תורה ומדע
בסוף פרשת שלח, מופיע הציווי על מצוות ציצית:
"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.
וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֺת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.
לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֺתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹקֵיכֶם.
אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹקִים: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם."
ציווי התורה הוא לשים פתיל צמר הצבוע בתכלת בין פתילי הציצית, בכל אחת מארבע כנפות הציצית.
לפי הרמב"ם: פתיל אחד מ-8 הפתילים שבכל כנף,
לפי הראב"ד: חוט התכלת הוא חוט שלם מארבעת חוטי הציצית, כך שלאחר כפילתם בכנף הבגד, שני חוטים מתוך השמונה הם של תכלת,
ולפי רש"י והתוספות: שני חוטים שלמים מארבעת חוטי הציצית צריכים להיות של תכלת, כך שמחצית החוטים הם צמר צבוע בתכלת.התכלת שבציצית, צריכה להיות מבעל חיים ימי מיוחד, שסימניו ניתנו בגמרא ():
גם בתוך בגדי הכהונה, ובכיסויי כלי המשכן, נפוצה היתה הצביעה בתכלת. לדעת הרמב"ם, תכלת מחילזון התכלת היא הכרחית עבור הציצית, אבל אינה הכרחית עבור מצוות אחרות, כמו בגדי כהונה, שם ניתן גם להשתמש בצבע תכלת ממקורות אחרים. ואילו לדעת רש"י, "תכלת" בתורה, לכל הציוויים, היא תמיד תכלת המופקת מחילזון זה.
וכמו שכותב הרמב"ם בהלכות ציצית, פרק ב', הלכה א':
"תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע
והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה
וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית רחל בת עז צמרה פסול לציצית."
הרמב"ם (שם, הלכה ב') מתאר את אופן עיבודה של התכלת:
"כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחים אותו באהלא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושין כדי שיקלוט את העין ואח"כ מביאין דם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין התכלת ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהן כדרך שהצבעין עושין ומרתיחין אותו ונותנין בו הצמר עד שיעשה כעין רקיע וזו היא התכלת של ציצית."
כתוב בגמרא (מנחות מ"ד ע"א): "זיל טפי ת"ר חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים".
במשך תקופות היתה בעם ישראל נפוצה הציצית עם פתילי התכלת, כך, עד סוף תקופת האמוראים (מנחות מ"ג ע"ב), אבל הלכה והתמעטה.
בתקופה הביזנטית, השלטון אסר על הטלת תכלת פרט למצבעות של הקיסרות, וכך הלכה מסורת התכלת והשתכחה.
במהלך הגלות, במשך מאות מאות שנים, לא היתה התכלת ניתנת להשגה כלל, ולכן נהגו להשתמש בציצית ובה חוטים לבנים בלבד: כדברי רבנן (מנחות ל"ח ע"ב) וכפסיקת הרמב"ם (הלכות ציצית פרק א' הלכה ד'): "והתכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת."
בתקופת הגלות שמאז סוף תקופת האמוראים עד התקופה האחרונה, לא ידעו מהו בעל החיים הימי שממנו מפיקים את התכלת ולא ידעו איך להפיק אותה.
גילוי התכלת בימינו
בדורות האחרונים, רבים ניסו למצוא את אופן הפקת התכלת, ולא ידעו איך להפיקה:
האדמור מראדזין זצ"ל, חשב שהיא מופקת מסוג של דיונון, שממנה הוא הצליח להפיק צבע תכלת: אך רבים חלקו עליו.
הרב הראשי לישראל הcרב הרצוג זצ"ל חשב שהיא צריכה להיות מופקת מחילזון מסוג ארגמן קהה קוצים, על סמך מחקרים ביולוגיים וארכיאולוגיים, אך לא הצליח להפיק תכלת, ולכן ניסה להפיק תכלת מחילזון מסוג אחר, בשם סגולית (ינטינה), והציע זאת כהשערה.
ב-1983, הצליחה קבוצת חוקרים להפיק תכלת מחלזונות הארגומון קהה הקוצים: באמצעות חימום הבלוטה שמייצרת את הצבע, השרייתה בשמש, וטבילת חוט הצמר: ומתקבל צבע תכלת. הגילוי היה "במקרה": רק מה'!
תמונת ארגומון קהה קוצים
עדויות ארכיאולוגיות ממקומות שונים בארץ (חוף דור, חופי חיפה, חופי לבנון), מצאו שרידים של חילזון זה, וכן שברי כלים ועליהם שאריו
מצבע החילזון, עדות לתעשיית הפקת הצבע. כמו כן נמצאו אריגים צבועים בצבע זה במדבר יהודה.
היהודי הראשון ששב ללבוש ציציות עם תכלת בדורנו, היה הרב אליהו טבגר, מייסד אגודת פתיל תכלת, מחבר הספר "כליל תכלת", ור"מ בישיבת תורת חיים במוסקבה.
הרב אליהו טבגר שליט"א בהרצאה על התכלת
גדולי ישראל, רובם חשבו שהתהליך של חזרת התכלת צריך להיות "בהתעוררות מלמטה":
מספר הרב מנחם בורשטיין: מובא במאמרו של הרב צפניה דרורי, בעניין הטלת ציציות תכלת:
באחד הימים לקחנו את כל אשר כתבנו בנושא את החלזונות השונים ואת מוצרי הצבע שהופקו מהם ועלינו לפוסק הגדול מרן הגרש"ז אויערבך על מנת לבקשו להנחותינו מה לעשות.
ראשית, שטחנו בפניו את דבר מעשינו בספר ואת דברינו הנ"ל ושאלנו האם יש עוד משהו שעלינו לאסוף ולחקור על מנת שיוכלו לפסוק בנושא התכלת.
משנענינו שנראה שהכל ערוך ומוכן שאלנו את כבוד הרב - "אז מה מעכבו"?
הרב נעץ בנו מבט אבהי כאב המסתכל על בנו הצעיר ואמר - "צריך להיות יותר צעירים".
משהמשכתי לתמוה על תשובתו אמר ", הרי הינך עוסק בנושא כל כך חשוב ומכיר אתה את הפסקים ואת הדיונים ההלכתיים הרבים ואת מלחמתה של תורה בעקבותם. גם נושא זה מלבד התשובה ההלכתית צריך את הכח לעמוד איתן בקבלת הכרעתו".
ערימת חלזונות מסוג ארגמון ששימשו להפקת צבע התכלת והארגמן בימים הקדומים
כמו כן מספר עידו רט: מובא במאמרו של הרב צפניה דרורי, בעניין הטלת ציציות תכלת:
שאלתי ממרן הרב הראשי הרב אא"כ שפירא לפני חנוכה תש"ס אם יש להטיל תכלת בציצית,
וענה לי מי שמטיל תכלת אינו עובר עבירה, וגם מי שאינו מטיל לא עובר עבירה כי התכלת אינו מעכב את הלבן,
אלא שגדולי הדור אינם לובשים תכלת כי אינם רוצים לחדש הלכה נגד הראשונים שלא לבשו,
ובפרט דבר כזה שיש בו מחלוקות ואינם רוצים להתקוטט על חינם כי יפריע להם לפסוק לכלל-ישראל בנושאים אחרים.
גדולי הדור מחכים שיהיה התכלת נפוץ בציבור מעצמו, ואז לא יצטרכו להתקוטט עליו כי כולם ילבשוהו .
ואמר לי שלכלל-ישראל יש כח של פסיקה יותר ממאה רבנים ואפ' יותר מאלף רבנים, והרבנים מחכים שכלל-ישראל יפסוק בזה, אבל וודאי מי שלובש תכלת אינו עובר עבירה.
