חגים ומועדים וימים מיוחדים
כפועלים ליד בור הביוב
- פרטים
- קטגוריה: צומות ותעניות
- פורסם בשבת, 10 אוקטובר 2020 17:58
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 596
כפועלים ליד בור הביוב
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
ברחוב המכבים נערך תיקון זמני של נחלי ביוב עכורים. ריח הצחנה הרחיק כל אדם שפוי מהאזור כולו ואלו שנאלצו לעבור באזור בכל זאת, עשו זאת. בחופזה ובמהירות, לבל ידבק ריח הביוב בבגדיהם, בחליפתם, אפילו בנעליהם. הסרחון עולה עד לב שמים ואז נגלה לעיניך מחזה אבסורדי בעליל, הזוי לחלוטין. סמוך ונראה לבור הביוב ישבו להם בנחת שלושה פועלים ערביים, וסעדו את ליבם בערימת פיתות ריחניות, גבינה לבנה וקופסת זיתים שחורים.
-הכיצד?
הפועלים הזרים, הנפגשים כבר 20 שנה עם בורות הביוב מלאי הצחנה האין- סופית, התרגלו אל הריח. הביוב אינו מפריע להם זה עידן ועידנים, ולעיתים, תאמינו או לא, כשבור הביוב לא נמצא באזור ולא ממלא את חוש הריח שלהם, הוא אפילו חסר להם.
ואנחנו, אנחנו שקועים בבור הביוב כמעט 2000 שנה. התרגלנו לריח. לפעמים אפילו טוב לנו איתו. משיח? תילי תילים של הלכות טומאה וטהרה, צרעת ומקוואות, קרבנות וירושלים? גדול עלינו! בוודאי. אין ספק שכולנו רוצים את המשיח. מאד מאד רוצים. אך זה לא כל כך דחוף לנו. לפחות לא בשעתיים הקרובות. לא כעת, כשאנו מתכננים את הנסיעה לצפון הרחוק, שתתבצע כמובן רק לאחר "שלושת השבועות".
ואולי בכל זאת ננסה להעמיק, להבין, לחוש, להרגיש. כי דווקא על הרגש הזה שאין לנו, אנו צריכים להתאבל באמת. כי נהפכנו לקהי חושים, כהים, סומים באפילה, המשתכשכים בבריכת ביוב, רק מפני שכבר שכחנו, ולא הכרנו מעולם, אף פעם, שבשעה הזאת בדיוק היינו אמורים לשבת על כורסת מלכים, כנסיכי הכתר בהיכל הסולטן, בארמונו של המלך. לא כאן. לא כפי שאנו נראים כעת.
רבי אלעזר הקליר, קדוש עליון נורא- הוד, עליו כתבו גדולי קמאי תיאורים שלא מעלמא הדין, כותב בקינתו לתשעה באב, הנאמרת ב"קינות", כי חסרוננו הוא "ועתה- מה לי פה", "מה לידידי פֹה", "ואיה איווי מושב פֹה", "מה לך פֹה ומי לך פֹה", "ונמת ואין פֹה". -מהי כוונת הקליר בקינתו?
רבי אלעזר הקליר מעמיד את כל החורבן על מילה אחת: "פֹה". המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל מסביר שבזמן בית המקדש השכינה היתה "פה", איתנו פה, ואין לשער עד כמה צורת כל העולם השתנתה על ידי כך. היה מקום אחד בעולם, בו היה ניכר שהגשמיות אינה מוכרחה להיות מגושמת ומרוחקת, כי הרי השכינה הקדושה מצאה לה מקום כאן בעולמנו, בתוככי כלים גשמיים לכאורה, של זהב, עץ ואבן. וכשחרב בית המקדש השכינה אינה כאן, אין לה, לשכינה, כביכול, עוד מקום איתנו פה!
--- "ואתה למה עזבת את מקומך בתורה, בעבודה, ביראה, והשכינה אינה מוצאת אותך כדי לשרות עליך, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו!" (הגר"ש וולבה, עלי שור ח"ב שער שלישי).
משפחה וילדים, חברותות טובות, פרנסה טובה, דאצ'ה בצפון הרחוק, "שטעלע" הגון וחיים מסודרים?? עולם כמנהגו נוהג, כלכלה, שלום ובטחון?? כל זה איננו שווה, באם הקב"ה אומר לך, אומר לנו, אומר לי: "אני לא יכול להיות איתך פה ביחד!" אכן, אני איתך, בכל עת ומצב, אך רחוק, רחוק. אני רוצה אותך- אך לא כה קרוב...
--- "ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב, ב).
וכשהשכינה הקדושה רוצה להתרחק מאיתנו, כביכול מכריחה את עצמה להתרחק מאיתנו, כשאבא רוצה להתרחק מבניו אהוביו, מה יעזרו לנו חיי השלווה, ההשקט והבטח?!
********
אם נחשוב על כך יותר, אם נרגיש כך יותר, נחוש "חורבן" אחר, תמוז ואב אחרים, וגם "בין הזמנים" אחר ו"אלול" אחר.
--- ובא לציון גואל. בקרוב, בעזרת ה'.