רבי אלכסנדר זיסקינד זצ"ל בעל ספר יסוד ושורש העבודה כותב בצוואתו לבניו, כשלבשתי בערב שבת קודש סמוך למנחה בגדי שבת, נתתי להשם יתעלה הודאה גדולה בשמחה עצומה בפה מלא, בזה הלשון: יוצרי ובוראי יתברך שמך, אני נותן לך הודאה על שנתת לי בגדים חשובים לכבוד שבת קודש, לא כפי מעשי הטובים, רק ברחמיך הרבים וחסדיך הגדולים. כי חשבתי בדעתי: כמה צדיקים גדולים שאין ערכי מגיע לקרסוליהם, חסרים מבגדים אלה, וחשבתי בלבי שודאי מניעת ההודאה להשם על זה תיחשב למרד ולמעל ח"ו, על כן אמרתי הודאה זו כמה פעמים בעת לבישת הבגדים.

 

על רבי זלמן בהר"ן זצ"ל מגדולי ירושלים, מסופר שהשבת היתה חביבה עליו ביותר, ועל אף שהיה עני מופלג ולא היו לו בגדים מיוחדים לכבוד שבת, אלא בגד אחד בלבד שאותו היה שומר במיוחד ליום השבת, מכל מקום גם בשאר מלבושיו היה דואג שיהיו נקיים, והיה עושה בהם שינוי כלשהו לכבוד השבת. כגון שמתוך נעליו היה שולף סמוך לשבת את שרוכי ימי החול, ומשחיל במקומם שרוכים נאים יותר אשר ייחד לכבוד שבת קודש.  על אף דחקו הגדול, זיו פניו והאור השוכן עליהם בשבת, היו מקרינים גם על לבושו, ודמותו נראתה שונה מאשר בימות החול, כי היתה לה צורה של שבת קודש.

בני הישיבה מספרים על רעייתו של רבי אליהו לופייאן זצ"ל שהיתה משכימה קום בבוקרו של ערב שבת, והיתה אופה חלות רבים מאד הן למשפחתה הגדולה והן לבני הישיבה של בעלה ואף לעניי העיירה. למרות היותה מטופלת במשפחה גדולה בת שלש עשרה נפשות, היתה מקדימה לסיים את כל ההכנות לשבת מתוך שלות הנפש כשעתיים לפני כניסת השבת. אז היתה מקבצת את בניה ובנותיה, ומספרת להם דברי אגדה ומוסר, וקוראת לפניהם בספר צאינה וראינה.

 

בספר עובדות והנהגות לבית בריסק (ד, שא) מובא שמסורת היא בבית בריסק, אשר תמונת קודש של פני רבי יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל בעל ה"בית הלוי", אשר ממנה נראית גודל חרדתו ויראתו מפני הקב"ה, צויירה לעת ערב שבת קודש, כשישב בחדרו וקרא בדחילו ורחימו את מגילת שיר השירים, והביאו אז איש צייר אומן במלאכתו, והוא שצייר את קלסתר פניו.

 

בפתיחת ספר תיקוני שבת מרבי אברהם הלוי זצ"ל מגדולי תלמידי האריז"ל, מובא שהיה כל ימיו אפוטרופוס גדול של השבת, מכריז ומזהיר תמיד את בני ישראל אנשים ונשים על שמירתה. וכה משפטו כל ימי חייו מידי שבת בשבתו, לכתת רגליו בשווקים וברחובות בבתים ובחצרות, מחצות ליל ששי ואילך לזרז את העם שיכינו את אשר יביאו, ושתהא אשה משכמת ואופה, ושיהיו נועלין את החנויות סמוך למנחה קטנה, דהיינו קודם ט' שעות ומחצה, כדי שיהא פנאי ביום להתחדש לקראת שבת המלכה בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, בטבילה במקוה טהרה, וברחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין, וחילוף שמלותיו.

 

גם על רבי נחום מהורדנא זצ"ל מובא בספר תולדותיו שעמל למען כבוד השבת, וייסד חברת מזהירי שבת שעמד בראשה, וכל ערב שבת היה הולך בעצמו להזכיר לבעלי החנויות שיסגרו את חנויותיהם, ואת בעלי בתי המשקה שיסגרו את בתי משקיהם, כי תוספת שבת מדאורייתא, עד שכבר קודם שקיעת החמה כל החנויות היו נעולות וסגורות על מסגר.

 

מובא בספר מאיר עיני ישראל מה שסיפר רבי מאיר ליברמן שליט"א מתלמידי ראדין: שפעם נכנס אל בית מרן ה"חפץ חיים" ביום שישי לאחר חצות היום, וראה את ה"חפץ חיים" עומד בקרן זוית בחדר, מבלי שיבחין בו שנכנס, והוא מוכן לקראת שבתא מלכתא, לאחר שהיה כבר במקוה ושאר הכנות, ותואר פניו מאירות, ושומע הבחור את רבו הקדוש מלחש ואומר: "אהה, שבת באה... אהה שבת... אהה שבת..., כולו נהנה הנאה עצומה שהנה הנה שבת קודש אכן מתקרבת ובאה.

 

בספר מרביצי תורה ומוסר (ג, קפד) מסופר על רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל הרב מבריסק, שכל יום שישי אחרי הדלקת נרות, היה יוצא בבגדי שבת למרפסת שבכניסת הבית, רצינות והדר-מלכות נסוכים על פניו, מתיישב על כסא ודומם במשך שעה ארוכה, כממתין לאורח רם המעלה. לקיים את דברי הרמב"ם, שכתב שיהא יושב בכובד ראש מייחל להקבלת פני שבת, כמו שיוצא לקראת מלך.

