אליהו זוטא (סוף פי"ז): 

פעם אחת היה ר' עקיבא מהלך בדרך, ומצא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, והיה נושא משאוי גדול של עצים שלא היה אדם בעולם ולא חמור ולא סוס שיכול לטעון כמותו. 
אמר לו ר' עקיבא, משביע אני אותך בשבועה שתאמר אם אתה בן אדם או שד, או מאיזה ברייה אתה. 
אמר לו: רבי! אדם הייתי, וכבר נפטרתי מן העולם ההוא, ובכל יום ויום אני מביא משאוי כזה, ומכניסין אותי בתוך הגיהנם, ושורפין אותי בתוכה שלוש פעמים ביום, וזה עמלי בכל יום ויום. 
אמר לו ר' עקיבא: מה עשית שעושין לך כך וכך? 
אמר לו אותו האיש: אני באתי על נערה המאורסה ביוה"כ. 
אמר לו: בני שמעת אם יש לך תקנה באותו עולם? 
אמר לו: כך שמעתי מאחורי הפרגוד, שבזמן שיעלה בני לספר תורה, ויאמר ברכו את ה' המבורך, מוציאין אותי מגיהנם ומכניסין אותי בג"ע. 
אמר לו ר' עקיבא: הנחת אשה או בן? 
אמר לו: בן אחד נולד לי אחר מיתתי, ונמנעו ישראל למולו. 
אמר לו: מה שמך? 
אמר לו: שמי ארנוניא. 
- ומה שם אשתך? 
אמר לו: שישכייא. 
- ומה שם עירך? 
אמר לו: לודקייא. 
מיד כתב ר' עקיבא שמו ושם אשתו ושם עירו, והלך ר' עקיבא עד שבא לאותה העיר. כיון שבא לעיר, יצאו אנשי העיר לקראתו. 
אמר: כלום ידעתם איש פלוני ואשתו? 
אמרו: שם רשעים ירקב. 
אמר להם: על מה? 
אמרו לו: כך וכך עשה. 
אמר להם: אף על פי כן הביאו לי בנו. 
הביאו אותו, וצווה למולו, והושיבו ללמוד, וכן עשה. ולמדוהו ברכות שצריך לו לספר תורה. ביום השבת צווה לקרותו לספר תורה, ואמר "ברכו את ה' המבורך לעולם ועד". 
מיד הוציאו את אביו מגיהנם, והכניסוהו בגן עדן. 
באותו הלילה בא בחלום לר' עקיבא, ואמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי.