movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

פרשת מקץ

פרשת מקץ - הרב אריה קרן שליט"א 

ויהי מקץ שנתים ימים (ויקץ מא-א)

הרב הצדיק ר’ מאיר’ל מפרמישלאן ז"ל סיפר בשם אביו, שפעם אחת היתה לו "עליית נשמה", וראה כי הביאו לעולם העליון איש אחד צעיר לימים, ואחריו איש זקן ושבע ימים.

והנה להצעיר קראו שם זקן וישיש, ולאיש הזקן - קטן וילד. ושאל: - הלא פה הוא עולם האמת, ולמה תתלוצצו?

השיבו לו, כי האמת כן הוא, כי האיש הצעיר פעל בשנותיו המועטות הרבה מאוד, ויום לשנה נחשב לו, אבל הזקן לא פעל כלום בכל שמונים שנות חייו, ועל-כן הוא ילד מסכן.

ואמר הצדיק ר’ מאיר ז"ל, שזהו שאמר הכתוב: "ויהיה מקץ שנתים ימים", שיש אשר בהגיע האדם לקץ חייו, והנה הוא רואה "שנתיים ימים", שמכל השנים הרבות שלו אין אצלו אלא ימים אחדים של תורה ומעשים טובים. יש אדם שיושן ואוכל ועוד ולומד לשם שמים ותמיד זוכר מה למעלה ממנו. יהודי כזה כל שנותיו נחשבים לו למצוה ולא לבטלה.

מעשה היה שאירע בזמנו של רבי יצחק לוריא ז"ל, שבא אליו עשיר אחד מעיר אחרת שעבר על כל העבירות שבעולם, ובא לנסות את הרב לראות אם הוא יודע לגלות העבירות שעשה מעודו ועד היום. וכשבא לפני הרב התחיל הרב למנות לפניו כל העבירות שעשה ובכלל העבירות שמנה מנה גם עבירה שעשה עם שפחתו. והגביר הזה הודה בכל מה שאמר לו הרב שאמת הדברים, אבל כיחש בעבירה זו עם השפחה ואמר שדבר כזה לא אירע כלל. אמר לו הרב: עכשיו אראה לך השפחה הארורה הדבוקה בך. ומיד הושיט הרב ידו למעלה הימנו, והופיעה הזונה הזאת והגביר ראה אותה לצידו. וכשראה אתה הכירה, ולא נותר בו נשמחה, ומיד נפל לרגלי הרב ואמר חטאתי. ואז הושיב אותו הרב והתחיל הגביר לצעוק בקול מר שיסיד ממנו הארורה הזאת. אמר לו, לא נעשה הדבר אלא להודיעך עד כמה גדולים דברי חכמים שאמרו כל המזנה עם גויה היא מלפתת אותו בעוה"ז ובעוה"ב, ואינה סרה ממנו אלא ע"י תשובה גדולה. ואז הורה לו תיקונו כנגד העבירה הזאת. אמר הגביר הזה: מוכן אני לכל ד’ המיתות שבעולם ולכל עונש שבעולם. אמר לו הרב" תיקונו באחת המיתות והיינו שריפה. וכששמע הגביר דבר זה הוציא כסף מכיסו ואמר שילכו מיד ויקנו עצים לשורפו. אמר לו הרב: דע שהשריפה לפי דינינו אינה בעצים, כדרך שדנים הגויים. אלא לוקחים כוס עופרת מותכת ויוצקים לפי הנידון ושורפת בני מעיו.

אמר הגביר: תהא המיתה ככל שתהיהי. אני מוכן ומזומן לקבל עלי עונשי ויהיה כפרה על עונותי. אז צוה הרב להביא לפניו עופרת ואש, והתיך העופרת לפניו ואמר לו להשתרע על הארץ. וכך עשה. ואמר לו: פשוט ידיך, ופשט ידיו. אמר לו: עצום עיניך, ועצם עיניו. אמר לו: פתח פיך, ופתח פיו. אז לקח הרב כוס סירופ ושפכו לתוך פיו ואמר לו: וסר עונך וחטאתך תכופר. והקב"ה יכפר עונך ולא תמות. והקימו וסידר לו תיקונים על עונותיו.

ובכללם לקרוא בספר "אזנים לתורה" מובא סיפורו של הרב מבריסק שסיפרו בשם אביו רבי חיים הלו סולוביצ’יק: כל יום כמה דפים של הזוהר אע"פ שאינו מבין מה שהוא קורא, לשון הזוהר רפואה לנשמה.

וייקץ פרעה ויישן ויחלום שנית (מקץ מא, ד-ה)

זהו הההבדל שבין יעקב לפרעה, יעקב משמקיץ משנתו, מיד מזדרז אל התורה והעבודה, אומר: "אכן יש ה’ במקום הזה" ואילו פרעה משמקיץ הוא משנתו, מיד "וישן שנית" - חוזר ושוכב שנית לישון... ולא מנסה לחקור לברר מה היה החלום המוזר הזה ומעלים מעיניו את ההשגחה הפרטית של הקב"ה כמו שכל הרשעים עושים שאינם רוצים לחקור ולדעת את האמת ומעדיפים להישאר עם תאות העולם הזה וכל נס שקורה או כל תוכחה שהם מקבלים מהזולת הם משיכים את זה למיקרה או מנסים להסביר את ניסיו של הקב"ה על פי הטבע, האדם צריך לחפש אחר האמונה כי אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים, עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולהביא את משיח צידקנו שנאמר "ובא לציון גואל לשבי פשע בבית ישראל" כי עם שאין לו עבר אין לו עתיד והעבר של עם ישראל הוא מעמד הר סיני שם קיבלנו תורה ומיצוות ואת ארץ ישראל שנאמר ונתתי לכם ארצות גוים למען תישמרו חוקותי.

והנה שבע פרות עולות אחריהן...ותעמודנה אצל הפרות...ותאכלנה הפרות (מקץ מא-ד)

כאן מרומזים דברי חכמינו שאמרו כי בתחילה בא היצר הרע אל האדם כ"הלך" עובר אורח, לאחר מכן הוא בא אליו כאורח  ולבסוף הוא נעשה בעל בית ומושל בו.

שבע הפרות הרעות הינן סמל כוחות הרע של היצר ובראשונה הן "עולות" קימעה קימעה הן עולות ומתגלות  לעתים רחוקות לאחר מכן "ותעמודנה אצל" הן מתדבקות אל האדם כאורח עד שלבסוף "ותאכלנה" הן בולעות אותו לחלוטין...(בשם השפת אמת ז"ל לוקט ממעינה של תורה)

ואין פותר אותם לפרעה (מקץ מא-ה)

 ולכאורה הרי מצרים היתה מלאה בחכמים ובמכשפים ומדוע בפתרונם של אותם מכשפים וחרטומים לא מצא פרעה קורת רוח שאמרו לו שבע מדינות אתה כובש וכו’ שבע בנות אתה מוליד וכו’, וכמובא במדרש רבה פותרים היו לו אבל לא לפרעה, שלא היה פתרונן נכנס באוזניו ולכן נאמר ואין פותר אותם לפרעה, ולכאורה מדוע לא התקבלו פתרונות הללו אצל פרעה, ואפשר לומר מכיון שחלומו של פרעה היה בענין של רעב ושבע וכמו שפתר יוסף ומכיון שענין של רעב ושבע אינו נמסר בידי בשר ודם אלא מפתח של פרנסה (מטר) מופקד בידי הקב"ה ששלושה מפתחות לא נמסרו בידי אדם וסימנם מפתח מטר פרנסה תחיה וחיה ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלוהים יענה את שלום פרעה, ז"א שכל חלום זה שייך להקב’’ה ולא נמסר בידי שליח, ולכן אינו בשליטה והחרטומים לא יכלו לפתור אותו לפרעה. (וידבר יוסף)

וישלח פרעה ויקרא את יוסף וירצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה (מקץ מא-יג)

וביום ראש השנה יצא יוסף מבית האסורים. ואע"פ שכתבנו שהאבות והשבטים קיימו התורה א"כ איך הסתפר יוסף בר"ה. אלא שחייב אדם לחלוק כבוד למלכות, למלך, ומי שפוגע בכבודו חייב מיתה, ולכן לא היה יכול להופיע לפני המלך בלתי מסופר. ולא היה אז מקום לחסידות מאחר שמן הדין היה מותר, שעדיין לא ניתנה תורה.

