תורה ומדע

המסע המרתק אל התכלת

פרטים: קטגוריה: תורה ומדע; פורסם בשני, 13 יוני 2022 03:46; נכתב על ידי Super User; כניסות: 622

בסוף פרשת שלח, מופיע הציווי על מצוות ציצית:

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת.
וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֺת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם.
לְמַעַן תִּזְכְּרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְוֺתָי; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, לֵאלֹקֵיכֶם.
אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיוֹת לָכֶם, לֵאלֹקִים: אֲנִי, ה' אֱלֹקֵיכֶם."
ציווי התורה הוא לשים פתיל צמר הצבוע בתכלת בין פתילי הציצית, בכל אחת מארבע כנפות הציצית.

לפי הרמב"ם: פתיל אחד מ-8 הפתילים שבכל כנף,
לפי הראב"ד: חוט התכלת הוא חוט שלם מארבעת חוטי הציצית, כך שלאחר כפילתם בכנף הבגד, שני חוטים מתוך השמונה הם של תכלת,
ולפי רש"י והתוספות: שני חוטים שלמים מארבעת חוטי הציצית צריכים להיות של תכלת, כך שמחצית החוטים הם צמר צבוע בתכלת.התכלת שבציצית, צריכה להיות מבעל חיים ימי מיוחד, שסימניו ניתנו בגמרא ():

גם בתוך בגדי הכהונה, ובכיסויי כלי המשכן, נפוצה היתה הצביעה בתכלת. לדעת הרמב"ם, תכלת מחילזון התכלת היא הכרחית עבור הציצית, אבל אינה הכרחית עבור מצוות אחרות, כמו בגדי כהונה, שם ניתן גם להשתמש בצבע תכלת ממקורות אחרים. ואילו לדעת רש"י, "תכלת" בתורה, לכל הציוויים, היא תמיד תכלת המופקת מחילזון זה.
וכמו שכותב הרמב"ם בהלכות ציצית, פרק ב', הלכה א':
"תכלת האמורה בתורה בכל מקום היא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע
והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה
וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין הרי זה פסול לציצית רחל בת עז צמרה פסול לציצית."
הרמב"ם (שם, הלכה ב') מתאר את אופן עיבודה של התכלת:
"כיצד צובעין תכלת של ציצית לוקחין הצמר ושורין אותו בסיד ואחר כך מכבסין אותו עד שיהיה נקי ומרתיחים אותו באהלא וכיוצא בו כדרך שהצבעין עושין כדי שיקלוט את העין ואח"כ מביאין דם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין התכלת ודמו שחור כדיו ובים המלח הוא מצוי ונותנין את הדם ליורה ונותנין עמו סממנין כמו הקמוניא וכיוצא בהן כדרך שהצבעין עושין ומרתיחין אותו ונותנין בו הצמר עד שיעשה כעין רקיע וזו היא התכלת של ציצית."

כתוב בגמרא (מנחות מ"ד ע"א): "זיל טפי ת"ר חלזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחד לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים".
במשך תקופות היתה בעם ישראל נפוצה הציצית עם פתילי התכלת, כך, עד סוף תקופת האמוראים (מנחות מ"ג ע"ב), אבל הלכה והתמעטה.
בתקופה הביזנטית, השלטון אסר על הטלת תכלת פרט למצבעות של הקיסרות, וכך הלכה מסורת התכלת והשתכחה.
במהלך הגלות, במשך מאות מאות שנים, לא היתה התכלת ניתנת להשגה כלל, ולכן נהגו להשתמש בציצית ובה חוטים לבנים בלבד: כדברי רבנן (מנחות ל"ח ע"ב) וכפסיקת הרמב"ם (הלכות ציצית פרק א' הלכה ד'): "והתכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת."
בתקופת הגלות שמאז סוף תקופת האמוראים עד התקופה האחרונה, לא ידעו מהו בעל החיים הימי שממנו מפיקים את התכלת ולא ידעו איך להפיק אותה.

גילוי התכלת בימינו
בדורות האחרונים, רבים ניסו למצוא את אופן הפקת התכלת, ולא ידעו איך להפיקה:
האדמור מראדזין זצ"ל, חשב שהיא מופקת מסוג של דיונון, שממנה הוא הצליח להפיק צבע תכלת: אך רבים חלקו עליו.
הרב הראשי לישראל הcרב הרצוג זצ"ל חשב שהיא צריכה להיות מופקת מחילזון מסוג ארגמן קהה קוצים, על סמך מחקרים ביולוגיים וארכיאולוגיים, אך לא הצליח להפיק תכלת, ולכן ניסה להפיק תכלת מחילזון מסוג אחר, בשם סגולית (ינטינה), והציע זאת כהשערה.
ב-1983, הצליחה קבוצת חוקרים להפיק תכלת מחלזונות הארגומון קהה הקוצים: באמצעות חימום הבלוטה שמייצרת את הצבע, השרייתה בשמש, וטבילת חוט הצמר: ומתקבל צבע תכלת. הגילוי היה "במקרה": רק מה'!

תמונת ארגומון קהה קוצים

עדויות ארכיאולוגיות ממקומות שונים בארץ (חוף דור, חופי חיפה, חופי לבנון), מצאו שרידים של חילזון זה, וכן שברי כלים ועליהם שאריו
מצבע החילזון, עדות לתעשיית הפקת הצבע. כמו כן נמצאו אריגים צבועים בצבע זה במדבר יהודה.

היהודי הראשון ששב ללבוש ציציות עם תכלת בדורנו, היה הרב אליהו טבגר, מייסד אגודת פתיל תכלת, מחבר הספר "כליל תכלת", ור"מ בישיבת תורת חיים במוסקבה.

הרב אליהו טבגר שליט"א בהרצאה על התכלת

גדולי ישראל, רובם חשבו שהתהליך של חזרת התכלת צריך להיות "בהתעוררות מלמטה":
מספר הרב מנחם בורשטיין: מובא במאמרו של הרב צפניה דרורי, בעניין הטלת ציציות תכלת:
באחד הימים לקחנו את כל אשר כתבנו בנושא את החלזונות השונים ואת מוצרי הצבע שהופקו מהם ועלינו לפוסק הגדול מרן הגרש"ז אויערבך על מנת לבקשו להנחותינו מה לעשות.
ראשית, שטחנו בפניו את דבר מעשינו בספר ואת דברינו הנ"ל ושאלנו האם יש עוד משהו שעלינו לאסוף ולחקור על מנת שיוכלו לפסוק בנושא התכלת.
משנענינו שנראה שהכל ערוך ומוכן שאלנו את כבוד הרב - "אז מה מעכבו"?
הרב נעץ בנו מבט אבהי כאב המסתכל על בנו הצעיר ואמר - "צריך להיות יותר צעירים".
משהמשכתי לתמוה על תשובתו אמר ", הרי הינך עוסק בנושא כל כך חשוב ומכיר אתה את הפסקים ואת הדיונים ההלכתיים הרבים ואת מלחמתה של תורה בעקבותם. גם נושא זה מלבד התשובה ההלכתית צריך את הכח לעמוד איתן בקבלת הכרעתו".

ערימת חלזונות מסוג ארגמון ששימשו להפקת צבע התכלת והארגמן בימים הקדומים

כמו כן מספר עידו רט: מובא במאמרו של הרב צפניה דרורי, בעניין הטלת ציציות תכלת:
שאלתי ממרן הרב הראשי הרב אא"כ שפירא לפני חנוכה תש"ס אם יש להטיל תכלת בציצית,
וענה לי מי שמטיל תכלת אינו עובר עבירה, וגם מי שאינו מטיל לא עובר עבירה כי התכלת אינו מעכב את הלבן,
אלא שגדולי הדור אינם לובשים תכלת כי אינם רוצים לחדש הלכה נגד הראשונים שלא לבשו,
ובפרט דבר כזה שיש בו מחלוקות ואינם רוצים להתקוטט על חינם כי יפריע להם לפסוק לכלל-ישראל בנושאים אחרים.
גדולי הדור מחכים שיהיה התכלת נפוץ בציבור מעצמו, ואז לא יצטרכו להתקוטט עליו כי כולם ילבשוהו .
ואמר לי שלכלל-ישראל יש כח של פסיקה יותר ממאה רבנים ואפ' יותר מאלף רבנים, והרבנים מחכים שכלל-ישראל יפסוק בזה, אבל וודאי מי שלובש תכלת אינו עובר עבירה.

היום יש מפעל "פתיל תכלת", באמצעותו ניתן לרכוש טליתות וציציות מוכנות, פתילי תכלת, ספרים ועזרים חינוכיים:
רבנים בני זמננו שמטילים תכלת:
רבי יצחק שלמה זילברמן, רבי חיים פנחס שיינברג (הטיל תכלת בכ1% מציציותיו), רבי זלמן נחמיה גולדברג, רבי שריה דבליצקי, רבי משה מרדכי קארפ, רבי מאיר מאזוז, הרב בעדני, הרב רצאבי, רבי עמרם אופמן, רבי נתן רוטמןף רבי ישראל בלסקי, רבי צבי שכטר, הרב דוד קולדצקי, רבי יורם סרי, רבי חי"ד וייס מאנטוורפן, רבי נחום מאיר רוזנברג (בהג"ר שריאל), האדמור מערלוי, הרב רומפלר, הרב דוב ליאור, הרב שמואל טל, רבי גרשון מלצר, הרב כץ גאבד ווין בארה״ב, הרב פרבשטיין מחברון, רבי אליהו דוב וואכטפויגל, רבי חיים עוזר בן רבי משה שטרנבוך, רבי חיים קלופט, רבי ברוך גוטמן מב"ב, רבי ישראל לנדא, הרב דב קוק, הרב יצחק מאיר מורגנשטרן, הרב שרלין, רבי חיים רבי, רבי ינון מלאכי, רבי יעקב יוסף, רבי פסח מילר, חתן הגר"נ קרליץ - הרב גרוסברד מכולל חזו"א, הרב ליאור גלזר, ועוד.

מחקרו של פרופסור גנאדי דולצב

פרטים: קטגוריה: תורה ומדע; פורסם בשישי, 31 דצמבר 2021 06:03; נכתב על ידי Super User; כניסות: 394

מחקרו של פרופסור גנאדי דולצב

מקור: הידברות

מה קורה בדיוק עם נשמות המתים? לא ברור. אולי משום כך החליט הפרופסור הרוסי המכובד גנאדי דולצב לחקור את הנושא בצורה מדעית. מחקר על גבול המיסטיקה – כך אפשר לתאר את העבודה, המתנהלת עכשיו במכון המכניקה המדוייקת של סנט-פטרסבורג, בניצוחו של הפרופסור.

''בתחילה לא היו לנו יומרות מיסטיות, כמובן'', מספר אחד מאנשי הצוות, ד''ר לפיסיקה קונסטין קורטוקוב. ''משימתנו היתה לפתח ציוד לאיבחון מוקדם של מחלות, בעזרת שדה המידע האנרגטי של האדם. אבל במהלך הניסויים נפלנו על תגליות מרעישות. המדענים החליטו לנצל את התופעה הפיזית הידועה כ''אפקט קירליאן''.

מדובר בהילה אלקטרומגנטית, שמקרין גוף האדם. באמצעות מכשירים מיוחדים אפשר לגלות בהילה זו מספר מרכיבים, המתארים את בריאות אברי הגוף. המדענים פיתחו תוכנה למחשב, המאבחנת את מצב בריאותו של האדם בהתאם לטיב ההילה, לעוצמתה ולצורתה החיצונית.

במהלך העבודה הציע פרופסור דולצב לבדוק תוך כמה זמן נעלם ''שדה המידע האנרגטי'', כאשר האדם מת. הניסוי הראשון היכה את המדענים בהלם: הסתבר שהוא לא נעלם לגמרי. בשלב הבא איתרו המדענים שלושה סוגים שונים של הילה. זו של קשישים, שמתו מסיבות טבעיות וללא ייסורים, היתה נחלשת בהדרגה במשך יומיים ואחר-כך מתייצבת. גופות של צעירים, שמתו בפתאומיות בגלל תאונה או רצח הקרינו זוהר משתנה: בשעה הראשונה אחרי המוות ההילה התחזקה ונחלשה בקפיצות תלולות, ואחרי כ-6 שעות של ''פרפורים'' היא התייצבה.

הקבוצה השלישית היתה מורכבת מגוויות אנשים, שמתו בייסורים קשים – גופניים או נפשיים (בקבוצה זו נכללים גם מתאבדים). כאן ההילה לא התייצבה כלל - לפחות במשך תשעת הימים הראשונים אחרי המוות – והיא השתנתה כל הזמן, התחזקה ונחלשה לסירוגין. פרופסור דולצב למד גם להבדיל בין ''פרפורים'' של גופת מתאבד לאלה של אדם, שהומת בידי אחרים.

גילוי זה מאפשר לקרימינולוגים לקבוע אם אדם שלח יד בנפשו או נרצח, והרוצח ביים את נסיבות הרצח כהתאבדות. עוד גילה צוות החוקרים, שההילה של הגוויות מתחזקת בלילה, אבל בצורות שונות. בלילה הראשון נרשמה התחזקות הזוהר סביב כל הגופות, בלילה השני – רק אצל גופות בודדות מהקבוצות 1 ו-2.

אצל מתאבדים ואנשים שמתו משתייה מופרזת מתחזקת ההילה כל לילה, כאילו הנשמה ממשיכה להתענות גם אחרי מות הגוף. עתה החלו המדענים במחקר של כל מרכיב ומרכיב של הילת הגוויות. ''המטרה'', אומר ד''ר קונסטנטין קורוטקוב, ''היא לגלות בשיטות פיסיות ומתמטיות את נפש האדם ולבדוק, לאן בדיוק הוא נעלם אחרי המוות.

כשילד קטן שואל שאלות - הרב מנחם ברוד

פרטים: קטגוריה: תורה ומדע; פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 12:15; נכתב על ידי Super User; כניסות: 275

כשילד קטן שואל שאלות - הרב מנחם ברוד

בימי קדם האמינו בני אדם באלילים, וכיום הם מוכנים להאמין ב"חוצנים" וב"ציוויליזציה עליונה", אבל ילד קטן אחד העניק לאנושות את התשובה הנכונה
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-12695-00.html?tag=6-01-01

לפני כשלושת-אלפים ושמונה-מאות שנה התחיל ילד קטן לשאול שאלות. הוא נולד לתוך עולם ששקע באלילות. המוני העם האמינו בפסלים ובאלילים מעשי ידי אדם. החכמים שבאותם ימים האמינו בכוכבים ובמזלות. אבל הוא, הילד הקטן, לא היה מוכן לקבל את האמונות האלה , והוא שאל וחקר - מי ברא את העולם ומי מנהיג עולם מורכב ומשוכלל כל-כך .
בעולם שבו גדל לא קיבל תשובות מספקות לשאלותיו, וכמו שכותב הרמב"ם: "לא היה לו מלמד ולא מודיע דבר", אבל "ליבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו-הצדק מתבונתו הנכונה , וידע שיש שם אלוה אחד". הוא הגיע בעצמו למסקנה שיש בורא לעולם, אל אחד, שאינו גוף ואין לו דמות הגוף, שברא ויצר את הכול, ומנהיג את העולם .

לילד הזה קראו אברהם, והוא התחיל להפיץ את האמונה בבורא עולם. בעקבות זאת בחר בו הקב"ה, כדי להצמיח ממנו את עם ישראל, שאחד מתפקידיו המרכזיים לבער את האלילות מן העולם ולהנחיל את האמונה בבורא עולם לכל האנושות. ואכן, בימינו התפשטה האמונה באלוקים ונעשתה נחלת הכל, ומיליארדי בני אדם מאמינים בו.

אמנם האלילות כבר אינה נחשבת 'סחורה מהלכת' בימינו, אבל את מקומה ניסתה לתפוס תיאוריה אחרת. אנשים שמתקשים להודות בקיומו של בורא עולם, ומצד שני אינם רוצים להאמין באלילים, מנסים למצוא פיתרון אחר לשאלת קיומו של העולם. חיפוש הפיתרון נעשה, כביכול, בשם המדע, והשאיפה היא לטעון שהבריאה קיימת מעצמה, בלי בורא ויוצר. העולם נוצר ככה, לבד, מעצמו.

אחרים מבינים את האיוולת בתיאוריה מעין זו, והם מחפשים תשובה אחרת. לדעתם, העולם שלנו נברא על-ידי ...'חוצנים'. ציוויליזציה עליונה, הקיימת אי שם, היא שיצרה את עולמנו. ומי יצר וברא את ה'חוצנים' הללו? אתם שואלים. בטח יש עוד 'ציוויליזציה עליונה' שבראה את ה'חוצנים' שיצרו אותנו, וכך הלאה. נשמע משעשע, אבל מה לא עושים כדי לחמוק מהצורך להכיר בקיומו של בורא עולם.

עכשיו סוף סוף נמצאה ה'הוכחה' לכך שהעולם נברא על-ידי 'ציוויליזציה עליונה'. בכינוס שנערך במעבדה האסטרו-פיזית של האקדמיה למדעים של רוסיה, הוצג דוח המוכיח כי מערכת השמש שונה מכל מערכות הכוכבים הקיימות ביקום, ואין מנוס מהמסקנה שהיא "מערכת כוכבים מלאכותית, שהורכבה על-ידי ציוויליזציה עליונה".

"אין לנו הסבר אחר"

בדוח (המתפרסם ב'ידיעות אחרונות', 8.11.05) מוצגת רשימה של שש תכונות מסתוריות של מערכת השמש, המבדילות אותה מכל שאר המערכות של כוכבים עם כוכבי לכת, שגילו האסטרונומים עד היום. בזכות התכונות הללו יכולים החיים להתקיים על פני כדור הארץ.

אחת התכונות: "בכל המערכות של כוכבים וכוכבי לכת, ללא יוצא מן הכלל, כוכבי הלכת הגדולים ביותר נמצאים קרוב יותר אל הכוכב. הטמפרטורות עליהם גבוהות מדי, כך שאין שום אפשרות להיווצרות חיים אורגניים. לעומת זאת, כוכבי לכת קטנים יותר, דמויי כדור הארץ, נמצאים תמיד רחוק מאוד מהכוכב, והחיים האורגניים לא נוצרים שם בגלל הקור. ואילו במערכת השמש, כוכבי הלכת הקטנים נמצאים קרוב לשמש, וכוכבי הלכת הגדולים מסתובבים סביבה רחוק יותר".

המסקנה ברורה, לדברי הד"ר סרגיי יאזוב, המדען הבכיר במכון לפיזיקה של השמש: "פשוט אין לנו הסבר אחר להתהוות מערכת השמש מאשר התערבות ציוויליזציה עליונה". כלומר, ברור לו לאיש המדע הבכיר כי העולם לא נוצר מעצמו, וכי מישהו יצר ותכנן את עולמנו. מיהו אפוא הבורא והיוצר? כנראה 'חוצנים'... ואולי אברהם אבינו בחר להאמין באלוקים כי עדיין לא נוצרו ה'חוצנים'...

