פרטים

קטגוריה: סיפורים לשבת

פורסם בשישי, 10 יולי 2020 13:36

נכתב על ידי Super User

כניסות: 764

אשר מסעוד ביטון, איש החברא-קדישא של קרית שמונה, הוא דמות מוכרת מאד בצפון הארץ. הוא יושב בחדרי חולים הגוססים קורא עמם תהילים וגם את הוידוי, יודע לזהות את רגע המות המתקרב, לומר עם הגוסס 'שמע' סמוך לרגע האחרון כדי שתצא נשמתו ב'אחד'. שנים רבות הוא עושה חסד עם הקרבים למות ומקפיד שלא לקבל שכר על כך. לפרנסתו, הוא עובד בעבודות שונות, אבל את שכר המצווה החשובה הזאת הוא שומר במשך שנים לעולם הבא. אלא שלאחרונה קיבל העיסוק במצוה זו תפנית מצמררת כשאשר עצמו יצא לביקור קצר לאותם מחוזות שאליהם הוא מלוה את ה'פציינטים' שלו. אשר היה בעולם הבא.

אפילו עכשיו, חצי שנה לאחר המעשה אשר קרהו, כשהוא נזכר במה שעבר עליו 'שם', בשרו נעשה חידודין חידודין והוא מתחיל לרעוד בכל גופו. "אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה", הוא אומר כמגיד מישרים של ממש ומדרבן את השומעים אותו להרהר הרהורי תשובה.

הוא עדין מחלים מהאירוע ההוא, עדין מתהלך על משענתו ומתנייד ברחבי העיר בעזרת קלנועית, אך נכותו הזמנית לא מונעת ממנו להיענות לכל קריאה, לספר את סיפורו המצמרר חינם אין כסף, סיפור ביקורו בעולם הבא ומשפטו בבית דין של מעלה, סיפור המסעיר את כל אזור הצפון ומשמש עדות מכלי ראשון על הנעשה שם אחרי המות. "נצטויתי לחזור לעולם הזה ולעורר את האנשים. כל מה שנאמר על המתרחש בבית דין של מעלה אכן קיים ללא פקפוק כלל", הוא אומר.

חסד שלפני המוות

רק בן שלוש עשרה היה אשר מסעוד כשהלכה סבתו לעולמה, לאחר שאמר עמה קריאת שמע ויצאה נשמתה ב'אחד'. מאז הוא מתנדב בחברא-קדישא בכל מקום שבו הוא גר ויושב עם הגוססים במשך יום או יומיים עד צאת נשמתם. הוא שהה ליד מאות אם לא אלפים שעברו לעולם שכולו טוב. "אני מקפיד שזה יישאר בגדר מצוה ולא אקח על כך כסף", מספר אשר הוא עבד בעיריית באר שבע, ומנסיבות אישיות עבר לקריית שמונה. אבל מעולם לא התפרנס מקיום מצוה זו. 

קודם שהוא מתחיל בסיפורו מבקש מאיתנו אשר לקבל עלינו עול מלכות שמים, שכן הוא אינו רשאי לספר את סיפורו בטרם יקבלו השומעים עליהם עול מלכות שמים. 

באותם רגעים שעליהם נסובה הכתבה היו בחדר פרט לצוות הרפואי בחדר המיון הקדמי, גם ראש עיריית קרית שמונה ר' נסים מלכה, ובן דודו של אשר ר' מכלוף אוחנה, אף הם התראיינו לכתבה זו וסיפרו מה הם ראו. 

