוגעלקביעות זמן החתונה בחודש כסלו: "המחותן – בהתכוונו לרלוי"צ אבי הרבי – הוא מקובל, והוא מסביר ענין זה ע"פ קבלה, אבל אני אומר שזהו לפי שחודש כסלו הוא חודש השלישי, החודש דמתן תורה של פנימיות התורה".

והיינו, שהרבי הריי"צ ראה כבר אז שנישואי הרבי לבתו (שהביאו בסופו של דבר לנשיאותו של הרבי) קשורים ל"מתן תורה של פנימיות התורה", כפי שהרבי אכן הביא את זה בדורנו למימדים עצומים של עומק ולמרחבים אדירים של הפצה.

 

**) שהיא למעלה מהתורה, כי "שאלו לתורה ואמרה יביא אשם ויתכפר לו" אבל הקב"ה אמר "יעשה תשובה ויתכפר לו" – ירושלמי מכות פ"ב ה"ו ועוד.

גישות שונות לחיים - נחמה גרייזמן

גישות שונות לחיים - נחמה גרייזמן - אתר chabad.co.il

מתוך שיחה של הרבי מליובאוויטש זצוק"ל

השבוע אנו קוראים את פרשת בשלח בה מסופר על קריעת ים סוף. השיחה שלפנינו היא אחת מאלו שאני קוראת להן, שיחות קלאסיות.

נושא השיחה הוא ארבע הגישות שבאו לידי ביטוי בעת שבני ישראל - שזה עתה עזבו את מצרים - ראו את פרעה רודף אחריהם. היא עוסקת במצב שנוצר ממש לפני קריעת ים סוף. בני ישראל נחלקו לארבע כיתות שייצגו ארבע גישות שונות לחיים. כמו תמיד, הרבי מבאר שהמאורעות המסופרים בתורה אינם סתם סיפורים, אלא דוגמאות-על לחוויות שהן נחלת הכלל. אלה מאורעות החוזרים ומתרחשים שוב ושוב. כפי שאנו אומרים באחת מברכות חנוכה ופורים, "בימים ההם, בזמן הזה". היינו שמה שהיה "בימים ההם" חוזר ונשנה "בזמן הזה". משום כך מסביר הרבי את ארבע הגישות הנ"ל במונחים של זמננו - הזמן שעל סף ביאת המשיח. אם כי השיחה במקורה נאמרה בשנת תשכ"ב (1962), תוכנה והוראותיה מאד רלוואנטיים לימינו.

אחרי יציאתם ממצרים, התקדמו בני ישראל לעבר ארץ ישראל עד שהגיעו אל הים - ים סוף. משני צידיהם "סגר עליהם המדבר", לפניהם היה הים, ומאחוריהם המצרים שהתחרטו על שהניחו להם ללכת, ועתה רדפו אחריהם. בני ישראל ניצבו אז בפני מבחן אמונה קשה.

בבחנם את המצב שנראה נואש למדי באותו זמן, היו ביניהם שאמרו, "כיצד יכול משה לומר שאנו הולכים לקבל את התורה? הים לפנינו, משני צידינו סוגר עלינו המדבר, ומאחורינו המצרים רודפים... מה יהיה?" בנקודה זו נחלקו דיעותיהם של ישראל באשר לצעדים שעליהם לנקוט. הם נחלקו לארבע קבוצות. כל קבוצה הציעה פתרון שונה לבעיה (זה נשמע מאד מוכר. לכל יהודי יש דעה משלו בשאלה מהו הדבר שכולנו צריכים לעשות).

כאשר שמע משה את המולת הדיעות בעם, נענה ואמר להם, "אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון". לאחר זה, אמר ה' למשה, "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו".

למה האריך משה בדברי תשובתו אל העם? חז"ל מסבירים שתשובתו התחלקה לארבעה חלקים. כל חלק היה מיועד לאחת מארבע הכיתות. הכיתה הראשונה כללה את כל אותם שהיו מאד מאד מיואשים. הם ראו שאין כל מוצא, והחליטו שהתגובה היחידה שנותרה להם, היא איבוד עצמם לדעת בטביעה בים. גם במצדה, כאשר חשו המתבצרים שהרומאים עומדים לכבוש את המבצר, החליטו ליטול את חייהם ובלבד שלא ליפול בידי הרומאים. "למה שניתן למצרים את הסיפוק שבהריגתנו, אחר שכמעט הצלחנו להמלט מהם? הבה נעשה זאת בעצמנו ונטביע עצמנו בים". זה היה ביטוי של יאוש גמור.

אם הדבר מותר או אסור זו שאלה אחרת, אך זה מה שהם חשו באותו זמן. לפעמים, כאשר אנשים נמצאים תחת לחץ, הם אינם שואלים את הרב שאלה הלכתית. הם פשוט אומרים את מה שאומרים או חושבים את מה שחושבים. הקבוצה הזאת היתה ביאוש ולא יכלה לראות כל דרך אחרת. אך משה עצר בעדם, "אל תטביעו את עצמכם. התייצבו וראו את ישועת ה'".

הקבוצה השניה כללה את אלה שנוטים להתלונן על כל דבר: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמור, חדל ממנו ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". במלים אחרות, "מדוע שלא נכנע למצרים עכשיו. הבה נסגיר את עצמנו ונאמר להם שאנו מצטערים שעזבנו; שאנו מוכנים לחזור למצרים ולהיות להם, שוב, לעבדים. אז, לפחות תהיה לנו ארץ לחיות בה ולקבל בה את מזוננו. זה טוב מאשר למות".

התשובה לקבוצה השניה היתה אפוא, "אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם".

לקבוצה השלישית אמר משה, "ה' ילחם לכם". הדבר מרמז כי בקבוצה זו היו אלה שרצו להלחם על חייהם. הם אמרו, "אנו לא ניתן להם להרוג אותנו. אנו נשכים ונהרוג אותם. או לפחות נלחם בהם כהוגן". אך משה ענה להם, "דבר זה איננו ראוי לעשות עתה. ה' ילחם את המלחמה הזאת, ואל לכם להתערב".

בקבוצה הרביעית היו ה"כוללניקים". הם אמרו, "ה' יעזור. אנו נתפלל לה'. נתפלל עם כל כך הרבה כוונות ונהיה כל כך יראי-שמים, שבודאי ה' ישלח לנו ישועה". מה ענה להם משה רבנו? "אתם תחרישון". מוטב שלא תצעקו ולא תבכו.



מה היתה תשובת ה' לארבע הקבוצות? כולכם טועים. אף אחד מכם אינו צודק. בנקודה זו, שום תגובה איננה מתאימה.

כמובן אין רע בתפילה. זהו דבר ראוי וטוב. ומה רע במאבק? לפעמים חייבים להלחם. את ההתאבדות, אולי, קשה להצדיק, והשיבה למצרים היא מעשה שלילי. אך להתפלל ולהלחם? מדוע נחשבו אלה למעשים בלתי נכונים בזמן ההוא?

הרבי מבאר שכל אחת מארבע הגישות הנ"ל איננה נכונה, מפני שכולן נובעות מדחף רגשי. אחת באה מתוך יאוש. אחת באה מתוך כניעה והסגרה עצמית. אחרת באה מתוך שאיפה לניצחון של אנשים שיש להם יצר מלחמה, והגישה הרביעית משאירה את הכל לה': "שהוא ידאג לכל. אנחנו איננו צריכים לעשות דבר". גם גישה זו איננה נכונה.

תשובת ה' לכל הקבוצות היתה שהם צריכים להפסיק לחשוב על פתרונות, ולהתקדם לעבר הר סיני. הם היו צריכים לומר, "אנו הולכים בדרכנו אל הר סיני כדי לקבל את התורה. וכל עוד לא הגענו לשם, לא גמרנו את שליחותנו, המסע עוד לא הסתיים". הם כולם, צריכים פשוט להתקדם הלאה לעבר הר סיני. אם ה' אומר לכם - על ידי משה רבנו - לעשות דבר-מה, עליכם לעשות זאת, אפילו אם זה נראה בלתי הגיוני. אם נתקלים בבעיה, אסור לתת לבעיה למנוע מכם לעשות את המוטל עליכם. אתם עשו את שלכם, והניחו לה' לדאוג לפתרון הבעיה.

הרבי הסביר שהתגובות של קבוצות אלו, לא היו גשמיות בלבד. הרשו לי להסביר קצת. לפעמים אדם עומד בפני בעיה, בעיה מן הסוג הגשמי, בעניני העולם. הוא מוצא לבעיה פתרון, אף הוא פתרון גשמי. הרבי מצביע על כך שפתרונות גשמיים, יש להם מקבילים בעולם הרוחני שהוא השורש של העולם הגשמי. בדיוק כשם שים-סוף מסמל מכשול מסוים במובן הגשמי, הוא מסמל גם מכשול במובן הרוחני. המצרים הרודפים את היהודים היו גילוי גשמי של איכות רוחנית שלילית. הרבי הסביר שמשה, המנהיג והמורה של העם היהודי שבכל הדורות, בנושאים גשמיים ורוחניים כאחד, מגנה ומותח ביקורת על הגישות הנ"ל, בשורש הרוחני שלהן.

