חומש דברים
פרשת וילך
- פרטים
- קטגוריה: פרשת וילך
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:44
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 410
פרשת וילך
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא (וילך לא-א)
וילך משה איפה היה ולאן הלך? הלא היה לפני כל-ישראל ומה פרוש וילך? היה צריך לומר
ויאמר משה או וידבר משה אלא מובן מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה אין שלטון ביום
המות קל וחומר ממשה רבנו עליו
השלום רבן של כל ישראל ואבי הנביאים כשהגיע יום
פטירתו של האדם אומרים לו וילך. וזה מראה לנו קודם יום הכיפורים מוסר גדול, מה אנחנו מה חיינו רימה תולעה בחיים חיותנו וכל שכן אחר מותנו אל יפתה היצר הרע את האדם שהעולם הפקר או טבע ולא כאותם הטפשים האומרים מי הלך ובא ומי ראה שיש עולם אחר כי אחר שהוא מת ישליכוהו לאשפה, אבל כשהגיע שעת גסיסתו כבר הוא מודה ומתחרט מהמראות המשונות שהוא רואה ומהסבל הנורא שהוא סובל ועל זה אומר לנו הושע הנביא קחו עמכם דברים ושוב אל השם. כלומר על עצמכם ושובו בתשובה מכיון שהגיע יום הכיפורים ואין אדם יודע מה יהיה דינו ובשביל זה מרעישה התורה הרבה על יום ראש השנה ויום הכיפורים שכל אחד יתקן מעשיו ויחזור בתשובה ולא תאבד שום נפש מישראל חס ושלום, והמגיד מדובנא עליו השלום הביא משל קטן שיום הכיפורים הוא יום תשלום המלאכה. משל למלך אחד שהביא כמה פועלים ונתן להם סחורה יקרה וסיכם אתם שיעשו לו רהיטים ממינים אלו ואלו וציוה כמה פעמים שישגיחו על העבודה שלא יקלקלו את סחורה ולא תלך לאיבוד, אחרי שמסר להם את הסחורה ופטרם מלפניו שלח פקידים גבוהים להזהירם שיש להם זמן שנה אחת כדי לגמור את העבודה ושיפקחו עיניהם ביותר על העבודה מפני שבגמר המלאכה, המלך בעצמו יבוא ויבדוק ואם חס ושלום יהיה איזה קלקול קטן דמם בראשם. וכן שלח פקידים יותר קטנים כמה וכמה פעמים עד שהגיע היום המוגבל הוא היום האחרון של השנה ובבוקר בא המלך עם הפקידים הגבוהים לבדוק את הסחורה שהיא הנשמה היקרה עם הגוף יחד וסוף סוף אנחנו בני אדם ולא יצדק לפניך כל חי. וכבר קיבלנו התורה בהר-סיני ואחרי כן שלח לנו הקדוש ברוך הוא את הנביאים והזהירונו חכמינו ז"ל גם כן הנמשלים לפקידים הנאמנים לשם, על זה אומר הנביא הושע "קחו עמכם דברים ושובו אל השם יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו", וידוע שרוב העברות באים מתוך הפרנסה, מה נאמר ומה נדבר ומה שוה התפילה והצדקה מאחר
שהמשא ומתן הוא ברמאות ותחילת דינו של אדם הוא על משא ומתן באמונה ועל זה התחילה הפרשה במילה וילך לומר לך שאין שלטון ביום המות וקל וחומר ממשה רבנו כמו שכתוב ויאמר אליהם משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא.