 

בספר מעשה איש (ג, צז) מספר הרב אליהו פלאיי שליט"א, על זקנו הגאון רבי שלמה שמשון קרליץ זצ"ל שנסע פעם ביום שישי אחר הצהריים באוטובוס מירושלים לבני ברק [שהיתה נסיעה ארוכה בימים ההם], ואירע בדרך תאונת דרכים רח"ל שגם הגרש"ש נפגע בה ונאלץ להתאשפז בבית החולים.

 

לאחר שהשתחרר מבית החולים נכנס אל דודו מרן החזון איש. שאלו החזון איש: מדוע אירע לך הדבר? והרי התורה שאתה לומד היתה עשויה להגין עליך ולהצילך! המשיך החזון איש ושאלו: "באיזה שעה היית אמור להגיע לבני ברק? ענה לו הגרש"ש את השעה המשוערת, ויצא שזה כבר היה די מאוחר וסמוך לשבת. אמר לו החזון איש: אם כך, הרי נסיעה זו לא נעשתה על פי ההלכה, וכשעושים שלא כהלכה התורה זזה ממקומה ואינה יכולה להגן!

 

בספר רבי יעקב מסופר שרבי משה פיינשטיין זצ"ל העיר פעם באוזני אדם שהגיע סמוך מדי לכניסת השבת למגורי הקייט, אמר לו רבי משה: בעתיד ראוי לך לצאת לדרך בשעה מוקדמת יותר. אותו אדם התעלם מעצה זו, ובשבוע שלאחר מכן יצא לדרך באותה שעה בה היה רגיל, בדרך אירע תקלה באוטובוס בו נסע, והוא נעזב לנפשו בשבת על אם הדרך בין ניו-יורק למחוז חפצו, וכך עברה עליו השבת שלא בטוב ולא בנעימים.

מעשה היה אצל הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל הסטייפלר, כאשר נפטר הנדיב הנכבד ר' יחיאל לדרמן ז"ל [מייסד בית הכנסת לדרמן בו קבע הסטייפלר את תפילתו], ההלוייה היתה ביום שישי בבוקר בדרכה לירושלים, וכששאלו את הסטייפלר האם הוא נוסע לירושלים ללוות את הנפטר הדגול שהיה כה קרוב אליו. ענה ואמר: למעשה הייתי צריך לנסוע ללוויה זו, אבל איך אפשר לנסוע, והרי ערב שבת היום?!

 

ודברים אלו נאמרו בימות הקיץ הארוכים בסוף חודש סיון, שזמן הדלקת נרות היה בסביבות השעה שש, אף על פי כן זו היתה ההרגשה של אדם גדול שיראת השם עומדת כנגד פניו, שלא להכנס חלילה אפילו לחשש רחוק מאד.

 

על הצדיק רבי נחום מהורדנא זצ"ל רבו של החפץ חיים, מסופר בספר תולדות מנחם: "שהיה מקבל פני שבת קודש ב"חברה ש"ס" בקול נעים, וכאשר הגיע למזמור "לכה דודי", נפשו גחלים להטה בהתלהבות קדושה, ברגשות הנפש נורא מאד, עד כי כמעט נפשו הקדושה יצאה כשהגיע לתיבות "מקדש מלך עיר מלוכה רב לך שבת בעמק הבכא", אימה ופחד ורגשי גיל ועליצות גם יחד התנוססו בו בשיא חסנם וגאון הדר מלכות שמים, ועיניו נוזלות דמעות ששון מרוב רגשותיו מעומקא דלבא".

דבר דומה מצינו בספר תנועת המוסר (ב, פב) על הסבא מקלם רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, שהיו מרבים לספר על להט תפילתו בלילי שבתות, ובפרט בזמירות "לכו נרננה", אשר היתה מתווספת עליה כנראה גם החדוה וההתלהבות של קדושת השבת.

ובתקופה בה היה בית תלמודו בגרובין, היה בעצמו רגיל להתפלל "קבלת שבת" לפני התיבה. ומספרים שבעלי הבתים בגרובין, שהיו יהודים קורלנדיים טיפוסיים, הידועים ביבשותם ובקרירותם, היו מתכנסים בלילי שבתות על יד בית התלמוד, לבושים פראקים שחורים וחבושים במגבעות "צילינדר" כנהוג אצלם, כדי לשמוע את תפילתו העריבה והנלבבת, וטיפות דמעות גדולות היו גולשות על לחייהם. כאן היה מתגלה ר' שמחה זיסל בכל להב נפשו ולהט רגשותיו.

גם הגר"ח זייציק בספרו המאורות הגדולים מעיד, שה"חפץ חיים" זצ"ל "בשעת קבלת שבת היה אומר המזמורים לכו נרננה וכו', בדמעות רבות".

מסופר שרבי אליהו לאפיאן זצ"ל היה שרוי בשבת באוירה מיוחדת ושונה בתכלית, ופעם אף הזכיר את דברי ה"חיי אדם" שמי שתיקן את נפשו, ירגיש את ביאת ה"נשמה יתירה" בטבילת ערב שבת, והוסיף רבי אליהו שכמה פעמים הוא עצמו זכה להרגיש בזה.

 

בעת ששהה בבית החולים, ביקשה המשפחה שלא להזכיר לו ששבת קריבה, כיון שהוא היה שרוי במצב של קרוב לעילפון, והזכרת השבת היתה עלולה לכניס אותו לסערת רגשות שהיתה מסוכנת מאד במצבו. אולם דבר לא הועיל, על אף שלא הדליקו נרות בחדרו ולא התהלכו בבגדי שבת לידו, מכל מקום מיד עם התקדש היום, האדימו פניו ושפתיו החלו לרחש את פסוקי לכו נרננה.