ומכאן אנו למדים שחייב אדם להתקין עצמו יפה לפני שמופיע בפני אדם חשוב, ואם אינו עושה כן נקרא שאינו מכבדו. וכשאדם לבוש יפה דבריו נשמעים עקב תדמית שנאמר בגדים עושים את האדם ואם מופיע בלבוש מרושל לא שומעים דבריו ולא מסתכלים בפניו, וקל וחומר שיש להכין את עצמו לפני התפילה כשעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, הלבוש יפה וביראה ואהבה.

ואני שמעתי עליך לאמר וכו’ ויען יוסף את פרעה  לאמר בלעדי אלוהים יענה את שלום פרעה (מקץ מא, טו-טז)

 והובא במפרשים שרמז לו פרעה ליוסף אני שמעתי עליך, ז"א אותו מעשה שקרה לך עם אשת פוטיפר, האם נכונה שמועה זאת ובעבור זאת שמחך בבית הסוהר, א"כ מה היה מעשה זה, על זאת השיב יוסף לפרעה לאמר בלעדי כלומר זה עלילות שוא ולא היה ולא נברא, לאמר בלעדי לא נוגע לי כלל (וידבר יוסף)

בפרשה זו אנו קוראים על יוסף הצדיק שהיה שלם במעשיו, והכל למען שמו יתברך ללא נגיעות אישיות,ובלא ליטול כבוד לעצמו, עד שאילו פרעה הרשע התפלא ונתן לו את השליטה על כל ארץ מצרים. מי שיתבונן במפרשים על גודל עריצותו ורשעותו של פרעה יתמה איך  יתכן שמחמת פתרון חלום על ידי נער עבד עברי, יתן מיד בפשטות שלטון על מעצמה גדולה ובכלל הדבר נוגד כל הגיון, איך אדם ניכר בחכמה ובתבונה על  ידי פתרון חלום אחד בלבד, ועוד שהוטב הדבר בעיני פרעה וכל עבדיו.

הסבא מקלם כתב שפרעה ראה ביוסף מדת ענוה ויראת שמים באומרו "בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה", הוא לא החזיק טובה לעצמו, לא בקש להתעטר ולהתגדל אלא מטרתו היתה רק להציל את העולם מחרפת רעב, ולכן אמר "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם, וישיתהו על ארץ מצרים" ובהיותשראעה זאת פרעה מיד נתאהב ביוסף ומנהו למשנה למלך ואכן ליוסף היתה סיעתא דשמיא בבחינת "ויהי ה’ את יוסף" וזכה למלוכה של שמונים שנה בכבוד ובהדר.

ומעשי אבות תסימן לבנים כמה אדם צריך לדקדק במצות, ולשאוף אל השלמות, וכתב הגאון רבי חיים שמואלביץ זכר צדיק לברכה, שיוסף היה מושלם במדות וכשנפגש עם אחיו, ושלח עגלות בקש רשות מפרעה ולא סמך על סמכותו שמא הוא נגוע, וכמו שנאמר "ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה" (כותונת פסים)

וירצוהו מן הבור (מקץ  מא-יד)

מכאן למדנו יסוד עצום שכשמגיע קץ הזמן המיועד, הן לטוב הן לרע, אין הקדוש ברוך הוא מתמהמה אפילו לרגע אחד יותר מהזמן הקצוב. ומכיון שהושלם הזמן שיוסף היה צריך להיות בבית האסורים הריצוהו מהר, לכן כתוב "ויריצוהו מן הבור". וכמו כן כשתגיע עת גאולתנו ופדות נפשינו לביאת משיח צדקנו לא נתמהמה אף לרגע יותר על הזמן, אלא פתאום יבוא המשיח ויריצו אותנו במהירות מן הגלות לארצנו הקדושה במהרה בימינו (חפץ חיים זצ"ל).

ולמעשה כך היא כל דרך תשועת ה’ שנעשית ברגע, כמו שנאמר "ישועת השם כערף עין" ועוד: "כי קרובה ישועתי לבוא (ספורנו). וכשם שיוסף הצדיק שהגיע למצב של עבד ועבר נסיונות רבים, והיה בבית הסוהר מקום חשוך ביותר, והישועה היתה רחוקה מלבוא מצד שכל האנושי, ובכל זאת בטח בה’ יתברך ובזכות זה יצא מבית האסורים והמליכוהו למלך. כך כל איש ישראל יתחזק ויבטח בהשם יתברך בכל עת ובכל מצב.

אמר דוד המלך כשהיה נרדף על ידי שאול שרצה להרגו (תהלים ג’) "לא אירא מרכבות עם". רבבות היו רודפים אותו, ומה כתוב לאחר מכן "אני שכבתי ואישנה" שכבתי וגם נרדמתי, ולא פחדתי מאף אחד "כי ה’ יסמיכני". וכשדוד היה ביער ולא היה לו לאכול ולשתות כמעט יצאה נשמתו והזמין לו הקדוש ברוך הוא טעם מעין העולם הבא, ואז חיבר מזמור המורה על גודל הבטחון שהיה לו "ה’ רועי לא אחסר" וכו’ (תהילים כ"ג) כולו דברי נחמה ושמחה בבורא עולם למרות כל הצרות והרדיפות.

ולכן צריך להתפלל מעומק הלב כמו שכותב הרמב"ם שהתפילה לא תהיה כפועל שהוא חופר באדמה ועושה פעולה של חפירה בלבד ולא מעניין אותו מה יש בפנים, אלא צריכה להיות במחשבה עמוקה ולהיות בטוח שרק הקדוש ברוך הוא יכול לעזור לו.

ומסופר על הג"ר יוסף ידיד זצ"ל שכשעלה לארץ היה מוסר שעורי תורה אבל לא תמכו בו כי לא העריכו את מעלתו הגדולה. פגש אותו ידיו הג"ר אברהם עדס זצ"ל ואמר לו: מדוע אתה חי בעניות כה גדולה? אני מכיר שלושה אנשים מעדת הבוכרים שיש להם ממון רב, אשפיע עליהם שיתמכו בך בכסף רב שיספיק לך לשנה שלימה. שמח הרב על כך שמעתה יוכל ללמוד בישוב הדעת, לא עברו ימים וחזר רבי אברהם עדס לרבי יוסף ידיד ואמר לו: העשיר הראשון נפטר, והשני חזר לבוכרה עיר מולדתו, והשלישי אמר שאין לו עכשיו כסף לתת לך.

ענה רבי יוסף ידיד ואמר: זהו שאמר הפסוק בתהילים "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו". על הראשון שמת – נתקיים בו "תצא רוחו", ועל השני שחזר לארצו – נתקיים – "ישוב לאדמתו", ועל השלישי שהתחרט – אמר הכתוב "ביום ההוא אבדו עשתונותיו".