וכי משה רבנו עליו השלום לא היה יכול לצאת ולבוא והלא הכתוב אומר לא כהתה עינו ולא נס לחה ולא תשש כחו? אלא מרמז לישראל שכשהגיע זמנו של האדם להפטר מן העולם לא ממתינים לו ואין שלטון ביום המות, לכן ימהר האדם לחזור בתשובה, ולפעמים היצר הרע מפתה את האדם שהוא רשע גדול ומלא עונות וסוגר לו כל הדלתות עד שחס ושלום מתיאש האדם אומר כאשר אבדתי אבדתי וזה איסור גדול כי אין יאוש לישראל חס ושלום ואף שחטא ישראל הוא ואם במקרה חטא וחזר וחטא לא יתיאש מרחמי שמים ושמעתי מפי רבי בן ציון חזן זכר צדיק לברכה משל יפה על זה למלך אחד שהיה לו מרשאל מלחמה והיה עובד באמונה ומנצח תמיד וכמה פעמים נפצע ונתרפא ובכל זאת היה נאמן והיה חוזר ונלחם עד שכל גופו נעשה ככברה ובכל זאת היה נאמן למלך. אבל סוף סוף נמצא יצר הרע בעולם והנה פעם אחת מרד במלך ויצא דינו לתליה, וילך המארשל לעורך-דין שלו להתיעץ עמו. ויאמר לו העורך דין: אל תפחד כי קודם שיהרגוהו יאמרו לו שיבקש בקשה אחת והם ימלאו את בקשתו, ואמר לו שלא ישאל שום דבר אלא רק יבקש לראות את פני המלך, וכשיבוא לפני המלך יסיר את כל בגדיו ויראה לו את כל גופו המלא חבורות ופצעים ויבכה ויתחנן לפניו ויאמר לו אדוני המלך הגוף הזה נעשה כבר ככברה והכל בעבורך, כי מסרתי את עצמי כמה פעמים למיתה ולהריגה משונה בעבורך וכיוצא מאלו הדברים, המלך בעצמו רחמן ובודאי ימחול לו, וכן עשה המארשל, והמלך נתן לו חנינה. אבל לא עבר חודש ימים והנה שוב מרד במלכו ויאמרו כל הפקידים שבפעם זו בודאי המארשל הזה יהרג וישמחו על זה שמחה גדולה. ושוב הלך להתיעץ עם העורך-דין שלו, ושאל ממנו האם יש לך תמונת אביך בבית? אמר לו כן, אמר לו אם כך, הרי זה טוב מאוד כי אביך היה איש נאמן למלך עד יום מותו ולכן זאת עשה קח את תמונת אביך ולך לפני המלך ותבכה ותתחנן לפניו ותאמר לו עשה למען אבי, אשר הלך באמונה עמך במשך כל-ימיו, עשה למען אבי כי אני הייתי שיכור ולא ידעתי מה שעשיתי וכן עשה המארשל והמלך שראה את תמונת אביו והזכיר את שמו של אביו כמה פעמים ריחם עליו בזכות אביו ונתן לו חנינה. אבל עוד לא עבר חודש ימים והנה שוב מרד במלכו כי היצר הרע נתגבר ואפילו שהוא מכניס עצמו בסכנה כי כך דרכו של היצר הרע רחמנא ליצלן, ובפעם זו אמרו כולם שבודאי יהרג ולא תנתן לו עוד חנינה. אבל העורך דין נתן לו עצה ואמר לו: מחר בבוקר תשלח את אשתך ובניך הקטנים לפני המלך והם יבכו ויצעקו לפני המלך, וכן עשה המארשל וכאשר באו האשה והילדים לפני המלך והתחילו לצעוק ולבכות הקטנים יאמרו: "אדוני המלך אנחנו רוצים את אבא אנחנו רוצים את אבא וצעקו ובכו בקול גדול, ואמרו לו רחם עלינו כי מלך רחמן אתה, ואשתו התחילה לצעוק אדוני המלך עבדך חטא ומתחרט חרטה גמורה ועוד לא ישוב לכסלה", ועוד דברה דברים המרככים לבו של אדם, ושוב חנן אותו המלך וניצל ממות.
