פרשת מטות
ככל היוצא מפיו – יעשה!
אדם הזוכה לקדש את דיבורו – זוכה שדבריו יתקיימו. מהיכן נובע הכח של הדיבור?
[הרב זמיר כהן / אתר הידברות]
פרשת מטות פותחת בפסוק: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה´: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה´ אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". כלומר, לא יחלל את דיבורו. לא יוציא אותו מקודש לחולין. אם נדרת בפיך – תקיים את נדרך.
דיני נדרים מלמדים שיש כח לאדם לאסור על עצמו דברים המותרים באמצעות כוח הדיבור בלבד, כאילו היה זה ציווי מהתורה. שהרי דיבור שיש בו התחייבות כלפי שמים מקבל קדושה, עד כדי שהפרת הנדר היא בגדר הוצאת דיבורו הקדוש לחולין, ואם נדר שלא יאכל בשר – הופכת אכילת הבשר לאיסור עבורו, ממש כמו אכילת דבר טמא.
שלמה המלך אומר בספר קהלת: "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם". לעיתים בשעת התלהבות, האדם מקבל על עצמו דבר שאין ביכולתו לעמוד בו: תרומה נכבדת, מעשה קשה וכדומה. אך שלמה המלך מלמד אותנו שעדיף לא לנדור, מאשר לנדור – אך לא לקיים.
למילים יש כח, ולכן על האדם להקפיד על מה שהוא מוציא מפיו, ובכך הוא מקדש את דיבורו.
והזוכה לשמור על פה קדוש ונקי, עומד בדיבורו ומקיים את כל אשר הוא נודר - הקב"ה נותן לו שכרו ומקיים את כל בקשותיו. לפי שאותן מילים היוצאות מפיו – מלאות עוצמה רוחנית וכח חיובי.
אך אדם שמשתמש בפיו למטרות רדודות ח"ו – קללות, ניבולי פה, נודר ואינו מקיים, לשון הרע וכדומה – מחלל את דיבורו, ותפילתו אינה מתקבלת. משל לאדם שהגיש מנחה יקרה למלך, אך הניח אותה על גבי מגש המרופד בבוץ. כיצד המלך יתייחס לאותה מנחה? הלא גם הכלי בו מונחת המנחה חשוב כמו המנחה עצמה. כך גם אדם המנבל את פיו ולאחר מכן מתפלל – אין תפילתו מתקבלת ברצון.
קדושת הדיבור מצריכה עבודה לא פשוטה. אך על האדם מוטלת החובה להשתדל כמיטב יכולתו ובכל פעם להוסיף ולטהר את עצמו, בהדרגה אך בעקביות, עד שזוכה לדיבור נקי וטהור שאין בו שום פגם. כך הוא בונה את עצמו שלב אחר שלב, פרט אחר פרט, עד שבסופו של דבר הוא מגיע לשלמות הראויה.
חז"ל מלמדים אותנו שהזהירות בדיבור נצרכת גם בחינוך הילדים. אדם המבטיח לבנו דבר מסוים – עליו לקיים את הבטחתו. "לא יחל דברו". אם ההורה הבטיח לקנות לו דבר מסוים ולבסוף לא קנה, הוא הורס בכך את החינוך של הילד. הילד מבין שאין משקל לדיבור, וגם מאבד את האמון באביו. וכך, גם הילד בבגרותו לא יירתע מלשקר לאחרים, להבטיח ולא לקיים. לדוגמא האישית ישנו משקל מכריע בחינוך הילדים. כאשר האב מקיים את הבטחתו לבנו, גם כשהבן שכח בכלל את ההבטחה – הבן סופג את ערך הדיבור. הוא רואה כמה אביו אמין, ומה שאומר – מקיים.
בן כזה יגדל אף הוא להיות כאדם העומד בדיבורו.
וגם אם רואה שקשה לו לשנות מהרגלו ופיו מדבר ללא מחשבה, ישקיע בדבר, ויזכור את השכר הרב הנרמז בפסוק, שאם הוא: "לא יחל דברו", אזי זוכה שהקב"ה ימלא את בקשותיו בבחינת: "ככל היוצא מפיו – יעשה!" שבת שלום.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת מטות
- כניסות: 1669
פרשת מטות- מדוע אין משה נוקם במדיינים בעצמו?
מאת:אהובה קליין.