סוד האושר והשמחה - מתוך מאמר של הרב הירש זצ"ל

פרטים: קטגוריה: תורה ומדע; פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 12:08; נכתב על ידי Super User; כניסות: 578

סוד האושר והשמחה - מתוך מאמר של הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל

צא וראה בדורנו זה! דור חכם הוא אשר חדר עמוקות לתוך סודות הבריאה , אבל טרם גילה את החוק אשר לפיו ישרור שלום בין בני האדם ובעולם כולו .

(מתוך: במעגלי השנה, חלק מתוך המאמר הראשון על חג הסוכות )

צא וראה בדורנו זה! דור חכם הוא אשר חדר עמוקות לתוך סודות הבריאה , אבל טרם גילה את החוק אשרלפיו ישרור שלום בין בני האדם ובעולם כולו .

ראה את בני הנעורים. "תענוגות, בילויים ושמחות"- זוהי ססמת הדור. האמנם כדאיים כל העמל, היגיעה והבהילות של עבודת היום, וחרדת הלב בלילה, כדי להשיג את כל אלה? האמנם כדאיים אלילי נכר אלה לנטוש בשבילם את מזבח ה`? האמנם זו התכלית אשר למענה כדאי לחתור ולגלות את סודות היקום ?

הנה חוקרים ודורשים את מהלך הכוכבים, את מעמקי הים ואת בטן האדמה. כל המדינות מפתחות את התעשיה והחרושת ומדענים שוקדים על כל מיני חומרים כדי להרכיב מהם חומר חדש, וכל ענפי ההשכלה, כל התגליות וכל האמנויות, משתפים פעולה, כדי להעניק לאדם שעת תענוג עלי אדמות .

ובסיכומו של דבר, כמה שעות של תענוג, נותרות מכל זה ?

דורנו יושב על תל גבוה של אפר . למראית עין משתדל להפגין את פריחת הנעורים, אבל סימני הקמילה כבר ניכרים בלחיים החיורות ובעינים היגעות. הנוער השחית את כל הדרת הפריחה. הוא שתה את כוס התאוות עדתומה ונהנה מהכל ללא דאגת מחר וללא נקיפת מצפון .

מוריו של נוער זה פתחו לפניו אפקים חדשים במרחבי היקום, מבעד למשקפות ענק, והוכיחו לו בעליל, שח"ו איןרוחניות כלל, שהרי בעיני מלאך המוות המלאכותיות לא ראו אותם !
הם הוכיחו לו לנוער, כי אין בחירה חופשית בעולם וממילא אין מצפון. יש רק יצרים ותאוות והם מושלים בכל. ואילו מה שמכנים מצפון, אין הדעת סובלתו ואינו ראוי לתשומת לב. לא נותר איפוא אלא להפיק את מלוא ההנאה מן החיים. התאווה היא אלילת כל העולם. יש לתת איפוא חרות גמורה ליצרים וליהנות בלי כל יסורי מצפון ודאגות. יש לטעום מהכל, עד כדי השחתת כל הדר הפריחה .

לאחר מכן יושבים הם על איי האפר של שריפת תאוותיהם ,
עצובים ונכאי רוח, כשהם מגלים את חכמת הטבע הידועה ,
כי אין כל טעם לחייהם הקטנוניים בעולם הגדול הזה .
הנאתם אינה הנאה, תאוותם אין לה סיפוק ,
והם מתאוננים מרה על אשר הלכו שולל אחרי הטפשות והבערות ,
אשר לימדו אותם להאמין בעולם ותענוגותיו .
בלעג מה אומרים הם :
"לִשְׂחוֹק , אָמַרְתִּי מְהוֹלָל; וּלְשִׂמְחָה, מַה-זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב-ב ).

כאן מגיעה שעתם של "העורבים השחורים", הכמרים לבושי השחורים, לגשת אל הנוער המדוכדך הזה ולהורות לו את דרכם, לנפץ את אשליותיו ולבזות כל הנאה ושמחה: "כִּי-אָבַל עָלָיו עַמּוֹ, וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ" (הושע י ה ).
תמיד מצפים הם לאבל העם, כדי למצוא אוזן לתורותיהם. עתה הם מטיפים לנוער הנואש, כי העליצות והשמחה הן לא רק הבל ורעות רוח, אלא גם חטא ופשע .

ואילו ישראל שמעו מפי הקדוש ברוך הוא: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם , לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַה `" (יקרא כג לד )

ארבע פעמים חוזר הכתוב באותה פרשה (ויקרא כג) ואומר , שיש לחוג את חג הסוכות, חג בנין הסוכה עלי אדמות , בזמן שמחתנו , ודוקא בעיצומו של החודש הקדוש המתחיל עם הימים הנוראים .
כך הופרכו לדורות שתי השקפות כוזבות ,
וכך ניתן לבני האדם יסוד לאמונה בגאולה על ידי האמת האלקית :

(א ) שהשמחה עלי אדמות אינה מנוגדת למצוות הבורא, ולא עוד אלא " שהשמחה במעונו " (כתובות ח). לצד המעשים הרציניים בחיים יש מקום גם לשמחה, והמעשים הללו מגיעים לתכליתם ולשלמותם על ידי שמחה של אמיתות ה`, שהיא השמחה האמיתית, המלווה את האדם במשך כל ימי חייו - "בחודש השביעי תחוגו אותו" (שם מ"א) - כך מגיע חודש הרצינות לשיאו בחג של זמן שמחתנו ;

(ב) ברם, לשמחה זו ניתן להגיע רק בעקבות הימים הנוראים, ורק לאורם של ימי הדין והרחמים היא עשויה להשתרש בקרבנו, לקבל את אופיה הנכון ולהיות לשמחת עולם. רק לאחר שהשתחררנו מכבלי אלילי הנכר, ניתן לנו לבנות בשמחה ובשלום את סוכת חיינו עלי אדמות .

אשו של האל הזר היוקדת בקרבנו והממריצה אותנו לחיות חיי תענוגות ויצרים, היא אש זרה, טמאה, המהווה את היפוכן של הקדושה ושל מצוות ה `. על כן אין בכוחה להעניק לאדם שמחת עולם, כי אם רק גירוי רגעי, חולף, שסופו שעמום, דרדוך הנפש וחולשת הגוף למשך שנים ארוכות . נטיה זו אחרי התאוות והיצרים אינה הולמת את מהות האדם, בתור בעל נשמה, שהיא חלק אלוק ממעל . רק הבהמיות שבאדם נהנית, ואילו צלם האלקים שבו שרוי בצער ויגון .

אבל רצינותו של החודש השביעי מלכדת את האדם כ ו ל ו עם הבורא יתברך, אשר גם גופנו וגם נשמתנו הם שלו . כל הנאות הגוף, כל פיתויי החיים וכל מלוא המרץ והשאפתנות , מוקדשים לאש דת הקדושה ועומדים לשרותה , לפי הרצון החופשי הבוחר במאמר התורה ומתקדש על ידי כך ומקדש את הנאות הגוף. הקב"ה בעצמו מעניק את ברכתו לעושים את רצונו דוקא מתוך התלהבות יצרים, בכוח ובשאפתנות. הנאות וסיפוק תאוות עשויים להיות גורמים מסייעים לקיום מצוות התורה .

הקב"ה אומר ליראיו: שמחו בפריחה ,
הפיקו הנאה מן הפירות הצומחים על אדמתי ,
והיו מאושרים לפני .
שמחה כזו היא שמחת עולם ,
כי קדושה היא ומאת ה` ניתנה .
היא אינה תלויה במאורעות המתחלפים בעולם .

כל מי שיודע ומכיר כי ה` ברא את טבעו
ונתן לו רצון חופשי ונפש טהורה ,
עשוי ליהנות מן השמחה האמיתית ,
שהיא קרן אור שלוחה מן השמים בחסד ובאהבה -
"שֹׂבַע שְׂמָחוֹת, אֶת-פָּנֶיךָ ; נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח": (תהילים טז יא ).

וכל רגע חולף עלי אדמות, תוך עבודת הבורא ,
הופך על ידי שמחת מצוה זו
לחלק בלתי נפרד מן האושר
שה` מנחיל לצדיקים בעולם הבא .

אכן, ה` הוא אשר לכבודו ולשמו אנו בונים את בתינו וסוכותינו, ערינו ומדינותינו. שמו הוא המאחד והמלכד בין הבעל לאשתו, בין ההורים לבניהם, בין האחים והאחיות, בין שכני הבית ובין אזרחי הערים והמדינות. כולם עושים וממלאים את רצונו הקדוש .

בשמו וברצונו הקדוש מתאחדים ומתאגדים הכל ,
ושמו יבשר את השלום המלא ,
אשר יקיף את כל החוגים להגן עליהם ולדון אותם בצדק וביושר ,
ואשר יאחד באהבה את כל הדעות החלוקות ,
יישר את כל ההדורים ,
ישים קץ לכל המלחמות ולכל הבדלי המעמדות ,
ישכין שלום בבתים ובערים וישע במדינות ,
והשלום ישרור בעולם כולו .

דור שמתאחד תחת שלטון הבורא יתברך ,
אין קללה שורה עליו ,
ואינו נדון לחוסר אונים ולמלחמות אין קץ .

דור זה נקרא "עמו ",
והוא זכאי לנצחון הסופי ולשלום המוחלט :

"ה` עֹז, לְעַמּוֹ יִתֵּן; ה` יְבָרֵךְ אֶת-עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם." (תהילים כט יא ).

בן כמה היקום?

פרטים: קטגוריה: תורה ומדע; פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:52; נכתב על ידי Super User; כניסות: 456

בן כמה היקום?

אין ספק כי אחד מנקודות המחלוקת הבולטות ביותר בין התורה למדע, הנה שאלת גילו של היקום. האם גילו נמדד במיליארדי שנים לפי נתוני המדע, או שמא גילו נמדד באלפי שנה לפי נתוני המקרא

ד''ר ג'ראלד שרודר - באדיבות הידברות

דר' ג'ראלד שרודר, לשעבר פרופסור לפיסיקה גרעינית ב-MIT וחבר הוועדה האמריקאית לאנרגיה אטומית. מחבר הספר ''בראשית והמפץ הגדול'', (הוצאת בנדהם 1990) והספר ''המדע של אלוקים'' שראה אור לאחרונה. דר' שרודר מרצה לעיתים קרובות במוסד ''אש התורה'' אשר בירושלים. אין ספק כי אחד מנקודות המחלוקת הבולטות ביותר בין התורה למדע, הנה שאלת גילו של היקום. האם גילו נמדד במיליארדי שנים לפי נתוני המדע, או שמא גילו נמדד באלפי שנה לפי נתוני המקרא.

כאשר אנו מחשבים את הדורות בתורה אנו מגיעים ל – 5758 שנים בעוד שנתוני טלסקופ Hubbell בחלל או זה המוצב בהוואי מצביעים על המספר 15 מיליארד שנה. בניסיון לפתור את העימות הגלוי הזה, מעניין יהיה להתבונן היסטורית על הנטייה בידע שכן הוכחות מוחלטות אינן בהישג יד. אולם מה שבהישג ידנו הוא להתבונן כיצד המדע שינה את תפיסתו על היקום יחסית לחוסר השינוי בתפיסת המקרא וזאת כיוון שלתורה אין את אפשרות להשתנות. ( אני מסרב להשתמש בפירוש המודרני של התורה שכן פירוש זה מכיר את חידושי המדע ומושפע מהם תדיר).

כך שהמידע היחיד בו השתמשתי הנו הטקס המקראי עצמו (מלפני 3300 שנה) , תרגום התורה לארמית ע''י אונקלוס (שנת 100 לספה''נ) , התלמוד (שהושלם בשנת 500 לספה''נ) ושלושה ממפרשי התורה העיקריים. קיימים אמנם מפרשים רבים אך בפסגת ההר ניצבים שלושה המקובלים על כולם: רש''י (המאה ה- 11 צרפת) המביא את הפירוש הגלוי של הטקסט , הרמב''ם (המאה ה- 12 מצרים) המטפל בתפיסה הפילוסופית והרמב''ן (המאה ה- 13 ספרד) מראשוני המקובלים. הטקס המקראי הקדום נקבע סופית מאות או אלפי שנה בטרם טלסקופ Hubbel היה שביב בעיני סבות סבותיו כך שאין אפשרות שטלסקופ זה או כל מידע מדעי אחר משפיע על תפיסה זו. זוהי נקודת המפתח בניסיוני לשמור על אובייקטיביות בדיון זה.

יקום עם התחלה - בשנת 1959 נערך סקר בהשתתפות המדענים המובילים בארה''ב. בין השאלות הרבות שנשאלו הייתה השאלה: ''מהי תפיסתך לגבי גילו של היקום?'' יצוין שבשנה זו אסטרונומיה הייתה פופולרית אולם קוסמולוגיה – ההבנה העמוקה של פיסיקת היקום – החלה זה לא מכבר להתפתח. התגובה לסקר התפרסמה לאחרונה שוב ב- Scientific American” '' כתב העת רב התפוצה ביותר בעולם. שני שלישים מן המדענים השיבו תשובה זהה. התשובה שזכתה לרוב המרשים של המדענים הייתה: '' התחלה? לא הייתה התחלה, כבר לפני 2400 שנה לימדונו אריסטוטל ופלטו שהיקום הנו נצחי. הו כן, אנו מודעים לעובדה שהתנ''ך משתמש במילים ''בראשית'' זהו סיפור יפה שעוזר לילדים להירדם בלילה. אך אנו המשכילים יודעים טוב יותר : אין התחלה..'' כל זה קרה בשנת 1959 ואילו בשנת 1965 גילו פנזיאס ווילסון את ההד של המפץ הגדול בחשכת השמים בלילה והתפיסה העולמית השתנתה מיקום נצחי ליקום שיש לו התחלה… שינוי עצום חל בתפיסת המדע את העולם. נסו להבין את משמעות הדבר.

המדע אומר שליקום שלנו יש התחלה, המדע מאשר שהמילה הראשונה בתורה נכונה….. איני יכול שלא להעריך את חשיבות ה''תגלית'' המדעית הזאת, אבולוציה, אנשי המערות כולם בעיות חסרות חשיבות לעומת העובדה שאנו עתה מבינים שיש לנו התחלה. העובדה שישנה התחלה אינה אומרת שהיה גם מתחיל. את אמיתות חציו השני של הפסוק הראשון בספר בראשית, אין אנו יכולים לקבוע מנקודת ההשקפה החילונית. חציו הראשון של הפסוק אומר: ''בראשית :'' ואילו החצי השני הנו ''ברא אלוקים את השמים ואת הארץ:'' פיסיקאים מתירים התחלה ללא מתחיל . אין בכוונתי להיכנס לזה עתה, אולם ספרי החדש : '' המדע של אלוקים'' בוחן נקודה זאת בפרטי פרטים.

הכל התחיל בראש השנה - השאלה עמה נותרנו הנה לפני כמה זמן התרחשה ''בראשית''? האם כפי שהמקרא מרמז- 5758 שנים או שמא 15 מיליארד שנים כמקובל בקהילה המדעית. הדבר הראשון אותו אנו חייבים להבין הנו מוצא לוח השנה המקראי. השנה היהודית 5758 שנים, חושבה ע''י סך כל הדורות מאז אדם הראשון. בנוסף לכך, ישנם ששה ימים קודם לבריאת אדם הראשון. ששה ימים אלה בעלי ''חשיבות'' הם. ברור שהשאלה תהיה היכן לקבוע את הנקודה העשרונית. בראש השנה היהודי, אנו תוקעים בשופר שלוש פעמים משך תפילת מוסף ומיד עם תקיעת השופר נאמר המשפט הבא: ''היום הרת עולם….'' היום יום ההולדת של העולם. הפסוק מרמז אולי שראש השנה חל לציון בריאת היקום. אבל אין הדבר כך. ראש השנה מציין אמנם בריאה אולם לא של היקום. אנו תוקעים שלוש פעמים לציין את שלושת מעשי הבריאה האחרונים שאירעו בששת ימי בראשית. בתחילה התרחשה בריאת היקום כולו וחוקי הטבע. ביום החמישי מתרחשת בריאה המביאה בפנינו את ה ''נפש'', נשמת החי.

לבסוף, בסוף היום השישי ישנה בריאה נוספת המביאה לנו את הנשמה – נשמת האדם. ראש השנה נופל בדיוק כאן לאמור אנו מתחילים את 5758 השנים שלנו מיום בריאת אדם הראשון. יש בידנו שעון המתחיל את פעולתו עם אדם הראשון. ששת הימים הראשונים אינם נמנים על שעון זה. למקרא אם כן שני שעונים. עובדה זו יכולה הייתה להיחשב כהגיון מודרני לולי העובדה שלפני 1500 שנה ציין זאת התלמוד . במדרש (ויקרא רבה כט' א), מסכימים כל החכמים שראש השנה אכן בא להנציח את בריאת אדם הראשון ואילו ששת ימי הבריאה לא כלולים בכך.

לפי 1500 שנה כאשר מידע זה נרשם לא היה זה משום שאחד מן החכמים דוגמת הלל הזקן שוחח עם בנו בן ה- 10 שאמר: ''אבא, אתה לא תאמין. היינו במוזיאון היום ולמדנו אודות היקום בן מיליארדי השנים'' ואז אמר הילל : ''אוי, מוטב שאשנה את התנ''ך, הבה נשאיר את ששת ימי בראשית בנפרד…'' פני הדברים נראו קצת אחרת. עלינו להכניס עצמנו למסגרת החשיבה של אותם שחיו לפני 1500 שנה. כששאר האנשים ערכו את מסעותיהם על גבי חמורים ללא חשמל ואפילו ללא רוכסנים למכנסיהם. מדוע הוצאו ששת ימי בראשית מלוח השנה שלהם, לא היה צורך להפריד אותם ימים. הסיבה שימים אלו הוצאו היא כיוון שהזמן מתואר שונה באותם ששת ימי הבראשית. ''ויהי ערב ויהי בוקר..'' זוהי צורה יוצאת דופן, מוזרה ולא רגילה להגדרת זמן. ברגע שנקודת ההתחלה היא אדם הראשון שטף הזמן הנו במונחי אנוש רובו ככולו. אדם וחווה חיו 130 שנה לפני שהביאו ילדים לאוויר העולם. שת חי 105 שנים לפני שהיו לו צאצאים וכו'. מאז אדם והלאה רצף הזמן כולו הנו בתפיסה אנושית. אולם קודם לכן התפיסה הנה מופשטת: ''ערב ובוקר'' זה כאילו הנך מתבונן מטה למאורעות מנקודת מבט שאינה קשורה באופן אישי אליהם.