הקבוצה הראשונה רצתה לקפוץ למים. מה הכוונה במובן הרוחני? המים מסמלים את התורה. לקפוץ לתוך המים, במובן הרוחני, הוא דבר קדוש - להיות שקוע בתורה, הוא דבר טוב מאד. אך לא תמיד זו התגובה הראויה. הרבי מסביר שבכל דור ישנם אנשים המגיבים למצבים קודרים בכך שהם אומרים, "אתם יודעים מה אעשה? אני פשוט אשכח את כל עניני העולם ואשקיע את עצמי לגמרי בעולמה של תורה. אלך ואירשם ב'כולל' ואלמד תורה מבקר עד ערב. באופן כזה לא אצטרך להתעסק עם העולם".

נפלא. עכשו אתה מאד קדוש. אתה מתמסר ללימוד; אתה עסוק בענינים טובים; ויחד עם זאת, יש לך תירוץ להתחמק מן המציאות הסובבת אותך. בכל זאת, למרות שממבט ראשון זה נראה כדבר ראוי ונכון לעשות, דחה אותו משה כפתרון למצב שנוצר. אם אתה אמור ללכת אל הר סיני, אינך יכול לשבת בבית-המדרש וללמוד גמרא. בדיוק עכשיו, אין זה הזמן המתאים לנתק את עצמך מן המציאות ולהשקיע את עצמך בתורה. סוג זה של אדם הקופץ לתוך ים התורה, מאובחן כ"צדיק אין פעלץ" - צדיק העטוף במעיל פרווה חם. אך הפרווה מחממת רק אותו ולא את הסובבים אותו. יש אנשים החשים שכיוון שאינם יכולים לפתור את בעיות העולם כולו, הם ידאגו רק לעצמם. כמה אנשים יכולים ללבוש מעיל פרווה אחד? רק אדם אחד. לא ניתן להכניס שני אנשים במעיל אחד, זה צפוף מדי. "אז כל עוד יש לי מעיל פרווה וחם לי, אני מרוצה". אך יש פתרון אחר לבעיה. הדלק אש, או השג מחמם כלשהו היכול להפיץ חום בחדר כולו. מדוע נקרא האדם הרוצה לזרוק את עצמו לתוך ים התורה "צדיק אין פעלץ"? כי הוא שואל את עצמו, "איך מצפים ממני לקרב את כל אותם יהודים? ישנם אלפי יהודים בחוץ שאינם דתיים. האם אני מסוגל לקרב אפילו אלף אחד? ברור שלא. זה יותר מדי בשבילי. מהו, בסך הכל, מספרם של שומרי שבת? ויש גם אנשים האוכלים "דבר אחר". איך אוכל להתעסק עם כל זה? לכן, פשוט אלך לי אל ה"כולל". שם לפחות, אהיה בטוח מאכילת "דבר אחר" ומחילול שבת. כך אדאג לעצמי".

במקום זה הוא היה צריך לחשוב, "אמת, אינני יכול להשפיע על אלף איש או על עשרת אלפים איש, אך אני יכול גם יכול לדבר עם שכני, שמא אוכל להשפיע על אדם אחד לפחות". אך הוא איננו רוצה להטריח את עצמו. מדוע? כי הוא חושב, "אדם עם כשרונות כשלי, צריך להתעסק עם אדם אחד בלבד?! יש לי כשרונות גדולים מכדי להתעסק עם זה. אני רוצה לעשות דברים בקנה-מדה גדול!" אך אז הוא אומר, "בעצם, הפרויקט הזה גדול מדי, לכן, 'אם לא הכל אז לא כלום' ואני רק אדאג לעצמי". הרבה אנשים מרגישים כך. אך משה רבנו דחה גישה זו. זו איננה תגובה ראויה למצב בעייתי.

עתה אנו מגיעים לקבוצה השניה אשר רצתה לשוב מצרימה, אל הכלא, אל המיצר. זו מסמלת את היהודי החש שה"אידישקייט" היא משא כבד. הוא איננו עוזב את ה"אידישקייט". הוא מתכוון להיות יהודי דתי, אך הוא חש שהדבר ממש כבד. "כל המצוות האלה, כל התפילות האלו, כל ההדרכות האלו שהרבי נותן. זה פשוט יותר מדי. אך מה אני יכול לעשות? לרוע המזל, נולדתי יהודי. אינני יכול לוותר על זה. זהו זה. זה חלקי בחיים". הוא מחליט שהוא יקיים את חובתו כלפי היהדות, ויעשה את כל הדברים הנכונים. אך הוא עושה זאת בחוסר רצון בולט. בתחושה שכל זה הוא מעמסה.

הוא נושא את משאו ללא חיוך, ללא שמחה. "נו, איפה כתוב בתורה שצריכים לעשות את זה בהתלהבות? ההתלהבות איננה אחת מתרי"ג מצוות. למשל, צריכים לשמור שבת. אך זה לא אומר שצריכים לאהוב את שמירת השבת". וכך הוא חי את חייו כאילו הוא במצרים. הוא נושא בעול.

ואמנם, אם כי לשאת בעול, או מה שנקרא קבלת עול, הוא דבר נעלה, הרי זה רק שלב ההתחלה בעבודת ה'. אין לצפות מילד קטן שזה עתה החל ללמוד ולהבין את סביבתו, שיעשה מצוות מתוך הבנה ושמחה. את אומרת לו מה לעשות, "לפני שאתה אוכל, עליך לומר ברכה". יותר מאוחר כאשר הילד גדל, את יכולה להסביר לו יותר. אך קבלת עול מלכות שמים היא רק ההתחלה. אתה עושה את זה כי אמא אמרה. יותר מאוחר עליך ללמוד לאהוב את זה, להבין ולהתענג על זה. אך היהודי הנ"ל נשאר במצרים כל ימי חייו. הוא אף פעם לא יוצא משם...

קשה כקריעת ים סוף - לימור שמעוני

קשה כקריעת ים סוף - לימור שמעוני
לע"נ כל נפטרי ישראל ובתוכם
ז'אק-יצחק (פפה) ז"ל בן סעודה ושמואל תנצב"ה
נלב"ע יא' שבט התשס"ד- תנצב"ה

מתי זה קרה לאחרונה, שלפתע פתאום היתה הוצאה גדולה, לא צפויה, לרופא שיניים, או להבדיל- לעריכת שמחה, היתרה בבנק עומדת על הגבול, החשבון במכולת תפח, ומאיפה לוקחים את הכסף? ואז, איכשהוא, הכל מסתדר. כאילו נפתח איזה פתח בשמים, והכל בא על מקומו בשלום!
נתבונן סביב, ונשתומם. ברוסיה הגדולה אנשים עומדים בתור שעות ארוכות. תור ללחם, לסוכר, למה לא. רוסיה, המעצמה הכבירה, עם שדות החיטה של אוקראינה, בארות הנפט בסיביר, מחצבי הזהב והיהלומים, ומכרות הפחם באוראל, ברוסיה אין לחם לאכול. וכאן, בארצנו, ללא נפט ומחצבים, עם כל תחלואי המשק ועיוותי הכלכלה, אין תורים ללחם, בחסדי שמים. זוגות צעירים נישאים וברוך ה', מסתדרים. ילדים זוכים לביגוד, מזון וחינוך. ועוד היד נטויה לקליטת עליה. איך? על איזה בסיס?
לכלכלנים אין על כך תשובה. ולנו יש. אנו יודעים שפרנסתו של אדם דומה לקריעת ים סוף, ועל נס- אין שאלות. כך היא פרנסתו של אדם, וכך פרנסתה של המדינה כולה. תלויה היא בניסים, בחסדי שמים. לא זו בלבד שקריעת ים סוף היתה נס, אלא שזה היה הפתרון הרחוק ביותר מן הדעת. כאשר המצרים רדפו אחר בני ישראל, היו שחשבו להסגיר את עצמם למצרים, היו שביקשו להילחם בהם. אבל איש לא העלה בדעתו, שאפשר להיכנס אל הים ולחצות אותו – ביבשה, בחרבה!
הוא הדין בפרנסתו של אדם: "שבעה דברים מכוסים מבני אדם. ואלו הן: יום המיתה, וזמן הגאולה, ואין אדם יודע מה בליבו של חברו, ואין אדם יודע במה משתכר..." תשאלו את מרבית האנשים, האם הם חשבו ותכננו בעבר את משלח ידם הנוכחי, ותשמעו מפיהם סיפורים מופלאים כיצד הגיעו לאן שהגיעו, ואיך מצאו את מקום עבודתם. ממש כקריעת ים סוף!

ועוד השוואה בין קריעת ים סוף לפרנסה. ידוע, שהים נחצה לפני בני ישראל. אבל חז"ל אמרו שהוא נקרע לתריסר שבילים, וכל שבט עבר בנתיבו. אך גם בכך לא די. רבותינו ביארו את הפסוק "אתה פוררת בעזך ים"- שהים התפורר לפירורים, היינו שלכל אחד היה מסלול משלו, פירור פרטי בקריעת ים סוף...
לענין מה הדברים אמורים? אף לענין הפרנסה. הקדוש ברוך הוא זן את העולם כולו, בטובו. ובפרטות, ישנו "שביל לכל שבט". לחקלאים נתיב משלהם, ליהלומנים נתיב משלהם. כל מקצוע והשביל שלו. אולם גם באותו מקצוע עצמו, יכולות להיות שתי חנויות סמוכות זו לזו, האחת הומה אנשים קונים ולקוחות, והשניה מפהקת משיעמום... כל אחד- ומסלולו באותה קריעת ים סוף, "ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו!."
מעשה ביהודי שבא לפני הגאון הקדוש ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל, להתאונן על חברו שפתח מולו עסק מתחרה, והוא מזיק לפרנסתו.