התורה מתארת את נושא נקמת מדיין:"וידבר ה' אל משה לאמור: נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תיאסף אל—עמיך :וידבר משה אל—העם לאמור היחלצו מאיתכם אנשים לצבא ויהיו על-מדיין לתת נקמת- ה' במדיין אלף למטה, אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו צבא...וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת—פינחס בן—אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו...ויהרגו כל זכר ואת מלכי מדיין הרגו על---חלליהם..וישבו בני ישראל את נשי מדיין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת-כל—מקניהם ואת כל חילם בזזו ואת כל עריהם במושבותם ואת כל טירותם שרפו באש וייקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה.."
השאלות הן:
א] מדוע משה אינו נוקם במדיינים בעצמו כפי שנצטווה מאת ה'?
ב] כיצד יתכן שמשה משנה את דברי ה', ה' אומר לו:"נקום נקמת בני ישראל" ואילו משה אומר לבני ישראל: לתת "נקמת ה' במדיין"
ג] מדוע קצף משה על פקודי החיל בלבד ולא על פינחס, הרי פינחס היה המוביל במערכה נגד מדיין?
התשובה לשאלה א]
חז"ל במדרש רבה אומרים שתי סיבות:
1] כי היות ומשה בעצמו גדל במדיין לא רצה להיות כפוי טובה, כמו שהמשל אומר: בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק בו אבן!
לכן לא לקח חלק במלחמה.
2] פינחס התחיל במצווה,בכך שהרג את החוטאים:והרג את כוזבי בת צור [במדבר כ"ה,ז-ח] וידוע כי המתחיל במצווה – אומרים לו גמור.
ולכן עליו לסיים מלחמתו במדיינים.
התשובה לשאלה ב]
ישנו מדרש שלפיו: כוונתו של משה הייתה להוכיח שכל השנאה כלפי עם ישראל היא על רקע דתי, היות ועם ישראל אינו ערל, אינו עובד עבודה זרה, אלא דבק בתורה שקיבל בסיני – סובל משנאה ורדיפה של אויבים- לפיכך המלחמה היא של ה' שנתן את התורה לעם ישראל.
אברבנאל אומר: כי היו כאן שתי נקמות:
אחת מצד ה' על כך - שהסיתו בני ישראל לעבוד עבודת אלילים.
והשנייה: נקמת עם ישראל, היות ובגלל חטא זה מתו כ"ד אלף מתוך עם ישראל.
הכלי יקר אומר: הקב"ה היה מוחל על כבודו ושם דגש על נקמת כבודם של ישראל, אך משה פעל הפוך, על כבוד ישראל וויתר ,אך על כבוד ה' לא וויתר.
המלבי"ם אומר: כי למעשה בפועל, ישראל ניהלו את המלחמה בשטח, אך הייתה כאן יד ה' כי המעטים ניצחו את הרבים, הרי לצבא הלכו סך הכול י"ב אלף מתוך עם ישראל, זו הייתה מערכה ניסית.
"מלאכת מחשבת" אומר: רצונו של ה' היה שישראל יתאמצו בעצמם וילחמו ולא יסמכו על ניסים, כמו שכתוב:"וברכתיך בכל אשר תעשה"
לעומת זאת, משה שאף כי הנקמה תבוא מכוח עליון, כמו שנאמר:"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"
ואכן ישראל נלחמו למטה ומלמעלה באה הישועה.
התשובה לשאלה ג]
על כך עונה רבי שמעון בן לקיש: כי כל אדם הכועס- חוכמתו מסתלקת ממנו, הוא כעס על שרי האלפים ושרי המאות ששבו ממלחמת מדיין,מתוך הכעס הגיע לטעות.
רש"י אומר: כי משה כעס דווקא על אנשי פקודי החיל כי הם היו אחראים על הצבא וברגע שלא הכול התנהל לפי צווי ה' האשמה עליהם.
השל"ה הקדוש שואל: הרי הם לא נצטוו מתחילה להרוג את הנקבות,
אם כן מדוע משה כעס עליהם כעת?
אלא, מכאן ההוכחה כי כאשר ישנו דבר שחייב להתבצע היות והשכל וההיגיון מחייבו, יש להוציאו לפועל ואין חובה להמתין לפקודה.
לסיכום, מתוך כל האמור לעיל, משה מתגלה בזמן משבר מנהיג משכמו ומעלה ונזהר לא להיות כפוי טובה כלפי מדיין, אינו שוכח את הסביבה ממנה בא.
מן הראוי שישמש דוגמא למנהיגות הראויה לשבח לכל המנהיגים אחריו ולא לחינם נאמר: לא קם ממשה עד משה.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת מטות
- כניסות: 1456
פרשת מטות-כיצד כיפרו פקודי החיל על מעשיהם?
מאת: אהובה קליין.