היום יש מפעל "פתיל תכלת", באמצעותו ניתן לרכוש טליתות וציציות מוכנות, פתילי תכלת, ספרים ועזרים חינוכיים:
רבנים בני זמננו שמטילים תכלת:
רבי יצחק שלמה זילברמן, רבי חיים פנחס שיינברג (הטיל תכלת בכ1% מציציותיו), רבי זלמן נחמיה גולדברג, רבי שריה דבליצקי, רבי משה מרדכי קארפ, רבי מאיר מאזוז, הרב בעדני, הרב רצאבי, רבי עמרם אופמן, רבי נתן רוטמןף רבי ישראל בלסקי, רבי צבי שכטר, הרב דוד קולדצקי, רבי יורם סרי, רבי חי"ד וייס מאנטוורפן, רבי נחום מאיר רוזנברג (בהג"ר שריאל), האדמור מערלוי, הרב רומפלר, הרב דוב ליאור, הרב שמואל טל, רבי גרשון מלצר, הרב כץ גאבד ווין בארה״ב, הרב פרבשטיין מחברון, רבי אליהו דוב וואכטפויגל, רבי חיים עוזר בן רבי משה שטרנבוך, רבי חיים קלופט, רבי ברוך גוטמן מב"ב, רבי ישראל לנדא, הרב דב קוק, הרב יצחק מאיר מורגנשטרן, הרב שרלין, רבי חיים רבי, רבי ינון מלאכי, רבי יעקב יוסף, רבי פסח מילר, חתן הגר"נ קרליץ - הרב גרוסברד מכולל חזו"א, הרב ליאור גלזר, ועוד.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: תורה ומדע
- כניסות: 2093
מחקרו של פרופסור גנאדי דולצב
מקור: הידברות
מה קורה בדיוק עם נשמות המתים? לא ברור. אולי משום כך החליט הפרופסור הרוסי המכובד גנאדי דולצב לחקור את הנושא בצורה מדעית. מחקר על גבול המיסטיקה – כך אפשר לתאר את העבודה, המתנהלת עכשיו במכון המכניקה המדוייקת של סנט-פטרסבורג, בניצוחו של הפרופסור.
''בתחילה לא היו לנו יומרות מיסטיות, כמובן'', מספר אחד מאנשי הצוות, ד''ר לפיסיקה קונסטין קורטוקוב. ''משימתנו היתה לפתח ציוד לאיבחון מוקדם של מחלות, בעזרת שדה המידע האנרגטי של האדם. אבל במהלך הניסויים נפלנו על תגליות מרעישות. המדענים החליטו לנצל את התופעה הפיזית הידועה כ''אפקט קירליאן''.
מדובר בהילה אלקטרומגנטית, שמקרין גוף האדם. באמצעות מכשירים מיוחדים אפשר לגלות בהילה זו מספר מרכיבים, המתארים את בריאות אברי הגוף. המדענים פיתחו תוכנה למחשב, המאבחנת את מצב בריאותו של האדם בהתאם לטיב ההילה, לעוצמתה ולצורתה החיצונית.
במהלך העבודה הציע פרופסור דולצב לבדוק תוך כמה זמן נעלם ''שדה המידע האנרגטי'', כאשר האדם מת. הניסוי הראשון היכה את המדענים בהלם: הסתבר שהוא לא נעלם לגמרי. בשלב הבא איתרו המדענים שלושה סוגים שונים של הילה. זו של קשישים, שמתו מסיבות טבעיות וללא ייסורים, היתה נחלשת בהדרגה במשך יומיים ואחר-כך מתייצבת. גופות של צעירים, שמתו בפתאומיות בגלל תאונה או רצח הקרינו זוהר משתנה: בשעה הראשונה אחרי המוות ההילה התחזקה ונחלשה בקפיצות תלולות, ואחרי כ-6 שעות של ''פרפורים'' היא התייצבה.
הקבוצה השלישית היתה מורכבת מגוויות אנשים, שמתו בייסורים קשים – גופניים או נפשיים (בקבוצה זו נכללים גם מתאבדים). כאן ההילה לא התייצבה כלל - לפחות במשך תשעת הימים הראשונים אחרי המוות – והיא השתנתה כל הזמן, התחזקה ונחלשה לסירוגין. פרופסור דולצב למד גם להבדיל בין ''פרפורים'' של גופת מתאבד לאלה של אדם, שהומת בידי אחרים.
גילוי זה מאפשר לקרימינולוגים לקבוע אם אדם שלח יד בנפשו או נרצח, והרוצח ביים את נסיבות הרצח כהתאבדות. עוד גילה צוות החוקרים, שההילה של הגוויות מתחזקת בלילה, אבל בצורות שונות. בלילה הראשון נרשמה התחזקות הזוהר סביב כל הגופות, בלילה השני – רק אצל גופות בודדות מהקבוצות 1 ו-2.
אצל מתאבדים ואנשים שמתו משתייה מופרזת מתחזקת ההילה כל לילה, כאילו הנשמה ממשיכה להתענות גם אחרי מות הגוף. עתה החלו המדענים במחקר של כל מרכיב ומרכיב של הילת הגוויות. ''המטרה'', אומר ד''ר קונסטנטין קורוטקוב, ''היא לגלות בשיטות פיסיות ומתמטיות את נפש האדם ולבדוק, לאן בדיוק הוא נעלם אחרי המוות.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: תורה ומדע
- כניסות: 1623
כשילד קטן שואל שאלות - הרב מנחם ברוד
בימי קדם האמינו בני אדם באלילים, וכיום הם מוכנים להאמין ב"חוצנים" וב"ציוויליזציה עליונה", אבל ילד קטן אחד העניק לאנושות את התשובה הנכונה
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-12695-00.html?tag=6-01-01
לפני כשלושת-אלפים ושמונה-מאות שנה התחיל ילד קטן לשאול שאלות. הוא נולד לתוך עולם ששקע באלילות. המוני העם האמינו בפסלים ובאלילים מעשי ידי אדם. החכמים שבאותם ימים האמינו בכוכבים ובמזלות. אבל הוא, הילד הקטן, לא היה מוכן לקבל את האמונות האלה , והוא שאל וחקר - מי ברא את העולם ומי מנהיג עולם מורכב ומשוכלל כל-כך .
בעולם שבו גדל לא קיבל תשובות מספקות לשאלותיו, וכמו שכותב הרמב"ם: "לא היה לו מלמד ולא מודיע דבר", אבל "ליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו-הצדק מתבונתו הנכונה , וידע שיש שם אלוה אחד". הוא הגיע בעצמו למסקנה שיש בורא לעולם, אל אחד, שאינו גוף ואין לו דמות הגוף, שברא ויצר את הכול, ומנהיג את העולם .
לילד הזה קראו אברהם, והוא התחיל להפיץ את האמונה בבורא עולם. בעקבות זאת בחר בו הקב"ה, כדי להצמיח ממנו את עם ישראל, שאחד מתפקידיו המרכזיים לבער את האלילות מן העולם ולהנחיל את האמונה בבורא עולם לכל האנושות. ואכן, בימינו התפשטה האמונה באלוקים ונעשתה נחלת הכל, ומיליארדי בני אדם מאמינים בו.
אמנם האלילות כבר אינה נחשבת 'סחורה מהלכת' בימינו, אבל את מקומה ניסתה לתפוס תיאוריה אחרת. אנשים שמתקשים להודות בקיומו של בורא עולם, ומצד שני אינם רוצים להאמין באלילים, מנסים למצוא פיתרון אחר לשאלת קיומו של העולם. חיפוש הפיתרון נעשה, כביכול, בשם המדע, והשאיפה היא לטעון שהבריאה קיימת מעצמה, בלי בורא ויוצר. העולם נוצר ככה, לבד, מעצמו.
אחרים מבינים את האיוולת בתיאוריה מעין זו, והם מחפשים תשובה אחרת. לדעתם, העולם שלנו נברא על-ידי ...'חוצנים'. ציוויליזציה עליונה, הקיימת אי שם, היא שיצרה את עולמנו. ומי יצר וברא את ה'חוצנים' הללו? אתם שואלים. בטח יש עוד 'ציוויליזציה עליונה' שבראה את ה'חוצנים' שיצרו אותנו, וכך הלאה. נשמע משעשע, אבל מה לא עושים כדי לחמוק מהצורך להכיר בקיומו של בורא עולם.
עכשיו סוף סוף נמצאה ה'הוכחה' לכך שהעולם נברא על-ידי 'ציוויליזציה עליונה'. בכינוס שנערך במעבדה האסטרו-פיזית של האקדמיה למדעים של רוסיה, הוצג דוח המוכיח כי מערכת השמש שונה מכל מערכות הכוכבים הקיימות ביקום, ואין מנוס מהמסקנה שהיא "מערכת כוכבים מלאכותית, שהורכבה על-ידי ציוויליזציה עליונה".
"אין לנו הסבר אחר"
בדוח (המתפרסם ב'ידיעות אחרונות', 8.11.05) מוצגת רשימה של שש תכונות מסתוריות של מערכת השמש, המבדילות אותה מכל שאר המערכות של כוכבים עם כוכבי לכת, שגילו האסטרונומים עד היום. בזכות התכונות הללו יכולים החיים להתקיים על פני כדור הארץ.
אחת התכונות: "בכל המערכות של כוכבים וכוכבי לכת, ללא יוצא מן הכלל, כוכבי הלכת הגדולים ביותר נמצאים קרוב יותר אל הכוכב. הטמפרטורות עליהם גבוהות מדי, כך שאין שום אפשרות להיווצרות חיים אורגניים. לעומת זאת, כוכבי לכת קטנים יותר, דמויי כדור הארץ, נמצאים תמיד רחוק מאוד מהכוכב, והחיים האורגניים לא נוצרים שם בגלל הקור. ואילו במערכת השמש, כוכבי הלכת הקטנים נמצאים קרוב לשמש, וכוכבי הלכת הגדולים מסתובבים סביבה רחוק יותר".
המסקנה ברורה, לדברי הד"ר סרגיי יאזוב, המדען הבכיר במכון לפיזיקה של השמש: "פשוט אין לנו הסבר אחר להתהוות מערכת השמש מאשר התערבות ציוויליזציה עליונה". כלומר, ברור לו לאיש המדע הבכיר כי העולם לא נוצר מעצמו, וכי מישהו יצר ותכנן את עולמנו. מיהו אפוא הבורא והיוצר? כנראה 'חוצנים'... ואולי אברהם אבינו בחר להאמין באלוקים כי עדיין לא נוצרו ה'חוצנים'...
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: תורה ומדע
- כניסות: 1354
סוד האושר והשמחה - מתוך מאמר של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל
צא וראה בדורנו זה! דור חכם הוא אשר חדר עמוקות לתוך סודות הבריאה , אבל טרם גילה את החוק אשר לפיו ישרור שלום בין בני האדם ובעולם כולו .
(מתוך: במעגלי השנה, חלק מתוך המאמר הראשון על חג הסוכות )
צא וראה בדורנו זה! דור חכם הוא אשר חדר עמוקות לתוך סודות הבריאה , אבל טרם גילה את החוק אשרלפיו ישרור שלום בין בני האדם ובעולם כולו .
ראה את בני הנעורים. "תענוגות, בילויים ושמחות"- זוהי ססמת הדור. האמנם כדאיים כל העמל, היגיעה והבהילות של עבודת היום, וחרדת הלב בלילה, כדי להשיג את כל אלה? האמנם כדאיים אלילי נכר אלה לנטוש בשבילם את מזבח ה`? האמנם זו התכלית אשר למענה כדאי לחתור ולגלות את סודות היקום ?
הנה חוקרים ודורשים את מהלך הכוכבים, את מעמקי הים ואת בטן האדמה. כל המדינות מפתחות את התעשיה והחרושת ומדענים שוקדים על כל מיני חומרים כדי להרכיב מהם חומר חדש, וכל ענפי ההשכלה, כל התגליות וכל האמנויות, משתפים פעולה, כדי להעניק לאדם שעת תענוג עלי אדמות .
ובסיכומו של דבר, כמה שעות של תענוג, נותרות מכל זה ?
דורנו יושב על תל גבוה של אפר . למראית עין משתדל להפגין את פריחת הנעורים, אבל סימני הקמילה כבר ניכרים בלחיים החיורות ובעינים היגעות. הנוער השחית את כל הדרת הפריחה. הוא שתה את כוס התאוות עדתומה ונהנה מהכל ללא דאגת מחר וללא נקיפת מצפון .
מוריו של נוער זה פתחו לפניו אפקים חדשים במרחבי היקום, מבעד למשקפות ענק, והוכיחו לו בעליל, שח"ו איןרוחניות כלל, שהרי בעיני מלאך המוות המלאכותיות לא ראו אותם !
הם הוכיחו לו לנוער, כי אין בחירה חופשית בעולם וממילא אין מצפון. יש רק יצרים ותאוות והם מושלים בכל. ואילו מה שמכנים מצפון, אין הדעת סובלתו ואינו ראוי לתשומת לב. לא נותר איפוא אלא להפיק את מלוא ההנאה מן החיים. התאווה היא אלילת כל העולם. יש לתת איפוא חרות גמורה ליצרים וליהנות בלי כל יסורי מצפון ודאגות. יש לטעום מהכל, עד כדי השחתת כל הדר הפריחה .
לאחר מכן יושבים הם על איי האפר של שריפת תאוותיהם ,
עצובים ונכאי רוח, כשהם מגלים את חכמת הטבע הידועה ,
כי אין כל טעם לחייהם הקטנוניים בעולם הגדול הזה .
הנאתם אינה הנאה, תאוותם אין לה סיפוק ,
והם מתאוננים מרה על אשר הלכו שולל אחרי הטפשות והבערות ,
אשר לימדו אותם להאמין בעולם ותענוגותיו .
בלעג מה אומרים הם :
"לִשְׂחוֹק , אָמַרְתִּי מְהוֹלָל; וּלְשִׂמְחָה, מַה-זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב-ב ).
כאן מגיעה שעתם של "העורבים השחורים", הכמרים לבושי השחורים, לגשת אל הנוער המדוכדך הזה ולהורות לו את דרכם, לנפץ את אשליותיו ולבזות כל הנאה ושמחה: "כִּי-אָבַל עָלָיו עַמּוֹ, וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ" (הושע י ה ).
תמיד מצפים הם לאבל העם, כדי למצוא אוזן לתורותיהם. עתה הם מטיפים לנוער הנואש, כי העליצות והשמחה הן לא רק הבל ורעות רוח, אלא גם חטא ופשע .
ואילו ישראל שמעו מפי הקדוש ברוך הוא: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם , לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַה `" (יקרא כג לד )
ארבע פעמים חוזר הכתוב באותה פרשה (ויקרא כג) ואומר , שיש לחוג את חג הסוכות, חג בנין הסוכה עלי אדמות , בזמן שמחתנו , ודוקא בעיצומו של החודש הקדוש המתחיל עם הימים הנוראים .
כך הופרכו לדורות שתי השקפות כוזבות ,
וכך ניתן לבני האדם יסוד לאמונה בגאולה על ידי האמת האלקית :
(א ) שהשמחה עלי אדמות אינה מנוגדת למצוות הבורא, ולא עוד אלא " שהשמחה במעונו " (כתובות ח). לצד המעשים הרציניים בחיים יש מקום גם לשמחה, והמעשים הללו מגיעים לתכליתם ולשלמותם על ידי שמחה של אמיתות ה`, שהיא השמחה האמיתית, המלווה את האדם במשך כל ימי חייו - "בחודש השביעי תחוגו אותו" (שם מ"א) - כך מגיע חודש הרצינות לשיאו בחג של זמן שמחתנו ;
(ב) ברם, לשמחה זו ניתן להגיע רק בעקבות הימים הנוראים, ורק לאורם של ימי הדין והרחמים היא עשויה להשתרש בקרבנו, לקבל את אופיה הנכון ולהיות לשמחת עולם. רק לאחר שהשתחררנו מכבלי אלילי הנכר, ניתן לנו לבנות בשמחה ובשלום את סוכת חיינו עלי אדמות .
אשו של האל הזר היוקדת בקרבנו והממריצה אותנו לחיות חיי תענוגות ויצרים, היא אש זרה, טמאה, המהווה את היפוכן של הקדושה ושל מצוות ה `. על כן אין בכוחה להעניק לאדם שמחת עולם, כי אם רק גירוי רגעי, חולף, שסופו שעמום, דרדוך הנפש וחולשת הגוף למשך שנים ארוכות . נטיה זו אחרי התאוות והיצרים אינה הולמת את מהות האדם, בתור בעל נשמה, שהיא חלק אלוק ממעל . רק הבהמיות שבאדם נהנית, ואילו צלם האלקים שבו שרוי בצער ויגון .
אבל רצינותו של החודש השביעי מלכדת את האדם כ ו ל ו עם הבורא יתברך, אשר גם גופנו וגם נשמתנו הם שלו . כל הנאות הגוף, כל פיתויי החיים וכל מלוא המרץ והשאפתנות , מוקדשים לאש דת הקדושה ועומדים לשרותה , לפי הרצון החופשי הבוחר במאמר התורה ומתקדש על ידי כך ומקדש את הנאות הגוף. הקב"ה בעצמו מעניק את ברכתו לעושים את רצונו דוקא מתוך התלהבות יצרים, בכוח ובשאפתנות. הנאות וסיפוק תאוות עשויים להיות גורמים מסייעים לקיום מצוות התורה .
הקב"ה אומר ליראיו: שמחו בפריחה ,
הפיקו הנאה מן הפירות הצומחים על אדמתי ,
והיו מאושרים לפני .
שמחה כזו היא שמחת עולם ,
כי קדושה היא ומאת ה` ניתנה .
היא אינה תלויה במאורעות המתחלפים בעולם .
כל מי שיודע ומכיר כי ה` ברא את טבעו
ונתן לו רצון חופשי ונפש טהורה ,
עשוי ליהנות מן השמחה האמיתית ,
שהיא קרן אור שלוחה מן השמים בחסד ובאהבה -
"שֹׂבַע שְׂמָחוֹת, אֶת-פָּנֶיךָ ; נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח": (תהילים טז יא ).
וכל רגע חולף עלי אדמות, תוך עבודת הבורא ,
הופך על ידי שמחת מצוה זו
לחלק בלתי נפרד מן האושר
שה` מנחיל לצדיקים בעולם הבא .
אכן, ה` הוא אשר לכבודו ולשמו אנו בונים את בתינו וסוכותינו, ערינו ומדינותינו. שמו הוא המאחד והמלכד בין הבעל לאשתו, בין ההורים לבניהם, בין האחים והאחיות, בין שכני הבית ובין אזרחי הערים והמדינות. כולם עושים וממלאים את רצונו הקדוש .
בשמו וברצונו הקדוש מתאחדים ומתאגדים הכל ,
ושמו יבשר את השלום המלא ,
אשר יקיף את כל החוגים להגן עליהם ולדון אותם בצדק וביושר ,
ואשר יאחד באהבה את כל הדעות החלוקות ,
יישר את כל ההדורים ,
ישים קץ לכל המלחמות ולכל הבדלי המעמדות ,
ישכין שלום בבתים ובערים וישע במדינות ,
והשלום ישרור בעולם כולו .
דור שמתאחד תחת שלטון הבורא יתברך ,
אין קללה שורה עליו ,
ואינו נדון לחוסר אונים ולמלחמות אין קץ .
דור זה נקרא "עמו ",
והוא זכאי לנצחון הסופי ולשלום המוחלט :
"ה` עֹז, לְעַמּוֹ יִתֵּן; ה` יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם." (תהילים כט יא ).
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: תורה ומדע
- כניסות: 2055
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: תורה ומדע
- כניסות: 1655
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: תורה ומדע
- כניסות: 1334
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: תורה ומדע
- כניסות: 1426
הגורלות בעבודת יום הכיפורים, לשם מה?
פרופ' עלי מרצבך
פורסם ב: דף שבועי, פרשת אחרי-מות קדושים תשס"ז, לשכת רב הקמפוס, בר אילן.
בתחילת פרשתנו ניתן לאהרון ציווי לתת "על שני השעירִם גֹּרלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (טז:ח). תופעת הגורלות מתקשרת למושג המקריות שאנו מבקשים לבחון להלן.
זהו המקום הראשון בתנ"ך שבו מופיעה המילה "גורל", אבל אין זה המקום האחרון. הגורל מופיע בעוד הרבה מקומות, והאירועים המפורסמים הם תהליך חלוקת הארץ לשבטים וסיפורו של יונה הנביא.
חז"ל לומדים ומדגישים ששני השעירים שעמדו להגרלה היו דומים ושווים לחלוטין זה לזה הן במראה הן בגודל הן בצורה, ולא היה אפשר להבחין ביניהם או לזהות אחד מהם. [1] לגביהם יש מצווה מן התורה להשתמש בגורל. מעניין הוא תהליך ההגרלה: היו מביאים שני גורלות שווים בהחלט ומניחים אותם בקלפי (שגם היא חובה מן התורה). את הקלפי מניחים במזרח העזרה ומעמידים שני שעירים כשפניהם למערב ואחוריהם למזרח. לשם היה בא הכהן הגדול, הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, ושני השעירים לפניו – אחד לימינו ואחד לשמאלו. הכהן הגדול טרף בקלפי והעלה גורלות "כדי שלא יתכוון ויקח", כלומר שום תכנון או גורם אישי מסודר אינו יכול להשפיע על התוצאות. בחירת השעירים חייבת להיות מקרית לחלוטין, עד שנחלקו תנאים ואמוראים אם הגורל מעכב או שמא אינו אלא למצווה. ההלכה שנפסקה היא שהגורל מעכב: כל עבודת יום הכיפורים בטלה אם אין השעירים נבחרים על-פי הגורל. גם בספר הזוהר מודגשת חשיבות ההגרלה והחובה לקיימה לקביעת רצון ה'.
חז"ל הסיקו מסקנות חשובות מאוד מתוצאות ההגרלה. למשל, מסופר במסכת יומא (לט ע"ב) שבמשך ארבעים שנה שכיהן שמעון הצדיק, תמיד עלה הגורל של שעיר לה' בצד ימין – סימן שהעם הולך בדרכי ה'. אבל אחרי מותו היה הגורל עולה פעם בימין ופעם בשמאל, ובארבעים השנים האחרונות של הבית השני, שבהן היה עם ישראל בשפל המדרגה, עלה הגורל של השעיר לה' בצד שמאל תמיד.
מבחן סטטיסטי פשוט מראה שהיה לחז"ל על מה לסמוך כשהסיקו את מסקנותיהם. ואמנם ההסתברות שנקבל באקראי 40 פעמים רצופות תוצאה אחת שווה ל-2-39 – בערך 10-12. כדי להדגים כמה קטן המספר הזה נניח שכל יום הוא יום כיפור, והכהן הגדול מפיל את הגורל 1000 פעמים בכל יום ויום: הוא יזדקק לכשלושה מיליון שנים כדי לקבל תוצאה אחת 40 פעמים רצופות. במבחנים סטטיסטיים שמתקבלת בהם הסתברות קטנה מ-0.05 (כלומר מידת מובהקות של 95%) נהוג לדחות את השערת המקריות המוחלטת, ויש להסיק שיש כאן "יד מכוונת". [2]
נראה שעבור חז"ל יש לאקראיות משמעות תיאולוגית ברורה. האקראיות היא מהות ההשגחה העליונה הנסתרת, וביהדות חשיבותה בכך שהיא מגלה לאדם את רצון הבורא או אמורה לגלות לאדם את הדרך שהוא צריך ללכת בה. האקראיות היא ההיפוך הגמור של הספק.
גם בעניין הגורלות בבחירת השעירים בעבודת יום הכיפורים, יש מסר ברור לאדם שעליו להסיר ממנו את כל היצר הרע שלו, את כל האידיאולוגיות המזויפות שחדרו ונכנסו אצלו במשך השנה. כל אלה רמוזים בשעיר לעזאזל שעלינו להשתחרר ממנו. גם אם שני השעירים דומים לחלוטין לכאורה, הרי בחירת השעיר שמצד שמאל על ידי הגרלה פירושה הודאה שיש לזרוק את כל השלילי הזה, ויש אפשרות לתשובה ולכפרה כיאה ליום הכיפורים. באותו אופן יש להקריב את השעיר השני לה' – כשהעם מסיק שאם הגורל של אותו השעיר הוא בצד ימין, הוא נמצא בדרך הנכונה. בזה חשיבותם הרבה של שני הגורלות ביום כיפור, אשר בהם מתבטא הקשר והיחס המיוחד בין הקב"ה לכהן הגדול, נציגו של עם ישראל. [3]
האקראיות מופיעה בכמה משמעויות בתנ"ך, כגון: מקרה, קרי, גורל, מזל, נחש, קסם. גם לגורל יש שמות רבים. למשל, מובא במדרש "ילקוט שמעוני" (פרשת בשלח רמז רסה):
ארבעה שמות נקראו לגורל: חלש, פור, גורל, חבל. בכולם לקו בני עשו, בחלש לקו עמלק, שנאמר: 'ויחלֹש יהושע' (שמ' יז:יג); בחבל עתידה ללקות מלכות רביעית, שנאמר (הושע יג:יג) 'חבלי יולדה יבֹאו לו'.
גם פעלים רבים נצמדים לגורל בכמה מקומות בתנ"ך: "הפיל", "השליך", "ידה", "ירה", "הטיל", "עלה", "יצא", "היה". רב-גוניות זו של פעלים מצביעה על עושרו של הגורל ועל הופעתו הפעילה והעקרונית בכל תחומי החיים של האדם. הגורל כשם עצם מרמז במקרא על שליטה ועל הכוונה חד משמעית מבורא העולם.
עד היום אין הגדרה מדעית חד-משמעית למושג האקראיות. מאורע אקראי נחשב מאורע לא חשוב, שסיבתו אינה ברורה. בעולם המודרני נעלמה לגמרי הקדושה שבאקראיות. יש ענף במתמטיקה הנקרא תורת ההסתברות, ובו עוסקים בכמותיות של האקראיות, מפתחים אקסיומטיזציה (מערכת הגיונית) וחוקרים מושגים כמו מאורעות בלתי-תלויים, תהליכים סטוכסטיים (מקריים) ומשפטי גבול. למרות ההצלחות של תיאוריה זו לא נאמר דבר על המשמעות העמוקה של המקרה. במדעי המחשב מנסים לפתח אלגוריתמים המייצרים מספרים פסידו-אקראיים, אבל כוח היצירה של האדם אינו מסוגל לברוא אקראיות אמיתית. יצירת אקראיות דורשת רמה גבוהה של סיבוכיות ממה שידוע היום.
הגישה המיוחדת של חז"ל למאורעות האקראיים אינה מצטמצמת לתחום החשיבה והפילוסופיה בלבד אלא יש בה כדי להשפיע במידה ניכרת על התנהגות האדם בחיי היום יום. ההשפעה מתבטאת בהלכות הרבות הנוגעות להטלת גורל. אפשר לשער שבהשפעת התרבות המערבית שהיהדות ספגה במשך עשרות דורות אין הלכות אלו נפוצות היום בציבור הרחב.
למילה "גורל" בתנ"ך יש לכאורה כמה משמעויות. היא מציינת עצמים שעל פיהם ביקש האדם הכרעה או פתרון בשעת אי-ודאות (כגון בחלוקת הנחלות). משמעות אחרת היא מנת חלקו של אדם או דבר או מזלו, כמו שכתוב בספר דניאל: "ותעמֹד לגֹרָלך לקץ הימין" (יב:יג). לשתי משמעויות אלו קשר ברור: כשם שאי אפשר לדעת את תוצאות הטלת גורל, כך אין עתידו או גורלו של האדם ידועים, ואין הם ניתנים לחיזוי. אמנם אפשר לדון אם אכן אי אפשר לחזות את עתידו של אדם, אבל כאשר משתמשים בביטוי גורל, מתכוונים ביודעין או שלא ביודעין שתוצאות הפעולות מכילות גורם שהוא נעלם מהידיעה.
היום מקובל לחשוב שאנחנו, בני המין האנושי, נתונים לא רק בידי המקרה או הגורל אלא אנחנו הגורל עצמו ממש. אין פירוש הדבר שאיננו שולטים ומשפיעים על מהלך חיינו. החירות קיימת תמיד, אלא שעלינו לתת למסלולה הקיומי (אקסיסטנציאלי) של החירות כיוון מסוים ומגמה נבחרת. למפרע אדם לא יראה בקורות אותו יד המקרה.
מנקודת ראות יהודית יש לאקראיות משמעות עמוקה, ושימושה משרת את חמש המטרות האלה:
- לאפשר התערבות אלוקית במהלך ההיסטוריה של האנושות.
- להעביר מסרים בדבר התנהגות אדם או ציבור.
- להשאיר את הבחירה החופשית ביד האדם.
- לאפשר גיוון בתהליכי התחדשות והמשכיות החיים.
- למנוע תחזית תופעות טבע לטווח ארוך.
אין הרעיונות האלה סותרים זה את זה. התרגום המעשי שלהם מתבטא במושג הגורל ובהלכות הרבות המקיפות מושג זה.
נהוג לומר שהאָמּנות היא להפוך את הבלתי צפוי להכרחי, וכאן אוסיף שהגורל הוא "להפוך את ההכרחי לבלתי צפוי"!
* מאמר זה נשען על מבוא לספרִי גורלות ואקראיות ביהדות (בהכנה).
[1] ספרא, פרשת אחרי מות, פרשה ב; מסכת יומא סב ע"א.
[3] אקראיות זו שהיא כה גלויה מזכירה גם את חג הפורים, ומובן שקשר זה בין יום הכיפורים לפורים ידוע.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: תורה ומדע
- כניסות: 1341
נטילת אברים להשתלה מהרוגי בית דין
**הרב שמואל ברוך גנוט **
במספר מדינות בעולם, כמו במדינת סין, במספר מדינות בארה"ב ועוד מקומות, עונשים עבריינים שחטאו בפשעים חמורים, בעונש המוות. ועלינו לדעת ולעיין האם ניתן ליטול איברים לצרכי הצלת חיים ופקוח נפש, מגופו של יהודי שנגזר דינו בבית דין למיתת בי"ד, לאחר תקומת הסנהדרין בב"א.
תשובה: א] כאשר הנדון למיתת בי"ד מאפשר ליקח מאבריו שלו לצרכי הצלת נפשות, א"כ לכאו' מותר לעשות זאת ולא להורגו במיתה שמחויב בה דייקא, מפני שעי"כ יציל באבריו יהודים נוספים הזקוקים לזה. כיון שכל הטעם שנאסר ליטול אברים מאדם חי או מהנוטה למות שמוכן למוסרם, הוא מפני שנטילת אברים שהנשמה תלויה בהם תמית אותם, ואסור לו ליהודי להרוג את עצמו כדי שיהודי אחר יחיה תחתיו, וכמש"כ הפוסקים, וכנודע. אך כאן, שנחשב מחויב מיתת בי"ד העומד להריגה כ"גברא קטילא", ואדרבה, אף מחוייבים להורגו, א"כ לא נתחייב על הריגתו משום רוצח, דגברא קטילא הוא, ואפשר דגם משום "לא תרצח" ליתא, כיון שמחויב הריגה הוא. אולם א"נ שכה"ג שייהרג ע"י נטילת אבריו לא יתחייב כלל מיתה, כיון שהמיתה לא נעשתה כצורתה, א"כ א"א להורגו כך, ובזה החילותי בס"ד:
ב] סנהדרין מה,א במתני', אחד מן העדים דוחפו וכו' ואם מת בה יצא ואם לאו השני נוטל את האבן ונותנו על לבו, אם מת יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ושאר כל העם באחרונה", ובגמ' שם ע"ב אמר שמואל דנקטעה יד העדים פטור וכו', אלא מעתה עדים גדמים וכו'. והקשו בגמ' – מיתבי כל מקום שיעידוהו שנים ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, הרי זה יהרג, תרגמא שמואל בהן הן עדיו. ובהמשך דברי הש"ס שם אמרינן דברוצח שא"א להרגו במיתתו ניתן להרגו בכל מיתה שהיא, ויליף לה מקרא.
והרמב"ם (סנהדרין יג,ז) כתב: מי שנגמר דינו וברח ובא לבי"ד אחר, אין סותרין את דינו, אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, הרי זה יהרג. בד"א ברוצח, אבל שאר חייבי מיתות עד שיבואו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו ויהרגוהו בידם, עכ"ל. ובפי"ד ה"ח כתב: מי שעמד על נפשו ולא יכלו בית דין לאסור אותו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה, הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמית אותו בה, מאחר שנגמר דינו ואין רשות לשאר העם להמית אותו תחילה, לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור, ואם היו העדים גדמין מתחלה, יהרג בידי אחרים. בד"א בשאר מחוייבי מיתות בית דין חוץ מן הרוצח. אבל הורג נפש שנגמר דינו, רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממיתין אותו, עכ"ל. (ואמנם הרדב"ז כ' בטעמא דרוצח דכיון דמזיק הוא וחיישינן שמא יהרוג אחרים, ולכאו' זה אינו כד' המנ"ח דלקמן, ודו"ק).
ומצינו במנ"ח (מצוה רצו) דמספק"ל בגויים שרצו להרוג אחד מחבורת הישראלים והיה בהם א' שנגמר דינו בבית דין להמיתו אך נמלט, האם רשאים ליתן איש זה כיון דגברא קטילא הוא. וכ' דהרמב"ם פי"ד מסנהדרין ה"ח כתב דאף דנגמר דינו ויכולים להמיתו בכל מיתה שירצו, מ"מ צריך שיהיה יד העדים בו תחילה ואם נקטעה יד העדים פטור, א"כ אפשר דאסור למוסרו להאנסים, כיון דפטור עתה ממיתה בלא העדים, הוי ככל אדם ומחויבים למסור נפשם עבורו. ואף אם ייחדו להם הגויים שיתנו להריגה דוקא אותו, מ"מ אינו חייב מיתה כלל, דצריך שיהיה בו יד העדים דוקא. וכ': "עיין בלשון הר"מ שם שכתב "ואין רשות לשאר העם להמיתו תחלה", נראה דאפשר דלכתחילה אסורים להרגו, אבל אם הרגו אחר אינו נהרג עליו. ומ"מ נראה דהטעם מחמת דעומד למות ע"י העדים, אבל בנקטעה יד העדים, כיון דלא אפשר לקיים כדכתיב, נפטר לגמרי, וצ"ע", עכ"ל המנ"ח. ומ"מ כתב: "אך אם היה ביניהם רוצח שנגמר דינו, כיון דמצוה ביד כל אדם ובכל דבר שאתה יכול להמיתו, בודאי ימסרו אותו, כיון דגברא קטילא הוא, וזה פשוט", עכ"ל. ונמצא דהמנ"ח פשט לן דבמקום שיד העדים אינה הורגתו ייאסר להורגו ע"י אחרים, ואף אם הרגו אחר דלא יתחייב מיתה, היינו מפני דסו"ס העדים יכולים להרגו ונחשב כגברא קטילא, אך לענין "לא תרצח" אפשר ומתחייב. ומ"מ ברוצח עדיין יש להסתפק טובא, דקי"ל דניתן להרגו בכל אדם ובכל דבר, האם אפשר להרגו ע"י נטילת אבריו ונתינתם להצלת נפשות.
ג] ואמנם יתכן דיל"ע בזה גם ביתר חייבי מיתות בי"ד, לפי מה שחידש בכלי חמדה (פרשת שופטים) דהא דבעינן "יד העדים תהיה בו בראשונה" היינו דוקא אם מחויב המיתה אינו מתוודה ומודה שעשה העבירה שנתחייב ע"ז מיתה. אך כיון דקי"ל דכל המומתין מתוודין, מסתמא מודה הנדון שעשה העבירה שנתחייב עליה מיתה ובכה"ג דאיכא עדים מהני הודאתו, דאין לך אומדנא גדולה מזו. וא"כ אין מיתתו ע"י עדים דוקא וא"צ בזה שיד עדיו יהיו בו בראשונה, עי"ש ובשו"ת צור יעקב (להגרא"י הורביץ, סי' קסה), והוא חידוש גדול למתבונן. וא"כ בכה"ג לכאו' נשוב לראשונה.
ד] והמאירי שם בסוגיין נקיט דאף בשאר מיתות בי"ד לא אמרו דפטור אלא מהריגת בי"ד במקום שיד העדים נקטעה, אך מ"מ הוא בכלל אותן שמאריכין מאסרן בלחם צר ומים לחץ עד שתבקע כריסן.
והעירו בזה דבסנהדרין ע"ט ב' מצינו דין הכנסה לכיפה דוקא ברוצח, אך לא בשאר חייבי מיתות, וצ"ע. ואפשר דהוא כמו שכתב הר"מ סנהדרין פכ"ד ה"ד דיש לבי"ד להלקות או להרוג גם מי שאינו מחויב מיתה, כדי לעשות סייג לתורה, וכהא דשמעון בן שטח הרג לשמונים המכשפות. ומלשון הר"מ משמע דרק לבי"ד יש כח לזה אך לא לכל יחיד ויחיד, ואפשר דה"ה הכי.
ולזה י"ל דהמחויב מיתה שמניחין אותו בכיפה עד שימות א"א ליטול ממנו אבריו, כיון דאף א"נ דהוא כגברא קטילא כיון דסו"ס ייהרג ע"י הימצאותו בהכיפה, מ"מ אסור להורגו. ועי' בביאה"ל סי' שכט סד"ה אלא לפי שעה שכתב וז"ל: "ודע עוד שראיתי בפרמ"ג שכתב דמי שהיה חייב מיתת בי"ד (בימים הקדמונים) ונפל עליו הגל, דמפקחין עליו, דהלא אין ממיתין אותו בשבת וחיי שעה יש עכ"פ, ולענ"ד לא נהירא כלל, דהתורה חסה על חיי שעה, היינו למי שחסה על חיים שלו, לאפוקי בזה דגברא קטילא הוא מחמת רשעתו, ולא עדיף מרועי בהמה דקה דקי"ל ביו"ד קנ"ח דאין מעלין אותו מן הבור", עכ"ל הביאה"ל. ואמנם כ"ד הביאה"ל הינם דוקא גבי הצלתו מן הבור, אך ודאי דמכיון והתורה לא חסה על חייו א"א להורגו בידים שלא כדינו. ולהכי מניחים אותו בכיפה, במקום שלא ייחשבו לרוצחים על הריגתו, וכבסנהדרין פ"א ב' דמאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. והיינו דאי"ז מעשה הריגה אלא גרמא דגרמא, וא"כ בנדו"ד פשוט דא"א ליטול אבריו בפועל.
והדרן לנדון דרוצח, דבזה י"ל דאף דאיכא מ"ע להורגו כדינו בסייף וכמש"כ הר"מ סנהדרין רפי"ד, מ"מ נראה דפקו"נ האחרים, שיוצלו ע"י אבריו, קודם למ"ע דבסייף דווקא (במקום שהריגתו בסייף תזיק ללקיחת אבריו), דפקו"נ אינו נדחה רק מפני ג' עבירות ולא מפני מ"ע זו. ונמצא שאם עדיו יהרגוהו ואזי יטלו אבריו, שפיר דמי. וכן הוא בשאר מיתות בי"ד ע"י שהעדים יהרגוהו ואז יקחו אבריו.
ה] וכל זה הוא דוקא בהנידון למוות שהסכים לתרום את אבריו להצלת ישראל, אולם יש לדון במקום שאינו מוכן לכך. והנה גופו דהמחויב מיתת בי"ד אינו נחשב לרכוש בי"ד כי אם הוא ככל מת, ועי' סנהדרין מ"ו-מ"ז דאע"פ דאין נקבר בקברות אבותיו עד שנתעכל הבשר, היינו מטעמא אחרינא דאין קוברין צדיק עם רשע ואכן אחר שנתעכל לוקחים אותו לקברי אבותיו, עי' ר"מ פי"ד ה"ט ובגרסאות שם.
והנה בשו"ת בנין ציון סי' ק"ע וסי' קע"א נקיט שדעת רש"י בב"ק ס' א' היא דאסור לאדם להציל נפשו ע"י גזילת ממון חברו, ועי' בזה בספרי שלהי דקייטא סי' נ"א דכן מוכח מכמה דוכתין. וכ' הבנ"צ דאם להציל עצמו בממון חבירו א"א, א"כ כש"כ דאסור להציל עצמו בקלון חברו, דכבודו חביב לו מממונו, כדאיתא בפ"ח דב"ק בהאשה שבאת לפני ר"ע וכו', עי"ש. וא"כ אא"ל דשרי להציל אחרים ע"י ניוול המת ובזיונו. וכ' דאף לשיטת התוס' והרא"ש בב"ק שם שרי כן דוקא ע"מ לשלם ממון לבסוף, ולפי"ז בנדו"ד דא"א לשלם למת את בזיונו, כה"ג לכו"ע ייאסר לעשות כן. והוכיח מכמה דוכתין דכה"ג ל"א דאדם מחיל זילותיה לגבי דיורשים, עי"ש. ולפי"ז בנדו"ד דהיוצא למות במיתת בי"ד ואינו מאפשר לעשות כן וליטול גופו להצלת נפשות, לא נוכל לעבור על רצונו בזה.
ובבנין ציון שם הוסיף שם לענין דעת התוס' והרא"ש, דבשלמא לענין הצלת עצמו בממון חברו ישנה סברה להתיר, כיון דהנגזל בעצמו מחויב להציל את חברו בממונו משום "לא תעמוד על דם רעך", כבשו"ע חו"מ סי' תכ"ו, אולם כשרוצים ליקח אברים מן המת אי"ז שייך כיון דאמרי' בנדה ס' דבמתים חפשי והוא אינו מחוייב ב"לא תעמוד על דם רעך", וא"כ גם להתוס' והרא"ש לא יתחייב.
ו] ולפי"ז יש לדון בנדו"ד, האם הנדון למוות מחויב להסכים שיקחו ממנו אבריו בהריגתו, ונדו"ד לכאו' שייך הוא בכל או"א מישראל, האם מחויב הוא לחתום על כתב האומר שיהיה ניתן לקחת ממנו איברים לאחר פטירתו, כדי להציל את נפשות ישראל אחרים (והיינו באופן שאין בזה פיקוח נפשו שלו עצמו, והיינו שיוסיף בחתימתו על כרטיס זה שלקיחת האברים תהיה בהסכמתם המפורשת של גדולי הוראה פלוני ואלמוני וכו', שיכריעו שבלקיחת אבר פלוני לא מסתכן האדם עצמו). ושורש הספק הוא האם מוטל על האדם בחיי חיותו להסכים להצלת נפש חברו, כאשר הקיום בפועל של הצלת נפש חבירו תהיה רק לאחר מיתתו שלו, ואז "במתים חפשי" ופטור הוא מהמצוות, דלכאו' לא יתחייב בזה, כיון דאינו מחויב ליתן גופו בזמן שאינו מחויב במצוות. א"ד דמכיון ובשעת ההסכמה ליקח אבריו עדיין חי הוא, וכעת מחויב הוא להציל חברו, יתחייב בזה. וצ"ע.