מבט מעמיק יותר לכתוב - בניסיון להבין את זרימת הזמן, עלינו לזכור שכל ששת ימי בראשית כולם מתוארים ב- 31 משפטים. ששת ימי בראשית אשר העניקו לאנשים כאבי ראש כה רבים בניסיון להבין את המדע מול המקרא מסתכמים ב- 31 משפטים! ב- MIT בספריית היידן ישנם כ- 50,000 ספרים העוסקים בהתפתחות היקום: קוסמולוגיה, כימיה, תרמודינמיקה, פליאונטולוגיה, ארכיאולוגיה, הפיסיקה של אנרגיית העל של היקום. במעלה הנהר בספריית וייגר אשר באוניברסיטת הרוורד מוחזקים קרוב לוודאי 200,000 ספרים בנושא זה. התנ''ך מקציב לנו 31 משפטים. אין לצפות שבקריאה רגילה של משפטים אלה תגלו כל פרט המוסתר בתוכם. מובן מאליו שאנו נצטרך להעמיק על מנת לדלות את המידע מתוכם. הרעיון לחפור עמוק יותר אינה רציונליזציה. התלמוד (חגיגה, פרק ב') אומר לנו שמתחילת המשפט הראשון של התנ''ך עד לתחילת הפרק השני, מובא הטקסט כולו בצורת משל. עתה שימו עצמכם בדפוס החשיבה שלפני 1500 שנה, זמן התלמוד.

מדוע שיחשוב התלמוד שזהו משל? האם הייתם חושבים שבאותה תקופה התקשו להאמין שאין בכוחו של האלוקים לברוא את היקום בשישה ימים? האם ניצבה בפניהם בעיה בקשר לכך? לנו ישנה בעיה בכך עם חקר היקום והנתונים המדעיים העכשוויים שברשותנו. אולם 1500 שנה לאחור? מה הבעיה עם שישה ימים? אין בעיה. אם כן כאשר החכמים הפרידו שישה ימים אלו מלוח השנה וטענו שכל הכתוב אודותם הנו משל לא היה זה משום שניסו להצטדק לאחר מה שראו במוזיאון המקומי, לא היה מוזיאון מקומי. אף אחד לא חפר לגלות ממצאים עתיקים. העובדה היא שבחינה מקרוב של המקרא מבהירה שקיים מידע חבוי ומקופל בין השורות ומתחת לפני השטח. הרעיון של חיפוש אחר משמעות עמוקה בתורה אינה שונה מחיפוש משמעויות עמוקות במדע. אם הנך נמנה עם אלה הקמים מוקדם בבוקר התבונן מעלה והנה השמש זורחת במזרח. המתן שעות מספר והנה השמש נוטה לשקוע במערב. ''קריאה'' פשוטה הנה: ''שוב השמש מסתובבת סביב כדור הארץ.'' אולם קיים הרבה מעבר לכך. מה בדבר שכדור הארץ סובב על צירו? ואם נתעלם משאר היקום ונתמקד ביחסי שמש - כדור הארץ בלבד אין זו השמש שנעה אם כי זוהי התחושה האנושית. במערכת שמש-כדור הארץ, השמש היא זו חסרת התנועה ואילו כדור הארץ נע סובב על צירו לאמור שברגע זה ממש אנו נעים כ- 1287 ק''מ בשעה.

הנה העננים נעים במהירות אך אין זה כך כיוון שהכל נע יחדיו. אין אנו חשים בזאת כוון שזוהי מהירות מתמדת, אין האצה בתנועה כך שאנו חשים כאילו אנו עומדים במקום. אנו סובבים משך 24 שעות ביממה לקבלת יום ולילה. כדור הארץ שלנו מקיף את השמש במהירות של כ- 32 ק''מ לשניה וכל מערכת השמש נעה סביב מרכזה בגלקסיה שלנו במהירות של כ- 402 ק''מ בשניה. ואנו לא חשים בכך. ובכן כאשר גלילאו התווכח וטען שכדור הארץ נע, נשלח למעצר בית. כפי שאנו מתבוננים בעמקות יתר במדע, חובה עלינו להתבונן באותו האופן במקרא. לפני אלפי שנים למדנו שקיימת שנינות בטקסט המרחיבה את משמעות הכתוב הרבה מעבר לקיים. שנינות זו אני מתכוון לגלות.

ההיסטוריה של הטבע וההיסטוריה האנושית - קיימים מקורות יהודיים קדומים המספרים לנו שלוח השנה הנו בין שני חלקים. (בויקרא רבא 1500 שנה טרם זמננו נאמר כך מפורשות) . בנאום הסיום של משה רבנו הפונה אל העם הוא אומר: אם ברצונכם לראות את טביעת אצבעותיו של ה' ביקום: ''זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'' (דברים לב' ט). הרמב''ן בשם הקבלה אומר: מדוע מחלק משה את הזמן לשני חלקים – ימות עולם וימי הדורות כיוון שימות עולם הם ששת ימי בראשית ושנות דור ודור מאז ימי אדם הראשון והלאה. משה רבנו אומר שביכולתנו לבחון את טביעת אצבעו של ה' ביקום באחת משתי דרכים. התבונן בתופעת ששת ימי בראשית - התפתחות היקום באשר היא מדהימה. ואם זה אינו מרשים אותך דיו עיין אך ורק בהתפתחות האנושית מאדם הראשון – תופעת ההיסטוריה האנושית. כך או כך תמצא את חותמו של ה'. לאחרונה, נפגשתי בירושלים עם פרופ' לאון לדרמן, בעל פרס נובל בפיסיקה.

שוחחנו בענייני מדע כמובן. ותוך כדי שיחה אמרתי: ''מה עם רוחניות לאון?'' והוא השיב: ''שרודר, אדבר אתך בענייני מדע, בכל הקשור לרוחניות, דבר עם החברה מעבר לכביש – אנשי הדת.'' ואז המשיך: ''אבל אני מוצא דבר מה שלא מן העולם הזה בבני ישראל השבים חזרה לארץ ישראל''. מעניין, החלק הראשון בהצהרתו של משה רבנו: ''זכור ימות עולם..'' אודות ששת ימי בראשית לא הרשים את פרופ' לדרמן, אולם ''בינו שנות דור ודור..'' ההיסטוריה האנושית, הרשימוהו. פרופ' לדרמן לא רואה כל דבר מוזר באסקימוסי האוכל דגים ליד החוג הארקטי, ביווני האוכל מוסקה באתונה, אולם הוא מוצא משהו שלא מן העולם הזה בכך שיהודים אוכלים פלאפל ברחוב יפו. מפני שזה לא היה צריך לקרות, אין בכך כל הגיון היסטורי שהיהודים ישובו לארץ ישראל אלא שכך שקרה. זהו תפקידם של היהודים בעולם. לשמש כהוכחה. אין אנו חפצים שכל העולם יתייהד אלא רק לגרום להבנה שההיסטוריה אינה אקראית, קיים כיוון בזרימת ההיסטוריה והעולם נוכח בכך באמצעותנו. אין זה מקרה שישראל מופיעה בעמוד הראשון של ניו-יורק טיימס יותר מכל דבר אחר.

מהו ''יום''. נשובה לששת ימי בראשית. קודם לכל אנו יודעים כי כאשר לוח השנה במקראי מדבר על שנת 5758 , עלינו להוסיף ''עוד שישה ימים''. לפני מספר שנים רכשתי מאובן של דינוזאורוס שתוארך מלפני 150 מליון שנים. (זו הייתה חולית צוואר של פליסיאוזאורוס ואשמח להראותה לפניכם באם תבואו לבקרני בירושלים). ביתי בת השבע אמרה: ''אבא, דינוזאורוס? איך יתכן שהיה דינוזאורוס לפני 150 מליון שנה כאשר המורה לתנ''ך שלי אמר שטרם מלאו לעולם שלנו 6000 שנה?'' הצעתי לה לפתוח ספר תהילים פרק צ' פסוק ד ושם, אמרתי לה תמצאי דבר מה מדהים: ''כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמורה בלילה'' אולי מהפרספקטיבה של המלך דוד או לחילופין מנקודת מבטו של הבורא, הזמן שונה מכפי שאנו מכירים אותו.

התלמוד במסכת חגיגה פרק ב' מנסה לרדת לעומקו של הטקסט ע''י בחינת המילה חושך. מילה זו הופיעה לראשונה בבראשית א' ב. כאן קובע התלמוד שזו הנה אש שחורה, (אנרגיה שחורה). סוג של אנרגיה כה חזקה עד כי אין אנו מסוגלים אפילו לראותה. שני פסוקים מאוחר יותר (שם א, ד) מופיעה המילה חושך בשנית , הפעם קובע התלמוד שזוהי חשכה לאמור העדר של אור. אין לראות אף מילים אחרות במובנם המקובל. לדוגמא: ''מים'', הרמב''ם טוען שבשפה המקורית של הבריאה מים הנם גם אבני הבניה של היקום. דוגמא נוספת: (בראשית א' ה) ''ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד:''. בפעם הראשונה נקבעה כמותו של יום – ערב ובוקר. הרמב''ם דן במשמעות ערב ובוקר. האם אלו הן השקיעה והזריחה? זה אמנם נראה כך. אולם הרמב''ם מדגיש את הבעייתיות בכך.

הטקסט מציין: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ויהי ערב ויהי בוקר יום שני, ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי, ורק אז ביום הרביעי מופיעה השמש. הקורא הנבון, אומר הרמב''ם, יבחין בבעיה המתעוררת: הכיצד קיים המושג ערב ובוקר בשלושת הימים הראשונים כאשר השמש מוזכרת רק ביום הרביעי? אנו יודעים שמחבר התנ''ך, גם אם אתם חושבים שהיו אלה חבורת בדואים מסובים סביב מדורה, דבר אחד וודאי – המחבר היה חכם מאד. הוא או היא הפיקו רב מכר בן אלפי שנים. אשר על כן אין אנו יכולים לייחס את הופעת השמש ביום הרביעי לטיפשותו של המחבר. ברי לנו שישנה מטרה להופעת השמש ביום הרביעי והכוונה היא שככל שעובר הזמן ובני האדם מבינים יותר אודות היקום נוכל להמשיך ולהעמיק אל תוך המקרא. המקרא משתמש במילים ויהי ערב שלא במובנם המקובל. הרמב''ן אומר שהאותיות ע-ר-ב שורש המילה ערב מסמלות ערבוביה תוהו ובהו חוסר סדר ולכן זמן זה נקרא ערב.

כשאר השמש שוקעת והראיה מטשטשת. הפירוש המילולי של ויהי ערב אם כן הוא: ויהי חוסר סדר. מנגד משתמשת התורה במילה בוקר שהיא ההיפוך הגמור של ערב בהיותה בקורת, סדר, היכולת להבחין. לכן לא נראה צורך להזכיר את השמש לפני היום הרביעי. כיוון שמערב לבוקר ישנה זרימה מאי סדר לסדר, מכאוס לקוסמוס, וזרימה זו (על כך יעיד כל מדען) אינה יכולה להתרחש ללא הכוונה. סדר לעולם לא ינבע מחוסר סדר באופן ספונטני. חייב להיות מורה דרך למערכת. זוהי הצהרה חד משמעית. סדר לא יכול להיווצר ממצב של חוסר סדר ע''י ריאקציה אקראית. (הדבר יתכן בהסתברות כל כך נמוכה עד כי המדענים נוטים להתייחס לסיכוי זה כאל אפס.) נרד לים המלח נתבונן בגבישי המלח וישאל השואל: ''אני מבחין בסדר של גבישי המלח, האם אתה טוען שה' שם למעלה יצר כל גביש וגביש?'' התשובה שלילית כמובן, הם התפתחו באילוץ חוקי הטבע שהם חלק מן הבריאה. חוקי הטבע התוו את התפתחות היקום. קיימים התפתחויות בכמות בלתי רגילה אשר הוצפנו בסיפור ששת ימי בראשית ואינם כלולים בטקסט במישרין.

אחרת, היתה לנו בריאה כל משפט שני. בכוונת התורה להפתיע אותנו בזרימת הסדר המתחילה מפלסמה כאותית ומסתיימת בסימפוניה של החיים. יום אחר יום העולם מתפתח מרמה אחת לגבוהה ממנה – סדר מתוך אי סדר. זוהי אם כן טרמינולוגיה טהורה והיא מתוארת במילים בנות 3000 שנה.

בריאת הזמן - כל יום בבריאה מוספר. אולם קיימת אי רציפות באופן מספור הימים. הפסוק אומר: ''ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד:'' אולם ביום השני נאמר: ''ויהי ערב ויהי בוקר יום שני:'' במקום שיאמר: ''ויהי ערב ויהי בוקר יום שניים:'' והתורה ממשיכה בדפוס זה: יום שלישי, רביעי, חמישי, שישי. רק ביום הראשון משתמש הכתוב באופן אחר, לא יום ראשון אלא יום אחד. הרבה תרגומים לועזיים שגו כאשר החליפו יום ''אחד'' ביום ''ראשון'' זאת מאחר שעורכי הטקסט רצו את הדברים נאים ועקביים. אולם הם התעלמו מן המסר הקוסמי הכתוב! הבדל איכותי, כפי שמבאר הרמב''ן בין אחד לראשון. אחד הוא מוחלט ואילו ראשון הנו יחסי. הרמב''ן קובע שביום הראשון נברא הזמן.

זוהי תובנה פנומנלית - זמן נברא. אני מסוגל להבין בריאת חומר אפילו בריאת חלל, אבל זמן? אין בוראים זמן? שלא כחומר או חלל או אנרגיה, אין אפשרות לראות זמן, לאחוז אותו, בריאה זו איני יכול להבין. לפני 800 שנה הגיע הרמב''ן לתובנה זו מתוך הנוסח ''יום אחד'' שבתורה. זה בדיוק מה שלימד אותנו איינשטין בחוק תורה היחסיות שלו. הייתה בריאה לא רק של חלל וחומר אלא של הזמן עצמו.

תורת היחסות של איינשטין - אנו בוחנים את היקום וטוענים שהוא בן 15 מיליארד שנה. זוהי תפיסת הזמן שלנו. ומהי אם כן תפיסת הזמן של התנ''ך? כיצד הוא מבין ''זמן''? שמא באופן שונה וזהו הגורם להבדל הגדול. אלברט איינשטין לימדנו שהמפץ הגדול הביא לקיום לא רק חלל וחומר אלא שהזמן היה חלק מן המארג. זמן הוא מימד. זמן מושפע מתפיסתנו שלנו אותו.

הדרך בה אנו מבחינים בזמן תלוי במקום בו אנו מצויים וצופים בו. דקה אחת על הירח חולפת מהר יותר מזו שעל כדור הארץ ואילו דקה אחת על השמש חולפת לאט יותר. הזמן על השמש נמתח כך שאילו הניחו שעון על גביו היה השעון מתקתק לאט יותר. ההפרש קטן אבל ניתן למדידה ואכן נמדד! לו יכולנו להבשיל תפוזים על השמם הם היו מאחרים יותר להבשיל. האם היינו אנו מרגישים בזמן החולף לאט? לא, כיוון שאנו חלק מן המערכת בכל מקום בו נהיה אנו מתואמים עם השעון המקומי. לו יכולנו להתבונן ממערכת אחת לשניה היינו חשים בזמן באופן שונה. משום ההבדלים במהירות ובכוח המשיכה. אביא דוגמא: ערב אחד עת הסבנו לארוחת ערב, שאלה ביתי בת ה- 11 איך אני מסוגל לקבל מיליארדי שנים לפי תפיסת המדע עם אלפי שנים בתפיסה המקראית.

תשובתי הייתה: דמייני לעצמך כוכב לכת שבו חולפות 3 דקות בעוד שעל כדור הארץ חולפות שנתיים ימים. מקומות כגון אלה נצפו והם קיימים אולם תנאי הקיום בהם קשים ואין אפשרות להגיע אליהם. אולם ניתן לערוך ניסוי מחשבתי: שנתיים ע''ג כדור הארץ = ל- 3 דקות על הפלנטה. ''גדול!'' , אמרה ביתי, '' שלח אותי לפלנטה הזו. משך שלוש דקות אכין שעורי בית לכשאחזור, אין שעורים לשנתיים..'' לא רע, בהנחה שהיא בת 11 בעזבה היא מבלה 3 דקות על כוכב הלכת ואז חוזרת הביתה. ( המסע אינו עורך זמן ) גילה יהיה 11 שנה ו- 3 דקות בעוד חבריה יהיו בני 13 שנה. לו התבוננה אל כדור הארץ בעודה על כוכב הלכת, הייתה תחושתה כאילו כולנו כאן נעים מאד מהר בעוד שאנו היינו רואים אותה נעה לאט. מי צודק? האם שנתיים או 3 דקות? התשובה היא גם וגם. שניהם התרחשו באותו זמן. זוהי מורשתו של אלברט איינשטין.

ישנם מיליארדי מקומות ביקום שאם יכולנו להניח שעון באחד מהם היה השעון מתקתק כה לאט שמבחינתו, לו יכולנו לשרוד זמן כה רב, היו חולפים 15 מיליארד שנה בעוד שבאותו מקום בו הנחנו את השעון, היו חולפים רק שישה ימים. איש אינו יכול לחלוק על נתון זה.

מסע בזמן והמפץ הגדול - כיצד כל זאת מסייע לנו לפרש את המקרא? כיוון שהתלמוד והמפרשים טוענים כביכול שששת ימי הבראשית מונים 24 שעות בכל יום. הבה נבחן זאת באופן מעמיק יותר. המקורות היהודיים המסורתיים אומרים שאין אנו יכולים לדעת מה היה בטרם בראשית. לא ניתן לדעת מה קדם ליקום. במדרש מובאת השאלה מדוע מתחילה התורה באות: ב כיוון שאות זו סגורה בכל צדדיה להוציא צידה הקדמי. אשר על כן אנו מנועים מלדעת מה בא לפני ראשית אלא ממנו ואילך. הרמב''ן המקובל מרחיב ואומר: אף כי הימים בני 24 שעות כל אחד, הם הכילו ''כל ימות העולם''. כל הגילים וכל הסודות של היקום. הרמב''ן ממשיך ואומר כי לפני היקום לא היה מאומה….אבל אז לפתע הופיעה כל הבריאה כנקודה זעירה. הרמב''ן נותן ממדים לנקודה זו: משהו זעיר כגרגר החרדל. והוא ממשיך ואומר שזו הייתה הבריאה הפיזית כולה. כל שאר הבריאה הייתה רוחנית.

הנפש (נשמת בעלי החיים) והנשמה האנושית. מבחינה פיזית הנקודה הזעירה היא כל מה שהיה. כל השאר היה אלוקים. בנקודה זעירה זו היה החומר הגולמי הנחוץ ליצירת כל השאר. הרמב''ן מתאר חומר זה כ: ''דק מאד אין בו ממש''. וגרגיר זה ללא תוכן כמעט הפך לחומר כפי שאנו מכירים אותו. הרמב''ן ממשיך וכותב: ''משיש, יתפוס בו זמן''. מרגע שנוצר החומר אחז בו הזמן. ברגע שנקודה אפסית זו החלה להתעבות, להתקרש ולהתמזג החל השעון המקראי את הילוכו. המדע הוכיח שקיים רק דבר אחד נטול תוכן חומרי שיכול להפוך לחומר והוא האנרגיה. הנוסחה המפורסמת של איינשטיין E=MC2 מגלה לנו שאנרגיה יכולה להשתנות לחומר ומרגע שהשתנתה לחומר מתחיל הזמן לפעום. הרמב''ן הצהיר הצהרה גאונית. איני יודע אם הכיר את חוקי תורת היחסות, אולם אנו מכירים אותם כעת.