פרשה זו מתארת לנו את מלחמת עם ישראל- נגד מדיין ואת תוצאותיה: המלחמה הסתיימה בניצחון מוחץ נגד המדיינים, אלא שמשה כעס על אנשי הצבא : "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם, כָּל-נְקֵבָה". [במדבר ל"א, י"ד- ט"ו]
פקודי החיל כתגובה, מביאים תכשיטי זהב וכלים- לתרומה המשכן:
"וַיִּקְרְבוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הַפְּקֻדִים, אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא--שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ; וְלֹא-נִפְקַד מִמֶּנּוּ, אִישׁ. וַנַּקְרֵב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה, אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי-זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד, טַבַּעַת, עָגִיל וְכוּמָז--לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵינוּ, לִפְנֵי יְהוָה. וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֶת-הַזָּהָב--מֵאִתָּם: כֹּל, כְּלִי מַעֲשֶׂה. וַיְהִי כָּל-זְהַב הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַיהוָה--שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, שָׁקֶל: מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת. אַנְשֵׁי, הַצָּבָא, בָּזְזוּ, אִישׁ לוֹ. וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, אֶת-הַזָּהָב, מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים, וְהַמֵּאוֹת; וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, זִכָּרוֹן לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְהוָה". [שם ל"א, מ"ח- נ"ד]
השאלות הן:
א] מדוע קצף משה על אנשי הצבא?
ב] מה המטרה בהבאת תרומת הזהב למען המשכן?
תשובות.
משה קוצף על שרי הצבא:
דעת מקרא סובר: משה. פשוט משתומם ,אינו מבין מה עלה בדעתם של שרי הצבא להחיות כל נקבה? אומנם יתכן שהם חשבו שיש להחיות את הנשים והטף כפי שנאמר ביתר המלחמות- הצו הוא:
"וּנְתָנָהּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ; וְהִכִּיתָ אֶת-כָּל-זְכוּרָהּ, לְפִי-חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר, כָּל-שְׁלָלָהּ--תָּבֹז לָךְ" [דברים כ, י"ג- י"ד]
אך למעשה, אין דינן של בנות מדיין דומה לדין הנשים ביתר המלחמות שבהן, בדרך כלל, אין הנשים משתתפות בפועל ,אבל כאן הנשים היו אשמות – לפי שהחטיאו אם עם ישראל, על כן באה מלחמה זו לנקום במדיינים- ובנשות מדיין שהחטיאו את עם ישראל וגרמו למגפה שבאה עליהם!
חז"ל מסבירים: כי למרות שמשה היה עניו מכל אדם, והעביר על מידותיו פעמים רבות, הרי בשעה המתאימה - הוא יודע גם להרים את קולו ולכעוס על:
"שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת" ששבו עטורי ניצחון מהמלחמה ועם זאת, משה אינו נרתע ומוכיח אותם בשעת הצורך- כי כך יאה למנהיג- עליו לדעת אימתי לנהוג בסלחנות ואימתי לכעוס ולהעמיד אותם על מקומם - כדי לנתב אותם לדרך הישרה.
מעניינים דברי רבי פינחס מקוריץ [מבחירי תלמידיו של הבעל שם טוב] האומר: כי את הכעס הוא שומר באמתחתו רק לעת הצורך, כתוצאה מזה הוא שולט על מידת הכעס והיא אינה שולטת בו.
רבינו בחיי מסביר: משה כועס על "שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת"- לפי שכל סירחון הדור תלוי במנהיגים ,הרי יש בידם למחות על עבירות ואינם מוחים.
הרמב"ן מדגיש: משה קצף דווקא על אנשי החיל ולא על פנחס - לפי שזכה לברית שלום - לכן התייחס אליו בכבוד.
בהמשך דבריו מביא הרמב"ן את דברי הספרי [מטות מ"ג]
אמר פנחס למשה :שהוא נהג לפי הציווי של משה ,אך לא ידע מהו ? לפי שהציווי לא היה כתוב, אך הבין כי יש לנקום במדיינים והדבר הזה נעשה!
אך אם היה מצווה אותם בכתב- וכי פנחס היה עובר על מצוותו? הרי ידוע ששאול איבד את מלכותו לפי שלא הרג את אגג – מלך עמלק ואיפשר לקחת מהאויבים את הצאן בעודם חיים, כפי שנאמר:.
"וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-שְׁמוּאֵל, לֵאמֹר. י נִחַמְתִּי, כִּי-הִמְלַכְתִּי אֶת-שָׁאוּל לְמֶלֶךְ--כִּי-שָׁב מֵאַחֲרַי, וְאֶת-דְּבָרַי לֹא הֵקִים" [שמואל-א, ט"ו, י"א]
"כלי יקר" מבהיר: משה כעס על שרי הצבא - היות והחיו כל נקבה והטעות שלהם נבעה מתוך מה שנאמר בגמרא [ יבמות ס"ט, ע"א] : כי הם ידעו את הציווי: "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה"- אך הכוונה: עמוני ולא עמונית לפי שאין מנהג הנשים לקדם את ישראל בלחם ובמים.
וידוע שהיה צורך להרחיקן- בעבור שהחטיאו את עם ישראל. שלא קיבלו אותם בלחם ובמים, הא בהא תליא - שרצו שישראל יהיו רעבים וגם צמאים מטורח הדרך ואז נאלצו ישראל לאכול מזבחי אלוהיהם ולשתות מן צרצור היין- להשקותם יין - כדי להרגילם לערווה- כדי שיבואו לידי חטאים- כפי שכתוב בגמרא, מסכת סנהדרין [דף ק"ו, ע"א]. ולמרות שהנשים היו אשמות ,לא נתרחקו, כי את עיקר החטא גרמו הגברים – בכך שהם הפקירו את הבנות ודחקו אותן לזנות ואת זאת הן עשו בציווי אביהן, או בעליהן. ובכך גרמו לשרי הצבא לטעות כשם שלא נתרחקו הנשים של עמון ומואב מלבוא בקהל ה', למרות שנהגו בזנות כך במלחמת מדיין לא נצטוו להרוג את הנשים וכאן משה העמיד את שרי הצבא על טעותם- שבמלחמת מדיין הצטוו להורגן ,קל וחומר שהנשים היו כלולות בעונש זה כפי שנאמר:
"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ"
[ויקרא , כ, טו] .- נשות מדיין היו לאבן נגף ומכשול לעם ישראל והיה על שרי הצבא ללמוד מן דין הבהמה לדין הנשים האלה!
תרומת הזהב למשכן.
דעת מקרא מסביר: כי כל תרומת הזהב של אנשי הצבא- הייתה מושלמת- לפי שלא היה בהם כלי שבור- אלא ניתן היה להשתמש בהם.
כי הבאת כלים שבורים למקדש- הוא עניין של בזיון.
בספר- "פנינים משולחן הגר"א על התורה"- ראיתי פירוש מעניין על תכליתם של התכשיטים: "תורים וחרוזים על ראש האישה-"משום מעלתה אם היא בעלת שכל שהוא בראש"
"ועל הצוואר שהוא תחילת הגוף מקשטין אותה בקישוט לפי מעשיה שעושה בגוף".
לכן אשת רבי עקיבא קיבלה ממנו שרשרת המיועדת לצווארה - עם תליון של העיר ירושלים- [ובמסכת שבת כ"ט, א] מסופר: כי אשת רבן גמליאל קנאה באשת ר' עקיבא - מהסיבה שענדה שרשרת כה ערכית וקדושה, השיב לה רבן גמליאל: שהיא לא עשתה מעשים כמו אשת רבי עקיבא!
על כן, תכשיט המיועד לראש –הוא עשוי מקשה אחת- לפי שהוא כנגד השכל שגם הוא אחד. אך תכשיט על הצוואר- עשוי יחידות, יחידות – כנגד המעשים-כי יש כמה מיני מעשים- ומה שנוהגים היום- אין נוהגים למחרת.
רש"ר –[הרב שמשון רפאל הירש]מסביר: לאחר שראשי הצבא שהשתתפו במלחמה נגד המדיינים -חשו בצורך להקריב קורבן ובכך שאפו להביע- כי ניצלו רק בזכות קירבת ה'- כלומר בזכות הקשר שלהם לאלוקים ולתורה.
מטעם זה -החליטו להביא את כל תכשיטי הנשים שלקחו בביזה ולכך הייתה משמעות כפולה, הם שאפו להסיר מעליהם כל הזכר לבנות מדיין וכך רצו גם לבטא שרק הודות לדבקותם בטהרה המוסרית - זכו לעזרה ניסית מה'.
ישנו מדרש האומר : כי עצם העניין שהתורה מתארת – את שרי הצבא מביאים תכשיטי זהב למשה ולאלעזר- זאת כדי להודיע שיבחם של כל לוחמי מדיין שלא נטלו דבר מן הביזה- משלל האויב, אלא הביאו את כל אוצרות השלל לפני משה ואלעזר וכל ראשי השבטים ואחר כך נטלו משלל מדיין במצוות ה' .