שאל הרבי: "ודאי נסעת פעם בעגלה?"
אמר: "ודאי, רבי! פעמים רבות!"
"והורדת את הסוס אל הנהר, לשתות?"
"כן, רבי!"
"האם שמת לב לכך, שלפני שהוא שותה הוא בועט בנהר ברגליו הקדמיות?"
השתומם האיש. נכון הדבר, והוא לא הבחין בו! ובאמת, מה פשר הבעיטות הללו?
אמר לו הרבי: "הרי זה פשוט! כשהסוס מוריד את ראשו לשתות, הוא רואה במים את דמותו המשתקפת בהם, וחושב 
שזהו סוס מתחרה המבקש לגזול ממנו את המים הזכים של הנהר. והוא פוחד שאין בנהר די מים לשניהם. מה הוא עושה, בועט בנהר, כדי שהמים יתעכרו והסוס הזר יעלם"...
צחק האיש למעשהו של הסוס.
המשיך הרב ואמר: "אתה מבין? לא זו בלבד שהסוס השני קיים רק בדמיונו של הסוס. ולא זו בלבד שאפילו אם הסוס השני היה קיים במציאות היו בנהר די מים לשניהם, אלא שכאשר הוא מנסה לגרשו הוא מרוויח רק דבר אחד, שהוא בעצמו שותה מים עכורים, בוץ ורפש, במקום מים צלולים וזכים!"...
כי אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, וכל אחד- ונתיבו!.

אל תעצבו! (העצב-ארס!)

אל תעצבו! (העצב-ארס!)
מאת לימור שמעוני. לע"נ כל מתי ישראל

הגאון רבי משה הכהן זצ"ל מג'רבה חיבר את סיפרו "דרכי משה" כדרשות מוסר על פרשיות השבוע. בפרשתנו הוא מוצא את ההוראה ההחלטית: "ועתה, אל תעצבו"! אין גרוע מהעצב!

וכשיתבונן האדם, אמר, יראה שבאמת אין מה להתעצב. כי אחד מן השניים: המאורע המעציב- או שהוא תשלום על חוב קודם, או שהוא הכנה לטובה עתידה. על שניהם אין להתעצב. עולה אדם לאוטובוס ומשלם, אינו עצוב. יודע הוא שבתשלום זה יסע בנוחיות ויגיע למחוז חפצו. נסע במונית ומשלם בסוף הנסיעה אינו עצוב, כי נהנה עבור התשלום. כך, כל מאורע בחיינו. או שנהנינו מעבירה ואנו נתבעים לשלם, שיהא לכפרה, או שהוא הכנה לטובה מעותדת, כמכירת יוסף, שכילכלה את אביו ואחיו בשנות הרעב.

אך יתר על כן, כתב. אדם שנסע ונתבע לשלם, אינו יכול להתחמק מן התשלום- ואינו מצטער. אבל אנו, בבוא עלינו חלילה ייסורים- מדוע נצטער, אם יכולים אנו לפנות אל בוראנו בתפילה ולבקש מחילה! ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. "ועתה, אל תעצבו, חדוות ה' היא מעוזכם!".

וכתב:"ודבר זה מוסכם מאד מהרופאים, ומדברי חז"ל, ומדברי שלמה המלך עליו השלום, ועוד פוסקים, כי הדאגה והעצבון היא כשתיית הארס ממש! ואף אם יתמיד האדם בדאגות ויראה את גופו בריא- אין ספק כי אינו מרגיש ולא מכיר כי כוחותיו הולכים ומתמוטטים לאט לאט- אם הכוחות הגשמיים והגופניים, אם הכוחות השכליים, ואם הכוחות הנפשיים!"

מצווה גדולה להיות בשמחה – תמיד!

עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה!!!

מתוך היומן של הנער משה

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. 
אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹקִים. 
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, 
בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּה
תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. 
(דברים, פרשת כי תצא, פרק כ"ה, פס' י"ז-י"ט).


דברים מתוך יומנו של משה פלינקר הי"ד, שנספה בשואה. 

בערב עשרה בטבת, שהוא גם יום הקדיש הכללי, הגעתי אל הסרט הבא, שמכיל את יומנו של נער בשם משה פלינקר, אחד מתוך שישה מליון היהודים, ומתוכם כמליון וחצי ילדים, שנרצחו רק לא מזמן. 

והרגשתי שאני רוצה להעתיק חלקים ממנו, מתוך היומן הזה, כפי שהם הובאו בסרט, אז הנה הם לפניכם: 

ביום חמישי שעבר הדלקנו הפעם האחרונה בחנוכה זו הנרות. זכינו להדליק שלושתנו, אבי, אחי הקטן ואני את שמונת הנרות, אף על פי שקשה מאוד להשיג נרות התאמצנו, ויכולנו לקנותם ביוקר. 

בשירי את הבית האחרון של מעוז צור נדמעתי מאוד על הקבלת הדברים לצרותינו היום. כי ארכה לנו הישועה ואין קץ לימי הרעה. נקום נקמת דם עבדיך מאומה הרשעה. גרמניה. 



בין הערביים. זמן מנחה. הנני יושב ליד החלון, מתכונן לתפילת מנחה. מביט אני לשמים והנה הכל אדום. כל האופק אדום. השמים מכוסים מראה דם. נפחד אני ממראה זה. מהרהר אני במוחי, מאין באו עננים אלו. ענני הדם, מאין אתם? אבל פתאום הכל בהיר, הכל מובן, הכל פשוט. 

האינך יודע? מימי הדם. הימים שנהיו על ידי מליוני היהודים שנשבו ומי יודע איפה הם. הננו אנחנו, ענני הדם, מימי הדם באנו. הננו לך לאות שלום. העוד זוכר אתה, משה? הננו להזכיר לך את עמך. הננו שליחים ממנו להעיד על צרותיו. עוד מעט ועלינו לפני אלקים, אלקי ישראל. 

הנער משה הי"ד נשלח ביום כ"ח באייר תש"ד לאושוויץ. הוא נלקח לצעדת המוות, ממנה לא חזר. ת.נ.צ.ב.ה. 

וענני הדם שראה הנער משה, האמנם התפזרו כבר? האם אין כעת עננים חדשים, קשים, שמאיימים עלינו? האם אין אנו רואים את העננים המתקרבים? את המצור ההולך ומתהדק? ואת הפצצה שהולכת ומתקתקת? ואת העולם שמסביב, ששוב בוחר לשתוק??? 

וביום שבו חל עשרה בטבת. הוא גם יום הקדיש הכללי, הוא היום שבו אנו חשים את אותה מועקה, על כל מה שעבר על עמנו, והמועקה נשארת וממשיכה קדימה. המועקה של היום שבו הושם מצור על ירושלים. של היום שבו התחיל החורבן שלנו, שאת אותותיו אנו נושאים עד עצם היום הזה. את היום שבו אנו זוכרים את כל אותם מליוני אנשים שנרצחו, בהמוניהם, רק בגלל שהיו שייכים לעם שלנו, ואת העולם המערבי, האזרחי - ששתק. 

וכך כותב הנער משה על הארץ שלנו, ארץ ישראל: 

בכל פעם בחושבי בה, אני מתמלא כליון נפש אליה, ונפשי עורגת אל ארצי אשר כה אהבתי ואוהב אני עוד עכשיו.. אני רואה אותה לנגד עיני. רואה אני את קו החוף. רואה אני את תל אביב, את יפו, ואת חיפה. ובתוך הארץ רואה אני את ירושלים, וסמוך לה את הר הזיתים מתנשא, ועוד רואה אני את הירדן, מהלבנון עד ים המלח, רואה אני אותו זורם וגם הארץ מעבר לירדן רואה אני. כמה פעמים שאלתי את עצמי אם אזכה עוד בחיי לעמוד על אדמתה הקדושה. אם עוד יתנני הקדוש ברוך הוא לעמוד וללכת בה. 

לא. הוא לא זכה להגיע לכאן, לארץ הקדושה. אבל אנחנו פה, למענו, ממשיכים את דרכו, ממשיכים את אמונתו, ממשיכים את הקיום החזק הזה, המוצק והשורשי: הקיום של העם היהודי, הלאה בציר הדורות. ודמו הוא דמנו, ונשמתו היא נשמתנו, ואת זכרו, ואת זכרם של יתר בני עמנו הטבוחים, אנו נושאים היום, וגם בכל יום אחר מימות השנה. 

ועוד כתב הנער משה, במילים שיכולות היו להכתב היום בבוקר: 

כשאני עובר על פני איזו חנות, ורואה אני בחלון הראווה מאפיות קצף שמושכות את העין, ורוצה אני להכנס לחנות, אז עולה זכרון עמי בי, ונהרסות כל התאוות, כל התשוקות. וכאילו אני מתבייש בפני עצמי שיכולתי כה לשכוח באיזה מצב הוא עמי החבול. 

אי אפשר לקרוא את הדברים הללו מבלי לחוש את האוניברסליות שלהם. איך אותם הדברים בדיוק יכולים היו להכתב על ידי נער בשם משה בחורבן בית ראשון, ועל ידי נער משה בחורבן בית שני,. ועל ידי נער משה שנרצח על ידי קנאים נוצרים בתקופת מסעי הצלב. ועל ידי נער משה שנרצח ע"י קנאים מוסלמים בתימן - ועל ידי נער משה בן דורנו. 

