פרשת מטות

פרשת מטות- מדוע כעס משה על ראשי צבא ישראל ?

פרשת מטות- מדוע כעס משה על ראשי צבא ישראל ?

מאמר מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו מתארת התורה את הציווי לישראל לנקום את נקמת המדיינים ולאחר שעם ישראל מילאו אחר ציווי זה, משה כועס על ראשי הצבא בשובם למחנה עם שלל רב.

וכך הכתוב מתאר את תוצאת המלחמה: "ואת מלכי מדיין הרגו על חלליהם את אווי ואת רקם ואת—צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדיין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב: וישבו בני ישראל את נשי מדיין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל— חילם בזזו: ואת כל— עריהם במושבותם ואת כל- טירתם שרפו באש: ויקחו את- כל השלל ואת כל- המלקוח באדם ובבהמה..." [במדבר ל"א, ח-י"א]

ותגובת משה: "..ויקצוף משה על פקודי החיל.."

 השאלות הן:

א] התורה מדגישה את הריגת בלעם במלחמה זו, מדוע?

ב] מדוע משה כועס על ראשי הצבא של ישראל?

ג] מה ניתן ללמוד על משה מתוך כעס זה?

תשובות

 הריגת בלעם במלחמה.

רש"י מפרש :התורה רוצה להדגיש כי בלעם בא על ישראל והחליף אומנותו באומנותם ,לפי שאין ישראל מנצחים את אויביהם ,אלא על ידי פיהם, כלומר על ידי תפילות ובקשות לה' על רצונם לנצח את אויביהם. מה עשה בלעם ?  תפס את שיטתם וקילל אותם בפיו. כנגד זה - במלחמה עם ישראל החליפו אומנות [שיטת] באומנות[שיטת] אומות העולם המשתמשים בחרב להרוג, כפי שנאמר בברכת יצחק את עשיו: "ועל חרבך תחייה"[ בראשית כ"ו, מ]

החפץ חיים [רבי ישראל מאיר מראדין ] לומד מדברי רש"י: שאומנותם של ישראל- הוא כוח הדיבור, מכאן שהם יכולים ליצור עולמות גשמיים ורוחניים כפי שנאמר: "ואשים דברי בפיך.. לנטוע שמים וליסוד ארץ" [ישעיהו נ"א, ט"ז]-  לכן כל אדם חייב להיזהר שלא יקלקל את כלי אומנותו, היינו- פיו ולשונו בדיבורים אסורים- דוגמת לשון הרע, אלא ירגיל עצמו להשתמש בפיו באופן קדוש- לתפילה ולימוד תורה.

ישנו מדרש של חז"ל: השואל: מה חיפש בלעם אצל המדיינים?

לפי דברי רבי יוחנן: בלעם הלך אל המדיינים -לקבל שכר על שגרם למגפה בקרב עם ישראל כתוצאה מהצעתו האכזרית להכשיל את בני ישראל בבנות מואב, על זה אמר רב: "זהו שאומרים הבריות: הגמל הלך לבקש קרניים- אוזניים שהיו לו נחתכו ממנו.."

כעסו של משה על ראשי הצבא.

"קדושת הלוי" מפרש: כי המטרה של עם ישראל במלחמתם נגד המדיינים הייתה: אך ורק לקיים את מצוות הנקמה במדיין, אבללא לעסוק בביזה!

רבי נתן אומר: כי ה' ציווה את ישראל להקיף את המדיינים רק משלושה צדדים – על מנת לאפשר להם לברוח מכיוון רביעי, כך סובר גם הרמב"ם:[הלכות מלכים ו, ז] "כשצרים על עיר לתופשה [לכובשה] אין מקיפים אותה מארבע רוחותיה [מכל ארבעת הכיוונים שלה] אלא משלוש רוחותיה: ומניחים מקום לבורח [מן העיר המוקפת] ולכל מי  שירצה להימלט על נפשו, שנאמר: "ויצבאו על מדיין, כאשר ציווה ה' את משה"- מפי השמועה למדו[חכמים] שכך ציווהו"

לכן,"התורה והמצווה למלבי"ם" סובר: שהשאלה באיזה אופן הקיפו ישראל את המדיינים? האם מכל הכיוונים, או אפשרו להם פתח רביעי לבריחה?