הבטחון היחיד הוא רק בבורא עולם כמו שאמר דוד המלך "ברוך הגבר אשר יבטח בה’". ואמר שלמה המלך עליו השלום "דאגה בלב איש ישיחנה" יש מפרשים ישיחנה ישיח דאגתו לפני הקדוש ברוך הוא כנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" לשוח – לשון תפילה, ודורשי רשומות אמרו: ראשי תיבות של תפילה: תרופות פלא ליהודי המאמין (לבוש יוסף).

התפילה זאת התרופה האמיתית וכשם שאנו הולכים לרופא ועושים את כל מה שהרופא מבקש בלי לשאול הרבה שאלות תאורטיות ומעשיות על התרופה שנתן לנו הרופא כך להבדיל אין צריך להיות קושיות חלילה נגד תרי"ג המצוות שהם בריאות הנפש והתפילה היא התרופה היחידה שיכולה לספק ולהענג את הנפש.

וידבר פרעה אל יוסף בחלומי הנני עומד על שפת היאור (מקץ מא-יז)

כשסיפר פרעה את חלומו ליוסף בחן אותו אם באמת הוא חכם, לכן שינה קצת מהחלום, שלפי האמת ראה פרעה בחלום שהוא עומד על היאור כמו שכתוב "ופרעה חולם והנה עומד על היאור" ואילו כשפרעה מספר ליוסף את החלום כתוב "הנני עומד על שפת היאור".

ובאותו רגע הבחין פרעה בגדלותו של יוסף כי תיקן אותו ואמר לו חלמת שהינך עומד על היאור וזהו שכתוב (תהלים פא) "עדות ביהוסף שמו וגו’ שפת לא ידעתי אשמע", עדות על יוסף שנחשב לחכם בעיני פרעה כי כשסיפר פרעה את חלומו, אמר לו יוסף שפת לא ידעתי כלומר שאמרת והנני עומד על שפת היאור לא ידעתי שכן היה, אלא רק אשמע ממך (מרגניתא דרבי מאיר ועיין בתנחומא מקץ ג וספר העקדה).

ובשעה שאמר פרעה ליוסף "ובלעדיך לא ירים איש את ידו וגו’" אמרו אצטגניני פרעה הלא קנוהו לעבד בעשרים כסף וכיצד תמשילהו עלינו? אמר להם גווני מלכות אני רואה בו (כלמר גווני מלכות בחכמה גבורה ויופי) אמרו לו אם כן עליו לדעת שבעים לשון. בא גבריאל ולימדו שבעים לשון וכשראה המלאך שיוסף שוכח את הלשונות הוסיף לו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא ולמד, שנאמר "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים: (סוטה לו) שידע יותר שפות מפרעה שפרעה לא ידע לשון הקודש וז"ש "שפת לא ידעתי אשמע" זו לשון הקדש (לבוש יוסף)

ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישתהו על ארץ מצרים (מקץ מא -לג)

צריך להבין והלא פרעה ביקש מיוסף בסך הכל לפתור לו את החלום ולא ליתן לו עצות ואם כן מדוע הפך יוסף להיות גם יועץ של פרעה ומה לו להכניס את ראשו בדברים שלא שייכים לו?

תירוצים רבים נאמרו על כך התירוץ הפשטני הוא שיוסף לא בא לתת עצות לפרעה אלא זהו חלק מפתרון החלום. והסביר יוסף לפרעה שזוהי הסיבה שהראו לו בחלום שהפרות הרעות בלעו את היפות בכדי שיפקד כעת פקידים ויתכונן לשנות הרעב (אור החיים הקדוש).

ובדומה לזה תירצו כי עצה זו מכלל הפתרון של החלום, וכך אמר יוסף לפרעה מאחר והראו לך בחלום ששבע השבלים עולות בקנה אחד ולא בשבע קנים כודאי שיש רמז בחלום שצריך עתה למצוא איש אחד נבון וחכם ולהשיתו על ארץ מצרים ואז פרעה הבין מאליו שאין נבון יוסף מיוסף ולכן מנהו על מצרים ואכן בתיבות "קנה אחד" רמוז יוסף כי כשתוסיף את המספר "אחד" ל"קנה" יהיה בגימטריה יוסף.

ועוד יש לומר שאת המילה "ועתה" לא אמר יוסף, אלא פרעה לאחר ששמע את הפתרון של יוסף אמר לו ועתה? בלשון שאלה" כלומר אם כך הוא פתרון החלום שעתידות להיות שבע שנות רעב מה אתה מציע לעשות? ואז ענה לו יוסף "ירא פרעה איש נכון וחכם וכו’ ויפקד פקידים על הארץ וחמש את ארץ מצרים" לכן המילה ועתה בטעם קדמא המראה להפסק ב הדבור (הג"ר עזר עיה זצ"ל). תירוץ נוסף אמת שפרעה לא ביקש מיוסף ליתן לו עצות, אך מרוב חמלתו על העם וברוב חסדו וטובו לא היה יכול לכסות את רגשותיו ולמנוע את העצה שיכולה להציל את העם, "ולא תכרת הארץ ברעב" ולכן הציע לפרעה שיבחר לו איש נבון וחכם להציל את העם (רבינו אברהם בנו של הרמב"ם זצ"ל).

ועוד יש לומר כי מאחר וראה יוסף ש"ויקץ פרעה וישן ויחלום שנית" חשש שמא פרעה לא יהיה ערני למצב הכלכלי העתיד להיות, ולכן אמר ירא פרעה איש נבון וחכם עליך להקיץ מתרדמתך לראות היטב את המצב (נחל קדומים).

ועוד יש לבאר על פי משל לבת מלך שחלתה ואף רופא לא הצליח לרפאותה והנה קם אחד מהיהודים שהיה מומחה גדול ברפואה וביקש מהמלך לרפאותה, אך פחד הרופא היהודי שמא יקנאו בו הרופאים הגויים של המלך ויאמרו שאין זו התרופה המתאימה לבת המלך החולה.

לכו נהג הרופא היהודי בחכמה ואמר למלך יש לי רפואה מיוחדת אבל צריך להכנתה מיני מרקחת מיוחדים ואבקש מכבוד המלך שיבחר את הרופא הכי מומחה שירקח אותה, מכיון שצריך בה דיוק רב. אישרו כל הרופאים שנוכחו שם כי תרופה זו מתאימה וכשראה המלך שגם הרופאים שלו מסכימים עם עצתו של הרופא היהודי, אמר לו עדיף שאתה גם תכין את המרקחת.

והנמשל הוא שכך גם נהג יוסף בחכמה, כי כשראה שהחרטומים של פרעה פתרוןלו דברי הבל וריק, פחד יוסף אולי עכשיו כשיפתור את החלום כולם יקנאו בו, לכן אמר "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו וגו’" ואז כל אחד חשב בלבו אולי אותי יבחר המלך עדין לא אבדה תקותי? ולכן כולם הסכימו לעצתו של יוסף כמו שכתוב לאחר מכן "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו", ואז מיד אמר פרעה ליוסף בך אני בוחר, מאחר ונתגלה לי שאתה חכם מכולם (אהל יעקב לוקט לבוש יוסף)

אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך (מקץ מא-לט)

 סח רבי שמחה זיסל מקלם: מסתבר שגם פרעה הבין, כי אדם שמחונן ביראת שמים אמיתית, הריהו ממילא גם חכם ונבון בכל...