"הגעתי לבית העלמין כרגיל בשעה 10.30 ולפתע לא הרגשתי טוב", פותח אשר. "סבלתי כל היום מסחרחורות ומכאבי ראש, וכל הגוף שלי רעד, ולכן ביקשתי שייקחו אותי לקופת חולים. כשנכנסנו לקופת חולים החלטתי שלא להשתמש במדרגות אלא במעלית, כי חששתי שלא אוכל לעלות במדרגות. נכנסתי למעלית, ולפתע לא ראיתי שום דבר, כאילו התעוורתי, לא ידעתי מה קרה לי. לפתע ראיתי במעלית דמות של אדם לבוש שחורים, כל כולו היה שחור, פניו היו מפחידות, בידו הימנית החזיק חרב קטנה וכולו עיניים". רעד אוחז בקולו של אשר כשהוא מתאר את אשר ראו עיניו. "עד היום המראה הזה מפחיד אותי כשאני נזכר בו. האיש הזה הביט בי כאילו מצא את טרפו. אין לי ספק שהיה זה מלאך המות. הוא שם עלי את ידו, ואני הרגשתי שאיני יכול לנשום והתמוטטתי. ברגע זה נפתחו עיניו וראיתי מולי את האחות בקופת חולים. "מה קרה לך?" היא שאלה, לא עניתי. היא הובילה אותי פנימה ומיד הזעיקה צוות רפואי. 

לצוות שהוזעק היה ברור שמצבו של האיש אינו טוב, למקום הובא במהירות מכשיר א-ק-ג, והבדיקה הראתה כי הוא עבר התקף לב באותו רגע איבד אשר מסעוד את הכרתו. למקום הוזעקו קרובי משפחתו – הרב מכלוף אוחנה, ומי שהעסיק אותו שנים רבות בחברא קדישא הרב נסים מלכה אז יו"ר המועצה הדתית וכיום ראש עיריית קרית שמונה. 

מעתה והלאה סיפר לי כל אחד ממקום עומדו מה עבר עליו באותן ארבעים וחמש דקות שבהן חשבו הכל כי אשר מסעוד אינו בין החיים, ורק ראש עיריית קרית שמונה נסים מלכה, בהוראת אחד מרבני וצדיקי הדור שעמו עמד בקשר, התעקש להילחם על חייו, ולבסוף אף עלתה בידו בס"ד. 

כולם עצובים ואני שמח

בעוד צוות קופת חולים מזעיק למקום ניידת טיפול נמרץ (נט"ן), אשר עצמו עושה את צעדיו הראשונים לעבר העולם הבא. "הרגשתי את עצמי יוצא כרוח סערה מהגוף", הוא מתאר. 

"בדיוק אז הגעתי למקום", מספר ר' מכלוף אוחנה. "אשר איבד את ההכרה, ותוך מספר דקות הבין הצוות הרפואי שניידת נט"ן אינה רלוונטית עוד, שכן אשר איבד גם את הדופק והוא מת מוות קליני". 

במרחק דקות משם ישב ראש עיריית קרית שמנוה בלשכתו וניהל ישיבת עבודת שגרתית. לפתע צלצל הטלפון הסלולרי. "אשר במצב קריטי במרפאת קופת חולים", אמר הקול מעבר לקו. "הפסקתי מיד את הישיבה, לא הייתי מסוגל להמשיך לעובד כרגיל כשאשר נמצא במצב כזה", מספר ראש עיריית קרית שמונה. "העסקתי את אשר בחברא קדישא כשהייתי ראש המועצה הדתית בעיר, אני מכיר אותו מקרוב. קרית שמונה היא מקום קטן מאד, אינך חייב להיות אח פיזי של מישהו כדי להרגיש קרובו, הרגשתי כמו קרוב של אשר. באתי למרפאת קופת חולים ופגשתי את כולם מייללים וצועקים 'אשר מת, אשר מת'. הרגשתי שאין להשלים עם רוע הגזרה". מספר נסים מלכה. 

קרוב כל כך לשם ורחוק כל כך משום, עבר אשר חוויות שונות לחלוטין. "הנשמה יצאה מהגוף כמו רוח סערה", הוא שב ואומר, "וריחפה שני מטרים מעל הגוף, כמו שקורה במוות קליני. גם כשהייתי באותו מצב ראיתי את כולם, שמעתי את כולם וממש נמצאתי בתוך החדר. את כולם ראיתי בבגדלים רגילים, אך את ד"ר בוריס סידלקובסקי שטיפל בי ראיתי כמלאך בחלוק לבן. מכלוף בא אלי, חיבק את הגוף ואמר בבכיות עצומות: 'זהו אחי נפרדנו'. ראיתי את האחיות של מכלוף, את האחים שלו, את ראש העירייה נסים מלכה, ריאתי את כולם עצובים סביבי, ואני שמח וטוב לב". 