על עניין זה ישנה מחלוקת ומסופר בספרי: כי לוחמי ישראל הקיפו את המדיינים מכל ארבעת הצדדים באופן שלא הייתה באפשרותם להימלט על נפשם. ואילו רבי נתן סובר: שכן אפשרו למדיינים מהצד הרביעי לברוח על מנת להציל את נפשם.

ובמחלוקת זאת נפסקה ההלכה כדברי רבי נתן.

הרמב"ן סובר: כשם שישנה מצווה לקרוא לשלום אל האויב, טרם יציאה למלחמה כך ישנה גם מצווה בזמן המלחמה להניח לו להימלט מכיוון רביעי ולהשאיר אותו פתוח. וזאת מסיבת רחמים.

לפי השל"ה  הקדוש: הם חטאו בדבר שהשכל היה מחייב אותם להיזהר מכך שהרי הנשים היו עיקר המחטיאות- והן נלקחו בשבי ועל כך ישראל לא היו צרכים לחכות לפקודות. זה נחשב להם לחטא ולכן משה קצף עליהם.

גם בלעם התוודה על חטאו בכך שלא הבין שהמלאך עומד לפניו, כשאמר: "חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי"[במדבר כ"ב, ל"ד] לכן אם אדם אינו מבין דבר שהשכל מחייב אותו להבין- הרי התנהגותו היא בגדר חטא.

כעסו של משה על מה מעיד?

חז"ל אומרים: שדווקא משה שהיה העניו מכל אדם וידע להעביר על מידותיו יודע היה מתי הוא חייב לכעוס על- "שרי האלפים ושרי המאות"

כאן משה מתגלה כמנהיג בעל סגולה מיוחדת- האומר את דבריו בקשיחות לרבים ללא חשש ומורא  מפני לוחמים גיבורים השבים מן הקרב עטורי ניצחון - וזאת מפני שמנהיג  אמיתי, יודע בדיוק מתי לנהוג כלפי הציבור בסלחנות ומתי  לגלות תקיפות וגם כעס- וזאת  גם מן הטעם שיש ועליו להוכיח אותם על חטאם כדי שישובו בתשובה.

רבי פנחס מקוריץ [ מבחירי תלמידיו של הבעל שם טוב]היה נוהג להגיד: שהוא  מתאמץ במשך מהלך חייו לשמור את מידת הכעס באמתחתו ויודע להשתמש בה רק ברגע ההכרחי והנכון.

כתוצאה מכך- הוא שולט על מידה רעה זו ואין מידה זו שולטת עליו.

רבינו בחיי אומר: "ולמדנו  שכל סירחון הדור תלוי בגדולים שיש כוח בידם למחות ואינם מוחים"

 לסיכום, לאור האמור לעיל.

 אנו לומדים כי פעמים רבות ישנה מידה כנגד מידה והקב"ה מסובב כך את הדברים שבסופו של דבר הכול לטובת עם ישראל.

ומעניין הדבר שבלעם תפס אומנותם של ישראל- להשתמש בפיו בדומה לעם ישראל - הרגילים להתפלל ולהתחנן לאלוקים, הוא  השתוקק לקלל ויצא מברך.  ואילו במלחמת מדיין ישראל תפסו אומנותם של אומות העולם והשתמשו בחרב וכך בלעם מצא את מותו בקרב.

כעסו של משה על ראשי הצבא מוכיח את היותו מנהיג משכמו ומעלה ההולך בדרך האמת ומטיף מוסר לאנשים- ללא יראה ופחד.

מנהיג כדוגמת משה- אכן ראוי להנהיג את עם ישראל.

 

מלחמה ונחמה/ שיר מאת: אהובה קליין©

מלחמה ונחמה/ שיר מאת: אהובה קליין©
גם בעת מלחמה
מהדהדות קולות נחמה
אל עם למוד ניסיונות
בחוליית שרשרת דורות.
 
בלב אלוקים זיכרונות
לעד בסלע חקוקות
זכירת חסד נעורים
כלה וטקס נישואין.
 