הגאון והצדיק המפורסם רבי יעקב ישראל קנייבסקי (ה"סטייפלער") ז"ל, היה סובל מאיזה ליקוי בשמיעתו בימי בחרותו. כשפגש אותו הגאון ה"חזון איש", התרשם מאישיותו מאוד. הוא פנה אל אחותו להציע לה להנשא לו. כששמעה האחות שיש לו ליקוי בשמיעה, החלה להסס. היא טענה לאחיה: "למה לי לקחת בחור עם איזה ליקוי, הלא אוכל למצוא בחורים טובים מאוד שאין להם שום ליקוי?"

ענה לה החזו"א: "דעי לך, אני רואה עליו שהוא יהיה מגדולי ישראל. אולי הוא קצת לא שומע טוב, אבל כל העולם ישמע עליו טוב טוב..."

האחות שמעה לעת אחיה שהיה מגדולי הדור באותה תקופה והסכימה להיפגש. קבעו מועד, שבו יבוא החזו"א לקחת את הבחור. ויהי בהגיע היום, ה"סטייפלער" ישב שוקד על התורה כהרגלו, וחיכה לחזו"א שיבוא, כפי שסוכם. השעות נקפו, והוא לא הגיע. ה"סטייפלער" סיים את הלימוד ופנה לישון, הוא אמר כהרגלו את קריאת-שמע וברכת "המפיל" בכוונה גדולה והתכונן לעלות על מיטתו...

והנה דפיקה בדלת. החזו"א הגיע לקחתו... הוא סיפר שברגע האחרון היססה אחותו שוב, והם ישבו לדבר יחד. עכשיו היא רוצה בוודאות והוא בא לקחתו...

ה"סטייפלער" רמז לו בידיו כבר אמרתי ’המפיל’... אסור לי לדבר...

החזו"א בא במבוכה: מה יעשה כעת? אז רמז לו שוב ס"סטייפלער": אני אשכב ואירדם לפרק זמן כדי שלא תהיה ברכת "המפיל" לבטלה, ואח"כ אתה תעיר אותי ונלך...

ואכן כך היה: שליטתו הגדולה של ה"סטייפלער" על כוחות הנפש שלו עמדה לו. הוא נרדם חיש קל. החזו"א העירו ו...השידוך יצא לפועל. שימו לב עד לאן מגיעה יראת השמים של הצדיקים. לכן אנו צריכים לומר לעצמנו מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. (אור דניאל)

נספר כמה מעשיות על יראת ה’ שהיתה לגדולי ישראל כדי שנזכה להבין מהי יראה ואהבת

ה’ אמיתית שאליה אנחנו צריכים לשאוף  להגיע :

מצוה שלא נשתחוה על אבן משכית אפילו להקב"ה

באור - אבן משכית - אבן מצוירת או אבן גזית מסותתת. נראה היה כי משתחוה לאבן עצמה, אבל המשתחוה על בגדים אין מקום לחשד כי הבגד מתכלה מהר מה שלא כן האבן.

מדיני המצוה - אין חיוב מלקות אלא בפישוט ידים ורגלים ונמצא כולו מוטל על האבן. (חינוך)

כשהיה מרן רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל בעל ה"קהילות יעקב" כבר למעלה משנות גבורות בזקנה ובחולשת הגוף, הלך פעם ברחובה של עיר.

לפתע מעדו רגליו והוא נפל אפים ארצה. מיד החל לקרוא בקול רם לעוברים ושבים שיעזרוהו וירימו אותו מהר.

בהסבירו את פשר בקשתו לעזרה מהירה הוא אמר שלא לחבלת גופו וליסוריו היתה עקר חרדתו ודאגתו, אלא על שהוא שוכב בפישוט ידים ורגלים על האבן והוא ירא שמא יש מזה משום "אבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" - שהרי לאו מפורש הוא, ועל זה היה חרד ועל כך צעק לעזרה ולהצלה.

השתוממו כולם לשמוע זאת והלב השתומם מגודל קדושתו וצדקתו, יראתו ואהבתו. (613 סיפורים  על תרי"ג)

 מעשה רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז זצ"ל, סבל לעת זקנותו בכאבי שנים חזקים. בצר לו פנה לרופא מומחה בתחום זה.

הרופא בדקו בדיקה מדוקדקת ומקיפה ולאחר מכן המליץ לרבי יוסף שלמה לעקור את כל השנים, "זהו האמצעי היחיד המסוגל להקל את סבלו של הרב" אמר.

שמע זאת הרב מפוניבז’ והוא סרב בכל תוקף. כששאלוהו אודות סרובו הוא נימק זאת: "מצפים אנו לביאת משיח צדקנו ולבנין בית המקדש בכל יום ובכל שעה. ואני כהן הנני, אחד מבני הכהנים, אז רצוני לשרת בבית המקדש יחד עם שאר אחי הכהנים. וידוע שיש מצוה מפורשת שלא יעבוד במקדש כהן בעל מום קבוע, אם יעקרו שיני - אהיה בעל מום, הפסול לעבודת בית המקדש, אם כך מוטב לי איפוא לסבול כאבים קשים ומרים מלותר על הזכות שנפלה בחלקי!" (613 סיפורים על תרי"ג)

מצוה שלא תעדה אשה עדי איש

אשתו של הצדיק רבי זלמלע מוילנא, נטלה פעם בידה חרב כדי לחתוך בו חבל. ראה זאת רבי זלמלע עצר בעדה ואמר לה: עזבי את החרב, מצוה מהתורה היא לא יהיה כלי גבר על אשה למרות שאין בזה איסור גמור מכל מקום יש בכך כמעין איסור.

הנה, במעשה של יעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא נאמר "ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים". (שופטים ה’) בתרגום יונתן בן עוזיאל מפורש, יפה עשתה יעל אשר קימה את

הנאמר בתורה "לא יהיה כלי גבר על אשה". מדוע נטלה יעל את יתד האוהל ואת כלי הנפחים ולא הרגה את סיסרא בחרב? מפני שלא רצתה לעבור על איסור התורה "לא יהיה כלי גבר על אשה".  (613 סיפורים  על תרי"ג)

מעשה בהגאון המפורסם מטשעבין זצ"ל, שהיה נצרך לניתוח, אלא שהרופא אמר כי במצבו אסור להרדים אותו, ואולם קיים עוד חשש, כי מגודל חולשתו עלול הוא להירדם מעצמו, וגם בזה יש סכנה גדולה. הגיב על זה הרב בעצמו: יש לי עצה, תביאו לי את התפילין, ואם אניח אותם – הרי שבתפילין אסור לישון, ואז לא ארדם. וכך אמנם היה! (שאל אביך ויגדך)

מעשה ברבי מקלם, העיר לו רב אחד על כשרונותיו הגדולים של ר’ שמחה זיסל ואמר: חילו לאורייתא, ולו היה מקדיש את כשרונותיו יותר ללימוד התורה ופחות לתורת המוסר, כי אז היה מתגלה כגאון תורני אדיר.

ענה לו רבי ישראל: מובא בשולחן ערוך שאם יש לפניו שתי חלות, אחת שלימה ואחת גדולה ולא שלימה, שבוצעים על השלימה. מכאן ראיה ששלמות חשובה יותר מגדלות. (המאורות הגדולים)

ראש ישיבה שאל את רבי יצחק בלאזר האם חשוב למצוא לבני הישיבה מקומות לינה סמוך לבית המדרש, כי אם הם יתאכסנו באכסניות העירוניות יש חשש שיושפעו מבני אדם הרחוקים מתורת ומקריאת עתונים וספרים חיצוניים.