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להגיד שיבחם של פקודי החיל בכך שתרמו את כלי הזהב כתרומה למשכן בעקבות רצונם להסיר מעליהם את זכר בנות מדיין ובנוסף להודות לה' על עזרתו בניצחון הניסי- כנגד מדיין.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת מטות
- כניסות: 1588
פקודי החיל ותרומתם.
שיר מאת: אהובה קליין ©
פקודי החיל ספגו עלבונות
דברי משה כדורבנות
במוחם התעוררו מחשבות
חציית מכשולים ומהמורות.
עתה התגברו על ייצרם
הסיטו הצידה טעותם
בנתיב חדש צעדו
בפני משה ואלעזר ניצבו.
פניהם זרחו כחמה
עיניהם ברקו כלבנה
בידיהם שלל מיני זהב
לתרומת המשכן הנשגב.
הערה: השיר בהשראת פרשת: מטות [חומש במדבר]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת מטות
- כניסות: 1483
פרשת מטות מסעי - במה חטאו בני גד וראובן?
מאת: אהובה קליין.
אחד הנושאים שבפרשה: שאיפתם של בני גד וראובן להתנחל בעבר- הירדן וזאת בעקבות ראייתם את המקום - הנראה להם מתאים למטרותיהם.
כפי שהכתוב מתאר: "וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּאֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה, וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה, וּשְׂבָם וּנְבוֹ, וּבְעֹן. הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל--אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא; וְלַעֲבָדֶיךָ, מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ, אִם-מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ--יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה: אַל-תַּעֲבִרֵנוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן". [במדבר ל"ב]
השאלות הן:
א] מאין היה לשבטי גד וראובן - מקנה רב ?
ב] איזו ראייה הייתה לשני שבטים אלה ?
ג] במה חטאו ?
תשובות
"וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד"
דעת מקרא מסתמך על דברי אונקלוס ומסביר: כי בעקבות מלחמת מדיין הייתה חלוקת שלל וגדל המקנה מאד בקרב שבטי ישראל, לכן החלוקה הייתה על פי הכללים בתקופת דוד המלך : "וַיֹּאמֶר דָּוִד: .... כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל-הַכֵּלִים--יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ". [שמואל-א, ל, כ"ג- כ"ד] וניתן להסיק: כי שבטים אלה שהיו מתמסרים במיוחד בגידול המקנה רכשו מקנה רב משאר השבטים.
יש לציין, כי רק כאן בפסוק זה – מופיע תחילה שבט ראובן מהטעם שראובן הבכור, אך במהלך יתר הפסוקים מופיע תחילה, דווקא שבט גד-כי יתכן שהם היו עשירים יותר וגם גיבורי חיל משופעים בהשראת ברכתו של משה: " וּלְגָד אָמַר, בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד: כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף- קָדְקֹד". [ דברים ל"ג, כ]
הרמב"ן טוען: כי שבט גד מופיע בהמשך תמיד בראש, היות והם העלו את הרעיון של ההתנחלות בעבר הירדן וגם ניהלו משא ומתן בעניין זה עם משה.
הנציב מוולוז'ין [רבי נפתלי צבי יהודה ברלין] מסביר: מדוע דווקא שבט גד היו המובילים בהצעת ההתנחלות בעבר הירדן המזרחי, בפנייתם אל משה- הרי כתוב:"וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד", לכן צריך לשים את הנקודה אחרי השם "לבני ראובן, וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד". מכאן ששבט גד היה עשיר יותר בצאן ובקר משבט ראובן, לכן היו זקוקים לשטחי מרעה נרחבים.
הראייה של בני גד וראובן.
החכם באדם- שלמה המלך מסביר:
"נַחֲלָה מבחלת [מְבֹהֶלֶת] בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ".[ משלי, כ, כ"א] על פי "מצודת דוד": בחירת נחלה מתוך בהלה-חיפזון- ללא שיקול דעת- סופה שאין בה ברכה!
לעניות דעתי, ראייתם של שבט ראובן וגד הייתה שטחית - זה היה מבט חומרי - אל עבר הירדן- מקום פורה עשיר במים ובצמחיה מתוך התרשמות שהמקום מתאים לצרכיהם- היינו -לצורך מרעה הצאן שלהם –זה היה מבט גשמי ,ללא נגיעה רוחנית.
הדבר מזכיר את לוט המתבונן על אזור סדום ומתרשם מהמקום מבחינה חומרית .
כפי שהכתוב מתאר: " וַיִּשָּׂא- לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה--לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט, אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן",[בראשית י"ג, י -י"א]
אין הוא מתעמק בטיב החברה השוכנת שם ,אינו חושב על עתיד חינוך ילדיו , לכן התוצאה הייתה הרסנית ולוט איבד בסופו של דבר את אשתו ונכסיו.
אחד הפרשנים האחרונים מתאר את ההבדל בין אברהם שהיה לו מקנה רב לבין שבטים אלה. אצל אברהם נאמר: "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה" [בראשית י"ג, ב]- הכתוב הקדים את אברהם למקנה, ואילו כאן הכתוב הקדים את המקנה לשמות השבטים:
"וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד...."
מכאן שבני גד וראובן - הקדימו את דאגתם לגדרות הצאן ולא לדאגה על ילדיהם, לא כן אצל אברהם, מכאן שהייתה להם הסתכלות חומרית לחלוטין על אזור עבר הירדן.
חטאם של שבטי גד וראובן:
על פי רוב הפרשנים חטאו בני ראובן וגד בארבעה חטאים עיקריים:
א] השתעבדות מופרזת לחומריות.
ב] פרישה מן הציבור.
ג] חוסר התחשבות תורנית בשאלת ארץ ישראל.
ד] מאיסה בארץ חמדה.
רבינו בחיי מביא מדרש: כאשר העושר בא משמים- , היינו -מרצונו של ה' , הוא מתקיים, אך כאשר אינו בא משמים- אינו מתקיים, ידועים לנו שני עשירים: האחד קורח מישראל והשני –המן שהיה מתוך הגויים- המשותף לשניהם: כי אבדו מן העולם, היות ומתנתם לא הייתה משמים, אלא היו חוטפים את הממון לעצמם- כלומר חושבים שכל העושר בזכותם וכוחם הבלעדי. בדומה לכך בני גד וראובן - היו עשירים גדולים, חומדי ממון והיו מוכנים להתנחל מחוץ לגבולות הארץ ופרשו מן הציבור, וכל זה למען רכושם , לפיכך בזמן הגלות- הם גלו תחילה , כפי שנאמר: "וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה" [דברי הימים א]
עוד נאמר: "כִּי לֹא מִמּוֹצָא וּמִמַּעֲרָב וְלֹא מִמִּדְבַּר הָרִים". [תהלים כ"ה, ז]
ההסבר: כי העושר אינו בא לא ממדבר ולא מהרים ולא מזה שהאדם מסתובב במדבריות ומתאמץ יתר על המידה,, אלא העושר בא מהקב"ה - שהוא הנוטל ממנו של זה ומעבירו לאחר. כפי שכתוב: "כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים".[שם ע"ה, ח]
ומדוע נקראים: "נכסים" ? מפני שנכסים מזה ונגלים לזה. חנה אמרה: "יְהוָה מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם". [שמואל-א, ב, ז]
ה"כלי יקר" מבהיר: ששבטים אלה בטחו בכוחם ,אך יש ללמד מעט זכות עליהם, לפי שרצו לרכז את המקנה שלהם סמוך לגבול עם האויבים, מתוך מחשבה שאם האויב ינסה להילחם בהם, יפגע תחילה בצאן ובינתיים יצליחו למלט ולהציל את הטף שלהם - אשר יבנו להם ערים במרכז, אך משה לא אהב רעיון זה, לפי שהוכיחם שאינם בוטחים בקב"ה! והציע להם להפוך את תכניתם: את המשפחות לרכז סמוך לגבול ואת הצאן במרכז- כדי להוכיח לכולם שהם בוטחים בתשועת ה' ובכך להשפיע על אחיהם שגם הם יבטחו בה' .
ר' שמחה ויטל מקלם אומר: כי חמדת הממון - היא אבי החמדות והתאוות- בדומה למחלה שבתחילתה אין לחזות את ממדי התפשטותה- ממגרעת זו חשש משה ולכן כינה אותם: "תרבות אנשים חטאים"
לסיכום, לאור האמור לעיל: למרות שישנם פרשנים הרואים בבני גד וראובן נקודות זכות, הרי רובם טוענים, כי בני גד וראובן, טעו במטרתם ודרכיהם וההוכחה לכך שהם גלו מנחלתם תחילה ובסופו של דבר איבדו את נכסיהם.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת מטות
- כניסות: 1527
בני גד וראובן
שיר מאת: אהובה קליין ©
בני גד וראובן רואים
שטחי מרעה רעננים
מיני דשאים ירקרקים
מי נהרות משקשקים.