הליכה בחולות שיממון
יובש עייפות וצימאון
כי לא ייטוש  ה' בניו
יצילם משיני טורפיו.
הערה: השיר בהשראת ההפטרה לפרשת מטות[ירמיהו, א]
 
 

ההפטרה לפרשת מטות- מלחמה ובצידה נחמה- כיצד?

ההפטרה לפרשת מטות- מלחמה ובצידה נחמה- כיצד?
מאמר: מאת: אהובה קליין.
[המאמר מוקדש לעילוי נשמת אמי: חיה ז"ל בת בן-ציון]

הפטרת פרשת מטות לקוחה מספר ירמיהו פרקים א-ב ,ומתארת את הקדשתו של  ירמיהו לנביא
טרם לידתו וכבר בפתיחה זו ישנה נבואה על מלחמה עתידית: כי מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ.
נושא המלחמה מוזכר גם בפרשת מטות: המלחמה נגד המדיינים  וכן תשובת משה לבני שבט גד וראובן המבקשים להתיישב באזור הפורה בעבר הירדן:
"האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" ? [במדבר ל"ב, ו]

משה נותן להם להבין כי הם חייבים להתאחד עם כל עם ישראל בזמן מלחמה ואין מקום להתחמקות, רק לאחר שבאה הבטחתם כי יתנו שכם להשתתפות במלחמה, משה מבטיח: "ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והייתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה' " [שם ל"ב, כ"ב]

בהפטרה: ניתן להתנחם רבות בדברי ה' אל ירמיהו: "הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:
קודש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם נאום ה' "

השאלות הן:
א] מה הכוונה לכינוי: "אהבת כלולותייך"
ב] היכן מצאנו תיאור דומה בתנ"ך?
ג] מה יהיה גורלם של אויבי ישראל?

התשובה לשאלה א]
המלבים נותן הסבר יפה למושג :"אהבת כלולותיך"-  באמצעות משל, כיצד נוצרה ההתחברות בין ה'  לעם ישראל.
המשל: איש אחד מגיע ממרחקים ובת איש עשיר אחד, היפה בנשים-  הכניסה אותו  לתוך בית אביה ובכך עשתה עמו  חסד, ואחרי זה דבקה נפשה בו והתארסו ונישאו זה לזו.
ואחרי זה האמינה בו-, נטשה  את בית אביה ויצאה עמו למדבר לאן שהיו מועדות פניו.
הנמשל: תחילה אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב גילו את הקב"ה ולאחר מכן  פרסמו  את אלהותו בעולם, בעודו  לא מוכר לכל אומות העולם שהיו עובדי כוכבים- וזו הכוונה למילים: "חסד נעורייך"
השלב הבא, כביכול- ישראל התחתנו עימו ונכנסו בברית ואהבת כלולות לאחר שה'  גאל אותם מעבדות  לחירות ונתן להם את התורה-עניין מתן תורה מסמל את ברית הנישואין בין ה' לישראל. וזוהי אהבת כלולותיך.
ואחרי זה  האמינו בה' ויצאו אחריו אל המדבר מרוב שחשקו  בדבקות האלוקית.

לפיכך יש לעם ישראל ג' זכויות:
א] לפני השידוך.
ב] השידוך עצמו.
ג] המצב לאחר השידוך- ההליכה אחרי ה' במדבר בארץ שוממה.
הזכויות האלה אינן נשכחות אצל בורא עולם וזכורות אצלו לעד.

התשובה לשאלה ב]
הנה כמה דוגמאות:
א] שלמה המלך מכנה את עם ישראל לכלה ואומר: "מה יפו דודיך אחותי כלה...נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך"[שיר השירים ד, י-י"א]
הדבש והחלב מסמלים את התורה השגורה בפי עם ישראל.
כלומר - החיבור של עם ישראל לקב"ה הוא באמצעות התורה, ככל שעם ישראל יתעמק יותר בתורה, ילמד ויישם את המצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו –הלכה למעשה- כך יתעצם חיבור זה לאלוקים.
ב] "לבבתני אחותי כלה.."[שיר השירים ד,ט]
ג] יצא חתן מחדרו  וכלה מחופתה" [יואל ב, י"ז]
ד] הנביא ישעיהו אומר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך"[ישעיהו  ס"ב,ה]