וזה שאנחנו אומרים בסליחות אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו כי שמך נקרא עלינו וגופנו רצוץ ושבור מפני שאנחנו ישראל כי מדוע כולם שונאים אותנו והורגים בנו, מפני ששמך נקרא עלינו ופעם אנחנו אומרים עשה למען אברהם יצחק ויעקב וכן מזכירים את כל הצדיקים ופעם אנחנו אומרים עשה למען תינוקות של בית-רבן שלא חטאו ופעם אנחנו אומרים עשה למען יתומים ואלמנות וכיוצא בזה לכן אין יאוש בעולם יאוש מראה על קטני אמנה ובטחון בשם יתברך. (אהבת חיים)
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (וילך לא-א)
הלך משה אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, כדי שלא יפחדו. וחיזק את ליבם שיהושע ימשיך אחריו וינהיג את העם, כנאמר להלן (בפסוק ז’) "ואתה תנחילנה אותם" (אבן עזרא).
ויש מפרשים שהלך משה לבית מדרשו להוכיח את עם ישראל קודם מותו (פירוש יונתן בן עוזיאל). מדוע הוצרך משה לילך לבית המדרש בכדי להוכיח את עם ישראל, כלום לא יכל להוכיחם במקום אחר, והלא בפרשת ויקהל (שמות ל"ה, א) כשהוצרך משה לדבר עם כל עם ישראל לא כתוב שמשה הקהיל את עם ישראל בבית המדרש?
אלא מכאן רואים את גדלות משה רבינו ע"ה, שמכיון שביקש להוכיח את עם ישראל, הלך קודם לבית המדרש כדי לעיין שוב בכל ענייני התוכחה כיצד להוכיחם בכדי שלא לפגוע בנפש יהודי, כי לזה צריך סיעתא דשמיא מיוחדת, לכן הלך לבית המדרש אשר השכינה שורה שם (מפי השמועה).
כמה שהדברים נוקבים ומופנים אלינו בימים הללו לפני יום כפור הבא עלינו לטובה. כעת הזמן להוכיח את אחינו עם ישראל שעוד אחד יזכה לשוב בתשובה בעוד אנו בימי הרחמים והסליחות, שיש רחמים גדולים בעולם. אך חשוב הוא לדעת כיצד להוכיח כל איש לפי דרגתו ומצבו, ובנועם דברים.
וכפי שבפרשה הבאה פרשת "האזינו" מוצאים אנו את תוכחותיו של משה רבינו לעם ישראל, כך בכל דור ודור חייב האדם להוכיח את עצמו ולהתעורר מחדש כל אחד ואחד לפי מצבו האישי, בפרט בימים הללו, כלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הל’ ד’), עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, כפל את לשונו, כי יש הבדל בין נרדמים לישנים. (לבוש יוסף)
כדי להתעורר לתשובה יש להרהר על יום המיתה שכבר אמר שלמה המלך "טוב ללכת לבית האבל מאשר ללכת לבית המשתה והחי יתן אל לבו".
שאל האדמו"ר רבי ישראל מרוז’ין זצ"ל: אנו אומרים בתפילת יוה"כ ובברכות ההפטרה "ברוך אתה ה’ מלך מוחל וסולח לעוונותינו" וכו’. ולכאורה צריך ביאור: איך אנו חותמים ברכה זו עם שם ה’, והרי יש חשש שמא ח"ו לא יסלח בורא עולם על העוונות, וא"כ נמצא שברכנו ברכה לבטלה? והשיב, הא למה הדבר דומה? לאב שיש לו בן חביב עליו מאוד ויש לאב תענוג להשתעשע עם הבן, והיה ביד האב תפוח גדול ויפה והיה מציע את התפוח לבן, וכשהיה הבן מושיט ידו לקחת את התפוח, חוזר בו האב ומשיב ידו. ככה עשה האב כמה פעמים, כדי להשתעשע עם בנו. אך הבן שהיה פיקח קם ובירך: ברוך את ה’ וכו’
בורא פרי העץ!! ואז היה האב מוכרח לתת לו את התפוח, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. כמו כן אנחנו מברכים ביוה"כ "ברוך אתה ה’ מלך מוחל וסולח" וכו’, כדי שהשם יתברך ודאי שימחול לנו על עוונותינו, כדי שלא יהיה חשש ברכה לבטלה... (טעמי המנהגים עמ’ של"ה לוקט מסידור איש מצליח)
בספר "הצדיק ר’ שלמה" שנכתב על רבי שלמה בלוך, תלמיד החפץ חיים מובא בשם החפץ חיים משל נפלא להמחיש את פחד יום הדין. המשל הוא על מעשה אמיתי שאירע בעת מלחמת העולם הראשונה בבחור ישיבה שנתפס ע"י השוטרים. גזרו עליו עונש מות. השוטרים כיוונו כנגדו מכונת יריה, ובעוד הם מנסים לירות עליו, אירעה תקלה במכונת היריה, ובמשך רבע שעה ניסו לירות בו ולא הצליחו. בינתיים הצליח הבחור לברוח מהם ולהציל את נפשו, ומרוב הפחד שהיה לו באותה שעה, הלבינו שערותיו.