"יצאתי מהחדר שבו שכב אשר", מספר מכלוף "והתחננתי מעומק לבי אל הקב"ה: 'אשר לא גמר את תפקידו בעולם, אל תיקח אותו, אני מבקש, לא אוכל לחיות בלעדיו, חברא קדישא לא תהיה אותה חברא קדישא בלעדיו, אני מבקש ממך טובה, תחזיר אותו לעולם". 

בעוד רוחו של אשר מרחפת למעלה, ובני משפחתו בוכים למטה, עמל הצוות הרפואי בראשותו של ד"ר בוריס סידלקובסקי על החזרתו לחיים. ד"ר סידלקובסקי הבין שהדבר היחיד שניתן לעשות הוא לנסות לייצב את הלב על ידי מכות חשמל. לאח חמש מכות ניסה ד"ר בוריס פעם נוספת, ולאחריה קבע כי אין יותר מה לעשות. 

אט אט התחילו להגיע למקום מכרים רבים של אשר, ששמע האסון הגיע לאוזניהם. "באותו זמן ראיתי את ר' נסים מלכה. את מרים סננס ואת הרב קקון בוכים", מספר אשר. מבחינת הרופאים הגוף נדם, ואשר עשה את דרכו לעולם שכולו טוב.

"בוא לבית הדין"

"עזבתי את קרית שמונה, את ישראל, את העולם, ומשם עלה נשמתי לעולם האמת", ממשיך אשר. "הרגשתי שרוח חזקה מאד מושכת אותי למעין מנהרה קטנה, ועם הזמן היא גדלה והתרחבה, באותו זמן הרגשתי מין אוויר מיוחד שאין כדוגמתו. אי אפשר לתאר את זה במונחים שלנו. ראיתי אור שלאט לאט החל לגדול ולהתעצם, אור אינסופי המורכב מצבעים שונים, ולפתע התקרבו אלי ארבע דמויות, שתיים מכל צד, ותפסו אותי בזרועות". 

איך הן נראו? 

"עיניהן יקדו אש, ממש אש, ולפתע נשמעה כריזה עוצמתית שהתגלגלה לאורך כל הרחבה העצומה שאליה הובלתי. קשה לי להסביר זאת. שלוש פעמים קראו לי 'מסעוד ביטון!' ואמרו 'תעלה לבית דין'. בדרך לשם ראיתי המון דמויות לבושות שחורים. שעיניהן אדומות. ברקע שמעתי שצעקו לי 'בוא לבית הדין!'" 

היית עם גופך? עם נשמתך?

"לא היה לי שום דבר. הרגשתי שאני בחלל. חשתי כבשה קטנה מול שבעים זאבים. ככה הרגשתי. כשהגעתי לבית הדין, הסתכלו עלי אותן דמויות שחורות במבטים חמורים וצעקו לי 'רשע, רשע, רע! מה עשית? אתה רשע". וכאן אשר לא עומד עוד ופורץ בבכי. הוא לא חוזר לדבר לפני שהוא שותה מים ונרגע קמעה. "לא יכולתי לענות. נכנסנו לאולם בית הדין, ואז החלו המלאכים השחורים להוציא את התיקים שלי, חשבתי שיש עשרה-חמישה עשר מקסימום, אבל היו ארגזים על גבי ארגזים, החדר התמלא ארגזים של עוונות, וכשראיתי זאת חשכו עיני, שוב ראיתי את אותם אנשים בבגדים שחורים – שהיו מלאכי חבלה – רוצים למשוך אותי אליהם, ואני התמלאתי בושה. כולם היו בעלי זקנים ועיניהם יקדו אש, מבטם היה מלא רוע. הציגו לי את החתימות שלי, כלומר הראו לי את כל העבירות שעשיתי. אחרי שהתלחששו ביניהם החליטו שדיני הוא לגיהנום והמשיכו לצעוק עלי 'רשע, רע'. הרגשתי חפוי ראש, התביישתי. את כל ישותי מילאו המילם 'אוי לנו מיום הדין'.