התשובה  לשאלה ג]
לפי דברי הנביא ירמיהו: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו רעה תבוא עליהם" המלבים מפרש את דברי הנביא: ישראל הם קדושים כמו ראשית התבואה- שהיא התרומה האסורה לזרים ומי שיאכל בכל זאת יאשם בגוף, או בנפש. רעה תבוא על גופם ומיתה בידי שמים. אבל עתה שעם ישראל חטאו והנביא מנבא להם כי האויבים ילחמו נגדם, גם במצב זה סופם של אויבי ישראל להיענש בדומה לאוכלי קודש ה' ותרומתו.

המהר"י קרא[רבי יוסף קרא ]אומר : עם ישראל מכונה בשם: "קודש" ושם זה  הוא בעל חשיבות רבה, אילו עם ישראל לא היה חוטא בעבירות. העם היה נחשב לקודש-מה קודש - כל מי שנהנה ממנו חייב אשם, כך גם עם ישראל -כל האויבים הנלחמים נגדו בסופו של דבר יענשו.

דבר זה אמור על דור המדבר, אבל במצב העכשווי שהעם חטא ועסק בעבודה זרה, ה' קורא לכל משפחות ממלכות שיבואו ויניחו  איש כיסאו פתח שערי ירושלים.

לסיכום, לאור האמור לעיל המסקנה היא: עם ישראל הם בניו של ה'  ועצם העניין שקיבלו את התורה-כאיש אחד בלב אחד, גם בזמן שחטאו ובאים עליהם אויבים, אלוקים מצילם מידם, כמו שנאמר: "בכל דור ודור  עומדים עלינו  לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".
 
 
 
 
 

פרשת מטות מסעי- מהו עושר אמיתי?

פרשת מטות מסעי- מהו עושר אמיתי?
מאמר מאת: אהובה קליין .

אחד הנושאים בפרשה: דרישת בני גד וראובן להתנחל דווקא בעבר הירדן ולא בתוך ארץ ישראל- כי המקום מאד פורה ומתאים לגידול המקנה הרב שברשותם:
עניין זה ניתן ללמוד מהפסוקים הבאים:
"ויבואו בני – גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמור:"...הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה:ויאמרו אם –מצאנו חן בעינך יותן את—הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעברנו את- הירדן." [ל"ב,ב-ו במדבר]
תשובת משה:"...האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה? ולמה תנואון את- לב בני ישראל מעבור אל—הארץ אשר נתן להם ה'? [שם ל"בו-ח]
ובהמשך משה מזכיר להם את חטא המרגלים ומדגיש כי בתוכם היו שני אנשים צדיקים:כלב בן יפונה ויהושע בן-נון אשר היו נאמנים לה' ולא הוציאו דיבה על ארץ ישראל.
משה כועס באומרו לשבטי גד וראובן:"והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים.." [שם ל"ב,י"ד]

השאלות הן:
א] מדוע משה כעס על גד וראובן ומכנה אותם:"תרבות אנשים חטאים"?
ב] כיצד הצליחו שבטים אלה לשכנע את משה בבקשתם?
ג] מהו עושר אמיתי באמת, והיכן מוצאים לכך תשובות במקרא  ובמשנה?

תשובה  לשאלה א]
משה כעס על שבטים אלו מכמה סיבות: 
1] הוא הבחין שיש בהם חמדת ממון- מחשבה גשמית בלבד והיא מוליכה אותם להשגת המטרה,היינו- ראשית דאגה לצאן ורק אחר כך למשפחה.
חז"ל מדברים על נקודה זו באומרם- כי ניתן לראות הבדל  מובהק בין אברהם אבינו לשבטי גד וראובן.
אצל אברהם נאמר:"ואברהם כבד מאד  במקנה" ואילו אצל השבטים הנ"ל כתוב:"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד"
להם היה חשוב הממון  בעיקר- משום כך העדיפו לוותר על התנחלות בארץ ישראל למען ישיבתם בעבר הירדן-מקום פורה ומשגשג  אשר התאים להם לגידול הצאן.
לא כך היה אברהם,הוא דאג תחילה לבני ביתו.