וכל ספק זה הוא דוקא במקומות בהם הרופאים והמנתחים אינם חשודים על נטילת איברים, ובזה קי"ל דאם הוא ברצונו של מת, שרי באופנים מסוימים, ואכמ"ל. אך בא"י בימינו אנו, הורה לי רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א שאין לחתום על כרטיס עד"י, המותיר ליקח אברים לאחר מיתה, ואפילו באופן שכותבים בטופס שלקיחת האברים תהיה באישור מו"צ ורב מאנ"ש.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: תורה ומדע
- כניסות: 1517
יוצרים הידברות עצמאית
אביגיל איתן / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת
באדיבות אתר הידברות
יש הרבה אנשים שמרגישים את אור התורה במרכז חייהם, פועם בתוכם ומכתיב את דרכם. אך רובם לא בהכרח מנסים להעביר את זה הלאה - אולי מפאת חוסר זמן ו\או אילוצי חיים נוספים, ואולי מפני שהם פשוט מעדיפים להשאיר את זה לארגונים הגדולים. בכל זאת, יש כאלו שמבינים שארגון גדול ודאי התחיל גם הוא בקטן, ואפילו אם לא יגיעו לגדולה – מספיק אדם אחד שהם יצליחו לקלף מתוכו פיסה של חוסר אמונה.
אחד השיקולים שיכול אולי למנוע אדם מפעילות לזיכוי הרבים באופן עצמאי הוא השיקול הכלכלי. אך הסיפור של מנשה (שם בדוי), שביקש שלא להתראיין בשמו, מוכיח שניתן להגיע למקסימום תפוצה במינימום עלות. מנשה הוא חרדי בן 30 מאזור המרכז. בחיי היום-יום שלו הוא לומד תורה, נשוי ואב לילדים. לפני כארבע שנים החליטו הוא וחברו שברצונם לזכות את הרבים לשם שמים, במיוחד בנושאים שבין אדם לחברו. ההשראה שלו הייתה ספר הלימוד היומי ותן חלקנו. "זה בא מתוך אידיאולוגיה, השקפה ואמונה", הוא מספר, "זה מה שלמדנו בישיבות והערכים עליהם גדלנו בבית".
השניים החלו להדפיס עלון הנקרא "ווארט" (מילה באידיש שפירושה חידוש), שעסק בפרשת השבוע, והפיצו אותו באזור בני ברק והסביבה. "רצינו להגיד מילה על פרשת השבוע, אז הוצאנו את העלון הזה", הוא מספר. "מדובר בקנה מידה של אלפי פלאיירים, אבל לא בקנה מידה ארצי ולא כעיתון. אין פה משהו מסחרי, אנחנו לא רוצים כסף או תרומות". העלון מודפס בשחור לבן ומופץ ב-1,500 עותקים מדי שבוע, שבו טקסט ערוך מתוך הספר לקח טוב. כתוב בו דבר תורה מרכזי על הפרשה הבנוי על שאלה ותשובה, ולדברי מנשה הוא הצליח מאוד. אך למרות ההצלחה, ואולי דווקא בזכותה, לפני כשנה החליט עם שותפו למיזם להתחיל לשלוח את העלון במייל. משם זה הלך והתפתח, עד שבחודש ניסן האחרון הוציאו לראשונה את העלון הווירטואלי "השכל מוסר". בעלון זה מופיעים זמני היום, זמני תפילה, קריאת שמע ועוד. אך המנות העיקריות הן הלכות שבין אדם לחברו, הלקוחות מהמשנה ומפרקי אבות עם פירוש רבנו יונה, מוסר מתוך ספר אורחות צדיקים, והלכות מספר חפץ חיים. "פשוט בדקנו את המיזם הזה על המנויים הנוכחיים של ווארט", סיפר מנשה, "כי כבר נוצר לנו מאגר אנשים שמתעניינים בדברי התורה הללו, והחלטנו לנצל את זה".
מדוע עברו השניים להפצה וירטואלית? מהסיבה הפשוטה שכך ניתן להגיע להרבה יותר אנשים. "עלויות של הפצה בהדפסת ספר למשל הם גבוהים. יש הדפסה, הפצה ופרסום", הסביר, "בגלל שהדואר האלקטרוני הוא משהו שיש להמון אנשים - הנגישות שלו והגעתו לרבים היא גדולה, ובלי הוצאות גבוהות. כלומר, במשאבים מינימאליים אפשר להפיץ את היהדות. בגלל שהמדיה היא כלי כ"כ שימושי ביום-יום, וכ"כ נגיש בגלל האייפונים ומכשירים נוספים, אפשר לנצל אותה גם ללימוד. אם יש היום מייל יומי של חברות אשראי לדוגמא, ואנשים פותחים את זה כל יום, אין סיבה שהם לא יקבלו כל יום גם משהו תורני שיכול להוסיף להם. זה משהו צנוע. אני לא יודע אם נקים אי פעם ארגון, בשביל זה צריך הרבה זכויות. אם הקב"ה יזכה אותנו בעתיד - הלוואי. אבל מה שמניע אותנו היא האמונה שאנשים רוצים ללמוד, אבל אין להם נגישות, ולפעמים זה גם כרוך בתשלום, אז זה גם חוסם אותם. פה אין את אותם מרכיבים. אז מה אכפת לאנשים לקבל את זה למייל? אין מה להפסיד. להיפך, זה פשוט וידידותי. במקום ללכת ולפתוח ספר או לערוך חיפוש באינטרנט, יש להם את הלימוד היומי ישר עד לפה, מוכן ומחולק כל יום. זה מאוד נוח. אנחנו מחפים על כל המחסור בהוצאות ומשאבים במוצר עצמו שיש לו שתי מעלות: זה חינם ונגיש. אנחנו רוצים לעשות נחת רוח לבורא עולם, ואנחנו מקווים שזה יצליח בע"ה, שיצטרפו עוד אנשים ושהתפוצה תהיה גבוהה".
ובאמת, ניתן לראות שהשימוש באינטרנט, והצפייה באתרים דתיים יכולה לחזק גם את מי שזקוק לחיזוקים. כך מעיד גם על עצמו רוני פיזנטי, בעל תשובה בן 31 מרחובות. "תמיד אני שומע על סיפורים אישיים שהובילו אנשים לחזור בתשובה. הסיפור שלי הוא דווקא די משעמם. אנשים חושבים שמי שחוזר בתשובה עושה זאת רק מתוך משבר, מתוך רצון כביכול להיאחז במשהו. אצלי זה לא היה ככה. זה פשוט היגיון בריא. קצת לחשוב, להתבונן בדברים הקטנים בחיים. האינטרנט עזר לי הרבה בחזרה בתשובה. עד עכשיו אני צופה בהרצאות ושיעורים. הכלי הזה הוא אחת הסיבות שעשיתי את מה שעשיתי. אני לא חושב שיכולתי להגיע לכל כך הרבה אנשים בדרכים אחרות. ברוך השם, אחרי שחוזרים בתשובה מבינים כמה פספסנו, איך חשבתי אחרת? לכן הרגשתי צורך להעביר את זה הלאה. אנשים לא מכירים מספיק את היהדות. זה לא שהם לא רוצים לחזור בתשובה - הם כמעט לא יודעים מה זה".
פיזנטי גדל בבית מסורתי בעל זיקה דתית, אך בערך בגיל בר המצווה התחזק עוד יותר. כיום הוא משתמש באינטרנט כדי לזכות את הרבים. בחייו האישיים הוא מלמד בין היתר גרפיקה ובניית אתרים, ובמקרה הזה הסנדלר אינו הולך יחף. הוא הקים בעצמו שני מיזמים ללא מטרת רווח. האחד הוא אתר האינטרנט "ללא גזל", אותו הקים לפני כחמש שנים. מטרתו היא העלאת המודעות באיסור התקנות לא חוקיות למחשב, ובתוכו הוא משלב גם תכנים העוסקים באמונה והפצת התורה. אך בעיקר מספק האתר קישורים לתוכנות שונות שניתן להוריד בחינם. "האתר הזה מאוד הצליח", טען פיזנטי, "הרבה אנשים נכנסים גם בלי שום קשר למטרה הדתית שעומדת מאחורי זה, אלא בגלל שהם מחפשים איזה תוכנה להוריד, ואז הם מגיעים לשם".
בשלב מאוחר יותר הקים גם את האתר "אמונה", לתוכו העלה ספר פרי עטו בשם "מחפשים את האמת", ובו הוא מוכיח את האמת שבתורה. הדבר היפה הוא שמלבד העובדה שכתיבתו קולחת וכתובה בגובה העיניים, כל גולש יכול להדפיס את ספרו בחינם. בנוסף ימצאו הגולשים באתר גם שיעורי וידאו, כמו למשל את הרצאותיו של הרב רפאל נחומברג - אותו פיזנטי מצלם בעצמו ומעלה לאתר, וגם מאמר שהוא כותב ומפרסם כמעט כל שבוע על הפרשה. "באתר הזה יש קצת פחות כניסות מהאתר הראשון, אבל גם אליו נכנסים אלפי אנשים בחודש. בכל זאת, מבחינתי גם אם אני מגיע לאדם אחד וגורם למישהו לחשוב על הדברים - זה שווה הכול. מישהו כתב לי שהוא התלבט קצת בעניין, ואז הוא קרא את הספר והחליט להניח תפילין כל יום. זה הישג וסיפוק רוחני שאין בשום דבר אחר".