כל החיים ב"סרט" 

"לפתע, בעודי מתארגן לקראת הצעידה לגיהנום, פרצו לבית הדין ארבע דמויות של ילדים קטנים לבושים בלבן ובעלי כנפיים, הדמויות הקיפו אותי, סנגרו עלי, ביקשו לגשת לבית דין צדק וטענו שלא הוגן לשפוט אותי מיד לגיהינום, בלי לשמוע על המצוות שעשיתי. 

"הם החליטו לערער על עונשי בפני בית דין גדול יותר אבל קודם כל למרק את עוונותי המרכזיים שהיו: דיבור בבית הכנסת, דיבור לשון הרע והעובדה שגילחתי את זקני ופאותי יותר מהמותר. הושיבו אותי על כסא גדול וליפפו את גופי בחוטי ברזל.

הכסא החל מתחמם, ואני ממש הרגשתי מהי 'אש הגיהנום', זה לא היה מושג פשוט, ואי אפשר לתאר את זה בלשון בני אדם, אבל אני יכול לומר שהרגשתי את אש הגיהנום. לאחר מכן הצליפו בי בשוטים של ברזל כשמלאך אחד מקריא את הפסוק 'והוא רחום יכפר עוון...' שלוש פעמים. העונש הקשה ביותר היה על לשון הרע. הם סרקו את לשוני במסרקות של ברזל, ממש כמו רבי עקיבא שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל". 

"ככה יעשה לאיש שמרד בקונו" – זה מה שאשר מספר כי שמע וסבל על כל עוונותיו. גם אחרי ש"שילם" על עוונותיו וחזר לבית דין צדק, שמע אשר את המשפט שחזר פעמים רבות כל כך: 'רשע למה דיברת בבית הכנסת!' "התחילו לצעוק עלי 'למה דיברת בבית הכנסת?'", הוא מספר ומשתנק בבכי. 

עדין לא יכולת להתגונן? 

"לא. וגרוע יותר, הושיבו ואתי מול מסך שמקרין כביכול סרט והראו לי את כל חיי, מהרגע שנולדתי ועד הרגע שבו עלתה נשמתי למעלה". 

איך ראית את הסרט, על גבי מקרן? 

"קשה להסביר את זה במושגים ארציים, אבל להבדיל בין קודש לחול, זה כמו מסך. אתה רואה את מעשיך מיום נולדת, כולל בר המצוה, כולל הכל עד היום הזה. מראים לך מה היית עושה בחדרי חדרים, מה עשית בפומבי, ממש הכל. כמו שסיפרתי, נענשתי על דיבור בבית הכנסת. הראו לי את כל הפעמים שדיברתי בבית מקדש מעט, ועם מי דיברתי. מי פנה אלי ואיך עניתי לו". 

על מה עוד הענישו אותך?

"היו הרבה סיבות, אך אחת החמורות היא חילול שבת – על שבכיתי בשבת וכעסתי בשבת כשהייתי בצער, וגם על עבירות כמו טלטול של פרטים קטנים. 

אף על פי שהקפדתי. האשימו אותי שלא ידעתי איך לעשות את זה כמו שצריך. 

יש דין ויש דיינים

"משמורקו עוונותי, לקחו אתי המלאכים למקווה טהרה של העולם הבא, שהוא כמובן מקווה רוחני שאי אפשר לתארו במילים, ורק כדי לפשט את הדברים, אני מתאר אותו כמקווה טהרה. ואז החלו המלאכים הלבנים במסע איסוף זכויותי לקראת הדיון בבית הדין הגדול, זכויותי היו במקום עבודתי, בבית העלמין של קרית שמונה. "משם ירדנו לעולם אחר, שדומה מאד לעולם הזה. הגענו לבית העלמין הצבאי של קרית שמונה. בימי שני, חמישי ושישי הייתי בא לבית העלמין הזה להתפלל על קברותיהם של החיילים, עכשיו הם החזירו לי", מספר אשר. "ראינו חמש שורות של חיילי צבא הגנה לישראל, כולם לבושים לבן. 