אמר על כך החפץ חיים שסיפור זה הוא משל נפלא עד כמה צריך האדם לפחוד מיום הדין, ולהמחיש בחוש כיצד יהיה ירא וחרד ביום בו יפרטו לפניו את כל מעשיו ומחשבותיו לפרטיהם. (מורשת אבות)
וילך משה וידבר את הדברים האלה וכו’ (וילך לא-א)
ידוע שפרשה זו חלה על פי רוב בין כסה לעשור, שהם ימי התשובה, ורמזה בזה התורה לעורר לבבות בני ישראל בימים נוראים אלו שהם מחד גיסא ימים של דין ומשפט להקב"ה עם עם בחירו, ומאידך גיסא הם ימי רחמים וסליחות והקב"ה קרוב לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, וזהו שרמז הנביא (ישעיה נ"ה) דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, שבזמנים הללו בקלות האדם יכול לחזור בתשובה, מה שדרוש טרחה גדולה במשך השנה, וזהו שרמז כאן משה רבנו כי לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפני הקב"ה בתפילה ובתחנון על כללות עם ישראל, אלא הכל תלוי בהם, וזהו כי ה’ עובר לפניך, פירושו שה’ מעביר ומוחל על עונותיהם של ישראל כאשר האדם מעביר על מידותיו, וכמו שדרשו למי נושא עון, למי שעובר על פשע שכל המדות בטלו חוץ ממדה כנגד מידה שלא בטלה, ולכן ראוי הוא לסליחה ומחילה כאשר יעביר על פשעיו. (וידבר יוסף).
וילך משה וידבר את הדברים אל כל ישראל, ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא (וילך לא-ב)
רבותינו מביאים שהלך משה רבנו מפתח לפתח, ומבית לבית, ואמר להם ’’ראו זקנתי ומה יש בכוחי לעשות עתה, ורק תורה מצות ומעשי טובים שעשיתי הם עומדים לי" (הובא בספר "אמרי פי" הנד"מ להגאון המקובל רבי אליהו לופס זכותו יגן עלינו אמן). ומכאן למדו כמה חשוב שיוכיח אדם את חברו בדברי טובים ומועילים, שיש בהם טעם. והיא מצוה מפורשת בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", וידוע שכל ישראל הם ערבים זה לזה, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה, שמי שרואה את חברו עובר עברה, ואינו מוכיחו על פניו, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עשאה, והוא נענש תחילה.
מצינו בחורבן בית המקדש שלא הוכיחו זה את זה ונקנסה עליהם מיתה, ואף על פי שקימו את כל התורה מאלף ועד תי"ו, אף על פי כן לא עמדה להם זכות התורה להגן עליהם. וידוע הדבר שכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו, ולא מוחה, הרי זה נתפס בעון עירו, ואם בדורו נתפס בעון דורו.
בימינו גברה מידת החנופה חס וחלילה, ואדם "מתביש" לומר לחברו מדוע הוא עובר על מצות המלך, מלכו שעולם? והוא עושה את עצמו כמי שלא רואה וכמי שלא שומע, אוי לנו מיום הדין, או לנו מיום התוכחה. וכשיבוא אדם זה במשפט ישאלוהו, על כבודך מחית!!!! מדוע על כבוש שמים לא מחית? ואז מה נענה ביום פקודה? או שיש מי שמפחד שמא יתלוצצו עליו הליצנים ויאמרו, מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? או יאמרו לו: טול קורה מבין עיניך!!! ועל כך כתב "הפלא יועץ" שצריך להזהר שלא להוכיח מי ששוגג באופן שיודע בברור שלא ישמע, אך אם יודע שהדבר אסור והוא עובר עליו, לא יפחד אלא יוכיחו על פניו אולי ישוב מדרכו הרעה.