במדרש רבה ,חז"ל מדגישים את חמדנותם של בני גד וראובן ואומרים: כי יש שלוש מתנות שנבראו בעולם:
א] גבורה.
ב] חוכמה.
ג] עשירות.
מתנות אלה יש להן ערך רק  כאשר הן מתנות שמים,ומושגות מכוח התורה,אך גבורה,עושר של בשר ודם -אין להם ערך כאשר ישנה התעלמות  מוחלטת מיראת שמים,מבורא  עולם.
שהרי גיבור אמיתי –הוא זה שכובש את ייצרו-ועשיר אמיתי-הוא אדם השמח בחלקו[כפי שאנו  לומדים מתוך מסכת אבות]

חז"ל מביאים לדוגמא שני אנשים: האחד: המן  הרשע שהיה שייך לאומות העולם והשני מישראל- קורח.
שניהם עשירים היו,אך נאבדו מהעולם,לפי שעשירותם לא באה מעם הקב"ה ,אלא הם חטפו זאת בעצמם.

בדומה קרה גם לבני גד וראובן שהיו חומדים את הממון והעדיפו לשבת בעמק הירדן,לכן הם גלו לפני יתר  השבטים ובעיקר מפני שהם פרשו מעם ישראל בגלל קניינים.
אך לא ברור אם  הסתכלות חז"ל  באופן שלילי על עשירותם של שבטים אלה, נבעה מהסיבה:של  חדוות הממון,שבעטייה העדיפו את הישיבה  בעבר הירדן ובכך  חשפו את עצמם  לסכנות ביטחוניות,או  בשל  קבלת אדמתם מחוץ לארץ ישראל על פי דרישתם בלבד ולא על-ידי חלוקה לפי דין תורה- בשעת חלוקת הארץ על פי הגורל.
2] מאסו בארץ חמדה, הם לא העריכו כיאה את ארץ ישראל-הארץ המובטחת.
"ארץ זבת חלב ודבש" בדומה להתנהגות המרגלים.
3] הם פרשו מכלל עם ישראל, במקום להתאחד יחדיו-כאיש אחד בלב אחד.
הרי נאמר במסכת אבות[ב,ד]
:"אל תפרוש עצמך מן הציבור"

על כך אומר רש"י: יש להשתתף עם הציבור כולו בזמן צערם כדי שיוכלו בבוא העת גם לשמוח איתם יחדיו.

וכבר דיבר על כך הנביא ישעיהו:"שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה" מכאן שכל מי שלא משתתף עם הציבור בזמן צער ,אינו זוכה להשתתף בנחמתו של הציבור.
"ואינו רואה סימן ברכה לעולם"

התשובה לשאלה ב]
השבטים הצליחו בדבריהם ,כנראה, לשכנע את משה בכך שיאות למלא את  דרישתם- להתיישב בעבר הירדן המזרחי מחוץ לגבול ישראל.
הם אמרו:"....ואנחנו ניחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם-הביאונום
אל מקומם וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ: לא נשוב אל—בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו:כי לא ננחל איתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה." [שם ל"ב,ט"ז-כ]
בכך הצליחו בני גד וראובן לשכנע את משה בדבריהם:הם נחלצו חושים למען אחיהם.וכך קדושת הארץ חלה גם על נחלתם.כמו שנאמר:
"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו"

