סיפורים לכבוד שבת
הרבנית חנה רבקה גריינמן ע"ה
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 12:38
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 261
הרבנית חנה רבקה גריינמן ע"ה
נשלח למערכת ע"י אחת מהנשים שנעזרו על ידי הרבנית ע"ה.
"תכתבי על הרבנית גריינמן" קורא לי קול פנימי. ואני מה אכתוב. והלא הפעם האחרונה שהייתי אצלה היתה אולי לפני עשרים שנה? מה אספר. מה כבר אני יודעת.
ובכל זאת אנסה לכתוב ולו במשהו. על אישה שלמרות שלא ראיתי הרבה, היתה אחד מהיסודות עליו אני עומדת, וכמוני עוד נשים רבות. על אישה צדיקה, שבתשעים שנות חייה היתה משענת ועמוד תמך לאלפים.
עוד זוכרת אני את ביתה בבני ברק. בית קטן, מהבתים הבני ברקיים של פעם. היינו נאספים בו, בני המשפחה, הבנים, הנכדים, וגם הבנים והנכדים המאומצים, בשעות בין הערביים של שבת קודש. שומעים היינו דברי תורה. אני הייתי משחקת עם הנכדות. מעולם לא הרגשתי שם זרה או אחרת. תמיד הרגשתי בבית, כמו כל יתר האורחים שהיו שם. לא פעמים רבות הייתי שם, אבל במעט הפעמים שהייתי, זוכרת אני את תחושת הקדושה. את תחושת האהבה. את תחושת העוצמה הפנימית.
בעלה חולה היה שנים רבות, ומרותק לכסא גלגלים. אך השמחה לא משה מביתם. לא אוירה של כאב ולא אוירה של חולי שררה בבית, אלא אוירה של חיות ושל תקווה. של חסד ורחמים. של עין טובה וחשיבה חיובית תמיד, כלפי כל אדם וכלפי כל דבר. איש לא הרגיש שם זר. אף על פי שאנחנו מרחוק באנו, תמיד הרגשנו כבני הבית.
חברות שלי, שהתייתמו מאמן בגיל צעיר, פשוט אומצו על ידה. אומצו פשוטו כמשמעו. היא היתה אימן. היא היתה הסבתא של ילדיהן. היא היתה הכתובת ליעוץ, לאוזן קשבת, לביקורים. היא היתה ממש סבתא. סבתא של נכדיה. וסבתא של כל הנכדים המאומצים.
הייתי אני ילדה קצת אחרת. ובמעט הפעמים שדיברתי איתה, המשפטים שאמרה לי היו עמוקים, אמיתיים, ונשארו איתי עד עצם היום הזה. זוכרת אני שדיברה על חכמי ישראל של ימינו. על כך שאנו בתקופה של חושך. ושהחכמים שעמנו הרי הם ככוכבים שמאירים את העלטה. שה' ברחמיו ובחסדיו מקיים אותם כדי להאיר לנו. כדי שנראה את הדרך. גם זוכרת אני שדיברה על מורשת בני עדות המזרח. על הדבקות שלהם בה' יתברך. על האמונה התמימה. על כמה אפשר ללמוד מהם ולהתחזק מהם. כאילו ראתה בעיני רוחה שיום יבוא וגם אני אהיה חלק מהם.
זוכרת אני את שעות בין הערביים של שבת קודש, את אוירת הקדושה. את זמירות השבת, את ההבדלה המיוחדת. את הזמירות שלאחר ההבדלה, ואת בני המשפחה, הביולוגיים והמאומצים, שרים ביחד, ומתפללים ביחד, ואומרים ביחד את התפילה הנאמרת אחרי ההבדלה:
"...וּפתח לנו ה' אלקינו.... שַׁעֲרֵי אוֹרָה, שַׁעֲרֵי אֹרך יָמִים ושָׁנִים, שַׁעֲרֵי ארִיכַת אפים, שַׁעֲרֵי בְרָכָה, שַׁעֲרֵי בִינָה, שַׁעֲרֵי גִילָה, שַׁעֲרֵי גדֻלָה, שַׁעֲרֵי גאֻלָה, שַׁעֲרֵי גבוּרָה, שַׁעֲרֵי דִיצָה, שַׁעֲרֵי דעָה,שַׁעֲרֵי הוֹד, שַׁעֲרֵי הָדָר, שַׁעֲרֵי הַצְלָחָה, שַׁעֲרֵי הַרְוָחָה, שַׁעֲרֵי וַעַד טוֹב, שַׁעֲרֵי זרִיזוּת, שַׁעֲרֵי זִמרָה, שַׁעֲרֵי זכֻיוֹת, שַׁעֲרֵי זִיו, שַׁעֲרֵי זֹהר תוֹרָה, שַׁעֲרֵי זֹהר חָכְמָה, שַׁעֲרֵי זֹהר בִינָה, שַׁעֲרֵי זֹהר דַּעַת, שַׁעֲרֵי חֶדְוָה, שַׁעֲרֵי חֶמְלָה, שַׁעֲרֵי חֵן וָחֶסֶד, שַׁעֲרֵי חַיִים טוֹבִים, שַׁעֲרֵי חָכְמָה, שַׁעֲרֵי טוֹבָה, שַׁעֲרֵי טֹהַר, שַׁעֲרֵי יְשוּעָה, שַׁעֲרֵי יֹשֶׁר, שַׁעֲרֵי כַפָּרָה, שַׁעֲרֵי כַלְכָּלָה, שַׁעֲרֵי כָבוֹד, שַׁעֲרֵי לִמוּד,שַׁעֲרֵי מָזוֹן, שַׁעֲרֵי מְנוּחוֹת, שַׁעֲרֵי מְחִילוֹת, שַׁעֲרֵי מַדָּע, שַׁעֲרֵי נֶחָמָה, שַׁעֲרֵי נְקִיוּת, שַׁעֲרֵי סְלִיחָה, שַׁעֲרֵי סִיַעתָּא דִשְׁמַיָא, שַׁעֲרֵי עֶזְרָה, שַׁעֲרֵי פְדוּת, שַׁעֲרֵי פַרנָסָה טוֹבָה, שַׁעֲרֵי צְדָקָה, שַׁעֲרֵי צָהֳלָה, שַׁעֲרֵי קדֻשָׁה, שַׁעֲרֵי קוֹמְמִיוּת, שַׁעֲרֵי רַחֲמִים, שַׁעֲרֵי רָצוֹן, שַׁעֲרֵי רְפוּאָה שְׁלַמָה, שַׁעֲרֵי שָׁלוֹם, שַׁעֲרֵי שִׂמְחָה, שַׁעֲרֵי שְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת, שַׁעֲרֵי שַׁלְוָה, שַׁעֲרֵי תוֹרָה, שַׁעֲרֵי תְפִילָה, שַׁעֲרֵי תְשוּבָה, שַׁעֲרֵי תְשׁוּעָה...."
ואחר כך היינו חוזרים לביתנו הקט, אי שם בפאתי בני ברק, והחום והאהבה של הגריינמנים היו מלווים אותנו בדרכנו, בשקט בשקט, בלי מילים, בלי קול. בשקט שיש בו עוצמה אדירה.
וכמונו חשו רבים רבים, ילדים ונכדים, ביולוגיים ומאומצים, כל אחד בדרכו זכה לקבל ולהיות מושפע מאותן עוצמות רוחניות שהיו לרבנית ע"ה. מהאור שבקע ממנה. מהאמונה.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, ותהא מליצת יושר עלינו שם למעלה, אמן.