באופן אולי קצת מפתיע, פיזנטי מעיד כי רוב הגולשים באתריו הם חילונים. "מן הסתם מדובר באנשים שיש להם איזושהי זיקה לדת. אני מבין את זה מהתגובות שאני מקבל", הוא אומר, "אני מאמין שאדם שהנושא הזה בכלל לא מעניין אותו - לא יכנס לשם. מה שכן, אני מקבל גם הרבה תגובות של אנשים שנמצאים בקיצוניות השנייה - נגד הדת, אבל הם מבינים שיש משהו אז הם מחפשים, והם גם נהנים להתווכח. אם נדבר בכלליות, אני חושב שהאנשים האלה נמצאים במקום קצת יותר טוב מאלו שבכלל לא אכפת להם, כי הם לפחות חושבים. הם מנסים להבין מה המקור של הכול, מי שולט על הכול, מאיפה הם באו? כך אפשר להגיע יותר בקלות לתשובות. אבל ברגע שלא אכפת- טוב, מה אכפת לי? יש בורא, אין בורא? אני חי את חיי, טוב לי, זה כבר מצב הרבה יותר בעייתי".
למי שגולש קצת באינטרנט, המצב שתיאר פיזנטי, שבו מתקיימים ויכוחים סביב נושא האמונה, מוכר מאוד. נח גוטמן, אברך בן 28 מירושלים, התנסה גם הוא בוויכוח כזה. אבל בעוד שאחרים פשוט מסיימים את העניין בהסכמה לא להסכים, גוטמן לקח את זה צעד אחד קדימה. "זה היה מאוד ספונטני. יום אחד גלשתי באתר כלשהו שאמור להיות אתר של מדע, אבל יש בו הרבה כפירה ואפיקורסות", שחזר, "אני מכיר את הנושאים האלו ויש לי משיכה להם. קראתי מאמר כלשהו על אבולוציה והגבתי עליו. התפתח ויכוח עם מנהל האתר ועוד כמה אנשים באשר לסוגיה האם אפשר לחשב מתמטית סיכוי להיווצרות חלבון בצורה אקראית. לחלבון יש אורך מסוים של חומצות אמינו, זה חלבון קטן יחסית. הסיכוי שהוא ייווצר במקרה הוא כמו סיכוי שחתול יוציא משפט שלם בעל משמעות. החלבון הכי פשוט בגוף האדם לא היה יכול להיווצר בכוחות עצמו. הוא תקף אותי, ובאיזשהו שלב אף חסם אותי באתר כך שלא אוכל להגיב בכלל. הייתי כל כך עצבני, שאמרתי שאם ברשת יש כל כך הרבה דברי כפירה ולא נותנים לאף אחד לענות - צריך לעשות עם זה משהו. אתרי היהדות הגדולים יותר עסוקים בלהפיץ את התורה, ולא לענות על דברי כפירה. את הנישה הזאת לא כיסו ובצדק, ככה שאין תשובות מפורטות לכל מה שכופרים כותבים. אז תוך כמה ימים פתחתי אתר. אם לא הייתי כ"כ עצבני, אני לא יודע אם הייתי עושה את זה בכלל".
כך יצא שלפני קצת יותר משנתיים הפך גוטמן להיות "הדוס". זה שמו של האתר שלו, אתר שהפך פופולארי בקרב אוכלוסייה מגוונת בדעותיה. שם, כפי שרצה, פתח לעצמו במה אישית, בה הוא נותן מענה לדברי כפירה המופצים ברשת, המשולבים גם עם תכנים אקטואליים. בנוסף, אחת המטרות המרכזיות בהקמתו הייתה, לדברי גוטמן, למנוע מחרדים ודתיים נשירה, למנוע מהם להיות מושפעים מדברי הכפירה. "בחור ישיבה שנחשף לאינטרנט לראשונה לא יודע איך להתמודד עם זה. הוא לא יודע שהכול שקר", הסביר, "יש אנשים שמקימים אתרים שלמים נגד היהדות, הם מרגישים שזאת השליחות שלהם בעולם, במרכאות. האינטרנט נתן לכולם כלי ביטוי, אז באותה מידה יש ביטוי גם למזיקים. בחור ישיבה לא למד ביולוגיה או את שיטות הכפירה, והוא יכול למשל להיתקל בוויכוח שהיה לי באותו אתר שבו חסמו אותי, ומה הוא יבין? אותם אנשים לא יעשו מאמצים להסביר לו יותר ברור את הדברים. יכולה להתפרסם גם כתבה גדולה באתר חדשות חילוני: מצאו את האב הקדמון של האדם. אבל צריך שמישהו יבוא ויגיד לו שלפני שנתיים הייתה כותרת דומה על סוג אחר של קוף שחשבו שהוא האב הקדמון, ואח"כ התברר שזה זיוף, ולפני 15 שנה היה עוד סיפור כזה, ועוד אין סוף סיפורים, והכול שקר, סיפורי בדים".
ומהיכן מגיעה כל הכפירה הזאת? לדעתו, מזה שרבים אינם חוקרים באמת. "היה אדם אינטליגנט שסיפר לי שכל חייו הוא היה כופר", שיתף, "הוא עבר תאונת דרכים וחווה מוות קליני עם כל השלבים שקראנו ושמענו עליהם. אבל כשחזר הוא החליט שהוא הולך ראש בראש. משמים מחליטים לחנך אותי? להחזיר אותי בתשובה? אני אראה להם מה זה. אני אהיה עוד יותר אתאיסט ממה שהייתי עד היום. זה לא יאומן, בן אדם חכם שחזר מהשמיים, ומה מעסיק אותו? לדפוק את המערכת. הוא החליט שהוא יעמיק את לימודו בכפירה. הייתה לו תקופה אחרי התאונה שהוא לא עבד, אז הוא הלך לספרייה וקרא ספרים על אבולוציה וכן הלאה. לבסוף דווקא מתוך הספרים האלו הוא חזר בתשובה. וכאן אפשר באמת לראות שאדם כופר אינו כופר כי הוא למד, כי אם הוא היה לומד - גם אם מתוך ספרים אנטי דתיים, הוא מגלה שכל גדולי הפילוסופיים היו בעצמם מאמינים בדרך כזאת או אחרת בקיום הבורא. זה מגלם את כל המטרה שלי על רגל אחת".
למרות שזהו מקרה קיצוני, לדברי גוטמן, בדרך כלל אנשים שהם מאוד "אנטי", הם בסופו של דבר אלו שיותר קל לעשות איתם את המהפך. כך למשל, סיפר שהיה אדם שרצה להיפגש איתו והבטיח שיהיה "פציינט מאוד קשה". גוטמן נענה לאתגר. "כבר הרבה זמן לא שמעתי שאלה חדשה שממש הפתיעה אותי", אמר. "והגיע אליי אדם משכיל שחמש דקות אחרי שהתחלתי לדבר איתו – הוא כבר הבין הכול, שינה את דעתו ונכנס לעניינים במרץ".
גוטמן מתאר עוד, שהיה גולש אתאיסט שכמעט מהיום הראשון שעלה האתר - הוא קרא כל מאמר שכתב והגיב להם במהירות מפליאה. "מיד היה לו מה להגיד", סיפר, "טיפוס עקשן מאוד. אבל לאחרונה, אחרי שנתיים עקשניות, הוא כתב לי שהוא התחיל לקיים מצוות. משהו זז".
בתחילת הדרך, תיאר שהיה לו קצת קשה לתחזק את האתר. כל עניין ניהולו גזל ממנו זמן, עד שבשלב מסוים רצה לפרוש, אבל בדיוק אז קרה משהו ששינה את דעתו: "מישהו כתב לי: הייתי בדרך לעזוב את עולם התורה, ובזכות האתר שלך אני נשאר בתוכו. מיד החלטתי שאני נשאר והאתר ממשיך". לדבריו, בזכות האתר יש אנשים שמתכתבים איתו, ויש גם כאלו שהגיעו אליו הביתה, והוא הצליח לקדם אותם עד שהחלו לקיים מצוות. "אם לא הייתי רואה מזה תוצאות הייתי סוגר אותו. רק הסיפוק הזה שמגיע מדי פעם, כשעוד מישהו כותב לי שהוא התחזק, נותן לי כוח".
לינקים מומלצים:
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: תורה ומדע
- כניסות: 1383