ענה לו ר’ יצחק בלאזר: טוב הדבר. אבל העיקר הוא לדאוג שהבחורים ילמדו מוסר. כי בלי לימוד מוסר. גם אם יצפינו אותם בארון הקודש, גם שם הם ידליקו נר ויקראו את כל מה שלבם חפץ. (חיי המוסר)

פעם נכנס בן תורה לחדרו של רבי אליהו לאפיאן ושהה שם שעה ארוכה. כשיצא שאלוהו על מה שוחח עם ר’ אליהו. הוא סיפר שהציע לפניו שאלות רבות שהצטברו אצלו במשך השנה. ר’ אליהו ענה לו על הכל בפרטות, ולבסוף אמר לו: אילו היית לומד מוסר, היית חוסך את כל השאלות הללו! (הקדמה לספר לב אליהו, לוקט ממורשת אבות)

בספר "עמוד אש" מסופר על רבי בנימין דיסקין, אביו של רבי יהושע לייב: באותה מידה שפסיעותיו היו מחושבות ושקולות בעניני הכלל, כן היו שקולות ומדודות כל פסיעות חיי הפרט שלו. דקדקן בלתי מצוי בכל הליכותיו, זהיר ומרבה להחמיר על עצמו בצורה קפדנית ביותר. הבא לפיו מנופה היה בכמה נפות.

בנו רבי יהושע לייב היה רגיל לספר, כי בילדותו היה מתחקה אחר אורח חייו של אביו והבחין כמה פעמים שכאשר הזדמנה שאלה בתבשיליו של אבא, לאחר שהכשירו, יעץ לרבנית להאכיל את התבשיל לילדים, ואילו הוא, האב, פרש ממאכל זה.

הילד רבי יהושע לייב מצא את עצמו נעלב. הוא לא הבין מה בינו לבין אביו: אם על עצמו הוא מחמיר למה אם כן יקל עליו? תופעות אלו היו הולכות ונשנות. רבי יהושע לייב הבליג על עלבונו, אם כי מפאת יחס זה מצד אביו חלשה דעתו עליו.

לימים פרצה דליקה איומה בכפר הסמוך לוואלקוויסק, עיר משכן אביו. הלהבות חדרו לפני-ולפנים היכל בית הכנסת אשר בכפר ולשונות אש אחזו בספרי התורה שבארון הקודש, ואכלו חלק מהם. כששככה האש שלחו בני הכפר שליח אל רבי בנימין, לקבל הוראתו בנידון זה.

הגיע השליח לוואלקויסק, כשמתחת לידיו נראים הגוילים החרוכים, אשר נצלו מקצתם מתוך התבערה. כאשר הופיע השליח בבית רבי בנימין, יצא לקראתו הילד יהושע לייב ושאל לפשר בואו. הכפרי סח לו את המאורע על הדליקה שפרצה בכפר הסמוך ועל האש שאחזה בספרי התורה. מששמע הילד על כך הוא הזדעזע והכניסו אל אביו.

הכפרי פתח את דלת החדר הפנימי, רבי בנימין הרים גבות עיניו לעומתו, ומבטו נתקל בגוילים השרופים המשתרבבים מידיו. לא חלפו שניות מועטות ורבי בנימין צנח ארצה תוך התעלפות קשה ואבדן ההכרה.

בני ביתו ותלמידיו נבהלו וחשו להצילו. אחר עמל שב להכרתו, התאושש קמעה קמעה בשארית כוחותיו, ונטפל אל גוף השאלה הנידונה.

מאותו מאורע ואילך - היה מספר רבי יהושע לייב - הבנתי כי אכן קיים הבדל בין אבא וביני, וסרה תלונתי. (מורשת אבות)

רבי יוסף זונדל, אביו של רבי שמואל מסלנט, נסע עם עגלון יהודי ליום השוק בקובנה.

בדרך הבחין העגלון בערמת שחת המונחת בשדה נכרי. עצר העגלון את עגלתו, הסתכל לצדדים, וכשראה כי אין איש, ירד מעגלתו, לקח שק והחל למלא את שקו בשחת.

ראה רבי יוסף זונדל את מעשהו, והצטער שיהודי גונב. אך מה עליו לעשות? הרי יתכן שהגנב ישמע לו אם יוכיחו.

לפתע עלה רעיון במוחו, והוא החל לצעוק: "רואים! רואים!"

נבהל העגלון לשמע הצעקות, השאיר את השק המלא למחצה בשדה, זינק על העגלה, במהירות דרבן את הסוסים, ונס כל עוד נפשו בו.

כאשר התרחקו מעט מהמקום, הפנה העגלון את ראשו אחורנית, כדי לראות את המרחק מרודפיו, ומה נדהם בראותו כי אין איש אחריו!

בכעס פנה אל רבי יוסף זונדל ושאלו: "מדוע רימיתני? הרי לא היה שם איש, מדוע אמרת שרואים?"

השיב לו רבי יוסף זונדל בנחת: "אמנם כן, לא אדם ראה אותך אלא הקדוש ברוך הוא, הרואה את האדם מקצה העולם ועד סופו". (613 ספורים על תרי"ג)

וירכב אתי המרכבת המשנה אשרי  ויקראו לפניו אברך ונתון אותי על כל ארץ מצרים (מקץ מא -מג)

על הסוס שהיה הולך ריקן אחורי מרכבת המלך וי"א שהיה זה סוס מיוחד בשביל המשנה למלך  והיו מכריזים לפניו אברך רצה לומר הוא אבי המלך שהוא אב בחכמה ורק בשנים כי אז היה בן שלשים שנה, וכבר נתמנה למושל מצרים, וכך מכרזים והולכים זהו האיש שנתמנה להיות פטרון של כל מצרים, וכולם יכרעו לפניו ברך, וזהו שנאמר ויקראו לפני אברך.

ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח ויתן לו את אסנת בת פוט פרע כהן און לאשה (מקץ מא-מה)

עמדו כאן המפרשים על זה, מדוע יוסף לקח אותה לאשה? מה יתרון מצא בה? נאמר בפרקי דרבי אליעזר (פרק לח) שכב שכם לדינה והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה, שעכשיו יאמרו כל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב. מה עשה יעקב? הביא ציץ וכתב עליו שם הקודש ותלה על צווארה ושלחה והלכה לה. והכל צפוי לפני הקדוש ברוך הוא וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע, שהיתה אסנת ראויה ליוסף לאשה, והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגידלה עמה כבת. וכשירד יוסף למצרים, לקחה לו, ע"כ.

בסגנונות שונים מוסיפים, שגירשה  יעקב מביתו והושיבה במדבר בתוך סנה, ולפיכך קראוה "אסנת". ותלה לה לוח בצווארה שהיא אסנת בת דינה בת יעקב (פירוש ה"חזקוני" בראשית, מקץ מא, מה). וכשבא יוסף למצרים, יצאו כל הנשים לראותו מחמת יופיו, דכתיב "בנות צעדה עלי שור" (בראשית ויחי מט כב). וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט, וזו לא היה לה מה לזרוק, וזרקה לו הקמיע שבצווארה, ונסתכל בו יוסף שהיתה בת בתו של יעקב ונשאה לו לאשה, ע"כ. וזהו שאמר לאביו ’’בני הם אשר נתן לי אלהים בזה" (בראשית ויחי מח ט). הראה לו הכתב ההוא (רבנו בחיי" בראשית, מקץ מא, מה), ע"כ.

יוסף מצא קווי דמיון בינו לבין אסנת שניהם לא היו רצויים בבית יעקב, כל אחד מסיבתו. אסנת הושלכה למדבר ויוסף הושלך לבור אסנת הורדה למצרים, ויוסף הורד למצרים אסנת מגיע לביתו של פוטיפרע ויוסף מגיע לביתו של פוטיפרע.