אנו מודעים לכך שאנרגיה – קרני אור, גלי רדיו, קרני גמא, קרני X נעים במהירות האור – 300 מיליון מטר בשניה. במהירות זו הזמן עומד מלכת. היקום מזדקן ואילו הזמן מתעורר רק כאשר ישנו חומר. רגע זה ''משיש יתפוס בו זמן'' נמשך כ- 1/100,000 של שניה זמן אפסי אבל זה היה כל הדרוש ליקום להתרחב מ- ''דק מאד אין בו ממש'' למערכת השמש כולה. מרגע זה קיים חומר והזמן שועט קדימה. השעון מתחיל כאן. העובדה שהמקרא אומר לנו: ''ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד'' באה ללמד אותנו זמן בתפיסה המקראית. איינשטין הוכיח שהזמן משתנה ממקום למקום ביקום וכן שזמן משתנה אף מנקודת מבט לנקודת מבט ביקום. ואילו המקרא מציין: ''ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד''.

עתה, במידה והתורה הייתה רואה את הזמן מימות משה והר סיני – הרבה אחרי תקופתו של אדם, לא היה הכתוב מציין ''יום אחד''. מכיוון שעד מעמד סיני חלפו מיליוני ימים וכיוון שהיו ימים רבים להשוותם ליום האחד היה נאמר היום הראשון. ביום השני לבריאה, המקרא מציין יום שני וזאת מאחר שהיה כבר יום אחד שניתן להתייחס אליו. נוכל לומר ביום השני ''מה קרה ביום הראשון'' אולם לא נוכל לומר ביום הראשון ''מה קרא ביום הראשון'' מכוון ש-ראשון מרמז שיש מקום להשוואה – סידרה קיימת ולא הייתה סידרה קיימת, יום אחד הוא כל מה שהיה. גם אם הייתה התורה מתייחסת לזמן מאז תקופתו של אדם הראשון, גם אז הייתה משתמשת במילים ''יום אחד'' כיוון שלפי הצהרתה היו ששה ימי בראשית. התורה אומרת ''יום אחד'' מכוון שהיא מביטה קדימה מבראשית והלאה. מהו גיל היקום? שישה ימים עד לימיו של אדם הראשון.

אנו מתבוננים לאחור בזמן וטוענים כי היקום קיים 15 מיליארד שנה. אבל כל מדען יודע שכאשר הוא אומר: היקום בן 15 מיליארד שנה, יש חלק שני למשפט שלא נאמר: '' היקום בן 15 מיליארד שנה כפי שהוא נראה מנקודת הציון זמן – מרחב בו אנו מצויים. זוהי נקודת ההשקפה היחסית של איינשטין. נקודת המפתח היא שהתורה מתבוננת קדימה בזמן, מנקודת ציון שונה מאד בזמן-מרחב וזאת כאשר היקום היה קטן. אולם מאז גדל היקום ונפרש. החלל התרחב והתרחבות זו שינתה לחלוטין את תפיסת הזמן. נסו לחזור בדמיונכם מיליארדי שנים לאחור לתחילתו של הזמן. בנקודה בו התממש הזמן קיימת כבר קהילה אינטליגנטית (דמיוני ביותר…) לקהילה זו יש מכשיר לייזר והם עומדים לשגר פרץ קרני אור.

כל שניה פעימת אור, שניה פעימה וכו' ומיליארדי שנה אחרי-כן מרחק רב בקו הזמן, אנו כאן על כדור הארץ מחזיקים אנטנה לוויינית וקולטים את פעימות האור. וכל פעימה מכילה מידע האומר: '' אנו שולחים לכם פעימת אור כל שניה''. (ניתן להעביר מידע באמצעות קרני אור ע''י סיבים אופטיים). חולפת שניה ופעימה שניה נשלחת. אור עובר מאה מיליון מטר בשניה אחת, כך שבתחילה מפרידות בין הפעימות 300 מיליון מטר. הן עוברות בחלל משך מיליארדי שנים והן עומדות להגיע לכדור הארץ מיליארדי שנה לאחר שילוחן. אולם האם היקום עומד במקומו? לא, היקום מתפשט וזה אומר שהיקום מתרחב לחלל הריק סביבו. אולם ישנו רק היקום אין חלל סביבו אם כן היקום מתרחב ע''י כך שהחלל בו ''נמתח''. כך שהפעימות האור עורכות מסע בין מיליארדי שנה ובמקביל היקום מתפשט והחלל נמתח ומה קורה להן? החלל ביניהן נמתח אף הוא כך שהמרחק ביניהן גדל. מיליארדי שנה אחר כך כאשר מגיעה הפעימה הראשונה אנו קוראים ''וואו, פעימה!'' והמידע המוטבע בה אומר: ''אנו שולחים פעימה כל שניה…'' אנו מכנסים את חברינו ומצפים לפעימה הבאה האם היא תגיע שניה לאחר מכן? לא. שנה? אולי מיליארד שנה. מכוון שבהתייחס למשך הזמן בה עברה פעימת האור תקבע כמות ההתרחבות של היקום. זהו חקר היקום (קוסמולוגיה) התקני.

15 מיליארד או שישה ימים? כיום, אנו מביטים על הזמן נע לאחור. אנו רואים 15 מיליארד שנים. בהתבוננות קדימה מנקודת הזמן בה היקום היה קטן מאד- מיליארדי פעם קטן יותר, אומרת התורה שישה ימים. האמת ששני הגרסאות עשויות להיות נכונות. המרגש בשנים האחרונות בחקר היקום הנו שיש לנו עתה את הידע לקבוע את היחסיות בין נקודת הזמן מבראשית יחסית לנקודת הזמן כיום. אין זה מדע בדיוני יותר, כל אחד מתריסר ספרי פיסיקה מביא מספר זהה. היחס הכללי בין נקודת זמן נתונה בסביבות ההתחלה לבין נקודת זמן כיום הנו מיליון מיליונים לאמור 1,000,000,000,000 אם כך כאשר צופה מבראשית מתבונן קדימה בזמן ואומר: ''אני שולח לכם פעימה של אור כל שניה,'' האם אנו נראה פעימות אלו כל שניה? לא. אנו נחזה בפעימות הללו כל מיליון מיליונים של שניה. כיוון שזהו אפקט התפשטות היקום. התורה אינה אומרת כל שניה. היא מזכירה: שישה ימים. אם היה נאמר בתורה: מידע נשלח משך שישה ימים האם היינו מקבלים אינפורמציה זו כשישה ימים? לא , היינו מקבלים מידע זה כמיליון מיליונים של ימים מכוון שנקודת מבטה של התורה מבראשית קדימה בזמן. שישה מיליוני מיליונים ימים הוא מספר מעניין. כמה זה יהיה בשנים? לחלק ב- 365 והתוצאה היא 16 מיליארד שנים.

בקרבת הערכת הזמן העכשווית. ניחוש לא רע מלפני 3000 שנים. הדרך בה שתי תוצאות אלה מתאימות הנה יוצאת מן הכלל. איני מדבר כאיש דת, אני קובע עובדה מדעית. לא אני שלפתי מספרים אלה מתוך הכובע. אשר על כן הובלתי את ההסבר לאט מאד כך שתוכלו לעקוב אחריו שלב אחר שלב. עתה נוכל לצעוד צעד נוסף קדימה. הבה נבחן את התפתחות הזמן, יום אחר יום, בהתבסס על גורם ההתרחבות. בכל פעם שהיקום מכפיל עצמו תחושת הזמן נחלקת בשנים. כאשר היה היקום קטן מימדים היה כופל עצמו במהירות רבה. אולם ככל שהיקום גדל, זמן ההכפלה הפך ארוך יותר. שיעור התפשטות זה מצוטט בספר: ''The principle of Physical Cosmology '' ספר לימוד נפוץ ברחבי העולם.

המסקנות המתבקשות הן כדלקמן: • היום התנכי הראשון נמשך 24 שעות מנקודת הזמן ההתחלתי אולם אורכו מבחינת נקודת הזמן שלנו הוא 8 מיליארד שנים. • היום השני נמשך 24 שעות בתפיסה המקראית ולתפיסתנו מחצית מן היום הראשון לאמור:4 מיליארד שנים. • היום השלישי אף הוא מחצית מקודמו 2 מיליארד שנים. • היום הרביעי מיליארד שנה. • היום החמישי חצי מיליארד שנה. • היום השישי רבע מיליארד שנה כאשר מחברים את סך השנים מקבלים את גילו של היקום: 15.75 מיליארד שנה. מספר זהה לזה של חקר היקום המודרני. האם זהו מקרה בלבד? אולם ישנו דבר נוסף, המקרא מדקדק ומציין מה נברא בכל אחד מן הימים. עתה תוכלו להתבונן אל חקר היקום, חקר המאובנים, ארכיאולוגיה ולבחון את ההיסטוריה של העולם ולבדוק שמא הם מתאימים יום אחר יום. ואציע לכם רמז: הם מתאימים כך שיעבירו צמרמורת בעמוד השדרה שלכם. המאמר תורגם מן השפה האנגלית באדיבותו של מר יצקן אריה. צוות הידברות מודה למר יצקן על הרשאתו לפרסום המאמר הנ''ל.

הפקולטה למדעי האמונה: ספר חדש בנושא תורה ומדע

פרטים: קטגוריה: תורה ומדע; פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:48; נכתב על ידי Super User; כניסות: 270

הפקולטה למדעי האמונה: ספר חדש בנושא תורה ומדע

דודו כהן, ערוץ 7

כמו לא מעט סיפורים טובים, גם סיפור הוצאת 'עובדה', הספר החדש של מאור פז, החל בנסיעה תמימה במונית. פז, ירושלמי בשנות הארבעים לחייו, בעל ידע בתורה ובמדע שבמקצועו אף עוסק בתפר שביניהם, שמע מנהג המונית שהוא עייף מהנוסעות שקדמו לו, שבמהלך כל הנסיעה התווכחו איתו על הסתירות בין התורה למדע, מתוך נקודת מבטן הרחוקה מאמונה.

"הואיל ובאותם ימים נחשפתי למכר שהיה מדען ודווקא התקרב ליהדות, הרגשתי שמשהו כאן צורם", משחזר פז את תחושותיו בעקבות השיחה. "אם יש התקרבות כה ברורה בין המדע לדת, כפי שטען אותו מדען, מדוע האנשים שברחוב עדיין משוכנעים שהכול סותר ונסתר? החלטתי להרים את הכפפה ולבדוק את הדברים אחת ולתמיד. רציתי להפעיל את האנשים הנכונים כדי לברר מה האמת ולהנגיש את החומר הזה לציבור".

כך נולד הספר 'עובדה' שיצא לאחרונה לחנויות הספרים ומהווה תיעוד מעניין וייחודי של השילוב בין תורה ומדע. אמנם בעבר ראו אור לא מעט ספרים בתחום, אך ספרו החדש של פז תוקף את הנושא מכיוונים רבים וחדשניים, על ידי ראיונות עומק עם לא פחות מעשרים מדענים – שלושה מהם, אגב, הלכו לעולמם במהלך איסוף החומרים לספר. כולם מדענים מרמת פרופסור בלבד, וחלקם אף בעלי שמות עולמיים כמו פרופ' דוד קשדן, פרופ' יוסף ברנשטיין, פרופ' ירמיהו ברנובר, פרופ' אליה ריפס, פרופ' אנדרה היידו, פרופ' שלמה קליש, פרופ' יעקב ורדי, פרופ' ג'ורג' מנדלבאום, פרופ' אפרים מאיר, פרופ' עמוס ינון ועוד.

"המדע הוא רק כביש אל התורה"

"המדע – כביש מהיר לתורת ישראל" - זאת כותרת המשנה של הספר, שהופך את הקערה על פיה בכל הקשור לתפיסה שרווחה עד לפני כמה שנים לגבי יחסי הגומלין בין המדע לתורה. פז הוא אחד הראשונים שמציב את המדע ככביש בלבד אל תורת ישראל, וזאת מפי המדענים עצמם.

'עובדה' בולט גם בשל קלילותו היחסית, למרות העיסוק בנושא כבד לכאורה. הפורמט עצמו מאוורר ולא מאיים: חלק הארי של הספר הוא כאמור ראיונות עם המדענים השונים, בליווי דיוקנים מאוירים שלהם, ומעבר לכך מופיעים פרקי מבוא קצרים כמו "במה לא יעסוק הספר", "כל הספר על רגל אחת" (בדיחות בנושא) ועוד אתנחתות שמעניקות זווית אחרת על האספקטים השונים הנידונים בו.

פז גייס לשורותיו צוות רחב ובעל ניסיון, ויחד הם הסתערו על הקליקה של המדענים בעלי התשובה וראיינו כעשרים מהבולטים שבהם ביסודיות, כדי להבין אחת ולתמיד האם יש סתירה כלשהי בין תורה למדע, או שזו רק אגדה אורבנית בלתי מבוססת.

"הקטע המרתק הוא דווקא מה שלא ציפינו לו מראש: סיפורי החיים העשירים, שלא היו בכלל במטרת הספר", מספר פז. "זה היה פשוט בלתי אפשרי לצנוח על המרואיין היישר בשאלות הכבדות, בלי לשמוע קצת על הרקע האישי שלו, מאין הוא בא ולאן הוא חשב שהוא הולך. כך התגלו להם מבלי משים לא מעט סיפורים דרמטיים שיכלו לפרנס כמה סרטי אקשן. בעריכה ניסינו לתמצת את החלק הזה, אבל זה בהחלט צף, והניסיון מראה שדווקא הסיפורים הללו גנבו את ההצגה, לפחות לרבים ממי שקוראים את הספר בפעם הראשונה".

מה עמד מאחורי ההחלטה לכתוב ספר דווקא בפורמט של ראיונות?

"כשלעצמי חשבתי שיש משהו מרתק בתופעה הזאת של אנשים שחוזרים בתשובה בגיל מתקדם, ועוד מעזים לעשות זאת בתוך עולם האקדמיה. בדרך כלל, עד מהרה אנשים כאלה מבינים שאין להם מה לחפש עוד במעוז האפיקורסות, אבל האישים שהספר עוסק בהם דווקא המשיכו את הקריירה המדעית שלהם באותם המקומות, וזה כבר מתחיל להיות מעניין.

"מה שמעניין עוד יותר הוא כיצד מתמודד אדם כזה עם הר הסתירות שבין תורה למדע. היה לי ברור שגם אם בעל תשובה מן השורה יכול למרוח איכשהו את הסוגיה הזו, הרי שפרופסור שנשאר בתוך העולם האקדמי בוודאי לא יוכל לחמוק מהעיסוק בנושאים הללו באופן מעמיק, ולפיכך הם יוכלו להחכים אותנו אחת ולתמיד בכל הסיפור הזה של תורה ומדע. לא רציתי לשמוע את הקלישאות המוכרות אלא משהו חדשני, מקורי. חשבתי שאלה האנשים הנכונים, ואכן התוצאה לא אכזבה".

למי שאין כלל התלבטות באמונתו, יש טעם לקרוא את הספר?

"לא פגשתי עד כה שום אדם שטען שאמונתו לא התעצמה מקריאת הספר. פגשתי הן חילונים, הן דתיים והן חרדים שטענו שזו הייתה חוויה שכלית מדהימה. בכל אחד מהפרקים יש די הרבה חידושים גם לנפש הספקנית וגם לנפש המאמינה בתום. זה ספר שיש בו הרבה העשרת ידע. מדובר כאן באנשים שהספיקו לבלות בארצות ניכר יותר שנים משהספיק הקורא הממוצע לבלות באוויר העולם. אנשים שהספיקו לגמוע המון חומר מדעי עמוק שסיפק להם את תואר הפרופסור, והספיקו על הדרך גם לשנות אורח חיים מקצה לקצה. יש כיום הרבה בעלי תשובה, אבל בתוך האקדמיה זה דורש אמון מלא בצדקת הדרך, גם ברמה הלוגית. קריאת הספר יכולה להיות ממש אירוע מכונן בחייהם של אנשים שמתעניינים בנושא".

מה היו הקריטריונים לבחירת המרואיינים?

"הקריטריונים היו מאוד חדים וברורים: רציתי מדענים ברמה גבוהה, ולכן תואר הסף היה פרופסור. כמובן שיש המון דוקטורים בעלי רמה והישגים גבוהים שיכולנו לשלב, אבל דווקא משום כך רציתי להקל את מלאכת התחקור והברירה ולגשת מראש לכמות מצומצמת של אנשים. גם ככה הגענו לכמעט ארבע מאות עמודים גדושים. בנוסף לכך רציתי אנשים שעברו בעצמם תהליך של שינוי דרמטי בעולם המעשה, כי רק מי שמוכן להתאמץ למען דעותיו ועמדותיו, יש סיבה שאנשים ירצו בכלל להאזין לו. רצינו גם לקחת אנשים שהמשיכו בתוך העולם האקדמי לאחר השינוי, כי זוהי ליגה אחרת. אלו אנשים שלא יוכלו להשיב לנו 'כי ככה אני מאמין, וזהו זה'".

מצאת איזשהו מכנה משותף בין המרואיינים?

"כן, והופתעתי מאוד. מדובר באנשים ששונים כמתבקש זה מזה בהמון היבטים, הן במקצועם והן בתכונותיהם, אך המשותף הבולט שמצאתי בהם הוא ענווה. מדובר כאן בענווה שאינה יודעת שובעה, ענווה אצילה וטהורה. מפאת המבנה הראיוני של הספר, מסתבר שהקוראים לא יחושו את הענווה, שהתשובות הנחרצות לעתים מאפילות עליה, אך מי שיש לו היכרות אישית עם אישים אלו מכיר את הענווה המיוחדת שלהם".

בין אמונה למטוס

אחד המרואיינים הבולטים בספר הוא פרופ' גבריאל הנדלר, חוקר ביצועים והחלטות אשר פרש לגמלאות מאוניברסיטת תל אביב. הנדלר לא רק הכיר את הסוגיות המדעיות-אמוניות דרך עבודתו, אלא גם התחזק מהן ברמה האישית, לאחר שצצו אצלו ספקות באמונה.

"שלא כמו שאר המרואיינים בספר, אני בעצם באתי מבית דתי, אבל דתי מודרני כזה", הוא מספר. "הייתי איש אקדמיה. לא למדתי בישיבה אלא בבית ספר דתי בחוץ לארץ. הייתי דתי לייט, מודרן אורתודוקס במובן החלש של המילה. אחד שמתנהל כמצוות אנשים מלומדה. בסביבות גיל שלושים התעוררתי לשני ספקות מרכזיים: האחד לגבי עצם קיום הבורא, והשני סביב השאלה האם התורה היא משמיים או לא. כל השאלות שהייתי צריך אולי לשאול בגיל צעיר יותר, עלו אז".

אז איך דווקא המדע העניק את התשובות?