הקהל את העם האנשים והנשים והטף (וילך לא-יב)
מסופר בתלמוד מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר ל הם מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? אמרו לו שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה (כלומר שהוא דרש בשבת זו), חזר ושאל אותם ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו בפרשת הקהל שאל אותם ומה דרש בה? אמרו לו הוא דרש בפסוק "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", ושאל אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם. אמר להם רבי יהושע מרגלית טובה היתה בידכם וביקשתם לאבדה ממני? (חגיגה ג).
יש להבין, מדוע רבי יהושע התפעל כל כך מהמאמר הזה, עד שאמר להם מרגלית טובה ביקשתם לאבד ממני?
הענין יתבאר על פי דברי הירושלמי (יבמות סוף פרק ראשון) שמסופר שם על אמו של רבי יהושע שהיתה מוליכה את עריסתו לבית המדרש, כדי שיתדבקו אזניו בדברי תורה.
לכן התפעל רבי יהושע ממאמר זה "לתת שכר למביאיהם", כיון שגם אמו נהגה בו כך והביאתו לבית המדרש כדי שייכנסו דברי תורה באזניו...(משך חכמה לבוש יוסף).
מפסוק זה למדים על מידות הקהל שעולים לרגל ליראות את גדול הדור שישפוך את שיחו לליבנו ויחדיר בנו יראת השמים. טהורה ולא כאותם משכילים שבאים עם לב קר כדי להתחכם ולסתור את דברי התורה.
לפי האמור לעיל, בגדר כתיבת ספר תורה ישנם שני מצוות. מצוה ראשונה מצד עצם הכתיבה, והמצוה השניה מצד לימוד תורה. הנפקא מינה ביניהם הוא, לרכוש ספר תורה בשוק. מצד המצוה הראשונה כתיבה, אינו יוצא ידי חובת המצוה, וכן פסק הרמ"א (שו"ע יורה דעה, סימן ער סעיף א) לקח ספר תורה מן השוק, הוי כחוטף מצוה מן השוק, ואינו יוצא בזה. ע"כ. אבל מצד המצוה השניה לימוד תורה, הוא יוצא ידי חובה, וכן מפרש רש"י (מנחות ל ע"א ד"ה כחוטף מצוה) ומצוה עבד. אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי, ע"כ. כלומר, מצוה מן המובחר היא לכתוב, אך אם קנה יצא ידי חובה (וכן פסק הגר"א בשולחן ערוך שם אות ג). נפקא מינה נוספת אם לאחר שכתב ספר תורה נגנב הספר. מצד מצות כתיבה יצא, אבל מצד מצות לימוד תורה לא יצא, כי אין לו ממה ללמוד.
לרמב"ם ישנם שתי מצוות בגדר מצות כתיבת ספר תורה, שהם מעכבות אחת את השניה. שכן בהלכות ספר תורה (פרק ז הלכה א) הרמב"ם אינו מביא כלל אפשרות של קניית ספר תורה. אלא, או שכותב האדם בעצמו, ואם אינו יודע, אחרים כותבים לו. כלומר, שישנה מצוה של כתיבה ממש. ובהלכות מלכים (פרק ג הלכה א) כתב כשנאבד ספר תורה (למלך) צריך לכתוב אחר.
לשיטת רש"י, אם קנה ספר תורה בשוק, יצא ידי חובה, אלא שנקרא כחוטף מצוה. אבל אם כתב, אז מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. ננסה להבין, מהו ההבדל הגדול בין מי שקונה ספר צורה שחשב לחוטף מצוה, ובין הכותבה, שנחשב שכאילו קיבלה מהר סיני. ולא עוד, אלא שלשיטת הרמ"א חוטף המצוה אינו יוצא ידי חובה.