חוץ מאירועים משותפים שהיו דומים, היו דומים גם באופיים שניהם הולכים נגד הזרם ויש להם אופי עקשני כמו שיבואר להלן: יוסף סמלו שורף שנאמר "בכור שורו הדר לו" (דברים וזאת הברכה לג יז) שור הנוגח שהולך  נגד הזרם ומכיון שכך אוךפיו, הוא נבחר להיות המוביל להכין את עם ישראל לגלות מצרים מבלי שיתקלקל בארץ מצרים את אופיו של יוסף רואים מגיל צעיר, שהולך נגד אחיו ומראה רגשי גדלות ואינו חושש משנאת אחיו הולך נגד הזרם איש כזה יכול להכין את הדרך למצרים מבלי חשש שיסחף אחר טומאת מצרים. כך אנו רואים בגמרא (שבת פט ע"ב) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל (רש"י כדרך כל הגולים, שהרי על ידי גזירת גלות ירד לשם) אלא שזכותו גרמה לו שיוסף הכין את הדרך, ע"כ.

אסנת על שם שהושלכה בסנה, הסנה הוא שיח קוצני עקשן, כפי שרואים במעמד הסנה אצל משה רבנו נאמר "והסנה איננו אוכל" (שמות שמות ג  ב) ובמדרש לקח טוב (שם פסוק ג) מסביר בוער לא יבער, שהיה כלה הסנה וצומח אחריו אחר ונראה כאילו איננו מתבער אלא עומד כמו שהיה בתחילה, ע"כ. ובפירוש ה"חזקוני" מסביר "והסנה אינו אוכל" כנגד מצרים וישראל כי האויבים נמשלו לאש וישראל לסנה, וכמו שהאש לא היה מבעיר את הסנה, כך לא יוכל האויב לכלות את ישראל, ע"כ הסנה מסמל את כוח העמידה כוח העקשנות וזאת הראתה אסנת, שלמרות שגדלה במצרים במקום זימה וטומאה, הצליחה לשמור על טהרתה בזכות אותו קמיע. לכן, בזמן שכל הבנות האחרות זרקו על יוסף כל מיני דברים אחרים, היא זרקה אותו קמיע שקבלה מיעקב ועל ידי כך הראתה שהלכה נגד הזרם ושמרה על שם בית יעקב.

לפיכך בא יוסף שסמלו ,שור" ההולך נגד הזרם. והוא נשלח להכין את הדרך במצרים, ולמרות המקום שומר על צידקותו. הוא מזדווג עם אסנת, על שם "הסנה", שגם היא הולכת נגד הזרם ולמרות המקום שומרת על צידקותה. בסופו של דבר מראה יוסף את אותו קמיע ליעקב, שעל ידי הקמיע הוא מכשיר את שני בניו מנשה ואפרים כי זה הראיה ליעקב שישנם מקרים שאפשר ללכת נגד הזרם ולהצליח.

אנו רואים עוד במעשה דינה אמרו בבראשית רבה (עו ט) לקראת המפגש של יעקב עם עשו אומר הכתוב "ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו" (בראשית, וישלח לב כג) ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה אמר הרשע הזה, עינו כמה היא, שלא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממני. רב הונא בשם רבי אבא כהן ברדלא אמר לו הקדוש ברוך הוא "למס מרעהו חסד (איוב ו יד) מנעת חסד מן אחיך כמה דנסבא לאיוב לא גיירתיה?! (איוב בימי יעקב היה ודינה אשת איוב היתה וכמו שגיירה את איוב כך אם היתה נישאת לעשו היתה מחזירתו למוטב) לא ביקשת להינשא למהול הרי היא נישאת לערל לא ביקשת להינשא דרך היתר, הרי היא נישאת דרך איסור הדא הוא דכתיב "ותצא דינה וגו’" (בראשית, וישלח לד א) ע"כ.

נשאלת השאלה: מה אשמתו של יעקב, וכי לא היה צריך לדאוג לחינוכה של דינה שמא תיפול בידי עשו יקלקלה? מי אמר שעשו יחזור בתשובה? אולי דינה תתקלקל אלא לאחר שראה יעקב שיצא ממנה אסנת ושהיא הלכה נגד הזרם והיתה בה עקשנות והצליחה לשמור על עצמה הבין יעקב שישנם מקרים שבאים בתביעה לאנשים גדולים כמוהו מדוע הזניח את אחיו עשו ולא נתן לו אפשרות לחזור בתשובה על ידי דינה בתו כי מי שיוצא מביתו של יעקב אבינו יוצא מחוזק בחינוך עם סגולה לעמוד בנסיונות, ואז מובטח שזרעו של יעקב יעמוד בצידקותו וישיב את הצד השני בתשובה.

ואכן רואים זאת ביעקב עצמו בזמן שגרש את אסנת מהבית הוא עצמו רשם לה קמיע שהיא מזרע יעקב וכל מי שמתחתן עמה נדבק בזרעו של יעקב, ואם זה טוב לגבי תינוקת, בוודאי שסגולת יעקב וחינוכו תועיל לבתו דינה שהיתה יותר גדולה. וכמו שמצינו שדמות דיוקנו של יעקב אבינו עזרה ליוסף בעת נסיון. לכן באו בתביעה ליעקב מדוע נעל את דינה בתיבה ומנע אותה מעשו אחיו. על זאת קיבל מידה כנגד מידה את מעשה דינה בשכם. (אור חדש)

ויאמר אלהם מרגלים אתם (מקץ מב-ט)

 ודרשו חז"ל דרך רמז מאמי רחל גנבתם לאורחת ישמעאלים מכרתם זה ר"ת מרגלים ולכן חשד בהם יוסף כמרגלים לרמוז להם על אשר עשו עמו כאשר גנבוהו ומכרוהו לאורחת ישמעאלים, ולכאורה מדוע חשד אותם יוסף בחשד זה דוקא אלא אמרו חז"ל שירדו אחי יוסף למצרים כדי לחפש את יוסף שם  שהרי הורד מצרימה, וכמו שמובא בחז"ל שהאחים הלכו לחפש את יוסף בשוק של זימה, כי ידעו שיוסף היה יפה תואר וודאי הלך אחרי  יצרו ונמצא במקום בזוי זה וכמו שאמר להם יוסף לראות את ערות הארץ באתם, ומתוך כך שיחקרו אחרי יוסף יתברר להם שאותו עבד שנמכר למצרים עכשיו הרי הוא משנה למלך, וממילא  ימצאו את יוסף שהוא מושל בכל ארץ מצרים וכדי למנוע זאת חשד אותם יוספף כמרגלים שאז ודאי לא ילכו לחקור ולחפש אחרי יוסף כי מרגל מפחד לחקור בעניני המלכות (וידבר יוסף)

ויאמר  אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות (מקץ מב-יב)

ושקר אתם אומרים. כי נמצאתם כולכם בשוק של זונות כיצד לא הייתם חוששים מעין הרע. ומלבד זה אתם רואים לעונש על שהייתם במקום כזה, כי בודאי הדבר סימן שאתם אנשים חטאים. אמרו לו איבדנו איזה דבר והלכנו לחפשו אז לקח יוסף את גביע הכסף שלו ועשה עצמו כמו מנחש אמר אני רואה בקסמי ששנים מכם הרסו העיר הגדולה שכם ואח"כ מכרתם אח לשכם לישמעאלים אז נכנס פחד גדול בלבם.

בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה שלחו מכם אחד ויקח את אחיכם ואתם האסרו ויבחנו דבריכם האמת אתכם ואם לא חי פרעה כי מרגלים אתם ויאסף אתם אל משמר שלשה ימים (מקץ מב, טו-יז)

וכשרצה יוסף לישבע לשקר היה אומר חי פרעה ואע"פ שהטיב עמו ולא עשה לו שום רע, מ"מ כיון שהיה רשע לא היה איכפת ליוסף.

ויאמר אליהם יעקב וכו’ יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו (מקץ מב-לו)

ולא ידע עד היכן הדברים  מגיעים, כי אחרי כן נתקיים בבני אפרים שהיה מזרע יוסף, שהרגו בהם אנשי גת ביציאתם ממצרים לפני הזמן, ומשבט שמעון שמתו עשרים וארבע אלף במגפה על מעשה שטים, ומשבט בנימין כאשר היה מעשה פילגש בגבעה שמתו רוב שבט בנימין.

ובאופן אחר נראה לומר שהרי יוסף חשד אותם כמרגלים כמו שהוזכר לעיל ואם הם עכשיו  יסרבו לשתות עמו יין יאמר יוסף מדוע אינם רוצים לשתות, ודאי משום שהם חוששים שכאשר נכנס יין יצא סוד וא"כ יוסף יגלה את כל הסודות שלהם שבעוברם הם באו למצרים ואכן יתברר שבאמת הם מרגלים לכן שתו עמו מכיון שהיה בבחינה של סכנה, ולכן אפילו שקבלו עליהם לא לשתות מאותו יום אבל כאן המציאות הכריחה אותם לשתות, כי אחרת היו נתונים בסכנת נפשות (וידבר יוסף)

ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך (מקץ מב-לז)

את שני בני תמית בחרם שלך או בנדוי, אם לא אביאנו אליך ולראובן היו ארבעה בנים. וזה שאמר שני האחד עבור בנימין והשני עבור שמעון שנתחייב להביא שניהם אמר ויעקב בכור שוטה בניך הם ולא בני ואם כן איזה ערבון אתה נותן לי .

ויש אומרים שזה שאמר לו ראובן את שני בני תמית, לא התכון להמיתם ממש, אלא לגרום שיהיו עניים שלא יתן להם ירושה בארץ כנען. לפי שראובן היה סבור שהארץ תיחלק לפי גולגלות ואם יהיו עניים יהיו חשובים כמתים אם כן שייך לומר שני בני תמית. אבל יעקב לא שם לב לדברו מפני שארץ כנען עתידה להתחלק לי"ב השבטים על פי גורל, כפי שמבואר בספר יהושע. (מעם לועז)

ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר את בנימין ואני כאשר שכלתי שכלתי (מקץ  מג-יד)

ושלח לכם את אחיכם אחר, אחיכם זה שמעון, אחר זה יוסף ואני כאשר שכלתי מיוסף שכלתי מבנימין דג שתחזרו לשלום. ואל שדי שיש בידו היכולת וזה שאמר לעולמו די הוא יאמר די לצרותי כי ידוע הוא שמעולם לא היתה לי מנוחה שבהיותי בבטן אמי היה עשו מתקוטט עמי ואחר כך כשנולדתי היה לי צער מעשו ואח"כ מתה רחל באמצע הדרך וצער בתי דינה וצער יוסף ושמעון ועכשיו עם בנימין ועד עכשיו אמרתי בלבי ראוי אני לסבול צער יוסף על שלא קיימתי מצות כיבוד אב ואם כ"ב השנים שהייתי בבית לבן ובראותי שכבר נשלם הזמן הזה ויוסף עדיין לא נמצא, אני מבקש רחמים מלפני הקב"ה שירחם עלי ויושיעני ויעברו כל צרותי. ורואה אני ברוח הקודש כשם ששכלתי את  יוסף כן אשכל את שמעון ובנימין.

ואם תשאלו מאחר שיעקב פחד לשלוח את בנימין שמא ימות בדרך, כיצד הסתפק בערבותו של יהודה, שהרי אין זה דבר שיהודה יכול לתקנו דעו כי זה היה רק אמתלא  מצד יעקב שלא רצה לשלחו בערבותו של ראובן, שדיבר הבלים שאמר את שני בני תמית, כאילו הם נכרים ולא בני. וכדי שלא לבייש את ראובן נתן אמתלא זו אבל האמת היא שהיה חושש שמא יהרגו אותו האחים וימכרו אותו בדרך כפי שעשו ליוסף ולכן כשיהודה ערב לו שיחזירוה לו בריא ושלם היה בטוח מזה ובפרט שיהודה היה החזק בכולם והיה מסוגל להציל אותו מידיהם ואילו היה יהודה יודע שאביו יסתפק בערבותו היה מציע מיד ערבותו אבל משראה שדחה את ערבותו של ראובן חשש שלא יקבל ערבותו כיון שהיה חושש שמא ימות בנימין בדרך ובזה לא שייך שום ערבות. לכן שתק והיתה לו סבלנות עד שיכלה האוכל אמר: בודאי יבקש ממני אבא לילך למצרים. וכשאביו אמר מי יערוב לבנימין אמר יהודה בלבו, בודאי רוצה אביו לרמוז לו שהוא יערוב לו כי ערבותו של ראובן אינה מספקת ולכן לא שלחו אז וכן עשה .

אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון...ויוצא אליהם את שמעון (מקץ מג-כג)

השם יתברך יגלה לכם את מטמוניות התורה, את הסודות הגנוזים בה. "ויוצא אליהם את שמעון, והתגלות זו תבוא על ידי רבי שמעון בר יוחאי, העתיד לירד לעולם  ולגלות את סודות התורה בזהר הקדוש...

וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות, ויבא החדרה ויבך שמח (מקץ מג-ל)

כי שאלו לאמר היש לך אח מאם אמר לו אח היה לי ואיני יודע היכן הוא א"ל יש לך בנים א"ל עשרה בנים יש לי שהם בלע, בכר, אשבל, גרא, נעמן, אחי, חשים, מופים, חופים, ארד. אמר יוסף מה פשר השמות האלו הסתומים אמר לו קראתי אותם על שם אחי שאבד ואו השמות בלע, שנבלע בין האומות ואיני יודע היכן הוא בכר, שהיה בכור לאמו אשבל ששבו אל. גרא שהיה גר בארץ נכריה. נעמן שהיה נעים ביותר אחי וראש אחי היה וראשי מופים שלמד הרבה תורה מפי אבי וחפים שלא ראיתי חופתו ומיום שנעלם לא ברקתי ראשי ונהגתי כאבל ארד, שהורד מעיר לעיר ופניו היו דומים לורד. ומיום שאחי נעלם לא שכב אבי לישון על מטתו אלא הוא ישן על גבי הקרקע וכל פעם שאני רואה את אחי שלכל אחד יש חבר ולי אין זולגות עיני הרבה דמעות מרות. וכששמע יוסף דיבורים עצובים כאלה נכמרו רחמיו ובקש לבכות.