עבר הירדן חומדים
למקניהם הרב דואגים
בעיני משה מצטיירים
תרבות אנשים חטאים.
אהבה עזה לנכסים
בארץ חמדה מואסים
על גדרות צאן חולמים
אך את אחיהם שוכחים.
חמדת הממון בדמם
זורמת לחדרי ליבם
אך לא לעד נהנים
מההתנחלות -ראשונים גולים.
הערה: השיר בהשראת פרשת מטות- מסעי [חומש במדבר]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת מטות
- כניסות: 1707
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת מטות
- כניסות: 1738
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת מטות
- כניסות: 1665
משה קוצף/ שיר מאת: אהובה קליין ©
שנים עשר אלף חלוצים
בראשם בחיר הכוהנים
על קהל מדיין צובאים
בציווי איש האלוקים.
ארון הברית נוטלים
בחרדת קודש צועדים
בליווי חצוצרות וניגונים
אימה יטילו במדיינים.
כנהר הסוחף סלעים
בזרם מימיו הכחולים
את נשות מדיין שובים
ובצל הניצחון בוזזים.
אוי לאותו ביזיון
להיכשל בניסיון
כמטר הניתז משמים
קוצף משה מניף ידיים.
הערה: השיר בהשראת פרשת מטות- [חומש במדבר]
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת מטות
- כניסות: 1787
פרשת מטות- מדוע כעס משה על ראשי צבא ישראל ?
מאמר מאת: אהובה קליין.
בפרשה זו מתארת התורה את הציווי לישראל לנקום את נקמת המדיינים ולאחר שעם ישראל מילאו אחר ציווי זה, משה כועס על ראשי הצבא בשובם למחנה עם שלל רב.
וכך הכתוב מתאר את תוצאת המלחמה: "ואת מלכי מדיין הרגו על חלליהם את אווי ואת רקם ואת—צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדיין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב: וישבו בני ישראל את נשי מדיין ואת טפם ואת כל בהמתם ואת כל מקניהם ואת כל— חילם בזזו: ואת כל— עריהם במושבותם ואת כל- טירתם שרפו באש: ויקחו את- כל השלל ואת כל- המלקוח באדם ובבהמה..." [במדבר ל"א, ח-י"א]
ותגובת משה: "..ויקצוף משה על פקודי החיל.."
השאלות הן:
א] התורה מדגישה את הריגת בלעם במלחמה זו, מדוע?
ב] מדוע משה כועס על ראשי הצבא של ישראל?
ג] מה ניתן ללמוד על משה מתוך כעס זה?
תשובות
הריגת בלעם במלחמה.
רש"י מפרש :התורה רוצה להדגיש כי בלעם בא על ישראל והחליף אומנותו באומנותם ,לפי שאין ישראל מנצחים את אויביהם ,אלא על ידי פיהם, כלומר על ידי תפילות ובקשות לה' על רצונם לנצח את אויביהם. מה עשה בלעם ? תפס את שיטתם וקילל אותם בפיו. כנגד זה - במלחמה עם ישראל החליפו אומנות [שיטת] באומנות[שיטת] אומות העולם המשתמשים בחרב להרוג, כפי שנאמר בברכת יצחק את עשיו: "ועל חרבך תחייה"[ בראשית כ"ו, מ]
החפץ חיים [רבי ישראל מאיר מראדין ] לומד מדברי רש"י: שאומנותם של ישראל- הוא כוח הדיבור, מכאן שהם יכולים ליצור עולמות גשמיים ורוחניים כפי שנאמר: "ואשים דברי בפיך.. לנטוע שמים וליסוד ארץ" [ישעיהו נ"א, ט"ז]- לכן כל אדם חייב להיזהר שלא יקלקל את כלי אומנותו, היינו- פיו ולשונו בדיבורים אסורים- דוגמת לשון הרע, אלא ירגיל עצמו להשתמש בפיו באופן קדוש- לתפילה ולימוד תורה.
ישנו מדרש של חז"ל: השואל: מה חיפש בלעם אצל המדיינים?
לפי דברי רבי יוחנן: בלעם הלך אל המדיינים -לקבל שכר על שגרם למגפה בקרב עם ישראל כתוצאה מהצעתו האכזרית להכשיל את בני ישראל בבנות מואב, על זה אמר רב: "זהו שאומרים הבריות: הגמל הלך לבקש קרניים- אוזניים שהיו לו נחתכו ממנו.."
כעסו של משה על ראשי הצבא.
"קדושת הלוי" מפרש: כי המטרה של עם ישראל במלחמתם נגד המדיינים הייתה: אך ורק לקיים את מצוות הנקמה במדיין, אבללא לעסוק בביזה!