וכך הוא כותב על מה שמחזיק אותנו, את כולנו. על מה שמחזיק את כל אותם נערים בשם משה, במשך כל הדורות שבהם אנחנו נרדפים: 

אין לך דבר יותר יפה בעולם מאשר להאמין. האמונה הקדושה, שלעומתה כל המציאות החיצונית נעשית לאפס. האמונה שממנה אנחנו שואבים את כל הכוחות. אשר אליה שבים כל כוחותינו כדי לשאוב אמונה חדשה. האמונה, אשר כל ניצחון מחזקה פי עשרה, והתבוסה אין בידה אלא לעשותה מוצקה יותר ושורשית יותר. 

יהודי בלכתך. יהודי בעמידתך.

יהודי במחשבותיך. יהודי במעשיך. 

יהודי בצרותיך. יהודי בשמחותיך. יהודי בחייך. יהודי במיתתך. 

יהודי בשמים. יהודי בארץ. יהודי נולדת. יהודי תמות. 

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

האנשים שבראו... אדם

 

האנשים שבראו... אדם

** בפרשת השבוע אנו לומדים על יציר כפיו של הקב"ה, אדם הראשון , ואנו נקרא כעת על האדם שיצר רבא האמורא, על הגולם שברא רבי אליהו 'בעל שם', על האדם שהגר"א ז"ל החל ליצור ועל הגולם שיצר הבעש"ט הקדוש ** ומה עם הגולם מפראג? האם מדובר במציאות או בזיוף? באגדה סתמית או באמת היסטורית? **

** הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א **

סיפורי מיסתורין רבים התהלכו על גדולי עולם, לפיהם הם בראו בעצמם, באמצעות צירופי שמות הקודש, בני אדם. כולנו קראנו בילדותינו בשקיקה את סיפורי הגולם מפראג, שברא (או לא ברא, ראו מסגרת) המהר"ל מפראג זי"ע. וכשאנו מתחילים כעת לקרוא בתורה בפרשת בראשית, על בריאת אדם הראשון וכל בריאת בני האדם, הבה ונקרא קצת על בני אדם שבראו... בני אדם.

מובא בגמרא (סנהדרין סה ע"ב) שהאמורא הקדוש רבא ברא אדם, וכתב רש"י שרבא ברא אדם על ידי ספר יצירה שלמדו צרוף אותיות של שם. רבא שלח את האדם שברא לר' זירא. ניסה ר' זירא לשוחח עימו, אך לשווא, האיש לא דיבר. הבין ר' זירא שאדם זה נברא על ידי אחד מהחברים,  האמוראים הקדושים, ואמר לו: "שוב לעפרך". ואכן הגולם החי שב לעפרו. רבנו החכם צבי (שו"ת סימן צג) העיד על זקנו, רבי אליהו 'בעל שם', הלא הוא  הגאון רבי אליהו, רב קהילת חלם, שברא אדם על ידי ספר יצירה. והיעב"ץ בספרו שו"ת שאילת יעבץ (ח"ב סימן פב) הביא עוד מה ששמע מאביו החכם צבי, מה שקרה באותו אדם שנוצר ע"י זקנו הגר' אליהו בעל שם ז"ל, כי אחר שראהו הולך וגדל מאד נתיירא שלא יחריב העולם, לכן לקח וניתק ממנו את השם הקדוש שהיה דבוק עדיין במצחו, וכך התבטל כוחו של אותו 'גולם' ושב לעפרו, אך הגולם הזיקו ועשה בו שריטה בפניו בעוד שנתעסק בנתיקת השם ממנו בחזקה.

החכם צבי  כתב שמי שהורג אדם שכזה, שנוצר על ידי שמות הקודש, אין בו משום שפיכות דמים, משום שנאמר בפסוק 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', שדוקא אדם הנוצר תוך אדם, עובר הנוצר במעי אמו, חייבים על הריגתו  משום שפיכות דמים, אך לא באדם שנברא בדרך לא רגילה, על ידי שמות הקדושה. לעומתו תמה הסדרי טהרות (אהלות ד ע"ב) כיצד מותר להרגו, כיון שיש לו חיות ודמות תבנית אדם, ומנין לנו שאדם שכזה לא נקרא אדם, ושאין בו שפיכות דמים, ודרשת החכם צבי תמוהה, שלפי דרכו אנו למדים שעל אדם הראשון לא היה איסור שפיכות דמים אם היו הורגין אותו, שהרי הוא לא נוצר בצורה שגרתית, אלא שהקב"ה יצר אותו בעצמו מעפר,   ודבר תמוה לומר כך, על יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, והוא כותב: ובאמת לא נמצא דרש שכזה, לא בש"ס ולא בשום מדרש ממדרשי חז"ל.

המשנה ברורה (סימן נה סק"ד) מביא את ספיקו של ה'חכם צבי' האם אדם שכזה, שנוצר על ידי שמות הקודש על ידי קדושי עליון, מצטרף למנין עשרה, לדברים הצריכים עשרה כמו קדיש וקדושה, האם כיון שכתוב 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', הרי יצירה זו אינה חלק מעם ישראל ולכן אינו מצטרף למנין, או  שכיון שחז"ל אמרו שהמגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, לכן כיון שמעשה ידיהם של צדיקים הוא, הוא בכלל בני ישראל, שמעשה ידיהם של צדיקים הן הן תולדותם. וכתב להוכיח מכך שר' זירא אמר לאדם- יצירה זה לשוב לעפרו, בהכרח שלא היתה בו שום תועלת ואף אינו מצטרף למנין. כי אם היתה בו תועלת, כמו למשל לצרף אותו למנין, לא היה ר' זירא מחזירו לעפרו. בנו של ה'חכם צבי', היעב"ץ זצ"ל, כתב (בשו"ת שאילת יעבץ ח"ב סימן פב) שבודאי שיצירת- אדם זו אינו מצטרף למנין ולכל דבר שבקדושה, כיון שאינו מדבר ואין לו דעת. הוא דן האם היה לאדם זה חוש השמיעה, ולדעתו  "אם היה בו כח השמיעה היה ראוי גם לכח הדבור, אלא היה רק מבין ברמיזות וקריצות כמו שמלמדים את הכלב. וכתוב בספר חסד לאברהם שאין חיותו אלא כחיות הבהמה, ולכן אין בהריגתו שום עבירה, אם כן פשוט שאינו אלא כבהמה בצורת אדם.

חז"ל מספרים שהשבטים החרימו שלא לגלות ליעקב על מכירת יוסף, וכיון שלא היו עשרה, שהרי ראובן ובנימין לא היו עמהם, צירפו את השכינה הקדושה עמהם. כתב ה'ברוך טעם' שאם אפשר לצרף את האדם הנוצר למנין, אם כן היה על השבטים לברוא אדם ולצרפו למנין החרם שלהם, שהרי השבטים היו עוסקים בספר יצירה, כמבואר בשל"ה (פרשת וישב). אלא בהכרח שאם היו יוצרים אדם, הוא לא היה מצטרף למנין. יתכן להעיר על הדברים ולטעון, שאם לנברא בספר יצירה ישנה דעה בפני עצמו, אם כן מי אמר לנו שהאדם שהשבטים היו בוראים, היה מסכים להשתתף איתם בחרם?!. ואם אין לו דעה בפני עצמו, יתכן שאף שיצירה שכזאת מצטרף למנין תפילה, אך למנין של חרם אינו מצטרף, משום שבהשתתפות בעשרה שמחליטים על חרם, צריך שתהיה דעה פרטית ואישית לכל המשתתפים, ולא שיהיה אחד מהם חסר דעה עצמית, ואולי בגלל זאת לא בראוהו לגולם שכזה. ועוד העיר אבי מורי שליט"א, שאם השבטים יכלו לצרף את השכינה עימהם, אם כן מדוע היה עליהם לצרף גולם, ולא את הקב"ה בעצמו?!

החיד"א בברכי יוסף (סימן נה סק"ד) דן האם מצטרף לעשרה, והביא שראה מכתב שכתב הרב מהר"י ליב כ"ץ בן הרב שער אפרים שהביא ראיה מכך שמסופר בגמרא שרבי אליעזר שחרר את עבדו, למרות שאסור לשחרר עבדים, כדי לצרף אותו למנין. ומדוע רבי אליעזר לא ברא אדם בספר יצירה? אלא בהכרח שיצירה פילאית שכזאת אינה מצטרפת למנין. הברכי יוסף דוחה את הראיה וכותב שאולי צריך הכנה גדולה וזמן ממושך כדי ליצור יצירה כזו, ולרבי אליעזר, שהיה צריך מנין, לא היה מספיק זמן ליצור אדם שכזה...

בספר ליקוטי חבר (ח"ה דף סד) כתב שגם אם נאמר שאדם שכזה מצטרף למנין, הרי הוא צריך להיות בן 13 ... (ובודאי תלמידי החכמים יעירו שאדם שנברא כאדם מבוגר, כמו שאדם הראשון עצמו נברא כאדם  בגיל מבוגר, כמובא בחז"ל, הוא אינו חשב לילד קטן אלא לאדם גדול).