"היו כמה שנים שבעקבותיהן אמרתי לעצמי 'טוב, הגעתי לאיזושהי פסגה בנושא המדעי, אבל עכשיו צריך לברר שאלה יותר קיומית – מה אנחנו עושים כאן בעצם. הייתי רץ מרב לרב, התייעצתי גם עם מדענים, והיות שאני טיפוס חוקר שנוטה להיות מעמיק, לא נתתי לתשובות שבלוניות לספק אותי. מכיוון שאני עוסק בהסתברויות, אמרתי לעצמי 'אם כל העניין פה הוא הסתברותי - האמונה שלי אינה רצינית. מה, אסתמך על הסתברויות?'. הורדתי את הכיפה, ואז התחלתי במסע שבו השתמשתי בכלים של חקר הביצועים, ההסתברות וההוכחות, כדי לברר את הסוגיה".

מתי בפעם הראשונה הרגשת שאתה מתחיל להבין את התמונה הכוללת?

"הנקודה המרכזית שהובילה אותי בחזרה ליהדות, ובגדול, הייתה כשהתחלתי לחקור את המילה אמונה. מסתבר שהמילה הזאת לא מייצגת הסתברות. המילה הזאת היא משהו אחר לגמרי, אם מסתכלים באטימולוגיה שלה. התחלתי להבין שחז"ל משתמשים בה לא כמשהו הסתברותי, אלא כעניין של חוזק. התחלתי להבין שכל עניין האמונה ביהדות הוא לא סבירות. אתה צריך להיות בטוח, מבחינה שכלית, שיש אלוקים ושהתורה מהשמיים. ורק אז אתה יכול להתחזק באמונה. אתן דוגמה: אני לא טייס ולא מהנדס אווירודינמי. רובנו לא, אבל רובנו טסים בסוף. איך? כשאנחנו אוספים מידע מהמציאות, ומקבלים פיסות מידע מהסביבה שלנו, נקלט אצלנו עוד ועוד מידע. אני רואה מטוסים באוויר, קורא עיתונים וכו', ומתחיל להבין שהסבירות שהמטוס ישרוד את הטיסה מתל אביב לניו-יורק, גבוהה מאוד, ועולה כל הזמן, עד שבשלב מסוים אני מגיע למסקנה שכלית שבסופו של דבר ההסתברות שהמטוס ישרוד גבוהה, וקרובה מאוד למאה אחוזים. כאן מתחיל תהליך נפשי עמוק יותר, שבו אני מאמין בזה עד כדי כך שאהיה מוכן לטוס במטוס. אבל מה שקדם לזה הוא הסבירות. המשמעות היא כזו: התהליך המדעי של קליטת האינפורמציה קודם לאמונה עצמה. קודם אני צריך לדעת שזה מאה אחוז או קרוב למאה אחוז. ההלכה הראשונה בי"ד החזקה של הרמב"ם היא 'יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון'. הוא לא אומר שיש להאמין, אלא לדעת".

אז איך אפשר להוכיח את זה באופן ודאי ומוחלט, אם בכלל?

"אני לא אומר שצריכים הוכחה מתמטית. זה לא דבר לוגי-מתמטי, אלא כמו רעיון המטוס – אתה צריך להשתכנע שהדבר הזה נכון. אחר כך מתחילה האמונה עצמה, שהיא בעצם עבודת ה' לאורך כל החיים. אבל אמונה היא לא סבירות. את הרעיון הזה קלטתי מתוך מדע ההסתברות עצמו".

פרופ' הנדלר מסביר שהוא פיתח תהליך שמאפשר להשתכנע עמוקות בקיום הא‑ל, ובעובדת התורה מהשמיים. מדובר לדבריו בשתי שאלות, שהראשונה שבהן - קיום הא‑ל - היא הקלה ביותר. "זה דבר כל כך ברור, וגם הרבה קולגות שלי שאינם דתיים, אומרים 'ברור שיש משהו, זו לא שאלה'. בספר נתתי גם שכנוע לוגי עמוק שהבהיר לי כי קיום הבורא אינו מוטל בספק. מה שחשוב וקריטי לדור שלנו הוא נושא התורה מהשמיים, וזה מה שהעסיק אותי בעיקר - איך משתכנעים שאכן התורה משמיים. את התשובה לקחתי מהחשיבה המדעית, ובדקתי את הכול בכמה ממדים, שהם אורתוגונליים - כלומר, לא תלויים זה בזה. אחרי שהתעמקתי בזה, מצאתי עשרה ממדים שונים. לאחר עיון נוסף מצאתי שבכל כיוון וכיוון, הסבירות מאוד גבוהה".

חז"ל מקדימים את הפיזיקאים

הכיוונים שעליהם מדבר פרופ' הנדלר אמנם שונים ברובם, אך משלימים זה את זה בסך הכללי. באחד הנתיבים הוא מנתח, על פי הכתוב בספר הכוזרי, את הסיכוי שבו עם שלם ימציא התגלות שאירעה כביכול בעבר, ויעביר לדור הבא תרי"ג מצוות לא פשוטות לקיום, בלי סיבה אמיתית. לוגית, אם בוחנים את העובדות, מגיעים למסקנה שאי אפשר להמציא סיפור כזה, ולשכנע אבות לספר לבניהם שגם הם קיבלו מאבותיהם.

אם לא היה עוסק בתחום ההסתברות, פרופ' הנדלר מניח שלא היה מגיע לתובנות אלה. הוא אמנם מודה שגם אדם אינטליגנטי ממוצע יכול להגיע אליהן, אבל המדע נותן למעשה כביש מהיר יותר ליהדות, כמאמר כותרתו של הספר. "כיוון נוסף לדוגמה: עד לפני 100 שנה הייתה התנגשות גדולה בין המדע לבין האמונה. לא רק ביהדות, אלא גם בנצרות, בין תורת ה'בראשית' לבין הגישה הרווחת של המדע, שהחלה אצל אריסטו. הוא טען שהעולם קדמון. חלק גדול ממה שקרה בתנועת ההשכלה, היה בגלל הסתירות בין גילויי המדע לבין התורה. כתוצאה מתורת אלברט איינשטיין, בשלב יותר מאוחר, בערך ב‑47', הגיעו לתיאוריית המפץ הגדול. רק לאחרונה הגיעו לאישור יותר חזק שלה, עם הגלים של כוח המשיכה שגילו לפני יותר מחודש. כל הדברים האלה מצביעים על כך שהייתה התחלה לעולם. זו דוגמה טובה מאוד, שהורידה מחסומים. אם היה מחסום גדול מאוד עד לפני 100 שנה סביב הסיפור הבראשיתי, הוא הוסר".

אז היום המדע סותר פחות את התורה?

"אני טוען שהמדע לא סותר את התורה, אלא בדיוק להפך – דווקא תומך בה. לפני 30 שנה למדתי במסכת ברכות אגדתא שמבהירה שמספר הכוכבים הוא 10 בחזקת 18. זה לא נכתב במפורש, אבל כשעשיתי את כל החשבון, הגעתי למספר המדהים הזה. אני זוכר שישבתי באוניברסיטה בתל אביב, ואמרתי 'איך יכול להיות שהצביעו על מספר כה גבוה ולא ריאלי?'. הרמתי טלפון לידיד שלי באוניברסיטת תל אביב, מרצה לפיזיקה, ושאלתי אותו מה האומדן היום, והוא השיב '10 בחזקת 18'. מאז אמנם משערים שיש קצת יותר, אבל זה לא בטוח. ובכל מקרה, זה בערך סדר הגודל. הדבר מדהים: אגדתא בתלמוד נוקבת במספר, ורק אחרי המון שנים המדע הגיע לאותם נתונים.

"גם הנבואות שבתורה, שמראות שהדברים אכן התרחשו שנים רבות לאחר שנחזו, מחזקות זאת. היום אתה רואה שעם ישראל חזר לעצמו, וזה בלתי נתפס מבחינה היסטורית, שעם חוזר לארצו אחרי אלפיים שנה. הנבואות מתקיימות אחת לאחת. גם זה עוזר. יש כאמור עשרה כיוונים כאלה, וכל אחד מהם דורש הסבר מפורט בצורה נפרדת".

"הרעיון יכול להגיע גם בהקשר מוסרי: בהנחה שיש בורא לעולם, האם ייתכן שהוא ישאיר אותי לבד מול החלטות חשובות כמו הפלות או אכילת בשר? אין לי שום דרך לפתור בעיות כאלה בצורה אתית. זה שסוקרטס או אריסטו אמרו כך וכך, זה לא משנה. אחרים אומרים אחרת. חייב להיות קודקס שהבורא עצמו הוריד לעולם כסמן מוסרי".

אתה אומר בספר שהגעת לשכנוע לוגי שהתורה אמת ברמה כזו שאינך נותן אפילו אחד למיליארד לצד השלילי. לא מדובר בהגזמה?

"אינני חושב שזה מוגזם. כשאני לוקח את עשרת הכיוונים ומצליב אותם, אני מגיע למסקנה שאתה לא יכול לצאת מזה – הכיוון המוסרי, הכיוון המדעי, נבואות שהתגשמו וכו'. אם אני עושה את החשבון המתמטי, אין שום דרך שזה לא יהיה אמת. אפשר להגיע להסתברות גבוהה לכל כיוון. וכשמגיעים להסתברויות הכוללות והמצטברות, אתה מגיע למספר קרוב מאוד לאחד. לא יכול להיות שכל כך הרבה דברים הם מקריות. לכן אני עומד מאחורי האמירה הזו".

לשיטתך, כל מי שיבדוק את הטענות ברצינות יסיק כמוך?

"שאלה טובה. אני די מנוסה בזה, מכיוון שבמהלך השנים הייתי יושב עם קולגות ומסביר להם את זה ולעתים אף בלהט רב – ואכן יש לי כמה ידידים שהתהפכו לגמרי וחזרו בתשובה בגדול. אבל הרוב לא ממש התעניינו, והשאלה היא למה. אני יכול להעלות כמה השערות. דבר ראשון, וזה חוזר על עצמו פעם אחרי פעם, אחרי חמש דקות על כוס קפה הם אומרים 'עזוב, תשמע, אין לי כוח להיכנס לזה'. אני אומר 'זה דבר מאוד חשוב, השקעת עשר שנים כדי לקבל דוקטורט, למה לא תשקיע כמה דקות כדי להבין מה אתה עושה בעולם הזה בכלל?'. כאן זה שכל מול יצר. זה לא שכל מול שכל בלבד. בגלל שהאמונה מאוד מחייבת את היהודי, משהו בתת מודע שלו מתנגד. יש פה מאבק".

אבל כאן אנחנו לא מדברים על אמונה, אלא על הוכחות לוגיות, כמו שאתה אומר.

"זה נכון ולא נכון. דרוש מאמץ שכלי לא קטן כדי להגיע לתובנות האלה. כנראה שבכל זאת הצד היצרי עושה את שלו, וגורם לאדם שלא להתעניין באמת. זו לא עבודה חלקה. אם היית אומר למדען 'בוא תעזוב את המעבדה ואת כל ענייניך, ונדבר על כך במשך שבועיים', והוא היה מסכים - התוצאות היו אחרות. הקושי הוא בכלל להגיע למצב הזה".

הגאונות של הבריאה

אם פרופ' הנדלר התחזק מהסתברויות ולוגיקה, הרי שפרופ' דורון אורבך התחזק דווקא מהכימיה. הוא נושא עמו שלל תארים - ראש הקבוצה לאלקטרוכימיה באוניברסיטת בר-אילן, יו"ר הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, זוכה פרס לנדאו, זוכה פרס החוקר המצטיין לשנת 2012 של החברה הישראלית לכימיה, זוכה פרס מחקר של החברה לאלקטרוכימיה ארה"ב ב‑2013, פרס ארנסט ייגר של הארגון הבינלאומי לסוללות (IBA) ועוד.

"הכימיה של החיים היא דבר גאוני", מכריז פרופ' אורבך. "כל עלה של דשא שאנחנו דורכים עליו 10 פעמים ביום בלי לשים לב, מגמד ברמת התחכום שלו כל הנדסה כימית מעשה ידי אדם. הביטו על פאר התעשייה הכימית הישראלית על גדות מפרץ חיפה – מייצרים שם אולי כמה עשרות סוגים של כימיקלים, וכמה פסולת וזיהום אוויר מתקבלים כתוצרי לוואי. מול אלה - עלי דשא רגילים מייצרים מאות חומרים במקביל, בלי זיהום ובלי ארובות מעשנות. למעשה, כל פיסת חיים היא מפעל מפואר של הנדסה כימית. מי שמאמין שהכול מקרה – שיהיה בריא. אגב, גם השקפת העולם של היהדות מחייבת מחקר, כי מחקר מקרב את האדם אל הבורא. אפשר לראות זאת בכוזרי, בחובת הלבבות וכו'. הם מחייבים את האדם להתבונן בטבע, וכשמתבוננים אי אפשר שלא להתפעל מהגאונות".

כשפרופ' אורבך מדבר על גאונות, נדמה שהמושג שמור מבחינתו אך ורק ליצירה האלוקית. כשתדברו איתו על גאונות במדע, הוא יישמע הרבה יותר מסויג. "אנשים היום מקבלים פרסי נובל הכי יוקרתיים בכימיה על חיקוי מנגנונים הקשורים לכימיה של החיים, או גילוי מנגנוני הכימיה של החיים. למשל, פרופ' עדה יונת ממכון ויצמן קיבלה פרס נובל על גילוי מבנה האברון - ריבוזום - שבו נעשה התרגום של הצופן הגנטי לחלבונים שבונים את התאים. תגליות כאלו גורמות לך לעמוד פעור פה מול בית חרושת מדהים, ננסי, בנוי לתלפיות, שמהווה הצלחה אדירה בכימיה. אנחנו הכימאים כל כך מפגרים לעומת הכימיה של החיים, וכל אדם בעל מחשבה אובייקטיבית אמור להתפעל מזה".

התפעלות זה משהו אחד, ואמונה באלוקי ישראל זה משהו קצת שונה. איך מגיעים לשם?

"נכון. למדע אין מנדט להפוך אדם לאיש דתי. הוא רק מראה את יופי הבריאה. נדרש ידע נוסף כדי להשלים את המהלך. כסטודנט התפרנסתי מהדרכת טיולים ברחבי הארץ במרכז הסברה. תוך זמן קצר הייתי צריך ללמוד את תולדות עם וארץ ישראל, כדי שאוכל להיות מקצועי ולהתפרנס כך באותה תקופה. לימוד התנ"ך באופן עצמאי, כאדם מבוגר ולא כתלמיד בית ספר חילוני, נתן לי עומק אדיר. כשלומדים תנ"ך בלי ביקורת המקרא, בלי הדרך המחליאה שבה מלמדים אותו בחינוך החילוני – מגיעים לתובנות גדולות, כל אחד והסייעתא דשמיא שלו. אישית, ראיתי חוקיות, ראיתי אזהרה שאם עם ישראל יבגוד בברית עם הקב"ה - הארץ תעיף אותו לכל הרוחות - מה שאכן קרה פעמיים בהיסטוריה הארוכה שלנו, אבל ראיתי גם שתמיד תהיה לו דלת פתוחה לארץ ישראל. עכשיו חזרנו והקמנו מדינה חילונית, והאדמה כאן בוערת לנו מתחת לרגליים. לא היה לנו יום מנוחה אחד בארץ מאז ראשית המפעל הציוני, וצריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה".

ועדיין, יש לכאורה סתירות אחרות, כמו למשל בנושאי האבולוציה וגיל העולם.

"בנושא גיל העולם, המדענים עושים ספקולציות וסופרים על פי מדדים שונים שהם קבעו. היהודי המאמין לא אמור להתווכח איתם. לדעתי הנושא הזה לא מוברר היום גם לחכמי התורה בני זמננו, כי הקב"ה לא גילה לנו עד הסוף איך בדיוק הייתה הבריאה. גם אי אפשר למדוד את זמני הבריאה לפי זמננו אנו, מכיוון שזרימת הזמן אז לא הייתה בהכרח כפי שהיא היום. ספירת הזמן שלנו לא מתחילה מראשית הבריאה, כי אם מהופעת המין האנושי בדמותנו ובצלמנו על פני האדמה. הרי המבול היה קטסטרופה עולמית, ואם לא היה מדובר באירוע ניסי – עד היום כדור הארץ לא היה נרפא מהקטסטרופה הזו. הנס הכי גדול של המין האנושי היה שכדור הארץ נרפא באופן כמעט מיידי מפגעי המבול. כלומר, אם הייתה התערבות ניסית לפני 4,500 שנה - מבול-חורבן והתאוששות מיידית של כדור הארץ אחרי החורבן - הרי חלק נכבד ממחקרי העבר על סמך הממצאים דהיום עלול להיות לא רלוונטי.

"בנושא בריאת העולם וראשית החיים, התורה מגלה טפח ומכסה טפחיים. כל חקר העבר ספקולטיבי לחלוטין. הטענה מאחורי גישות האבולוציה-אביוגנזה הגורפות לפיהן נוכחות מים, אדמה, אוויר וקרינת שמש והרבה זמן יכולה להביא להתפתחות החיים באופן ספונטני, בלתי סבירה מבחינה מדעית, על סמך היכרותנו את חוקי הטבע. הטענות המדעיות לכאורה שנוצר מעין מָרָק של חומרים אורגנים שהפך לחיידקים, ותוך כך וכך מיליארדי שנים הם הפכו לבני אדם על ידי סדרות של תאונות גנטיות ממוינות סביבה - מי שמאמין בזה מאמין באמונות טפלות".

התיאולוגיה הנוצרית מתערערת

פרופ' אהרון שאר-ישוב, לשעבר ראש המחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן, עבר בעצמו מסע אישי מטלטל. הוא נולד בשנת 1940 כגרמני נוצרי, ובעקבות לא מעט שאלות שעלו בקרבו יצא למסע שבסופו עבר לישראל, התגייר וניתב את כישוריו גם לתחום התורני. "החיבור שלי ליהדות קשור כמובן לשואה. שאלתי את עצמי איך דברים כאלה יכולים להתרחש בגרמניה שהייתה כל כך מתקדמת מבחינה תרבותית. מצד אחד מדברים שם על תרבותיות, ומצד שני הייתה בשואה ברבריות גדולה. למעשה, כל ילד גרמני שגדל אחרי המלחמה היה צריך לשאול את השאלה הזו. וכשאתה חושב על השואה, אתה נשאב ממילא לעניין היהודי. כלומר, הנקודה של ההתעניינות שלי ביהדות הייתה העניין ההיסטורי. בהמשך הדברים קיבלו צביון תיאולוגי, פילוסופי ומחשבתי".

עד כמה לימודי התיאולוגיה עזרו לך?