רבי נתן אומר: כי ה' ציווה את ישראל להקיף את המדיינים רק משלושה צדדים – על מנת לאפשר להם לברוח מכיוון רביעי, כך סובר גם הרמב"ם:[הלכות מלכים ו, ז] "כשצרים על עיר לתופשה [לכובשה] אין מקיפים אותה מארבע רוחותיה [מכל ארבעת הכיוונים שלה] אלא משלוש רוחותיה: ומניחים מקום לבורח [מן העיר המוקפת] ולכל מי שירצה להימלט על נפשו, שנאמר: "ויצבאו על מדיין, כאשר ציווה ה' את משה"- מפי השמועה למדו[חכמים] שכך ציווהו"
לכן,"התורה והמצווה למלבי"ם" סובר: שהשאלה באיזה אופן הקיפו ישראל את המדיינים? האם מכל הכיוונים, או אפשרו להם פתח רביעי לבריחה?
על עניין זה ישנה מחלוקת ומסופר בספרי: כי לוחמי ישראל הקיפו את המדיינים מכל ארבעת הצדדים באופן שלא הייתה באפשרותם להימלט על נפשם. ואילו רבי נתן סובר: שכן אפשרו למדיינים מהצד הרביעי לברוח על מנת להציל את נפשם.
ובמחלוקת זאת נפסקה ההלכה כדברי רבי נתן.
הרמב"ן סובר: כשם שישנה מצווה לקרוא לשלום אל האויב, טרם יציאה למלחמה כך ישנה גם מצווה בזמן המלחמה להניח לו להימלט מכיוון רביעי ולהשאיר אותו פתוח. וזאת מסיבת רחמים.
לפי השל"ה הקדוש: הם חטאו בדבר שהשכל היה מחייב אותם להיזהר מכך שהרי הנשים היו עיקר המחטיאות- והן נלקחו בשבי ועל כך ישראל לא היו צרכים לחכות לפקודות. זה נחשב להם לחטא ולכן משה קצף עליהם.
גם בלעם התוודה על חטאו בכך שלא הבין שהמלאך עומד לפניו, כשאמר: "חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי"[במדבר כ"ב, ל"ד] לכן אם אדם אינו מבין דבר שהשכל מחייב אותו להבין- הרי התנהגותו היא בגדר חטא.
כעסו של משה על מה מעיד?
חז"ל אומרים: שדווקא משה שהיה העניו מכל אדם וידע להעביר על מידותיו יודע היה מתי הוא חייב לכעוס על- "שרי האלפים ושרי המאות"
כאן משה מתגלה כמנהיג בעל סגולה מיוחדת- האומר את דבריו בקשיחות לרבים ללא חשש ומורא מפני לוחמים גיבורים השבים מן הקרב עטורי ניצחון - וזאת מפני שמנהיג אמיתי, יודע בדיוק מתי לנהוג כלפי הציבור בסלחנות ומתי לגלות תקיפות וגם כעס- וזאת גם מן הטעם שיש ועליו להוכיח אותם על חטאם כדי שישובו בתשובה.
רבי פנחס מקוריץ [ מבחירי תלמידיו של הבעל שם טוב]היה נוהג להגיד: שהוא מתאמץ במשך מהלך חייו לשמור את מידת הכעס באמתחתו ויודע להשתמש בה רק ברגע ההכרחי והנכון.
כתוצאה מכך- הוא שולט על מידה רעה זו ואין מידה זו שולטת עליו.
רבינו בחיי אומר: "ולמדנו שכל סירחון הדור תלוי בגדולים שיש כוח בידם למחות ואינם מוחים"
לסיכום, לאור האמור לעיל.
אנו לומדים כי פעמים רבות ישנה מידה כנגד מידה והקב"ה מסובב כך את הדברים שבסופו של דבר הכול לטובת עם ישראל.
ומעניין הדבר שבלעם תפס אומנותם של ישראל- להשתמש בפיו בדומה לעם ישראל - הרגילים להתפלל ולהתחנן לאלוקים, הוא השתוקק לקלל ויצא מברך. ואילו במלחמת מדיין ישראל תפסו אומנותם של אומות העולם והשתמשו בחרב וכך בלעם מצא את מותו בקרב.
כעסו של משה על ראשי הצבא מוכיח את היותו מנהיג משכמו ומעלה ההולך בדרך האמת ומטיף מוסר לאנשים- ללא יראה ופחד.
מנהיג כדוגמת משה- אכן ראוי להנהיג את עם ישראל.
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: פרשת מטות
- כניסות: 1788