רבי צדוק הכהן זצ"ל בספרו דברי חלומות כתב שאדם שנוצר מהשמות הקדושים אינו נחשב ממש כבהמה בדמות אדם, שהרי הוא נוצר בספר יצירה כדרך יצירת האדם ולא על דרך יצירת הבהמה. אלא שנשמת החיים, 'ויפח באפיו' שהיא הרוח המדברת, על ידי שהוא חלק אלוק ממעל, זה אי אפשר לתת בו, אך הוא לא גרוע יותר מגוי, שגם כן אין לו חלק אלוק, ממעל ואף על פי שיכול לדבר היינו בלשונו ואין זה קרוי דיבור.

רבים מהפוסקים דנו בשאלות שאלות ומעניינות, הקשורות ליצירת אדם על ידי שמות הקודש. הגאון ממונקאטש זצ"ל בדרכי תשובה (סימן ז ס"ק יא) הסתפק האם אדם שכזה יכול לשחוט כשישראל עומד על גביו ומשגיח על שחיטתו. בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ד סימן שפח) נשאל אם האדם הנברא חייב במצוות, בספר סדרי טהרות (אהלות דף ד ע"ב) הסתפק האם הנוצר מספר היצירה אם מטמא באהל לאחר מיתתו והפוסקים דנו האם לאשה מותר להתייחד עמו.

הגר"י זילברשטין שליט"א הסתפק כאשר ה'גולם' הזה מצא מציאה למי זה שייך, לעצמו או ליוצרו, כשבגליוני הש"ס כתב שכל המוליד דבר הוא שלו, והוא קנוי לו, ולכן בן אינו קנוי לאביו ואמו, שהוא גזירת הכתוב, שא"כ לא ישתכח ישראל זולת דור המדבר, לפי שבניהם הנולדים לאחר מכן הם קנוים לאביהם, אבל באדם הנוצר על ידי ספר יצירה, שאין על זה גילוי בפסוק, הרי הוא קנוי לאדם היוצרו, וראוי להיות דינו דין עבד כנעני, דקנוי גופו לישראל, עכ"ד. לאור זאת כתב הגר"י זילברשטין שאם האיש-לא איש הזה מצא מציאה הרי היא שייכת ליוצרו, כמו שמציאת עבד כנעני הוא של רבו. הרב זילברשטין הסתפק כאשר יצר אדם, והאדם הזיק, האם היוצר חייב לשלם, והאם מותר ליצור אדם, כדי להוציא את כלייתו ולהשתילו בו, שהרי מותר לאב לגוי להוציא את הכליה מבניו הקטנים כדי לשותלו בגופו שלו, וזאת על פי המבואר ברמב"ם שעכו"ם רשאי למכור בניו ובנותיו הקטנים, לפי שהם קנויים לו. וכמו כן נראה שאם צריך השתלת כליה מותר להוציא זאת מעבדו הכנעני, ולכאורה לפי דברי הגליוני הש"ס שאדם הנוצר מספר היצירה קנוי לאדון, הוא הדין שמותר להוציא ממנו את הכליה שלו, כדי להציל את האדון, ולפי מה שכתב החכם צבי שאין בו גם איסור שפיכות דמים, אולי מותר להוציא את כל אבריו, ואפילו את לבו, כדי להציל אדם מישראל.

כאדם או כבהמה? כגוי או כיהודי?

ואולם מרן החזו"א (יו"ד נדה סימן קטז סק"א) כתב שנראה שהנברא מספר היצירה, אין לו כל זכויות ישראל, וקרוב שאין לו גם זכויות אדם.

רבנו ה'בן איש חי' בספרו בן יהוידע  כותב שבריה זו, הנבראת בספר יצירה, אינה מתקיימת יותר מ-24 שעות, "כי צריך לו חיים ומי יתן לו חיים".

אך אני הקטן כתבתי (בבטאון 'מוריה') שמדברי הראב"ד (בפירושו לספר יצירה) לא משמע כך. שהראב"ד כתב: "אברהם אבינו ע"ה חצב בבניתו אותיות הקודש וצירף ועלתה בידו הבריאה, שנאמר 'את הנפש אשר עשו בחרן', מלבד שנתעסק אאע"ה בצירוף האותיות של ספר יצירה, כדארז"ל רבא ברא גברא וכו' ", עכ"ל. וא"כ לא מסתבר שהנפשות שעשה אברהם נועדו ל24 שעות ועליהם כתבה התורה "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שלקחום עימם, למשך 24 שעות בלבד, לארץ כנען.

הפרדס רימונים (שער כד פרק י) לרבנו הרמ"ק ז"ל, ביאר את ענין בריאתו של רבא וכתב: "בריה זו יתקבצו חלקיה ויתעלו למעלה בהתקרבם אל צור מחצבתם ומקורם ויאיר נגד היסודות וכו' האור הראוי להם כדמיון קבוץ חלקי הבהמה, ולא שיהיה בה נשמה ולא נפש ולא רוח, אלא חיות בעלמא, עם היות שהוא מעולה מחיות הבהמה, מפני תכונת צורתו וטבעו שהוא משובח מצורת הבהמה, ונתקרב יותר אל מקור האור מבהמה, ובחזרת הגוף אל יסודותיו, אין לו כי אם כמיתת הבהמה, שיתפרדו החלקים ויחזרו אל העפר ממש כשהיה, כי עפר הוא ואל עפר ישוב וכו', ואין במיתתו והריגתו שום עונש כלל, כמו שאין עונש בהריגת בהמה".

למדנו שלדברי הר"מ קורדוברו ז"ל אדם כזה דומה הוא בדרגתו לבהמה, אף שמעולה הוא ממנה, ואין בו נפש, רוח ונשמה, אלא חיות בעלמא.

לפני מספר שנים פרסמתי בקובץ התורני 'מוריה' מאמר ארוך על בריאת אדם על ידי ספר יצירה, שם טענתי בין השאר שוודאי שכל אחד מהתנאים והאמוראים, גאונים וצדיקים ואראלי קודש, וגם בדורות מאוחרים יותר, ידעו לברוא גולם כזה. ולא מצינו בכל הש"ס שבראו יצירה שכזו, למעט בריאתו של רבא, ודברי השל"ה בפרשת וישב גבי בריאת נקבות ע"י השבטים, ועוד מספר בריות מועט שכאלה. וכל זאת מפני שהגדולים לא רצו לעסוק בנסתרות, וכל מה שמצינו בש"ס שהתנאים והאמוראים עשו ניסים ומופתים והשבעות שדים ושמות, היה זה מפני צרכים חשובים למאד, שלא היה אפשר בלי זה. אך כאשר לר' אליעזר לא היה עשירי למנין, יכול היה לשחרר את עבדו, ולא צריך היה לעשות דברים למעלה מדרך הטבע והרגילות ולברוא גולם, ואין הכרח מכאן שגולם שכזה אינו מצטרף למנין.

שהרי גם אם לא ברור האם גולם זה מצטרף למנין, מכל מקום הרי פשוט שאדם שקם לתחייה אחר מותו מצטרף למנין. וכך מובא בהרבה מקומות שהמתים שקמו לתחיה, קיימו מצוות אחר שקמו לתחייה, והנה בכל זאת לא החייה ר' אליעזר אדם מישראל שמת כדי שיצטרף למנין, והשבטים לא החיו את אברהם ויצחק  כדי לצרפם למנין החרם. ובכלל הרי לא מצינו כלל שגדולי התנאים והאמוראים החיו מתים, לא את הוריהם ולא את ילדיהם שמתו, למרות שבכוחם היה לעשות זאת כמובן, (כמובא בש"ס ובעוד מקומות) ורק במקרים מאד נחוצים עשו כך.

הגולם מפראג- היה או לא היה?

רבי חיים מוולוזין כותב שהגאון מוילנא זי"ע התחיל לברוא בילדותו אדם, עם שמות הקודש,  אך הפסיק. ובספר קובץ אליהו מספר בשם הרה"ק רבי ישראל מרוזין זי"ע שהבעש"ט הקדוש ברא גולם, כדי שיסלק את כל המפריעים שקמו למולו בדרכו לארץ ישראל. אלו סיפורי אמת. אך מה עם הגולם שברא המהר"ל הקדוש?

כולנו קראנו בשקיקה את סיפורי הגולם מפראג, המהר"ל שברא אותו בצירופי שמות והכומר טדיאוש המפחיד, שבגללו לא נרדמתי בתור ילד, מרוב בהלה, הרבה לילות.... על פי המסופר הגולם שימש את יוצרו כשליח נאמן והטיל אימה על מפיצי עלילות דם נוראות נגד היהודים. מדי ערב שבת נהג המהר"ל הקדוש להוציא את רוח החיים מתוך הגולם מחשש פן יחלל זה את השבת, והגולם היה מוטל כגוש חומר עד צאת השבת. באחד מימי השישי שכח המהר"ל מפראג להוציא ממנו את רוח החיים, והגולם חילל את השבת וסיכן את הגויים שחיו בעיר. המהר"ל רדף אחריו והשיגו מחוץ לפתח בית הכנסת העתיק "אלטנוישול" בפראג. שם הוציא ממנו את רוח החיים, והגולם התנפץ לרסיסים. על מצחו של הגולם היו חקוקות האותיות "אמת", והמתתו בוצעה על ידי מחיקת האות א', כך שהכיתוב הפך להיות "מת". לפי האגדה נותרו שרידי גופו מונחים בעליית הגג של בית הכנסת עד ימינו אלה. השאלה שנשאלה במרוצות הדורות היא, האם הגולם אכן היה, או שהכל נכתב במוחו הקודח של מחבר הספר 'נפלאות המהר"ל, ר' יודל רוזנברג?