אמרו חז"ל בגמרא (נדרים לח ע"א) אמר רבי יוסף ברבי חנינא לא ניתנה תורה, אלא למשה ולזרעו, שנאמר "כתב לך" (שמות כי תשא לד, כז) "פסל לך" מה פסולתן שלך אף כתבן שלך ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר "טוב עין הוא יבורך" (משלי כב ט). מקשה על זה רב חסדא "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" משמע שתורה שניתנה גם לישראל? מתרצת הגמרא: זה נאמר רק על השירה עצמה. ממשיכה הגמרא ושואלת הרי נאמר בהמשך "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל"? ומסביר רש"י: שילמדו כל התורה וילמדו אותה, כלומר, שלישראל גם ניתנה. מתרצת הגמרא: משה קיבל את פילפולא בעלמא. מסביר רש"י להבין דבר מתוך דבר הוא שניתן למשה, ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ע"כ. אומר על זה פירוש הרא"ש: "פלפלא בעלמא" הבנה וחריפות, והיינו "כתבן שלך" כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורת האותיות ע"כ.
ננסה להבין, בזכות מה זכה משה רבנו להבין דבר מתוך דבר? התשובה לכך היא: יגיעת התורה. מי שיגע בה, זוכה לחכמתה. וכך אמרו בירושלמי (הוריות ג ה) אמר רבי יוחנן כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר סיני, היה למד תורה ומשכחה, ובסוף נתנה לו במתנה. כל כך למה? בשביל להחזיר את הטיפשים. ע"כ. אם משה שוכח מיד, לשם מה הלימוד מחדש כל יום? אלא עצם יגיעת הלימוד היא אשר מקנה את חכמת התורה.
רה"י זצ"ל בספר "אסופת מערכות" (מילי דאבות עמוד קמח) אומר על הכתוב "אף חכמתי עמדה לי" (קהלת ב, ט) נאמר במדרש קהלת רבה (ב, ט) אמר רבי אחא אמר שלמה, תורה שלמדתי באף, נתקיימה בי בזקנותי, ע"כ. כלומר, כדי זכות בחכמה, צריך לעבור דרכי קנינים של יסורים ויגיעה. יגיעת התורה וה"אף" שהושקעו בתורה, הם המקנים את קנין החכמה. ע"כ.
יסוד חשוב בדרך ללמוד תורה היא היגיעה. לכן במצות כתיבת ספר תורה יש אמנם את המצוה של הלימוד עצמו. אבל כדי לזכות לקנין תורה, ישנה גם המצוה השניה, והיא: היגיעה. וזה בא לידי ביטוי בהבדל הסמלי אם אדם כותב בעצמו את ספר התורה, ששם הוא רץ ומשקיע הרבה זמן עבור הקלף, העריכה הדיו וכתיבתו משקיע בעצם כתיבת הספר, ובין הקונה ספר תורה מוכן בשוק, שאז אין לו את היגיעה בכתיבה. לכן אומרת הגמרא מי שכותב בעצמו, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני, וזוכה למתנת משה רבנו בהר סיני שמבין דבר מתוך דבר. אבל מי שקונה, בלא יגיעה, הוא משול כחוטף, שזכה למצוה (כדעת ר"י למעלה) מבלי להתאמץ (אור חדש).
וקראת אתכם הרעה באחרית הימים וכו’ (וילך לא-כט)
על האדם לדעת שאפילו במצבים הקשים ביותר לעם ישראל ובתקופות הקשות והנוראות וגזרות משונות ובעקבתא דמשיחא צריכים הרבה השתדלות להיות באהבה כאיש אחד בלב אחד, שיש בכח האחדות והאהבה בעם ישראל לעמוד כנגד כל הדברים הרעים והמצבים הקשים בעם ישראל, ועל זה בא הרמז וקראת א-תכם ה-רעה ב-אחרית ה-ימים שהם ר"ת אהבה, כי באהבה מתגברים על כל הרעות (וידבר יוסף)