התשובה לשאלה ג]
העושר האמיתי של האדם הוא:
א] להסתפק במועט  כשהוא בריא בגופו ובנפשו.
מסיבה זו נדר יעקב נדר לאחר חלומו:"סולם יעקב"-כפי שהתורה מתארת:"וידור יעקב נדר לאמור אם-יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל- בית אבי והיה ה' לי לאלוהים" [בראשית  כ"כ,כ-כ"א]
יעקב אינו מבקש במהלך הנדר,כסף,או זהב, אלא בגד ללבוש ולחם לאכול ולשוב בשלום אל בית אביו,היות והוא מסתפק במועט ומבין כי העושר האמיתי –הוא להיות בריא בגופו וברוחו וכאדם בריא –הוא יוכל להשתמש בבגדיו ותהיה באפשרותו לאכול, מה שאין כן אדם חולה-אינו יכול ליהנות מלבושו ואין הוא יכול גם לאכול לחם וממילא אם יש ברשותו זהב וכסף  אין באפשרותו ליהנות מכך.
ב] דויד המלך אומר בתהלים: כאשר האדם הוא ירא ה'- נהנה מיגיע כפיו – זה העושר והאושר האמיתי [ולא אחרים נהנים מעמל כפיו],כמו שכתוב:
"שיר המעלות,אשרי כל ירא ה',ההולך בדרכיו: יגיע כפיך כי תאכל,אשריך וטוב לך.." [תהלים קכ"ח]
ג] האדם העשיר חייב להיות מודע כי כל עושרו מאת הבורא.
כמו שהתורה מזהירה בעניין זה:"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי, עשה לי את החיל הזה :וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל.."
 [דברים  ח,י"ז]

גם הרמב"ן באיגרתו המפורסמת אומר:"אם בעושר-"ה' מוריש ומעשיר"
מכאן ניתן להסיק כי אדם עשיר- הוא אדם המסתפק במועט,זוכה לאכול מיגיע כפיו וכל זה כאשר הוא ירא אלוקים ומודה לה' על הכול.
על ההסתפקות במועט נאמר במסכת אבות[ ו,ד]:"כך היא דרכה של תורה:פת במלח תאכל,ומים במשורה תשתה...."
לסיכום,לאור האמור לעיל,אנו מסיקים:כי משה התרעם על בני שבט גד וראובן,בעיקר בגלל תאוות הממון והסגידה לעושר,וחוסר הערכתם לעוצמתה וקדושתה של ארץ ישראל,ועל  התרחקותם מכלל העם.
רק לאחר ששכנעו את משה בהבטחתם לבוא לעזרת אחיהם,משה נתרכך והסכים למשאלתם-להתנחל בעבר הירדן המזרחי.
אך העושר שאליו ערגו,לא היה אמיתי,אלא בא מתוך תאווה לממון.
יהי רצון וכולנו ניישם את דרך  התורה: להסתפק במועט,כמו שנאמר:
"איזהו עשיר השמח בחלקו"[אבות ד,א]

גד וראובן מצפים לעושר

גד וראובן מצפים לעושר
שיר מאת: אהובה קליין (c)

שבטי גד וראובן
התמקמו בעבר הירדן
בה ראו פנינת זהב
ציפייה לעושר רב.

מעיינות נחלים ואגמים
מרבדי דשא ירקרקים
מקורות שובע לכבשים
מימוש חלומות גשמיים.

משה מציב תנאים
יד לאחוות אחים
ארץ ישראל נקנית בייסורים
משכן השכינה לנצח נצחים.

הערה: השיר בהשראת: פרשת מטות מסעי[חומש במדבר]


 

השבי/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

השבי/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

השבי דבר קשה מנשוא
שולל חיי אדם וחירותו
כיצור העומד לטבוע בים
רגליו כבולות פיו נדם.

ישנו שבי מצוו עליון
הפוגע באנשי ריב ומדון
דוגמת המדיינים שנאתם עזה
לעם קדוש ללא סיבה.

ישנו שבי זועק לשמים
חייל תמים זך כמים
בעבור משא ומתן מדיני
פגיעה והשפלה בעם חופשי. 

הערה: השיר בהשראת פרשת מטות חומש במדבר.

פרשת מטות מסעי- מסר למנהיגים- כיצד?/ מאת: אהובה קליין

פרשת מטות מסעי- מסר למנהיגים- כיצד?/ מאת: אהובה קליין

פרשת מטות פותחת בנושא נדרים ושבועות:"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור:: זה הדבר אשר ציווה ה' איש כי ידור נדר לה" או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" 

תוך כדי עיון בפסוקים- מתעוררות כמה שאלות:

שאלה א] מה ההבדל בין נדר לשבועה?
שאלה ב] מדוע התורה מדגישה כי בנושא הנדרים והשבועות – ישנה פניה תחילה אל ראשי המטות דווקא?
שאלה ג] מה הכוונה:"לא יחל דברו" ? 