המקור המודפס הידוע הקדום ביותר לסיפור עד כה, הוא ככל הנראה הערת שוליים בספר "היהודי גיל בלאס", לפני 183 שנה, שחיבר יוסף כהן זליגמן.‏ מקור נוסף הוא הסופר היהודי ברטולד אוארבך, שפרסם את הסיפור בספרו "שפינוזה", לפני 180 שנה. עד לפני 170 שנה כבר הופיע הסיפור לפחות בחמישה ספרים בשפה הגרמנית שחיברו סופרים יהודים. אך לסיפור על הגולם מפראג אין כל ביסוס היסטורי מהימן, אך מי אנחנו שנביע דעה בנושא, כאשר היו צדיקים שהזכירו את הגולם.

הסיפור התפשט בקרב יהדות אירופה לאחר שהרב והסופר רבי יהודה יודל רוזנברג הוציא, לפני 106 שנה, ספר בשם "נפלאות מהר"ל", שהתיימר להציג עדות ראיה של חתנו של המהר"ל, שסייע לו ביצירת הגולם.‏ הספר מתאר בפרוטרוט ובצבעים חיים את סיפור בריאתו של הגולם, חייו ומותו המסתורי, ובעיקר את מעשיו המופלאים להצלת יהודי פראג מעלילות הדם ומהכומר טדיאוש הרשע. בהקדמה לספר טען הרב רוזנברג שהסתמך על כתב יד שרכש מאת יהודי בשם חיים שרפשטיין, שחי במחצית השנייה של המאה ה-19 ועסק במחקר ובמכירת עתיקות, שמצא את העותק במוזיאון בעיר מיץ.

הרב רוזנברג נולד למשפחה חסידית בסקורישב שליד ראדום (פולין) בשנת תר"כ. הוא כיהן ברבנות בווארשא ובלאדז ובשנת תרע"ג היגר לקנדה. תחילה ישב בטורונטו ואח"כ במונטריאול, שם נפטר בשנת תרצ"ז. הרב רוזנברג חיבר ספרים רבים, ביניהם הספר הנ"ל, הכולל סיפורים על מהר"ל, וספר סיפורים על ה"סבא" משפולי בשם "תפארת מהרא"ל". מהר"ל וה"סבא" נקראו בשם ליב (ליווא), שהוא כינוי, או שם מצטרף, לשם יהודה, וייתכן שמכאן נבעה אהדתו של הרב יהודה רוזנברג לשני גיבורי סיפוריו. באשר לסיפורי "נפלאות מהר"ל עם הגולם" טען רוזנברג בהקדמתו, כי אדם בשם חיים שרפשטיין מצא בספריית העיר מץ (צרפת) כתב-יד, שנכתב בידי חתן מהר"ל, העתיקו ומכר לו את זכויות הפרסום. אף באשר לסיפורי "נפלאות מהרא"ל" (סיפורי ה"סבא" משפולה) טען רוזנברג שקיבל כתב-יד מידי צאצאיו של שמשו של ה"סבא", שהוא מחבר כתב-היד, ובו הסיפורים שהוא מפרסם.

אולם לדעת רבים זהו מעשה זיוף והספר הוא יצירה מקורית של הרב רוזנברג. ר' מנחם מנדל עקשטיין מסיגט, הוציא לאור בשנת תר"ע  את חיבורו "ספר היצירה"‏, שבו טען לראשונה לזיופו של הספר מתוכן ניסוחיו.‏ לעומת זאת, בחסידות חב"ד טוענים בתוקף שהאגדה על הגולם מפראג הייתה מפורסמת עוד קודם הוצאת ספרו של הרב רוזנברג, ושהרבי הריי"ץ זצ"ל ביקר בעליית הגג של בית הכנסת האמור, וראה שם את מה שנשאר מן הגולם.‏ בחב"ד טוענים  שהראיה הפשוטה על אמיתותו של הגולם היא שהגויים במקום מאמינים בזה, כך שאין זו אגדה יהודית.‏..

אך טבעי הוא, כותבים החוקרים, שסיפור הגעתו של כתב-היד של "נפלאות מהרא"ל" לידי רוזנברג עורר חשד שמדובר בזיוף, ונשאלה שאלה בדבר זהותו של הזייפן. לכאורה ייתכן שאדם בשם שרפשטיין אכן מכר את כתב היד ולא נמנע שאיש זה הוא הזייפן. ברם התברר, כי בעיר מץ לא היתה כלל באותם דורות ספרייה שבה כתבי יד עתיקים. אף בגין סימנים אחרים סביר להניח שהרב רוזנברג הירשה לעצמו להמציא סיפורים על הגולם וליחסם ל"כתב-יד" עתיק.

בעבר כתבתי כמה שורות על כך שהגולם מפראג לא היה ולא נברא, אך אז קיבלתי מאחד מתושבי עירנו מכתב מפורט שמביא כ"ק האדמו"ר מספינקא זצוק"ל, בעל ה'אמרי יוסף', בו הוא כותב שיש בידו מכתב מהמהר"ל עצמו, על יצירת הגולם ונפלאותיו. אך לא בטוח. ישנו מכתב שנכתב, כן או לא, על ידי המהר"ל מפראג עצמו, בו הוא מספר על יצירת הגולם. קראתי במספר מאמרים של חוקרי התקופה שיהודי בשם ר' חיים בלוך צירף את המכתב לספר "אמרי יוסף" ח"ב (על המועדים) לאדמו"ר רבי יוסף מאיר מספינקא זצוק"ל, ספר אותו הגיה בלוך. והנה לנו המקור למכתב זה. לא הרבי הקדוש צירף את המכתב לספרו 'אמרי יוסף', אלא... מגיה הספר, שחלק מיצירותיו ופרסומיו הרבים נחשבים בעיני רבים כזיופים וסיפורי סבתות. אינני יודע האם את המכתב כתב המהר"ל. רבים טוענים שהוא מזוייף. אך יתכן שאת המכתב לא צירף הרבי מספינקא לספרו, אלא רק מגיה הספר ומהדירו...

אינני רוצה לקבוע חלילה מסמרות בענין מכתב זה, שפורסם בספה"ק 'אמרי יוסף', משום שבספר טהרת יום טוב ובספרים נוספים של ספינקא, מובא דוקא שלא מגיה הספר צירף את המכתב, אלא כ"ק ה'חקל יצחק' מספינקא זצ"ל, שאף בדק את המכתב בעצמו והגיע למסקנה שהוא מכתב עתיק מתקופת המהר"ל מפראג.

הנושא ארוך ומאד מרתק ואנחנו רק ניגע בו עוד קצת. אין כל ספק שבכח קדוש ישראל המהר"ל היה לברוא גולם, אך בספרו של רבי דוד גינז זצ"ל, תלמיד המהר"ל, "שבחי המהר"ל", בו הוא מספר על חיי המהר"ל בפרוטרוט,  אין כל איזכור לסיפור זה. הרה"ג רבי שמאי רובין שליט"א אמר לי בשם רבו הגאון ר' מאיר סולוביצ'יק שליט"א שישנה ראיה שהסיפור שהמהר"ל ברא גולם אינו אמת, שהרי ה'חכם צבי' בתשובתו הביא מה שאומרים שזקנו ברא גולם ואינו מזכיר שהמהר"ל, שחי בדור שלפניו במזרח אירופה, ברא גולם.

רבי יעקב אמסעל שליט"א, עורך בטאון 'המאור' בארה"ב, חלק על ראיה זו וטען (במכתב ששלח אלי) שיתכן שתלמידי המהר"ל וגם החכם צבי, לא פירסמו את סיפור הגולם מפראג, בגלל הפחד הגדול שלהם מהגויים באותם הימים. הוא כתב לי שבספר מגילת יוחסין (ווארשא תרכ"ד) מובאת עדות נאמנה מפי הגאון הנודע בעל ה'שואל ומשיב', ש"פעם אחת בהיותו בקהילת פראג, ביקש לעלות על עלית בהכ"נ הישנה הנקרא אלט שול, לראות שם את הגולם. וכאשר בא אל סולם העלייה, בא אליו שמש הבהכ"נ, איש זקן, וסיפר לו, כי הגאון הגדול ר' יחזקאל לנדא זצ"ל אב"ד פראג, כאשר פעם אחת רצה נפשו לראות את הגולם, התעמק בתעניתו באותו היום וטבל במקוה, והתעטף בטלית ותפילין, ואחר כל אלה עלה לשם. וכאשר ירד אמר הגאון השואל ומשיב שמהראוי שלא לעלות עוד שם שום אחד. וכאשר שמע הדברים האלה ירא וחדל מלהעלות". סיפור זה, כותב הרב אמסעל, הודפס עוד בחיי ה'שואל ומשיב', ולא יתכן שהוא סתם שקר.

חוקר החסידות הנודע ד"ר ר' יצחק אלפסי מספר בספרו 'שבת וחודש', שר' שלוימה זלמן מוזס, אביו של ח"כ ר' מנחם אליעזר מוזס, השתתף בועידה העולמית של אגודת ישראל במאריבאנד. הוא נסע לפראג ואז טבל במקוה ועלה בסילודין לעליית הגג בבית הכנסת אלטנוי שול, יחד עם ראש הקהל. אך לא מצא שם דבר. סיפור חביב, אך כמובן שזהו עוד סיפור, שלא יכול להוכיח דבר.