וישא משאת מאת פניו אלי הם ותרב משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות וישתו וישכרו עמו (מקץ מג-לד)

 ואמרו חז"ל מיום שפרש יוסף מאת אחיו לא שתו יין, ולכאורה א"כ מדוע כאן שתו עמו הרי עדין לא ידעו שזה יוסף, ואפשר לומר שכל ענין מכירת  יוסף היה בגלל הקנאה שקנאו בו אחיו, כמו שאמר ויקנאו בו אחיו בגלל כתונת פסים שעשה לו אביו, וזה היה סיבת ירידת בנ"י למצרים. ועכשיו שרואים האחים שיוסף נותן לבנימין יותר מכולם הרי שוב היתה צריכה להתעורר אותה קנאה, ובפרט שהוא נותן יותר לבנימין שהוא אחיו של  יוסף מאמו, ומכיון שעכשיו לא נתקנאו בבנימין לכן אמרו שבודאי שתקנו את אותו החטא שבגללו נמכר יוסף והכל בא על מקומו בשלום, ולכן אפשר עתה לשתות יין אעפ"י שעדיין יוסף לא נמצא. (וידבר יוסף)

וישתו וישכרו עמו (מקץ מג-לד)

מעשה בצדיק אחד שנפטר, ומילא מקומו צדיק אחר ונעשה רבי במקומו. והיה חסיד אחד שהתנשא לאמר "אני אמלוך", והתיימר בלבבו שהוא ראוי למלא מקום רבו הקודם. אחר כך החליט לנסוע תחילה להרבי החדש, ולתהות על קנקנו. עשה כן, כשהיה יושב עם  הרבי בסעודה, אמר הרבי החדש לחסיד, שיאמר איזה דבר תורה! פתח החסיד ואמר:

כשבאו אחי יוסף ליוסף, כתוב: "וישתו וישכרו עמו", ופירש רש"י: שעד שבאו לכאן מיום שמכרוהו לא שתו יין. וקשה: בשלמא יוסף שתה עתה, מפני שהכירם שהם אחיו, אבל הם שלא הכירוהו, למה שתו? אכן, כל השנאה שהייתה להם על יוסף, שבשביל כך מכרוהו, הייתה מחמת הקנאה על "כתונת הפסים", ולפיכך כשהתחרטו אחר כך על המכירה, השתדלו לעקור מקרבם שורש המידה המגונה של קנאה, ועדיין לא היו בטוחים בעצמם אם כבר נעקרה מהם מידת הקנאה, ולכן לא שתו יין. אולם עתה שראו שיוסף נתן לבנימין חמש מנות, "ותרב משאת בנימין ממשאת כולם" (בראשית מג, לד), ולא הייתה להם שום קנאה עליו, נתברר להם, שכבר הוסרה מהם מידה מגונה זו, ולכן שתו עתה יין. ולפיכך – סיים החסיד – גם אני שבאתי אל כבודו ואין בי קנאה על שקיבל את הנשיאות, צריך אני לשתות כוס יין. (סיפורי חסידים)

הבוקר אור והאנשים שלחו (מקץ מד-ג)

ללמדנו, שלעולם יכנס אדם לעיר מבעוד יום ויצא מן העיר אחר זריחת השמש. (מסכת פסחים ב’ ופרש"י).

באחת העיירות בדרומה של ארץ ישראל ניצב בימי הרומאים פונדק. בעליו של הפונדק אדם רע מעללים היה, אך את מעשיו הרעים היה מעולל בערמה, ואיש לא ידע כי רשע הוא. לא יפלא איפה, כי אורחים רבים הזדמנו לפונדקו ללינת ליל.

באמצע הליל, כשחשכה עדין שוררת בעולם, נוהג היה הפונדקאי לקום משנתו, ולהשים עצמו כאילו הוא עומד לצאת לדרך. היה מעיר את אורחיו: "קומו! קומו!" היה מטלטל אותם.

"גם אני יוצא לדרך", אמר הפונדקאי, "אלוה אתכם לבל תיטעו, חלילה".

ואם כה דואג להם הפונדקאי עד כי קם ללוותם בדרך לא  יכלו האורחים שלא להעתר להפצרותיו, והיו קמים ויוצאים לדרך. הפונדקאי ’טוב הלב’ נלוה אליהם, והורה להם להיכן יפנו ולאן ילכו, והאורחים צעדו בעקבותיו בלבבות שמחים ובטוחים.

לא ידעו האורחים התמימים, כי מאחורי האיש הטוב מסתתר נוכל רב מעללים. חבר היה אותו פונקדאי לכמה שודדים ויחד עמם תכנן כי בעת שאורחיו יגיעו למקום מסוים בדרך יתנפלו עליהם השודדים, יכפתו אותם ויטלו את כל כספים. רק לאחר ששוחררו הקרבנות המסכנים נקים מכל נכסיהם היה הפונדקאי חוזר אל חבריו השודדים ומתחלק עמם בשלל.

כך נהג הפונדקאי הרשע לטמון פח לאורחיו משך ימים רבים. איש לא חשד בו, איש אף לא העלה על הדעת כי גם הוא שותף לפשע.

באחד הימים הזדמן רבי מאיר אל הפונדק שבדרום, סעד את ליבו ועלה על יצועו.

באישון ליל חש רבי מאיר ביד המטלטלת את גופו. "עורה! עורה ונצא לדרך!" שמע את קולו של הפונדקאי, העומד מעליו. הביט לעברו, והנה הפונדקאי לבוש כאילו עומד הוא לצאת.

"קום! קום! הפציר בו הפונדקאי, "אני אלוה אותך בדרכך, וכך לא  אונה לך כל רע!"

רבי מאיר לא נעתר להפצרות, חשדות הציפו את ליבו מדוע כה טורח הפונדקאי להוציאו לדרך, ואף ללוות אותו, באמצע הליל! עוד זכר רבי מאיר, כי התורה מזהירה מפני סכנה ורומזת ללון בליל במקום מבטחים ולצאת לדרך רק לכשיעלה השחר. על כל השיב לפונדקאי "אינני יכול לצאת עדין! ממתין אני לאחי, ורק לאחר בואו נלך יחדיו לדרכו".

טובים השנים מן האחד!, הרהר הפונדקאי הרשע בשמחה, כך אוכל לצוד שתי צפרים במכה אחת!

והיכן נמצא אחיך? שאלה בקול מתוק כדבר את רבי מאיר. "אלך לקרוא לו, כדי שלא תאלץ להתעכב בגללו!"

"אחי נמצא בבית הכנסת", השיב רבי מאיר.

"בבית הכנסת? ומה שמו?

"שמו כי טוב!"

שמח וטוב לב יצא הפונדקאי להביא את ’כי טוב’ מבית הכנסת הסמוך. בהגיעו אל סף בית הכנסת קרא: כי טוב! כי טוב! מהר ובא אחיך ממתין לך!"

אך שום כי טוב לא יצא החוצה...

סר וזעף שב לפונדקו. השחר כבר עלה והשמש זרחה כשהגיע לפונדק. ורבי מאיר שכבר סיים תפילתו עמד מוכן ומזומן לצאת לדרך. הפעם לא הצליח הפונדקאי בתכניותו הערמומית. ברוגז רב פנה אל רבי מאיר ושאלו: "והיכן אחיך שחכית לו וסרבת לצאת לדרך בלעדיו? מדוע יוצא אתה לדרך בלעדיו?"

חיוך האיר את פניו של רבי מאיר. "אחי כבר הגיע", אמר לפונדקאי "כלום אינך רואה שעלה השחר ובא היום?! על האור נאמר: וירא אלקים את האור כי טוב. האור הינו אחי כי טוב. (על פי מדרש רבה בראשית צ"ב מעשיהם של צדיקים)

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

 

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה, רפאל מאיר צבי בן ברכה בריינדל, רועי עובדיה בן שולמית רעות, בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת יריב, שושי, יעקב, עטרת, איילה, מוריה, ידיד ואביגיל עטר ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 16908660

אתר השבת


מאמרים אחרונים