"מי שלומד תיאולוגיה יודע משהו על היהדות, מכיוון שתיאולוג בגרמניה חייב ללמוד עברית תנ"כית כדי ללמוד את הברית הישנה. שם ראיתי את ההבדלים בין המסורת היהודית לבין הנצרות. למעשה, בגרמניה תיאולוגיה היא גם פילוסופיה ועוד הרבה דברים. מכיוון שהתחברתי לזה מאוד, הלכתי בשבתות לבית הכנסת היהודי, בעודי נוצרי. התקרבתי באופן מעשי גם לקהילה היהודית עצמה. מבחינה תיאולוגית ראיתי שהנצרות ביטלה את חוקי התורה. הנצרות היא אנטי חוק ומשפט, כי שם הכול מידלדל למחשבה מופשטת תיאולוגית, שאתה צריך לאהוב ולהאמין ובזה קנית את הישועה והגאולה. לא מדובר פה על הלכה למעשה, ואנחנו יודעים מה קרה במשך ההיסטוריה של אלפיים השנים של העולם הנוצרי באירופה. הכול הוביל אותם 'בשם האהבה' כביכול - כל האינקוויזיציה והתופעות האנטי-יהודיות שהתרחשו, כולל השואה, שהייתה תוצרת אירופה הנוצרית. הבנתי שהיהודי שהולך בדרכי ההלכה בחוק ומשפט נמצא במצב יותר טוב, כי יש לו כאן הדרכה והלכה. בנוסף לכך, הנצרות טוענת בכלל שהמשיח הגיע. אם כך, שאלתי, למה לא רואים את השינוי? יש בעולם מלחמות ושואה ושפך דם, אז בוודאי שהמשיח לא הגיע. הכריסטולוגיה, מדע המשיח, צרמה כל פעם באוזניי. הדברים האלה לא עומדים במבחן המציאות. מתוך זה הגעתי למסקנה, אחרי שנים רבות, שעליי לעבור לעם היהודי".

איך העמיתים שלך, שנחשפו מן הסתם לאותם פרטים, לא הגיעו למסקנות דומות?

"במיוחד בתחום התיאולוגיה הפרוטסטנטית בגרמניה, יש אנשים שעזבו את הנצרות בגלל אותן סיבות. אני לא היחיד. הם אמנם לא נכנסו למסלול היהדות, אבל יש הרבה כאלה. אגב, מעניין לציין שהתיאולוגיה הפרוטסטנטית היא מדעית. בתיאולוגיה הפרוטסטנטית הגרמנית יש תחום בשם 'מחקר חיי ישו'. גדולי המדע כתבו על זה ותרמו למחקר. התוצאה די שלילית. למרות שמדובר כאן בחוקרים תיאולוגיים, רבים הגיעו למסקנה שספק גדול אם ישו היה קיים באמת במציאות, או שמא מדובר בדמות תיאולוגית שהתפתחה במסגרת ההיסטוריה של הכנסייה הצעירה. אין לו שורשים בהיסטוריה.

כשאתה שומע דברים כאלה בלימודים, כמובן נשאלת השאלה: מה העניין הזה? אולי אנחנו לא עומדים על קרקע פורייה? אחד מחבריי ללימודים הגיע בסוף לשלב של קבלת התואר כומר בכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה, אבל לאחר מכן לא רק עזב את התפקיד, אלא גם את הכנסייה. הוא הפך לקומוניסט, ואחרי שמונה שנים חזר בסופו של דבר למסלול הנוצרי. אמנם הוא לא כומר, אבל הוא פרופסור למחלקה בתיאולוגיה באוניברסיטה מפורסמת בגרמניה. הוא עוסק במחקר המקרא, ויש לו יחס אוהד ליהודים. אנחנו מתכתבים כל הזמן, לפני זמן לא רב הוא אפילו ביקר אצלי בירושלים. יש דוגמאות נוספות, ואין פלא. זה דווקא אומר משהו חיובי על מה שקורה בנצרות התיאולוגית-מדעית היום, לפחות בתיאולוגיה הפרוטסטנטית בגרמניה. אני לא דוגמה יחידה. לא בתחום התיאולוגיה, ובטח שגם לא בעולם המדע כולו".

חמש נקודות למחשבה

פרטים: קטגוריה: תורה ומדע; פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:47; נכתב על ידי Super User; כניסות: 277

5 נקודות למחשבה

מהי תיאורית "המפץ הגדול", וכיצד היהדות מתייחסת אליה? 5 נקודות למחשבה

איך פועל מנגנון הדיבור שלנו? מיהו השומר האוטומטי על חיינו? מהו החוט החזק ביותר בעולם, ומהו משל "הפצצה המתקתקת"?

אריאל כדורי, הידברות

תגיד משהו

אם אשאל כיצד אתם מדברים – כלומר, אלו פעולות אתם מבצעים כדי להפיק צלילים והברות המתחברות לכדי מילים – אני מניח שאיש מכם לא יצליח להשיב ולהסביר לי כיצד הוא מדבר ומפיק קולות. למרות חשיבות הדיבור עבורנו, אין לנו מושג איך אנחנו מצליחים להפיק קולות. קצת מפתיע, לא?

נעשה תרגיל קצר: בזמן הדיבור, נסו לחוש מה קורה בקרבכם. שימו לב לסנכרון המושלם בין איברי הגוף המשתתפים בפעולת הדיבור:

ודאי תרגישו שבשעת הדיבור הפה נפתח ונסגר, ושיש איברים שונים המשתתפים בפעולת הדיבור, כגון: השפתיים, השיניים, הלשון, החיך, הגרון או הלוע. לעתים גם האף משתתף בפעולה. בתהליך היצירה של כל הגה פועלים כלי דיבור מסוימים, אבל בכל ההגאים, ללא יוצא מן הכלל, משתתף איבר חשוב מאוד, שאיננו נמצא בפה או באף: הריאות – זרם האוויר היוצא מן הריאות, נדחף כלפי מעלה וננשף מן הפה בזמן הדיבור.

נסו לבטא קול בלי להוציא אוויר מן הריאות. האם הצלחתם?

תהליך הדיבור מתחיל במוח, בו נוצרות המילים ושם הן מתורגמות לאותות עצביים המפעילים את מכלול השרירים היוצרים קול. שיתוף פעולה בין מספר איברים בגוף וסנכרון מושלם ביניהם יוצרים הפקת קולות.

שימו לב, מדובר בפעולות מורכבות, שאותן אנו מבצעים בצורה אוטומטית, ואף זכינו שתהליך זה מוטבע בנו ללא קושי או מאמץ מצדנו. "תקלה" אחת קטנה עלולה להוביל לקשיים בשפה, כגון גמגום או, חלילה, אילמות...

האם פעם חשבנו במה כרוך תהליך הדיבור? מי הוא שתכנן תהליך זה? האם פעם הערכנו והודינו לבורא עולם על היכולת שלנו לדבר ולתקשר עם הסביבה, יכולת שאינה מובנת מאליה?

החוט החזק ביותר בעולם

ישנם הרבה סוגים של חוטים חזקים, כמו: כבלי פלדה, חבלים, חוטי דייג ועוד. חוטים חזקים עשויים ממגוון חומרים כמו: ניילון, פלדה, פלסטיק, קוולאר (סיב סינתטי) ועוד. אם כן, לדעתכם, מהו החוט החזק ביותר בעולם? חלקכם ודאי תמהים לנוכח השאלה, אבל התשובה מפתיעה עוד יותר: החוט החזק ביותר בטבע ביחס לעוביו – הוא קור העכביש! עד היום לא הצליח המדע המשוכלל למצוא חוטים בעובי דק כשל קורי העכביש, שיוכלו לשאת עליהם משא דומה.

קורי העכביש הם החזקים שביצירות בעלי החיים. הם עשויים ממשי, שאותו העכביש מייצר בבלוטות מיוחדות הנמצאות בבטנו. בנוסף לגמישותם של קורי העכביש, הם מצטיינים בחוזקם ובקושיים הרב: בעוד שעובי קור ממוצע הוא כעשירית מהעובי של שערת אדם, חוזק הקוטר שלו הוא עצום, למשל פי כמה מהחוזק של חוט פלדה באותו הקוטר!

רגע, אם זה חוט כל כך חזק, אז איך זה שאנחנו יכולים לקרוע אותו בקלות? ההסבר פשוט. קור העכביש הוא החוט החזק ביותר ביחס לעוביו! כלומר, קור העכביש הוא דק מאד, ולכן אנחנו יכולים לקרוע אותו בקלות – אבל אם נצרף הרבה קורי עכביש אחד לשני ונעשה מהם חבל – זה יהיה חבל חזק מאד!

העכבישים משתמשים בקורים לא רק ללכידת הטרף, אלא גם למעבר ממקום למקום, ליצירת פקעות ביצים, לסגירת פתחים ועוד. העכביש יכול לגלוש מהתקרה לרצפה על קור שהוא מוציא באותו הרגע, תוך כדי הגלישה!

רגע, וכיצד כיצד העכביש עצמו לא נדבק לקורים שאותם הוא מניח? כיצד לא מסתבכים העכבישים ברשת של עצמם?

העכביש לא מסתבך בקורים שהוא טווה, מכיוון שהרגליים שלו שמנוניות. שמנוניות הרגליים מבטיחה שרגליהם של העכבישים יחליקו על הקורים שברשת, כך שהם לעולם לא יילכדו בה בעצמם.

מספיק לראות את הקורים שלהם, כדי להתפעל מהחוכמה שהבורא צייד אותם, לטוות קורים כדי ללכוד את החרקים המעופפים הקטנים. ואני שואל, מי לימד אותם לטוות? האם במוח הקטנטן של העכביש יש ''שכל'' לשמור על חייו בדרכים כה מתוחכמות, או שהדבר מעיד בבירור על הבורא שצייד אותו בכל הדרוש לו?

כן, חברים, גם מהיצור הקטן ביותר אנחנו יכולים ללמוד את הדברים החשובים ביותר – לראו ת את כוחו וגדולתו של בורא העולם!

תיאורית המפץ הגדול

בריאת העולם היא נושא שעד היום חוקרים ומנסים לפענח אותו. אז מהו המפץ הגדול, וכיצד היהדות מתייחסת לרעיון זה?

בפרשת הבריאה, ביום הראשון, אומרת התורה "וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר" (בראשית א', ג'). מהו האור הזה, מהיכן הוא הגיע? אם תאמר שמדובר באור השמש, זה לא ייתכן, שהרי רק כמה פסוקים לאחר מכן נאמר שביום הרביעי אלוקים ברא את המאורות הגדולים: את השמש והירח. אם כך, מהו האור שנברא ביום הראשון?

בספר הזוהר אומר רשב"י, שהאור הזה הוא בעצם מה שהמדענים גילו במאה השנים האחרונות, אותה תיאוריה שקיבלה את השם "המפץ הגדול". על פי תיאורית המפץ, היקום הופיע כאשר הייתה התפרצות אדירה, פרץ אור גדול של אנרגיה, שהלכה ועברה תהליכים שונים עד ההתגשמות של כל החומר. כך נוצרו כל הגלקסיות וכל הכוכבים.

אומר רשב"י: בשעה שהקב"ה ביקש לברוא את העולם, הוא הוציא אור אחד סתום (גנוז) שהתפרץ החוצה. מאותו האור, יצאו והאירו כל האורות שהתגלו... היקום נברא כתוצאה מהשתלשלות של יקומים רוחניים יותר ורוחניים פחות, עד התגשמות של חומר. מסיים הזוהר: ועשה האומן (כינוי לבורא עולם) אור שאינו מאיר ועשה את העולם התחתון, העולם הגשמי שאנו עדים לו כיום.

ניתן לראות שתיאורית המפץ הגדול לא רק שאינה סותרת את היהדות, אלא מתאימה למה שכתבו הרבה מפרשים, שהקב"ה ברא את העולם באור ראשוני אדיר, ויצר את העולם והכוכבים מחומר ראשוני...

מהיכן הגיע האור? ששואלים אנשי המדע, מהיכן ההתפרצות של אותה אנרגיה אדירה? אותו פרץ אור גדול, מהיכן זה בא? אין להם תשובה! פרופ' הוקינג מציין: "הבריאה נמצאת מחוץ לתחומי הפיזיקה הידועים לנו". אצלנו בתורה כתוב: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א', א') וכאן נמצאות כל התשובות...

מנגנוני שמירה

הגוף שלנו הוא מוצר יקר לאין ערוך. בורא עולם שומר עלינו מכל משמר, והוא זה שיצר בגופנו מנגנונים שונים, שאינם מאפשרים לאדם באופן מודע להפסיק את פעולתה של אחת ממערכות הגוף החיוניות, ובכך להזיק לעצמו.

למשל, אדם מדוכא עלול להחליט שאינו רוצה לנשום עוד, ובכך לסיים את חייו. אבל בורא עולם לא מאפשר זאת! אותו אדם יכול לעצור את נשימתו רק לדקות ספורות.

מהו התהליך המתרחש בגופנו?

הנשימה עושה 2 פעולות: מכניסה חמצן ופולטת פחמן דו-חמצני. כאשר אנו מפסיקים לנשום, בין אם זה רצוני ובין אם לא, תהיה עליה בשיעור הפחמן הדו חמצני. כאשר מצטבר הפחמן הדו חמצני, מופעלים קולטנים במוח, ואז המוח "מחייב" את האדם לנשום. כלומר, המוח דואג לכך שהאדם לא ימות והאדם אינו יכול להתנגד לזה. זהו מנגנון פנימי שיצר הבורא על מנת להגן על החיים.

באותה מידה יש שליטה תת-הכרתית בשינה ובעירות. אדם אינו יכול להימנע משינה לפרק זמן בלתי מוגבל. יש לנו מנגנון פנימי שמסדיר את המערכת מעבר לרצון שלנו, זהו צורך הכרחי לקיום האדם.

אין ספק, האדם נברא בחכמה ובתבונה כה נפלאה, עם מערכות מתואמות ומשולבות להפליא, כל איבר במקומו המתאים. כל חומר במינון מדויק, כל פעולה בעיתוי המתאים...

פצצה מתקתקת

אם אספר לכם שקיים סיכוי של אחוז אחד קטן, שבבניין בו אתם מתגוררים ישנה פצצה הרסנית ביותר שתתפוצץ בזמן כלשהו בעתיד, האם יש מישהו מכם שהיה לוקח סיכון ולא היה מנסה לאתר את הפצצה ולפנותה בהקדם?

אין לי ספק שכולכם הייתם מחפשים מיד במרץ את הפצצה, גם אם היה מדובר באחוז הסיכון הקטן ביותר.

מהו הנמשל?

זוהי פנייה לכל אחי שאינם שומרי תורה ומצוות, בטענה פשוטה: במידה ויש אחוז אחד קטנטן שאני צודק ואכן יש בורא לעולם המדהים בו אנו חיים, שמספק לנו חיים, פרנסה, בריאוּת ועוד, שהורה לנו כיצד להתנהג על פי ספר הוראות יצרן, ובהתאם לכך הוא מעניק שכר ועונש – האם זה לא מספיק חשוב ורציני כדי שתיקחו אחריות על החיים שלכם?

אני לא מצפה מאתאיסט לרוץ לחנות הקרובה ולקנות תפילין, אבל הייתי מצפה מאדם אינטליגנט לחקור, להעמיק ולברר ככל שידו משגת, יהיו המסקנות אשר יהיו. מדובר בחיים שלו, "בפצצה מתקתקת"! מדובר בעניין בעל משמעות אדירה לכל אחד מאתנו, בעולם הזה ובעולם הבא.

הגורלות בעבודת יום הכיפורים, לשם מה?

פרטים: קטגוריה: תורה ומדע; פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:45; נכתב על ידי Super User; כניסות: 274

הגורלות בעבודת יום הכיפורים, לשם מה?

פרופ' עלי מרצבך

פורסם ב: דף שבועי, פרשת אחרי-מות קדושים תשס"ז, לשכת רב הקמפוס, בר אילן.

בתחילת פרשתנו ניתן לאהרון ציווי לתת "על שני השעירִם גֹּרלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (טז:ח). תופעת הגורלות מתקשרת למושג המקריות שאנו מבקשים לבחון להלן.

זהו המקום הראשון בתנ"ך שבו מופיעה המילה "גורל", אבל אין זה המקום האחרון. הגורל מופיע בעוד הרבה מקומות, והאירועים המפורסמים הם תהליך חלוקת הארץ לשבטים וסיפורו של יונה הנביא.

חז"ל לומדים ומדגישים ששני השעירים שעמדו להגרלה היו דומים ושווים לחלוטין זה לזה הן במראה הן בגודל הן בצורה, ולא היה אפשר להבחין ביניהם או לזהות אחד מהם. [1] לגביהם יש מצווה מן התורה להשתמש בגורל. מעניין הוא תהליך ההגרלה: היו מביאים שני גורלות שווים בהחלט ומניחים אותם בקלפי (שגם היא חובה מן התורה). את הקלפי מניחים במזרח העזרה ומעמידים שני שעירים כשפניהם למערב ואחוריהם למזרח. לשם היה בא הכהן הגדול, הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו, ושני השעירים לפניו – אחד לימינו ואחד לשמאלו. הכהן הגדול טרף בקלפי והעלה גורלות "כדי שלא יתכוון ויקח", כלומר שום תכנון או גורם אישי מסודר אינו יכול להשפיע על התוצאות. בחירת השעירים חייבת להיות מקרית לחלוטין, עד שנחלקו תנאים ואמוראים אם הגורל מעכב או שמא אינו אלא למצווה. ההלכה שנפסקה היא שהגורל מעכב: כל עבודת יום הכיפורים בטלה אם אין השעירים נבחרים על-פי הגורל. גם בספר הזוהר מודגשת חשיבות ההגרלה והחובה לקיימה לקביעת רצון ה'.

חז"ל הסיקו מסקנות חשובות מאוד מתוצאות ההגרלה. למשל, מסופר במסכת יומא (לט ע"ב) שבמשך ארבעים שנה שכיהן שמעון הצדיק, תמיד עלה הגורל של שעיר לה' בצד ימין – סימן שהעם הולך בדרכי ה'. אבל אחרי מותו היה הגורל עולה פעם בימין ופעם בשמאל, ובארבעים השנים האחרונות של הבית השני, שבהן היה עם ישראל בשפל המדרגה, עלה הגורל של השעיר לה' בצד שמאל תמיד.

מבחן סטטיסטי פשוט מראה שהיה לחז"ל על מה לסמוך כשהסיקו את מסקנותיהם. ואמנם ההסתברות שנקבל באקראי 40 פעמים רצופות תוצאה אחת שווה ל-2^-39 – בערך10^-12. כדי להדגים כמה קטן המספר הזה נניח שכל יום הוא יום כיפור, והכהן הגדול מפיל את הגורל 1000 פעמים בכל יום ויום: הוא יזדקק לכשלושה מיליון שנים כדי לקבל תוצאה אחת 40 פעמים רצופות. במבחנים סטטיסטיים שמתקבלת בהם הסתברות קטנה מ-0.05 (כלומר מידת מובהקות של 95%) נהוג לדחות את השערת המקריות המוחלטת, ויש להסיק שיש כאן "יד מכוונת". [2]

נראה שעבור חז"ל יש לאקראיות משמעות תיאולוגית ברורה. האקראיות היא מהות ההשגחה העליונה הנסתרת, וביהדות חשיבותה בכך שהיא מגלה לאדם את רצון הבורא או אמורה לגלות לאדם את הדרך שהוא צריך ללכת בה. האקראיות היא ההיפוך הגמור של הספק.