בקובץ 'צפונות' (שנה א קובץ ג) זועק הגאון הגדול רבי שלמה פישר שליט"א על כך שסיפור הגולם מפראג ממשיך עדיין להתפרסם בכל תפוצות ישראל, והוא כותב שכידוע זייף ר' יודל רוזנברג ספר שלם שכביכול נכתב על ידי חתנו של המהר"ל, ולדבריו, כל דבריו הם גיבובי דברים והמהר"ל לא ברא גולם.

"המהר"ל ואבני החושן"- המצאה של מחבר ספרי שרלוק הומלס

מעניין לציין סיפור מפורסם נוסף שפירסם ר' יודל רוזנברג, לפיו המהר"ל עמל קשות כדי להציל את אבני החושן מידיו של גנב ערמומי, והמהר"ל דאג שהוא ישוב למוזיאון הבריטי. הספר של רבי יודל "חשן המשפט של הכהן הגדול" מכיל בתוכו שני תיאורים של הסיפור, אחד מפי רבי מנוח הענדל, ששמעו מפי רבו המהר"ל. לדברי ר"י רוזנברג, רבי מנוח הענדיל חיבר ספר "כלי המקדש" שכתב יד אוטוגרף שלו, כתב יד יחידי בעולם, נותר במדפי הספריה הקיסרית בעיר מץ, ומשם העתיקו רבי יידל אותו באות. את חלקו השני של הסיפור מביא רבי יודל, הוא מפי 'החוקר מורטימר' הארכיאולוג, איתו נפגש המהר"ל בהיותו בלונדון. רבי יידל כותב במפורש ש'חלק השני של הסיפור נתפרסם כבר ע"י הסופר קונן דזשוייל איש אנגליא"...

לגבי חלקו הראשון של הספר, שלדברי רוזנברג מקורו מספר כלי המקדש שנמצא בספריה הקיסרית בעיר מץ, כבר ציינו חוקרים חרדים חשובים שספריה כזו לא היתה מעולם, ואין ספר כזה. לא דובים ולא יער. כמו כן ניכר מתוך הדברים שהחלק הראשון של הסיפור אף הוא עריכה של הסיפור של ארתור קונן דוייל. וכן, גם חלקו השני של הסיפור נכתב על ידי ארתור קונן דויל, ורבי יודל רוזנברג  כותב זאת במפורש, מבלי לציין שדוייל כתב את זה כסיפור בדוי, כמו יתר ספריו הבדויים. והוא מצטטו כשומע מפי נביא. אלא שסיפורו של דוייל מייחס את הסיפור לתקופת המלכה וויקטוריה בלונדון  והרב רוזנברג התאימו לתקופת המהר"ל, אך לא טרח לשנות כמה פרטים שאינם יכולים להיות אמת בתקופת המהר"ל, למשל מכונת צילום פוטוגראפי...

למי שלא מכיר, ארתור קונן דויל כתב ספרי מתח ובלשים רבים, כשהמפורסמים שבהם הם סדרת הבלש שרלוק הומלס. וכמובן, סיפוריו הם פרי דמיונו.

בטוחני שלאחר פרסום מאמר זה, יגיעו אלי תלונות לא מעטות, כיצד אני מעיז לפקפק בסיפור הגולם מפראג, שעבר מפה לאוזן במשך שנים רבות. אשרי כולם, וכל אחד יאמין במה ששמע מפי הדורות הקודמים. רק אציין למאמרו הנפלא של הרה"ג רבי אברהם בנדיקט שליט"א בבטאון מוריה (שנה י"ד א-ב), ולמאמר 'גלגולו של גולם' במוסף שבת קודש של יתד נאמן, אלול תשמ"ז. שם תקראו הוכחות מעניינות לכך שכל סיפור הגולם מפראג הומצא במוחו של ר' יודל רוזנברג, כאשר כל השמועות על הגולם, היו שייכים לבריות אחרות שבראו גדולי תורה קדומים יותר, ולא למהר"ל מפראג זי"ע. ב'מוסף שבת קודש' מציינים דבר מעניין, שרבנו הסטייפלר זצוק"ל כתב בספרו 'חיי עולם'  רשימה של גדולי עולם שבראו גולם. את כל הרשימה הוא רושם בנחרצות, אך על הגולם מפראג כתב הסטייפלר במהדורה הראשונה ש'ידוע שהמהר"ל מפראג ברא גולם', ואילו במהדורה השניה של הספר, שינה הסטייפלר וכתב: 'ומפורסם שהמהר"ל ברא גולם'...   ב'מוסף' כותבים שניתן לשער שהובא לידיעת מרן הסטייפלר זצ"ל שכמעט ואין כל אישוש היסטורי לכך שהמהר"ל ברא גולם, אך כיון שכך מפורסם, לכן הוא כתב שאכן, כך מפורסם...

(ונדברתי על כך עם מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א ושאלתיו האם אכן זהו הטעם שאביו הסטייפלר זי"ע שינה את לשוןנו במהדורות ה'חיי עולם', אך מרן שליט"א אמר שאינו יודע).

ושוב, אינני מכניס ראשי בין ההרים הגבוהים, ורק נסיים בדברי הגאון הצדיק ר' שומעל'ה הוראויץ מזליכאוב, המשגיח הנערץ של ישיבת יח"ל בפולין, שאמר: "מספרים שמהר"ל מפראג ברא גולם. אך הרבה יותר חשוב ומרומם הוא שהמהר"ל כתב את ספרו גבורות השם"...

           

 

פעמוני מלחמה

פעמוני מלחמה
/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

פעמוני מלחמה מצטלצלים
ברוח אביבית מתמזגים
מנסים להפילך לסיוט
לשבור רוחך באכזריות.

אחי אל תישבר
שנס מותניים ותהרהר
דורות שלמים מנסים
להשמידנו  ללא רחמים.

חסה בצל השכינה
אחוז בכנפי התפילה
התכונן נא לבאות
ללא שאלות ותהיות.

דוגמת גדעון המבורך
בחר חייליו לקרב
טיפס בסולם האמונה
ידו הייתה על העליונה.

הלל על ש'אתה בחרתנו'

הלל על ש'אתה בחרתנו'

נקודה למחשבה

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

צום גדליה. על הקו נמצא אבא של בחור שבנו נ"י לומד אצלי בשיעור בישיבה. וכך הוא מספר לי: "החותן שלי, יהודי נפלא העובד לפרנסתו וקובע עיתים לתורה, עושה מעשה חסד יומי קבוע. הוא מגיע בכל יום ויום למאפייה באשדוד, יחד עם חברו הטוב. בעלי המאפייה כבר מכינים להם את כל הלחמים והלחמניות שנשארו והשניים לוקחים הכל ונוסעים לחלק אותם למשפחות נצרכות. כך מידי ערב, במשך שנים. בשבוע שעבר חלה החותן שלי בקורונה, והוא הכניס לבידוד גם את חברו ושותפו לחלוקת הלחם. חברו לא אהב, בלשון המעטה, את הבידוד הזה. הוא יכול לעבוד מהבית, אך לחלק את הלחם, הוא לא יכול. הוא היה עצוב ומדוכדך על שנמנע ממנו לקיים את מצוות החסד הקבועה שלו. היהודי מצא לעצמו מחליף ועדיין- הוא כאב שהפסיד את עשיית המצוה בגופו"

"ואז נחתם הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, ובשעת חתימת ההסכם נפלה רקטה באשדוד. רסיסי הרקטה פגעו בנהג המחליף, שהחליף במעשה החסד את החותן שלי וחבירו, והוא פצוע 'בינוני עד קשה'. הרסיסים התעופפו בדיוק ברגע ובמקום בו שניהם היו אמורים להיות, אילולי הקורונה של חמי והבידוד של ידידו. אינני יודע חשבונות שמים, אבל חותני וחברו- ניצלו. זאת עובדה".

&&&&&

"אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר, מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני?" (ערכין י, ב)

"באמת תמהו מלאכי השרת מאי טעמא אין אומרים שירה והלל בראש השנה ויום הכיפורים על הנס הנפלא הזה שתודה לה' יתברך 'אתה בחרתנו מכל העמים', ועדיין חביבותא גביה, ובכל שנה ירדנו עשר מעלות בעוונותינו הרבים, ומכל מקום בתקופת השנה הרי אנו יהודים כמו שהיינו, ישתבח הבורא על זה, שהוא נס גדול יותר מקריעת ים סוף". (חתם סופר דרשות דף שמט).