"עמדו שם בבית העלמין הצבאי אלי אוחנה, מרדכי פינחס אורי אזולי שמסר נפשו על קידוש השם. נוסף על כך ראיתי את אייל בן מרגי ועוד המון חיילים שאין לי זכות לדבר עליהם, כי הם צדיקי עליון. כולם היו בבגדים לבנים כמו של חיל הים. כשהם ראו אותי צעקו 'מסעוד הגיע', והיתה שמחה גדולה. כולם עלו איתי לבית דין צדק גדול יותר מזה ששפט אותי, ואז שוב שמעתי את מלאכי החבלה קוראים 'רשע, רשע'. החיילים החלו לצעוד וגוננו עלי, 'תעזבו אותו'". 

כך בליווי החיילים המגוננים, נכנס אשר לבית הדין הגדול, "היו שם 71 דיינים, פניהם מקרינים אור אין סופי, היופי שלהם מדהים". 

אתה יודע מי אלה? 

"אין לי רשות לומר" 

רק תאמר: האם הם חיים עמנו עוד? 

"שניים מהם כן". 

אשר ממשיך בתיאורו המצמרר. "בבית דין צדק המשפט הוא ממש כמו שמספרים: ישנם מאזניים שעל כף אחת שלהם מניחים את כל זכויות, ועל הכף השנייה את לכ העבירות ומודדים איזו מהן מכילה יותר, כומר אם האדם עשה מצוות רבות יותר או עברות רבות יותר. 

"החלו להניח את העברות שלי על מאזניים, והמלאכים בלבן החלו להניח את הזכויות שלי, לפתע ראיתי כד ענק מלא נוזלים שהניחו בצד הזכויות. 'אלה הדמעות ששפכת עם הנפטרים בעת שהתפללת ביציאת נשמתם'. אמרו לי המלאכים. אחר כך לקחו את הייסורים שלי והניחו אותם ליד נאד הדמעות. צריך להבין, באותם רגעים הייתי בפחד איום. לא הבנתי מה קורה איתי, לא ידעתי מה הולכים לעשות איתי. לאחר ספירת כל החובות והזכויות שלי, התברר שיש לי יותר זכויות, ושני אנשים לבושים בלבן לקחו אותי למקווה טהרה, ומשם הכניסו אותי למקווה טהרה גדול, שם הטבילו אותי, ואז היתה לי זכות להכנס לגן עדן. זה מקום שבו אפשר להנות מכל רגע ושניה של החיים הנצחיים". 

מי היה שם? 

"ראיתי את ההורים שלי, את דודי ואת אלי אחי, כשכולם שמחים ושואלים למה באת לכאן?' ראיתי ממש את כל בני המשפחה שלי שנפטרו, עליהם השלום, בלי יוצא מן הכלל. לאחר מכן ראיתי שורה של צדיקים ורבנים היושבים ועטרותיהם בראשיהם והוגים בתורה ובגמרות". 

איך נראה גן עדן? 

"אי אפשר לתאר את זה במילים גשמיות, כי זהו משהו רוחני, אבל היה לי תענוג כבר לא היה חשוב לי לחזור לכאן בכלל. רציתי להישאר שם. היופי והתענוג שם הוא משהו דמיוני שאי אפשר לתאר במושגים של בני אדם. מי שינסה לתאר את זה בלשון בני אדם הוא שוטה. מי שלא היה שם לא יכול להבין. צריך להבין, הכניסו אותי לגן עדן לאחר ויכוחים סוערים בין אלה הלבושים בלבן שהם היו מעטים לבי הרבבות שהיו לבושים בשחור, ובסופו של דבר הוכרעו לובשי השחורים ונעלמו כלא היו. ואז הראו לי שולחן מזהב, הראו לי גינה גדולה וירוקה ובה צמחים ופירות לרוב, הכל בצבע ירוק, ואמרו לי 'זה החלק שלך'". 

למען הבריות 

ובכל זאת חזרת... 

"כן. פתאום בא אדם בעל הדרת פנים ועור קורן מפניו ואמר בלי בטון כועס 'אני לא רוצה לראות אותך פה אצלנו, אני רוצה לראות אותך במירון'. הוא חזר על כך שלוש פעמים, אחר כך נתן לי בידו הימנית, מכה על המצח, במקום שמניחים תפילין של ראש. משם לקחו אותי כשאני מלווה באנשים לבושים בגדים לבנים לחדר גדול ועצום. לפתע הרגשתי שמישהו דוחף אותי, ומיד חזרתי לקרבת הגוף שלי, שבאותה עת היה בחדר ניתוח בצנתור. שם הרגשתי שאני מרחף מעליו כיונה, בוכה וצועק 'תצילו אותו תצילו אותו', אחר כך חזרתי לתוך הגוף שלי". 