גם בעניין הגורלות בבחירת השעירים בעבודת יום הכיפורים, יש מסר ברור לאדם שעליו להסיר ממנו את כל היצר הרע שלו, את כל האידיאולוגיות המזויפות שחדרו ונכנסו אצלו במשך השנה. כל אלה רמוזים בשעיר לעזאזל שעלינו להשתחרר ממנו. גם אם שני השעירים דומים לחלוטין לכאורה, הרי בחירת השעיר שמצד שמאל על ידי הגרלה פירושה הודאה שיש לזרוק את כל השלילי הזה, ויש אפשרות לתשובה ולכפרה כיאה ליום הכיפורים. באותו אופן יש להקריב את השעיר השני לה' – כשהעם מסיק שאם הגורל של אותו השעיר הוא בצד ימין, הוא נמצא בדרך הנכונה. בזה חשיבותם הרבה של שני הגורלות ביום כיפור, אשר בהם מתבטא הקשר והיחס המיוחד בין הקב"ה לכהן הגדול, נציגו של עם ישראל. [3]

האקראיות מופיעה בכמה משמעויות בתנ"ך, כגון: מקרה, קרי, גורל, מזל, נחש, קסם. גם לגורל יש שמות רבים. למשל, מובא במדרש "ילקוט שמעוני" (פרשת בשלח רמז רסה):

ארבעה שמות נקראו לגורל: חלש, פור, גורל, חבל. בכולם לקו בני עשו, בחלש לקו עמלק, שנאמר: 'ויחלֹש יהושע' (שמ' יז:יג); בחבל עתידה ללקות מלכות רביעית, שנאמר (הושע יג:יג) 'חבלי יולדה יבֹאו לו'.

גם פעלים רבים נצמדים לגורל בכמה מקומות בתנ"ך: "הפיל", "השליך", "ידה", "ירה", "הטיל", "עלה", "יצא", "היה". רב-גוניות זו של פעלים מצביעה על עושרו של הגורל ועל הופעתו הפעילה והעקרונית בכל תחומי החיים של האדם. הגורל כשם עצם מרמז במקרא על שליטה ועל הכוונה חד משמעית מבורא העולם.

עד היום אין הגדרה מדעית חד-משמעית למושג האקראיות. מאורע אקראי נחשב מאורע לא חשוב, שסיבתו אינה ברורה. בעולם המודרני נעלמה לגמרי הקדושה שבאקראיות. יש ענף במתמטיקה הנקרא תורת ההסתברות, ובו עוסקים בכמותיות של האקראיות, מפתחים אקסיומטיזציה (מערכת הגיונית) וחוקרים מושגים כמו מאורעות בלתי-תלויים, תהליכים סטוכסטיים (מקריים) ומשפטי גבול. למרות ההצלחות של תיאוריה זו לא נאמר דבר על המשמעות העמוקה של המקרה. במדעי המחשב מנסים לפתח אלגוריתמים המייצרים מספרים פסידו-אקראיים, אבל כוח היצירה של האדם אינו מסוגל לברוא אקראיות אמיתית. יצירת אקראיות דורשת רמה גבוהה של סיבוכיות ממה שידוע היום.

הגישה המיוחדת של חז"ל למאורעות האקראיים אינה מצטמצמת לתחום החשיבה והפילוסופיה בלבד אלא יש בה כדי להשפיע במידה ניכרת על התנהגות האדם בחיי היום יום. ההשפעה מתבטאת בהלכות הרבות הנוגעות להטלת גורל. אפשר לשער שבהשפעת התרבות המערבית שהיהדות ספגה במשך עשרות דורות אין הלכות אלו נפוצות היום בציבור הרחב.

למילה "גורל" בתנ"ך יש לכאורה כמה משמעויות. היא מציינת עצמים שעל פיהם ביקש האדם הכרעה או פתרון בשעת אי-ודאות (כגון בחלוקת הנחלות). משמעות אחרת היא מנת חלקו של אדם או דבר או מזלו, כמו שכתוב בספר דניאל: "ותעמֹד לגֹרָלך לקץ הימין" (יב:יג). לשתי משמעויות אלו קשר ברור: כשם שאי אפשר לדעת את תוצאות הטלת גורל, כך אין עתידו או גורלו של האדם ידועים, ואין הם ניתנים לחיזוי. אמנם אפשר לדון אם אכן אי אפשר לחזות את עתידו של אדם, אבל כאשר משתמשים בביטוי גורל, מתכוונים ביודעין או שלא ביודעין שתוצאות הפעולות מכילות גורם שהוא נעלם מהידיעה.

היום מקובל לחשוב שאנחנו, בני המין האנושי, נתונים לא רק בידי המקרה או הגורל אלא אנחנו הגורל עצמו ממש. אין פירוש הדבר שאיננו שולטים ומשפיעים על מהלך חיינו. החירות קיימת תמיד, אלא שעלינו לתת למסלולה הקיומי (אקסיסטנציאלי) של החירות כיוון מסוים ומגמה נבחרת. למפרע אדם לא יראה בקורות אותו יד המקרה.

מנקודת ראות יהודית יש לאקראיות משמעות עמוקה, ושימושה משרת את חמש המטרות האלה:

לאפשר התערבות אלוקית במהלך ההיסטוריה של האנושות.
להעביר מסרים בדבר התנהגות אדם או ציבור.
להשאיר את הבחירה החופשית ביד האדם.
לאפשר גיוון בתהליכי התחדשות והמשכיות החיים.
למנוע תחזית תופעות טבע לטווח ארוך.

אין הרעיונות האלה סותרים זה את זה. התרגום המעשי שלהם מתבטא במושג הגורל ובהלכות הרבות המקיפות מושג זה.

נהוג לומר שהאָמּנות היא להפוך את הבלתי צפוי להכרחי, וכאן אוסיף שהגורל הוא "להפוך את ההכרחי לבלתי צפוי"!

* מאמר זה נשען על מבוא לספרִי גורלות ואקראיות ביהדות (בהכנה).

[1] ספרא, פרשת אחרי מות, פרשה ב; מסכת יומא סב ע"א.

[2]

[3] אקראיות זו שהיא כה גלויה מזכירה גם את חג הפורים, ומובן שקשר זה בין יום הכיפורים לפורים ידוע.

נטילת אברים להשתלה מהרוגי בית דין

פרטים: קטגוריה: תורה ומדע; פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:45; נכתב על ידי Super User; כניסות: 388

נטילת אברים להשתלה מהרוגי בית דין
**הרב שמואל ברוך גנוט **

במספר מדינות בעולם, כמו במדינת סין, במספר מדינות בארה"ב ועוד מקומות, עונשים עבריינים שחטאו בפשעים חמורים, בעונש המוות. ועלינו לדעת ולעיין האם ניתן ליטול איברים לצרכי הצלת חיים ופקוח נפש, מגופו של יהודי שנגזר דינו בבית דין למיתת בי"ד, לאחר תקומת הסנהדרין בב"א.

תשובה: א] כאשר הנדון למיתת בי"ד מאפשר ליקח מאבריו שלו לצרכי הצלת נפשות, א"כ לכאו' מותר לעשות זאת ולא להורגו במיתה שמחויב בה דייקא, מפני שעי"כ יציל באבריו יהודים נוספים הזקוקים לזה. כיון שכל הטעם שנאסר ליטול אברים מאדם חי או מהנוטה למות שמוכן למוסרם, הוא מפני שנטילת אברים שהנשמה תלויה בהם תמית אותם, ואסור לו ליהודי להרוג את עצמו כדי שיהודי אחר יחיה תחתיו, וכמש"כ הפוסקים, וכנודע. אך כאן, שנחשב מחויב מיתת בי"ד העומד להריגה כ"גברא קטילא", ואדרבה, אף מחוייבים להורגו, א"כ לא נתחייב על הריגתו משום רוצח, דגברא קטילא הוא, ואפשר דגם משום "לא תרצח" ליתא, כיון שמחויב הריגה הוא. אולם א"נ שכה"ג שייהרג ע"י נטילת אבריו לא יתחייב כלל מיתה, כיון שהמיתה לא נעשתה כצורתה, א"כ א"א להורגו כך, ובזה החילותי בס"ד:

ב] סנהדרין מה,א במתני', אחד מן העדים דוחפו וכו' ואם מת בה יצא ואם לאו השני נוטל את האבן ונותנו על לבו, אם מת יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל, שנאמר "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ושאר כל העם באחרונה", ובגמ' שם ע"ב אמר שמואל דנקטעה יד העדים פטור וכו', אלא מעתה עדים גדמים וכו'. והקשו בגמ' – מיתבי כל מקום שיעידוהו שנים ויאמרו מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, הרי זה יהרג, תרגמא שמואל בהן הן עדיו. ובהמשך דברי הש"ס שם אמרינן דברוצח שא"א להרגו במיתתו ניתן להרגו בכל מיתה שהיא, ויליף לה מקרא.

והרמב"ם (סנהדרין יג,ז) כתב: מי שנגמר דינו וברח ובא לבי"ד אחר, אין סותרין את דינו, אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו, הרי זה יהרג. בד"א ברוצח, אבל שאר חייבי מיתות עד שיבואו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו ויהרגוהו בידם, עכ"ל. ובפי"ד ה"ח כתב: מי שעמד על נפשו ולא יכלו בית דין לאסור אותו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה, הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמית אותו בה, מאחר שנגמר דינו ואין רשות לשאר העם להמית אותו תחילה, לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור, ואם היו העדים גדמין מתחלה, יהרג בידי אחרים. בד"א בשאר מחוייבי מיתות בית דין חוץ מן הרוצח. אבל הורג נפש שנגמר דינו, רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממיתין אותו, עכ"ל. (ואמנם הרדב"ז כ' בטעמא דרוצח דכיון דמזיק הוא וחיישינן שמא יהרוג אחרים, ולכאו' זה אינו כד' המנ"ח דלקמן, ודו"ק).

ומצינו במנ"ח (מצוה רצו) דמספק"ל בגויים שרצו להרוג אחד מחבורת הישראלים והיה בהם א' שנגמר דינו בבית דין להמיתו אך נמלט, האם רשאים ליתן איש זה כיון דגברא קטילא הוא. וכ' דהרמב"ם פי"ד מסנהדרין ה"ח כתב דאף דנגמר דינו ויכולים להמיתו בכל מיתה שירצו, מ"מ צריך שיהיה יד העדים בו תחילה ואם נקטעה יד העדים פטור, א"כ אפשר דאסור למוסרו להאנסים, כיון דפטור עתה ממיתה בלא העדים, הוי ככל אדם ומחויבים למסור נפשם עבורו. ואף אם ייחדו להם הגויים שיתנו להריגה דוקא אותו, מ"מ אינו חייב מיתה כלל, דצריך שיהיה בו יד העדים דוקא. וכ': "עיין בלשון הר"מ שם שכתב "ואין רשות לשאר העם להמיתו תחלה", נראה דאפשר דלכתחילה אסורים להרגו, אבל אם הרגו אחר אינו נהרג עליו. ומ"מ נראה דהטעם מחמת דעומד למות ע"י העדים, אבל בנקטעה יד העדים, כיון דלא אפשר לקיים כדכתיב, נפטר לגמרי, וצ"ע", עכ"ל המנ"ח. ומ"מ כתב: "אך אם היה ביניהם רוצח שנגמר דינו, כיון דמצוה ביד כל אדם ובכל דבר שאתה יכול להמיתו, בודאי ימסרו אותו, כיון דגברא קטילא הוא, וזה פשוט", עכ"ל. ונמצא דהמנ"ח פשט לן דבמקום שיד העדים אינה הורגתו ייאסר להורגו ע"י אחרים, ואף אם הרגו אחר דלא יתחייב מיתה, היינו מפני דסו"ס העדים יכולים להרגו ונחשב כגברא קטילא, אך לענין "לא תרצח" אפשר ומתחייב. ומ"מ ברוצח עדיין יש להסתפק טובא, דקי"ל דניתן להרגו בכל אדם ובכל דבר, האם אפשר להרגו ע"י נטילת אבריו ונתינתם להצלת נפשות.

ג] ואמנם יתכן דיל"ע בזה גם ביתר חייבי מיתות בי"ד, לפי מה שחידש בכלי חמדה (פרשת שופטים) דהא דבעינן "יד העדים תהיה בו בראשונה" היינו דוקא אם מחויב המיתה אינו מתוודה ומודה שעשה העבירה שנתחייב ע"ז מיתה. אך כיון דקי"ל דכל המומתין מתוודין, מסתמא מודה הנדון שעשה העבירה שנתחייב עליה מיתה ובכה"ג דאיכא עדים מהני הודאתו, דאין לך אומדנא גדולה מזו. וא"כ אין מיתתו ע"י עדים דוקא וא"צ בזה שיד עדיו יהיו בו בראשונה, עי"ש ובשו"ת צור יעקב (להגרא"י הורביץ, סי' קסה), והוא חידוש גדול למתבונן. וא"כ בכה"ג לכאו' נשוב לראשונה.

ד] והמאירי שם בסוגיין נקיט דאף בשאר מיתות בי"ד לא אמרו דפטור אלא מהריגת בי"ד במקום שיד העדים נקטעה, אך מ"מ הוא בכלל אותן שמאריכין מאסרן בלחם צר ומים לחץ עד שתבקע כריסן.

והעירו בזה דבסנהדרין ע"ט ב' מצינו דין הכנסה לכיפה דוקא ברוצח, אך לא בשאר חייבי מיתות, וצ"ע. ואפשר דהוא כמו שכתב הר"מ סנהדרין פכ"ד ה"ד דיש לבי"ד להלקות או להרוג גם מי שאינו מחויב מיתה, כדי לעשות סייג לתורה, וכהא דשמעון בן שטח הרג לשמונים המכשפות. ומלשון הר"מ משמע דרק לבי"ד יש כח לזה אך לא לכל יחיד ויחיד, ואפשר דה"ה הכי.

ולזה י"ל דהמחויב מיתה שמניחין אותו בכיפה עד שימות א"א ליטול ממנו אבריו, כיון דאף א"נ דהוא כגברא קטילא כיון דסו"ס ייהרג ע"י הימצאותו בהכיפה, מ"מ אסור להורגו. ועי' בביאה"ל סי' שכט סד"ה אלא לפי שעה שכתב וז"ל: "ודע עוד שראיתי בפרמ"ג שכתב דמי שהיה חייב מיתת בי"ד (בימים הקדמונים) ונפל עליו הגל, דמפקחין עליו, דהלא אין ממיתין אותו בשבת וחיי שעה יש עכ"פ, ולענ"ד לא נהירא כלל, דהתורה חסה על חיי שעה, היינו למי שחסה על חיים שלו, לאפוקי בזה דגברא קטילא הוא מחמת רשעתו, ולא עדיף מרועי בהמה דקה דקי"ל ביו"ד קנ"ח דאין מעלין אותו מן הבור", עכ"ל הביאה"ל. ואמנם כ"ד הביאה"ל הינם דוקא גבי הצלתו מן הבור, אך ודאי דמכיון והתורה לא חסה על חייו א"א להורגו בידים שלא כדינו. ולהכי מניחים אותו בכיפה, במקום שלא ייחשבו לרוצחים על הריגתו, וכבסנהדרין פ"א ב' דמאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. והיינו דאי"ז מעשה הריגה אלא גרמא דגרמא, וא"כ בנדו"ד פשוט דא"א ליטול אבריו בפועל.

והדרן לנדון דרוצח, דבזה י"ל דאף דאיכא מ"ע להורגו כדינו בסייף וכמש"כ הר"מ סנהדרין רפי"ד, מ"מ נראה דפקו"נ האחרים, שיוצלו ע"י אבריו, קודם למ"ע דבסייף דווקא (במקום שהריגתו בסייף תזיק ללקיחת אבריו), דפקו"נ אינו נדחה רק מפני ג' עבירות ולא מפני מ"ע זו. ונמצא שאם עדיו יהרגוהו ואזי יטלו אבריו, שפיר דמי. וכן הוא בשאר מיתות בי"ד ע"י שהעדים יהרגוהו ואז יקחו אבריו.
ה] וכל זה הוא דוקא בהנידון למוות שהסכים לתרום את אבריו להצלת ישראל, אולם יש לדון במקום שאינו מוכן לכך. והנה גופו דהמחויב מיתת בי"ד אינו נחשב לרכוש בי"ד כי אם הוא ככל מת, ועי' סנהדרין מ"ו-מ"ז דאע"פ דאין נקבר בקברות אבותיו עד שנתעכל הבשר, היינו מטעמא אחרינא דאין קוברין צדיק עם רשע ואכן אחר שנתעכל לוקחים אותו לקברי אבותיו, עי' ר"מ פי"ד ה"ט ובגרסאות שם.

והנה בשו"ת בנין ציון סי' ק"ע וסי' קע"א נקיט שדעת רש"י בב"ק ס' א' היא דאסור לאדם להציל נפשו ע"י גזילת ממון חברו, ועי' בזה בספרי שלהי דקייטא סי' נ"א דכן מוכח מכמה דוכתין. וכ' הבנ"צ דאם להציל עצמו בממון חבירו א"א, א"כ כש"כ דאסור להציל עצמו בקלון חברו, דכבודו חביב לו מממונו, כדאיתא בפ"ח דב"ק בהאשה שבאת לפני ר"ע וכו', עי"ש. וא"כ אא"ל דשרי להציל אחרים ע"י ניוול המת ובזיונו. וכ' דאף לשיטת התוס' והרא"ש בב"ק שם שרי כן דוקא ע"מ לשלם ממון לבסוף, ולפי"ז בנדו"ד דא"א לשלם למת את בזיונו, כה"ג לכו"ע ייאסר לעשות כן. והוכיח מכמה דוכתין דכה"ג ל"א דאדם מחיל זילותיה לגבי דיורשים, עי"ש. ולפי"ז בנדו"ד דהיוצא למות במיתת בי"ד ואינו מאפשר לעשות כן וליטול גופו להצלת נפשות, לא נוכל לעבור על רצונו בזה.

ובבנין ציון שם הוסיף שם לענין דעת התוס' והרא"ש, דבשלמא לענין הצלת עצמו בממון חברו ישנה סברה להתיר, כיון דהנגזל בעצמו מחויב להציל את חברו בממונו משום "לא תעמוד על דם רעך", כבשו"ע חו"מ סי' תכ"ו, אולם כשרוצים ליקח אברים מן המת אי"ז שייך כיון דאמרי' בנדה ס' דבמתים חפשי והוא אינו מחוייב ב"לא תעמוד על דם רעך", וא"כ גם להתוס' והרא"ש לא יתחייב.