התשובה לשאלה א]
נדר: הכוונה כאשר אדם לוקח על עצמו לעשות דבר ,או לא לעשות דבר לגבי חפץ מסוים, בהקשר לכך אומר הרמב"ם כי יש הבדל בן נדר: 'אסר'- בו האדם מתחייב להתנזר מדברים מסוימים שבדרך כלל כן מותרים לו. לבן נדר שיחייב את עצמו להקריב קורבן בו בזמן שאינו חייב להקריבו, אלא כאן הכוונה לנדרי הקודש. לעומת זאת: שבועה:- אדם מתחייב לעשות, או לא לעשות דבר מסוים, השבועה חלה על האדם ולא על חפץ.

תשובה לשאלה ב] מעניין הדבר- כי התורה מדגישה את פנייתה תחילה בנושא השבועות והנדרים לראשי המטות, הרי ממילא ידוע שכל המצוות נאמרות תחילה לראשי העם:יש לכך סיבה:
לפי הגאון רבי משה סופר[ בעל חת"ם סופר"]- מנהג העולם הוא שמנהיגים טרם כניסתם לתפקיד המכובד- מבטיחים הבטחות ונודרים מיני נדרים לגבי מעשיהם בעתיד, אך לאחר שמתמנים לתפקידם- ההבטחות לחוד והמעשים לחוד ויש ולא יקיימו כלל את הבטחותיהם.
על שחיתות שלטונית מעין זו נאמר:" אם בארזים נפלה השלהבת- מה יגידו אזובי הקיר"?
אם המנהיג אינו משמש דוגמא חיובית לעמו- מה נצפה מכל העדה כולה?

לדעתו של האדמו"ר רבי אהרון מצ'רנוביל: התורה מדגישה כאן את ראשי המטות- כי עליהם לדעת להיות קשובים לרחשי העם ולהשתדל לפעול לטובת הציבור.

דוגמא יפה יש לנו בפרשה- על הנהגתו של משה כמנהיג אמת- מבטיח ומקיים:

שבט גד וראובן בקשו ממשה את ערי הגלעד, אך משה ביקש מהם כי עליהם להירתם תחילה לעזרת יתר השבטים במלחמה והם הבטיחו:"ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל.." 

לאחר שעמדו בהבטחתם קיבלו את מבוקשם:" וייתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן-יוסף את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן..."

ובהמשך הם זוכים לבנות את עריהם כפי שכתוב:"ויבנו בני גד את דיבון ואת- עטרות ואת ערער..." [במדבר ל"ב,ל"ד- ל"ה]

התשובה לשאלה ג] המשפט:"לא יחל דברו" [במדבר ל,ג]- המנהיג הנכנס לתפקידו יקפיד לא לחלל את דבריו, אלא יקפיד למלא את הבטחותיו.

מוסיף על כך: רבי יהודה לייב מגור- "בעל שפת אמת": כי פרשת:"לא יחל דברו" נסמכה לסוף פרשת פינחס ששם מדובר על תמידים ומוספים.
ללמדנו: כי התפילות נקבעו במקום קורבן- ועל האדם לנצל פיו לתפילה
ולהרבות בלימוד התורה, כמו שנאמר:" הקול קול יעקב" 
ולא במקרה פרשה זו נאמרה בתקופת בין המייצרים- ללמדנו- כי ניתן להינצל על- ידי תפילה ולימוד תורה, כמו שנאמר:" מן המייצר קראתי יה ענני במרחביה" [תהילים קי"ח,ה]
מי ייתן והמנהיגים שלנו ישמשו דוגמא חיובית לעם וישכילו לקיים את הבטחותיהם ובמיוחד בתקופה זו: בין המייצרים- עם ישראל יעסוק בקיום מצוות התורה וירבה בתפילה.
מטות- ראשי תיבות: מעשים טובים ותלמוד תורה.

יהי רצון ונרבה במצוות ומעשים טובים- למען גאולה שלמה בקרוב ממש בע"ה. אמן ואמן.