בליל ראש השנה דיברתי בבית הכנסת. אחר שציטטתי ממקורות רבותינו על גודל החיוב ביום זה להתכנס לתוכינו פנימה ולבדוק במה עלינו להתקדם, כעבדי המלך ית"ש, הקראתי את דברי ה'חתם סופר' הנפלאים הללו, המזכיר לנו להודות, גם בראש השנה ויום כיפור, להקב"ה, על שבחר בנו והוא אוהב ורוצה אותנו, ואמרתי: "כולם מכירים את המעשייה על האשה היהודיה שאמרה ש'אין לה זמן לעשות מצוות'. "אני קמה חצי שעה לפני הנץ להכין כוס קפה מהביל לבעלי שיחיה. מברכת ברכות השחר ועונה אמן על ברכותיו של בעלי. אחרי זה אני מתפללת עם הנץ. כעבור שעה-שעה וחצי, כשאני מסיימת להתפלל, אני אומרת תהילים עד שמונה בבוקר. אז אני מכינה ארוחת בוקר לשכנתי האלמנה ועוזרת לה לסדר ולארגן את הבית. בתשע וחצי אני נוסעת לכותל להגיד קצת תהילים וכשאני חוזרת באחד עשרה וחצי, אני מכינה ארוחת צהרים לבעלי ולעוד כמה משפחות עניות"... וכך ממשיכה האשה ומתארת את סדר היום העמוס לעייפה שלה והיא נאנחת בצער ואומרת: "אני לא יודעת מה יהיה. אין לי זמן בכלל לקיים מצוות"....

הציבור חייך מהמעשייה הנושנה. "אבל האמת היא שכולנו נמצאים באותו המצב. במה אנחנו עסוקים כל היום? במצוות ובמעשים טובים. כולם פה קמים בבוקר ומתפללים במנין, מניחים תפילין, אומרים 'אמן יהא שמיה רבה', קדיש, קדושה וברכו. רובם כאן הולכים ללמוד בכולל או בישיבה. יושבים שעות על גבי שעות ביום ולומדים, לומדים ולומדים. כל מילה של תורה, היא מצות עשה מדאורייתא, "ותלמוד תורה כנגד כולם". אחרי זה מתפללים מנחה, אוכלים ונחים כדי שיהיה כח ללמוד, מטפלים בילדים, עוזרים בבית, מסייעים לאחרים. מתפללים מעריב....

"גם אלו שאינם לומדים בכולל, מקיימים מצוה בכך שהם מפרנסים את משפחתם. הם כל היום שומרים על עצמם לא להסתכל מה שלא צריך, לא לקרוא או להביט במה שאסור. כולנו מחנכים את הילדים שלנו בדרך התורה ושומרים עליהם מכל משמר. גם אלו שעובדים, קובעים עיתים לתורה, מתאמצים, לומדים דף גמרא בכל מצב, כל יום ויום. כמה מצוות אנחנו עושים בכל יום? מאות רבות!! הרי כל יהודי מברך באזור מאה ברכות בכל יום. כל מילה של תורה היא מצוה. כל היום אנחנו הולכים עם ציצית ומקיימים בכל רגע מצות עשה מהתורה. כמה גמילות חסדים אנחנו עושים, כיבוד הורים, כבוד חכמים, חינוך הילדים, הכל נע אצלנו סביב המצוות".

"להשתפר תמיד צריך. אסור לעשות עבירות. אבל קודם כל- שפשוט נתמוגג מהמצוות שאנחנו עושים בכל מקרה כל היום. בכל מקרה אני הולך ללמוד תורה בכולל, או לשיעור. אז מדוע שלא אסתובב בתחושת אושר?! הרי אני הבן של הקב"ה. הוא בחר בי מכל העמים ורוצה לשמוע אותי לומד!! אנחנו כל היום עושים מצוות. אם כך, מדוע שלא נרגיש מאושרים ושמחים מכך שכל הזמן אנחנו מקיימים אותם ונעים סביבם?! נעצור לרגע, לפני הלימוד, לפני התפילה ונחשוב: מיליארדי סינים, יפנים, הודים, אמריקאים, ברזילאים, רוסים. מיליוני מוסלמים. ולהבדיל, מיליוני יהודים שלא זכו. ואני? אני הולך כעת לדבר עם הקב"ה, להתפלל אליו יתברך. הוא שומע אותי. הוא רוצה לשמוע מה יש לי לומר. אני הולך כעת ללמוד את התורה הקדושה שלו, את ה"מכתב לאלוקים". כל מילה היא קיום רצונו יתברך. כל מילה- מצוה. אני מברך ברכה, אני מכסה את ראשי כל היום בגלל שכך הקב"ה רוצה. היש מאושר ממני בתבל?"

"נבקש עוד מעט, בתחילת הסעודה, "שירבו זכותינו כרימון". כולם שואלים: מה שייך לבקש שהזכויות שלו יתרבו? הזכויות שאספנו, זה מה שיהיה לנו. מה שייך לבקש שהזכויות יתרבו לפתע פתאום? ואכן, נאמרו על כך הסברים רבים, והנה הסבר נוסף: אנחנו עושים כל כך הרבה דברים טובים, אבל אנחנו לא מרגישים שהם 'זכויות'. הבה ונבקש מהקב"ה, הבה נקבל על עצמנו, שנתחיל להרגיש כמה זכויות אנו אוספים לעצמנו כל יום ויום. אנחנו עושים הרי בלאו הכי את כל אותם מעשים טובים. אז הבה נייקר אותם, נחשיב אותם, ואז נשתמש בהם כמנוע לצמיחה ועלייה נוספת"....

רגע לפני 'מעריב' ניגש אלי ר' יוסף וסיפר לי שכשהתגורר באופקים, לפני שנים רבות, שמע דברים דומים מהגר"ש פינקוס זצוק"ל, שאמר: "אתה בכל מקרה עונה לטלפון לאבא שלך, אז תכווין לשם מצוות כיבוד אב. אתה בכל מקרה עוצר ולוקח את שכנך ברכבך, אז תחשוב בלב שאתה מקיים כעת מצוות גמילות חסדים. אתה לומד בשבת בכל מקרה עם הבן שלך וחוזר איתו על מה שלמד השבוע, אז תכווין למצוות עשה דאורייתא של 'ושננתם לבניך', תתמוגג על הזכות העצומה ללמוד איתו, וכן הלאה"....

שה"עשה טוב" שלנו ירומם ויעשיר אותנו.

אנחנו כאן

אנחנו כאן

לא כמזימתכם רשעים

פועלי אוון,

אנשי רשע

שוחרי מוות וחורבן.

לא כזדון לבכם הרע,

רשעי עולם,

אנחנו כאן

עם עתיק נושן!

 

אנחנו כאן

עם אלוקי אברהם,

נובטים מחדש,

זורעים וצומחים.

לא כחלומותיכם,

פרעה,

תלמידי בלעם,

מחשבת המן,

מושלי אשור ,

מלכי מדי ופרס,

קיסרי רומא,

שונאים חדשים

ממזרח וממערב,

מצפון ומים.

זדים ארורים

הטלר ואיכמן,

אשר לכלות ולהתם

זרע יהודה וישראל נכספתם

ואנחנו כאן!

 

ואתם - כמוץ ברוח

וכקש - פוזרתם

מעל במותי ארץ

ואנחנו כאן!

לא ירד המסך,

לא תם המחזה,

נפלא האות הזה.

 

עודנו כאן,

עם עולם

מסקלים אבני סלעים,

סוללים ובונים,

מפתחים ומשכללים

בבקעה ובהר.

זורעים בטרשים

קוטפים יבולים.

מפריחי שממה.

עודנו חולמים מתפללים

לנוח ממסע הדרכים

לשכב בין פרדסים

ושורות גפנים.

 

אנחנו כאן

במכורה נושנה אהובה.

עם נצח שרידי חרב.

מקצות תבל נאספים,

יוצקים שלשלאות דורות,

אורגים ורוקמים,

נצבים,

מייחלים למים טהורים.

אנחנו כאן

לנצח לעד לעולם.

כחזון הנביאים

ינשא  בית ה' בראש ההרים.

ונהרו אליו כל הגויים.

 

מיכאל לחיאני אייר תשע"ז

אנחנו כאן

אנחנו כאן

לא כמזימתכם רשעים

פועלי אוון,

אנשי רשע

שוחרי מוות וחורבן.

לא כזדון לבכם הרע,

רשעי עולם,

אנחנו כאן

עם עתיק נושן!

 

אנחנו כאן

עם אלוקי אברהם,

נובטים מחדש,

זורעים וצומחים.

לא כחלומותיכם,

פרעה,

תלמידי בלעם,

מחשבת המן,

מושלי אשור ,

מלכי מדי ופרס,

קיסרי רומא,

שונאים חדשים

ממזרח וממערב,

מצפון ומים.

זדים ארורים

הטלר ואיכמן,

אשר לכלות ולהתם

זרע יהודה וישראל נכספתם

ואנחנו כאן!

 

ואתם - כמוץ ברוח

וכקש - פוזרתם

מעל במותי ארץ

ואנחנו כאן!

לא ירד המסך,

לא תם המחזה,

נפלא האות הזה.

 

עודנו כאן,

עם עולם

מסקלים אבני סלעים,

סוללים ובונים,

מפתחים ומשכללים

בבקעה ובהר.

זורעים בטרשים

קוטפים יבולים.

מפריחי שממה.

עודנו חולמים מתפללים

לנוח ממסע הדרכים

לשכב בין פרדסים

ושורות גפנים.

 

אנחנו כאן

במכורה נושנה אהובה.

עם נצח שרידי חרב.

מקצות תבל נאספים,

יוצקים שלשלאות דורות,

אורגים ורוקמים,

נצבים,

מייחלים למים טהורים.

אנחנו כאן

לנצח לעד לעולם.

כחזון הנביאים

ינשא  בית ה' בראש ההרים.

ונהרו אליו כל הגויים.

 

מיכאל לחיאני אייר תשע"ז