במשך מספר שבועות התגורר אשר בביתו של בן דודו מכלוף שטיפל בו במסירות נפש מרגע התמוטטותו, עם שאר בני המשפחה. אשר היה אמנם עירני אך כמעט נטול חיים, עד אשר ביום בהיר אחד קם והחל ללכת לתפקד ולפעול, בלי כל הסבר מה היה ואיך יתכן הדבר מבחינה פיזית. אבל הסבר רוחני יש לאשר עצמו. "לילה אחד, מספר אשר, "ראיתי לפתע שלוש דמויות שלא מעלמא הדין. 'מדוע ירדת לעולם?', הוכיח אותי הגדול שבהם' 'מדוע החזירו אותך לחיים אם לא בשביל שתספר לבריות שאוי להן מעלבונה של תורה ואי להן מיום הדין ואוי להן מיום התוכחה, וכי אין הן חייבות להתעורר ולדעת כי יתנו דין וחשבון על מעשיהן בעולם הבא?! קום מיד ממיטתך ותתחיל לעבוד', אמרו השלושה והסתלקו". 

מאותו רגע הטיפולים הקשים באשר הצליחו, הוא קם ממיטתו ולאחר מספר חודשי אשפוז הוא עבר לשיקום קשה מאד, ללא ציפיות מיוחדות לעתיד, אך בחסדי השם הוא מתאושש וכבר מתפקד כמעט לבד. מאז שחזר לדבר הוא מספר על המקרה לכל מי שרק מוכן להאזין לו. היום הוא מרצה, עורך חוגי בית ואף החל בכתיבה מפורטת של הסיפור שעבר. במהלך היום הוא לומד תורה בכולל "כה לחי" וממשיך לספר את סיפורו לכל דכפין. 

אחרי הכל יש לו שליחות וממנה לא יתעלם.

את הסיפור המרגש מאמתים ראש העיר הרב ניסים מלכה וד"ר בוריס סידלקובסקי, הרופא שטיפל באשר. ניסים: "אחרי שנודע לי הדבר הגעתי מיד לבית החולים בבהלה, מיד התקשרתי לרב עמרם אפרגן מקרית אתא (אח של "הרנטגן" – ש.כ), וסיפרתי לו על המקרה. הוא ביקש שננסה לתת עוד מכה אחת, ואמר כי נראה ישועות. וכך היה. בתור אדם מאמין ידעתי שניסים כאלה קורים, אבל לראות את זה ממש מתרחש מול העיניים - זה דבר אחר". 

האמנת שהוא יחזור לחיים?

"אם לא הייתי מאמין לא הייתי מתקשר לרב, אבל כשזה קורה, אתה צובט את עצמך ושואל אם זה באמת אמיתי". 

אשר מספר שבזמן שהוא מת מוות קליני, נשמתו הייתה בחדר והוא ראה את כל המתרחש. 

"זה בהחלט נכון. אחרי שהוא חזר לחיים והיה יכול לדבר, שוחחנו והוא סיפר לי פרטים שאירעו בחדר באותו זמן - מי נכנס, מי יצא, מה אמרנו, מי בכה, מה אמרו עליו. הוא מעולם לא היה יכול לדעת את הפרטים הללו אם נשמתו לא הייתה נמצאת בחדר. הוא הרי היה מת כביכול". 

ד"ר סידלקובסקי מספר: "זה היה מקרה קשה מאוד של דום לב ומוות קליני. הבנאדם לא נשם, ואפשר לומר שאנחנו הרופאים כבר התייאשנו. אבל כשהוא חזר לנשום זה היה ממש מפתיע". אתה בתור דוקטור, יכול להגדיר זאת כנס? 

"בוודאי שזה נס, אי אפשר להגדיר זאת אחרת".

• מוות קליני
• קרית שמונה

• קודם
• הבא