על הצדיק רבי נחום מהורדנא זצ"ל רבו של החפץ חיים, מסופר בספר תולדות מנחם: "שהיה מקבל פני שבת קודש ב"חברה ש"ס" בקול נעים, וכאשר הגיע למזמור "לכה דודי", נפשו גחלים להטה בהתלהבות קדושה, ברגשות הנפש נורא מאד, עד כי כמעט נפשו הקדושה יצאה כשהגיע לתיבות "מקדש מלך עיר מלוכה רב לך שבת בעמק הבכא", אימה ופחד ורגשי גיל ועליצות גם יחד התנוססו בו בשיא חסנם וגאון הדר מלכות שמים, ועיניו נוזלות דמעות ששון מרוב רגשותיו מעומקא דלבא".
דבר דומה מצינו בספר תנועת המוסר (ב, פב) על הסבא מקלם רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, שהיו מרבים לספר על להט תפילתו בלילי שבתות, ובפרט בזמירות "לכו נרננה", אשר היתה מתווספת עליה כנראה גם החדוה וההתלהבות של קדושת השבת.
ובתקופה בה היה בית תלמודו בגרובין, היה בעצמו רגיל להתפלל "קבלת שבת" לפני התיבה. ומספרים שבעלי הבתים בגרובין, שהיו יהודים קורלנדיים טיפוסיים, הידועים ביבשותם ובקרירותם, היו מתכנסים בלילי שבתות על יד בית התלמוד, לבושים פראקים שחורים וחבושים במגבעות "צילינדר" כנהוג אצלם, כדי לשמוע את תפילתו העריבה והנלבבת, וטיפות דמעות גדולות היו גולשות על לחייהם. כאן היה מתגלה ר' שמחה זיסל בכל להב נפשו ולהט רגשותיו.
גם הגר"ח זייציק בספרו המאורות הגדולים מעיד, שה"חפץ חיים" זצ"ל "בשעת קבלת שבת היה אומר המזמורים לכו נרננה וכו', בדמעות רבות".
מסופר שרבי אליהו לאפיאן זצ"ל היה שרוי בשבת באוירה מיוחדת ושונה בתכלית, ופעם אף הזכיר את דברי ה"חיי אדם" שמי שתיקן את נפשו, ירגיש את ביאת ה"נשמה יתירה" בטבילת ערב שבת, והוסיף רבי אליהו שכמה פעמים הוא עצמו זכה להרגיש בזה.
בעת ששהה בבית החולים, ביקשה המשפחה שלא להזכיר לו ששבת קריבה, כיון שהוא היה שרוי במצב של קרוב לעילפון, והזכרת השבת היתה עלולה לכניס אותו לסערת רגשות שהיתה מסוכנת מאד במצבו. אולם דבר לא הועיל, על אף שלא הדליקו נרות בחדרו ולא התהלכו בבגדי שבת לידו, מכל מקום מיד עם התקדש היום, האדימו פניו ושפתיו החלו לרחש את פסוקי לכו נרננה.