ו] ולפי"ז יש לדון בנדו"ד, האם הנדון למוות מחויב להסכים שיקחו ממנו אבריו בהריגתו, ונדו"ד לכאו' שייך הוא בכל או"א מישראל, האם מחויב הוא לחתום על כתב האומר שיהיה ניתן לקחת ממנו איברים לאחר פטירתו, כדי להציל את נפשות ישראל אחרים (והיינו באופן שאין בזה פיקוח נפשו שלו עצמו, והיינו שיוסיף בחתימתו על כרטיס זה שלקיחת האברים תהיה בהסכמתם המפורשת של גדולי הוראה פלוני ואלמוני וכו', שיכריעו שבלקיחת אבר פלוני לא מסתכן האדם עצמו). ושורש הספק הוא האם מוטל על האדם בחיי חיותו להסכים להצלת נפש חברו, כאשר הקיום בפועל של הצלת נפש חבירו תהיה רק לאחר מיתתו שלו, ואז "במתים חפשי" ופטור הוא מהמצוות, דלכאו' לא יתחייב בזה, כיון דאינו מחויב ליתן גופו בזמן שאינו מחויב במצוות. א"ד דמכיון ובשעת ההסכמה ליקח אבריו עדיין חי הוא, וכעת מחויב הוא להציל חברו, יתחייב בזה. וצ"ע.

וכל ספק זה הוא דוקא במקומות בהם הרופאים והמנתחים אינם חשודים על נטילת איברים, ובזה קי"ל דאם הוא ברצונו של מת, שרי באופנים מסוימים, ואכמ"ל. אך בא"י בימינו אנו, הורה לי רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א שאין לחתום על כרטיס עד"י, המותיר ליקח אברים לאחר מיתה, ואפילו באופן שכותבים בטופס שלקיחת האברים תהיה באישור מו"צ ורב מאנ"ש.

יוצרים הידברות עצמאית

פרטים: קטגוריה: תורה ומדע; פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:41; נכתב על ידי Super User; כניסות: 300

יוצרים הידברות עצמאית

אביגיל איתן / הידברות סופשבוע - מוסף שישבת
באדיבות אתר הידברות

יש הרבה אנשים שמרגישים את אור התורה במרכז חייהם, פועם בתוכם ומכתיב את דרכם. אך רובם לא בהכרח מנסים להעביר את זה הלאה - אולי מפאת חוסר זמן ו\או אילוצי חיים נוספים, ואולי מפני שהם פשוט מעדיפים להשאיר את זה לארגונים הגדולים. בכל זאת, יש כאלו שמבינים שארגון גדול ודאי התחיל גם הוא בקטן, ואפילו אם לא יגיעו לגדולה – מספיק אדם אחד שהם יצליחו לקלף מתוכו פיסה של חוסר אמונה.

אחד השיקולים שיכול אולי למנוע אדם מפעילות לזיכוי הרבים באופן עצמאי הוא השיקול הכלכלי. אך הסיפור של מנשה (שם בדוי), שביקש שלא להתראיין בשמו, מוכיח שניתן להגיע למקסימום תפוצה במינימום עלות. מנשה הוא חרדי בן 30 מאזור המרכז. בחיי היום-יום שלו הוא לומד תורה, נשוי ואב לילדים. לפני כארבע שנים החליטו הוא וחברו שברצונם לזכות את הרבים לשם שמים, במיוחד בנושאים שבין אדם לחברו. ההשראה שלו הייתה ספר הלימוד היומי ותן חלקנו. "זה בא מתוך אידיאולוגיה, השקפה ואמונה", הוא מספר, "זה מה שלמדנו בישיבות והערכים עליהם גדלנו בבית".

השניים החלו להדפיס עלון הנקרא "ווארט" (מילה באידיש שפירושה חידוש), שעסק בפרשת השבוע, והפיצו אותו באזור בני ברק והסביבה. "רצינו להגיד מילה על פרשת השבוע, אז הוצאנו את העלון הזה", הוא מספר. "מדובר בקנה מידה של אלפי פלאיירים, אבל לא בקנה מידה ארצי ולא כעיתון. אין פה משהו מסחרי, אנחנו לא רוצים כסף או תרומות". העלון מודפס בשחור לבן ומופץ ב-1,500 עותקים מדי שבוע, שבו טקסט ערוך מתוך הספר לקח טוב. כתוב בו דבר תורה מרכזי על הפרשה הבנוי על שאלה ותשובה, ולדברי מנשה הוא הצליח מאוד. אך למרות ההצלחה, ואולי דווקא בזכותה, לפני כשנה החליט עם שותפו למיזם להתחיל לשלוח את העלון במייל. משם זה הלך והתפתח, עד שבחודש ניסן האחרון הוציאו לראשונה את העלון הווירטואלי "השכל מוסר". בעלון זה מופיעים זמני היום, זמני תפילה, קריאת שמע ועוד. אך המנות העיקריות הן הלכות שבין אדם לחברו, הלקוחות מהמשנה ומפרקי אבות עם פירוש רבנו יונה, מוסר מתוך ספר אורחות צדיקים, והלכות מספר חפץ חיים. "פשוט בדקנו את המיזם הזה על המנויים הנוכחיים של ווארט", סיפר מנשה, "כי כבר נוצר לנו מאגר אנשים שמתעניינים בדברי התורה הללו, והחלטנו לנצל את זה".

מדוע עברו השניים להפצה וירטואלית? מהסיבה הפשוטה שכך ניתן להגיע להרבה יותר אנשים. "עלויות של הפצה בהדפסת ספר למשל הם גבוהים. יש הדפסה, הפצה ופרסום", הסביר, "בגלל שהדואר האלקטרוני הוא משהו שיש להמון אנשים - הנגישות שלו והגעתו לרבים היא גדולה, ובלי הוצאות גבוהות. כלומר, במשאבים מינימאליים אפשר להפיץ את היהדות. בגלל שהמדיה היא כלי כ"כ שימושי ביום-יום, וכ"כ נגיש בגלל האייפונים ומכשירים נוספים, אפשר לנצל אותה גם ללימוד. אם יש היום מייל יומי של חברות אשראי לדוגמא, ואנשים פותחים את זה כל יום, אין סיבה שהם לא יקבלו כל יום גם משהו תורני שיכול להוסיף להם. זה משהו צנוע. אני לא יודע אם נקים אי פעם ארגון, בשביל זה צריך הרבה זכויות. אם הקב"ה יזכה אותנו בעתיד - הלוואי. אבל מה שמניע אותנו היא האמונה שאנשים רוצים ללמוד, אבל אין להם נגישות, ולפעמים זה גם כרוך בתשלום, אז זה גם חוסם אותם. פה אין את אותם מרכיבים. אז מה אכפת לאנשים לקבל את זה למייל? אין מה להפסיד. להיפך, זה פשוט וידידותי. במקום ללכת ולפתוח ספר או לערוך חיפוש באינטרנט, יש להם את הלימוד היומי ישר עד לפה, מוכן ומחולק כל יום. זה מאוד נוח. אנחנו מחפים על כל המחסור בהוצאות ומשאבים במוצר עצמו שיש לו שתי מעלות: זה חינם ונגיש. אנחנו רוצים לעשות נחת רוח לבורא עולם, ואנחנו מקווים שזה יצליח בע"ה, שיצטרפו עוד אנשים ושהתפוצה תהיה גבוהה".

ובאמת, ניתן לראות שהשימוש באינטרנט, והצפייה באתרים דתיים יכולה לחזק גם את מי שזקוק לחיזוקים. כך מעיד גם על עצמו רוני פיזנטי, בעל תשובה בן 31 מרחובות. "תמיד אני שומע על סיפורים אישיים שהובילו אנשים לחזור בתשובה. הסיפור שלי הוא דווקא די משעמם. אנשים חושבים שמי שחוזר בתשובה עושה זאת רק מתוך משבר, מתוך רצון כביכול להיאחז במשהו. אצלי זה לא היה ככה. זה פשוט היגיון בריא. קצת לחשוב, להתבונן בדברים הקטנים בחיים. האינטרנט עזר לי הרבה בחזרה בתשובה. עד עכשיו אני צופה בהרצאות ושיעורים. הכלי הזה הוא אחת הסיבות שעשיתי את מה שעשיתי. אני לא חושב שיכולתי להגיע לכל כך הרבה אנשים בדרכים אחרות. ברוך השם, אחרי שחוזרים בתשובה מבינים כמה פספסנו, איך חשבתי אחרת? לכן הרגשתי צורך להעביר את זה הלאה. אנשים לא מכירים מספיק את היהדות. זה לא שהם לא רוצים לחזור בתשובה - הם כמעט לא יודעים מה זה".

פיזנטי גדל בבית מסורתי בעל זיקה דתית, אך בערך בגיל בר המצווה התחזק עוד יותר. כיום הוא משתמש באינטרנט כדי לזכות את הרבים. בחייו האישיים הוא מלמד בין היתר גרפיקה ובניית אתרים, ובמקרה הזה הסנדלר אינו הולך יחף. הוא הקים בעצמו שני מיזמים ללא מטרת רווח. האחד הוא אתר האינטרנט "ללא גזל", אותו הקים לפני כחמש שנים. מטרתו היא העלאת המודעות באיסור התקנות לא חוקיות למחשב, ובתוכו הוא משלב גם תכנים העוסקים באמונה והפצת התורה. אך בעיקר מספק האתר קישורים לתוכנות שונות שניתן להוריד בחינם. "האתר הזה מאוד הצליח", טען פיזנטי, "הרבה אנשים נכנסים גם בלי שום קשר למטרה הדתית שעומדת מאחורי זה, אלא בגלל שהם מחפשים איזה תוכנה להוריד, ואז הם מגיעים לשם".

בשלב מאוחר יותר הקים גם את האתר "אמונה", לתוכו העלה ספר פרי עטו בשם "מחפשים את האמת", ובו הוא מוכיח את האמת שבתורה. הדבר היפה הוא שמלבד העובדה שכתיבתו קולחת וכתובה בגובה העיניים, כל גולש יכול להדפיס את ספרו בחינם. בנוסף ימצאו הגולשים באתר גם שיעורי וידאו, כמו למשל את הרצאותיו של הרב רפאל נחומברג - אותו פיזנטי מצלם בעצמו ומעלה לאתר, וגם מאמר שהוא כותב ומפרסם כמעט כל שבוע על הפרשה. "באתר הזה יש קצת פחות כניסות מהאתר הראשון, אבל גם אליו נכנסים אלפי אנשים בחודש. בכל זאת, מבחינתי גם אם אני מגיע לאדם אחד וגורם למישהו לחשוב על הדברים - זה שווה הכול. מישהו כתב לי שהוא התלבט קצת בעניין, ואז הוא קרא את הספר והחליט להניח תפילין כל יום. זה הישג וסיפוק רוחני שאין בשום דבר אחר".

באופן אולי קצת מפתיע, פיזנטי מעיד כי רוב הגולשים באתריו הם חילונים. "מן הסתם מדובר באנשים שיש להם איזושהי זיקה לדת. אני מבין את זה מהתגובות שאני מקבל", הוא אומר, "אני מאמין שאדם שהנושא הזה בכלל לא מעניין אותו - לא יכנס לשם. מה שכן, אני מקבל גם הרבה תגובות של אנשים שנמצאים בקיצוניות השנייה - נגד הדת, אבל הם מבינים שיש משהו אז הם מחפשים, והם גם נהנים להתווכח. אם נדבר בכלליות, אני חושב שהאנשים האלה נמצאים במקום קצת יותר טוב מאלו שבכלל לא אכפת להם, כי הם לפחות חושבים. הם מנסים להבין מה המקור של הכול, מי שולט על הכול, מאיפה הם באו? כך אפשר להגיע יותר בקלות לתשובות. אבל ברגע שלא אכפת- טוב, מה אכפת לי? יש בורא, אין בורא? אני חי את חיי, טוב לי, זה כבר מצב הרבה יותר בעייתי".

למי שגולש קצת באינטרנט, המצב שתיאר פיזנטי, שבו מתקיימים ויכוחים סביב נושא האמונה, מוכר מאוד. נח גוטמן, אברך בן 28 מירושלים, התנסה גם הוא בוויכוח כזה. אבל בעוד שאחרים פשוט מסיימים את העניין בהסכמה לא להסכים, גוטמן לקח את זה צעד אחד קדימה. "זה היה מאוד ספונטני. יום אחד גלשתי באתר כלשהו שאמור להיות אתר של מדע, אבל יש בו הרבה כפירה ואפיקורסות", שחזר, "אני מכיר את הנושאים האלו ויש לי משיכה להם. קראתי מאמר כלשהו על אבולוציה והגבתי עליו. התפתח ויכוח עם מנהל האתר ועוד כמה אנשים באשר לסוגיה האם אפשר לחשב מתמטית סיכוי להיווצרות חלבון בצורה אקראית. לחלבון יש אורך מסוים של חומצות אמינו, זה חלבון קטן יחסית. הסיכוי שהוא ייווצר במקרה הוא כמו סיכוי שחתול יוציא משפט שלם בעל משמעות. החלבון הכי פשוט בגוף האדם לא היה יכול להיווצר בכוחות עצמו. הוא תקף אותי, ובאיזשהו שלב אף חסם אותי באתר כך שלא אוכל להגיב בכלל. הייתי כל כך עצבני, שאמרתי שאם ברשת יש כל כך הרבה דברי כפירה ולא נותנים לאף אחד לענות - צריך לעשות עם זה משהו. אתרי היהדות הגדולים יותר עסוקים בלהפיץ את התורה, ולא לענות על דברי כפירה. את הנישה הזאת לא כיסו ובצדק, ככה שאין תשובות מפורטות לכל מה שכופרים כותבים. אז תוך כמה ימים פתחתי אתר. אם לא הייתי כ"כ עצבני, אני לא יודע אם הייתי עושה את זה בכלל".

כך יצא שלפני קצת יותר משנתיים הפך גוטמן להיות "הדוס". זה שמו של האתר שלו, אתר שהפך פופולארי בקרב אוכלוסייה מגוונת בדעותיה. שם, כפי שרצה, פתח לעצמו במה אישית, בה הוא נותן מענה לדברי כפירה המופצים ברשת, המשולבים גם עם תכנים אקטואליים. בנוסף, אחת המטרות המרכזיות בהקמתו הייתה, לדברי גוטמן, למנוע מחרדים ודתיים נשירה, למנוע מהם להיות מושפעים מדברי הכפירה. "בחור ישיבה שנחשף לאינטרנט לראשונה לא יודע איך להתמודד עם זה. הוא לא יודע שהכול שקר", הסביר, "יש אנשים שמקימים אתרים שלמים נגד היהדות, הם מרגישים שזאת השליחות שלהם בעולם, במרכאות. האינטרנט נתן לכולם כלי ביטוי, אז באותה מידה יש ביטוי גם למזיקים. בחור ישיבה לא למד ביולוגיה או את שיטות הכפירה, והוא יכול למשל להיתקל בוויכוח שהיה לי באותו אתר שבו חסמו אותי, ומה הוא יבין? אותם אנשים לא יעשו מאמצים להסביר לו יותר ברור את הדברים. יכולה להתפרסם גם כתבה גדולה באתר חדשות חילוני: מצאו את האב הקדמון של האדם. אבל צריך שמישהו יבוא ויגיד לו שלפני שנתיים הייתה כותרת דומה על סוג אחר של קוף שחשבו שהוא האב הקדמון, ואח"כ התברר שזה זיוף, ולפני 15 שנה היה עוד סיפור כזה, ועוד אין סוף סיפורים, והכול שקר, סיפורי בדים".

ומהיכן מגיעה כל הכפירה הזאת? לדעתו, מזה שרבים אינם חוקרים באמת. "היה אדם אינטליגנט שסיפר לי שכל חייו הוא היה כופר", שיתף, "הוא עבר תאונת דרכים וחווה מוות קליני עם כל השלבים שקראנו ושמענו עליהם. אבל כשחזר הוא החליט שהוא הולך ראש בראש. משמים מחליטים לחנך אותי? להחזיר אותי בתשובה? אני אראה להם מה זה. אני אהיה עוד יותר אתאיסט ממה שהייתי עד היום. זה לא יאומן, בן אדם חכם שחזר מהשמיים, ומה מעסיק אותו? לדפוק את המערכת. הוא החליט שהוא יעמיק את לימודו בכפירה. הייתה לו תקופה אחרי התאונה שהוא לא עבד, אז הוא הלך לספרייה וקרא ספרים על אבולוציה וכן הלאה. לבסוף דווקא מתוך הספרים האלו הוא חזר בתשובה. וכאן אפשר באמת לראות שאדם כופר אינו כופר כי הוא למד, כי אם הוא היה לומד - גם אם מתוך ספרים אנטי דתיים, הוא מגלה שכל גדולי הפילוסופיים היו בעצמם מאמינים בדרך כזאת או אחרת בקיום הבורא. זה מגלם את כל המטרה שלי על רגל אחת".

למרות שזהו מקרה קיצוני, לדברי גוטמן, בדרך כלל אנשים שהם מאוד "אנטי", הם בסופו של דבר אלו שיותר קל לעשות איתם את המהפך. כך למשל, סיפר שהיה אדם שרצה להיפגש איתו והבטיח שיהיה "פציינט מאוד קשה". גוטמן נענה לאתגר. "כבר הרבה זמן לא שמעתי שאלה חדשה שממש הפתיעה אותי", אמר. "והגיע אליי אדם משכיל שחמש דקות אחרי שהתחלתי לדבר איתו – הוא כבר הבין הכול, שינה את דעתו ונכנס לעניינים במרץ".

גוטמן מתאר עוד, שהיה גולש אתאיסט שכמעט מהיום הראשון שעלה האתר - הוא קרא כל מאמר שכתב והגיב להם במהירות מפליאה. "מיד היה לו מה להגיד", סיפר, "טיפוס עקשן מאוד. אבל לאחרונה, אחרי שנתיים עקשניות, הוא כתב לי שהוא התחיל לקיים מצוות. משהו זז".

בתחילת הדרך, תיאר שהיה לו קצת קשה לתחזק את האתר. כל עניין ניהולו גזל ממנו זמן, עד שבשלב מסוים רצה לפרוש, אבל בדיוק אז קרה משהו ששינה את דעתו: "מישהו כתב לי: הייתי בדרך לעזוב את עולם התורה, ובזכות האתר שלך אני נשאר בתוכו. מיד החלטתי שאני נשאר והאתר ממשיך". לדבריו, בזכות האתר יש אנשים שמתכתבים איתו, ויש גם כאלו שהגיעו אליו הביתה, והוא הצליח לקדם אותם עד שהחלו לקיים מצוות. "אם לא הייתי רואה מזה תוצאות הייתי סוגר אותו. רק הסיפוק הזה שמגיע מדי פעם, כשעוד מישהו כותב לי שהוא התחזק, נותן לי כוח".

לינקים מומלצים:

ללא גזל

אתר אמונה

אתר "הדוס"

הספר "מחפשים את האמת"

עמוד 1 מתוך 4

התחלה
קודם
1
2
3
4
הבא
סיום

Nav view search

Navigation

Search

תורה ומדע

המסע המרתק אל התכלת

מחקרו של פרופסור גנאדי דולצב

כשילד קטן שואל שאלות - הרב מנחם ברוד

סוד האושר והשמחה - מתוך מאמר של הרב הירש זצ"ל

בן כמה היקום?

הפקולטה למדעי האמונה: ספר חדש בנושא תורה ומדע

חמש נקודות למחשבה

הגורלות בעבודת יום הכיפורים, לשם מה?

נטילת אברים להשתלה מהרוגי בית דין

יוצרים הידברות עצמאית

מונה

ברוכים הבאים לאתר השבת