movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home סיפורים לכבוד שבת סיפורים על גדולי ישראל משה אמת ותורתו אמת - מאמר לזכר כ"ק האדמור מויזניץ זצוק"ל

משה אמת ותורתו אמת - מאמר לזכר כ"ק האדמור מויזניץ זצוק"ל



משה אמת ותורתו אמת 

*רסיסי דמע וסיפורי הוד ומופת על הרבי זי"ע, הרועה הגדול שהנהיג את עדת ויז'ניץ במשך ארבעים שנות מלכות, חסידות, תורה וקדושה.  *הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א מספר, יחד עם רבים מחסידי ויז'ניץ באלעד, על המאור הגדול ותורתו, התמדתו ופרישותו, של כ"ק מרן אדמו"ר מויז'ניץ זצוק"ל, עם כלות ה"שבעה" להסתלקותו. *ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל * 


יום חמישי, בפרשה בו מקהיל משה את העם, ואנו כולנו עומדים בצער ויגון עמוק, ונזכרים, בתוככי בית המדרש, מה היה ומה היה לנו כאן במשך כל שנות חיינו, בעצם. ארבעים שנה הנהיג משה את העם, ורובינו המוחלט, לפחות כאן באלעד, עדיין לא הגענו לגיל הארבעים ואנו זוכרים אך ורק את הנהגתו של כ"ק אדמו"ר זצוק"ל. 

על ה"אהבת ישראל" שמענו, בסילודין ובדמעות, מסבא זצ"ל. על ה"אמרי חיים" שמענו מאבא שליט"א  ומיתר בני המשפחה, ואילו אנו ראינו בעינינו, נשמנו וחווינו, רק את הנהגתו של כ"ק רבנו זי"ע, בימי חול ושבת קודש, חנוכה ופסח, אדר וניסן, אב ואלול וכן, הסליחות, מי יכול לשכוח  את ה"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" של הרעבע!

תשע בדיוק, כי הרעבע תמיד הקפיד על הזמן בדיוק נמרץ, בדיוק של שעון שוייצרי, נפתחת הדלת מאחור והמשב"ק רבי ישראל זילברשלג (זצ"ל) יוצא החוצה. הס מושלך בקהל, האוירה מחושמלת, נרגשת, ואז הרעבע נכנס. "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" מתחילה בשירת המנון הפתיחה, בשיר ובלחן שכבר התקבל, בעשור האחרון, באלפי בתים יהודיים שאינם ויז'ניצערס', "אוי וַי, שרַאייט שון יידֶעלֶעך גיט שַאבֶעס", שירה אליה מצטרפים המלאכים, שהגיעו ובאו להצטרף אל הרעבע, המקדש את השבת בסילודין. "שבת שלום ומבורך", "שלום עליכם" ו"אשת חיל" במנגינה- נוסח הויז'ניצאי הקבוע, הקסום, המתחנן אל ה' ברוך הוא, והרעבע פוצח בקידוש חוצב להבות, במנגינתו הכובשת, מתרפק  על ה' יתברך, מתחנן, מתחטא כעבד קמיה מרא. וההכנות הדקדקניות לנטילת ידים, מנגב ומנגב ומנגב את ידיו מכל סרק רטיבות וחציצה, עוד ועוד. "המוציא", ואכילת הכזית - חלה, במתינות רבה, בנחת רוח, כאכילת קדשים בטהרה. מי  יוכל לשכוח, עד סוף ימיו, עד זיבולא בתרייתא, את עבודת השבת היוקדת, הרוויה בהתענגות על ה' ובדבקות בו יתברך. "עזור, אוי טַאטֶע זיסֶער עזור, לשובתים בשביעי!!". מי שנגע, הציץ ונפגע. מי שראה, נחתם בחותמת עולמית של עבודת השבת האמיתית, ומי שדמע אז, בימי ההוד על הפַארֶאנצֶע'ס, דמע ובכה גם השבוע, כשניצחו אראלים ונשבה ארון הקודש. 

"רבנו הקדוש לימדנו דרך בזה, כשהיה נופש בשוויץ היה עורך את שולחנו כבשיכון, אף שהיה שם רק מנין מצומצם. גם בדעעש לאחר נישואיו, ישב כשנתיים עם חסיד אחד, ר' דודי'ע ברטלר ז"ל, ושר בליל שבת קודש עד אור הבוקר", כך שמעתי מכ"ק אדמו"ר מוהר"מ שליט"א באחד הזמנים –"א ויז'ניצע יונגערמאן דארף וויס'ן אז די בעט ווארפט איהם ארויס פרייטיג צו נאכט'ס, ס'לזאט איהם נישט שלאפן, עד דארף ברענען פארן הייליג'ן באשעפער". 

הרבי ה"אמרי חיים"זי"ע אמר בצער ש"חבל שלא נולדתי מוקדם במספר שנים, כי אז יכולתי להכיר את ה"צֶמַח" (ה"צמח צדק"- שב"ג)). אנחנו גם מצטערים שרק שמענו, ולא ראינו את ה"הֵיילִיגֶער שבת" אצל ה"אמרי חיים". אך ילדינו יכולים להצטער עד מאד, וצריכים הם להצטער על כך עד אין קץ, על שלא זכו הם לראות שבת מהי אצל כ"ק אדמו"ר זי"ע. את חטאי אני מזכיר היום. מתפלל אני בבית כנסת ליטאי, שהרי חונכתי בישיבות אלו בס"ד. בימות החול אפשר גם אפשר. אך בשבת קודש, כמעט בכל "קבלת שבת", פסוקי דזמרה ו"יוצר אור", מתעוררת לה תשוקה קבועה, לעזוב הרגע ולעלות לויז'ניץ, מקור חיות התפילה והשבת קודש, כפי שינקנו, כל חסידי ויז'ניץ, מה"צמח", ה"אהבת ישראל", ה"אמרי חיים" והרבי זצ"ל. וויז'ניצער מרגיש "מעין עולם הבא" בכל שבת, אין שום ספק בכך.

אלפי חסידי ובאי בית ויז'ניץ עצמו את עיניהם בשבת האחרונה ונזכרו בגעגוע, בלבבות, בעצמות ("אִין בַיינֶער אַרַאן"..., כמו שהרבי היה אומר תמיד...), במראות של "זכרון בריאת העולם וחידושו מהאפס המוחלט" על ידי שבת קודש. החל מ"הודו לה' כי טוב", דרך קריאת המפקד העליון של "לכו – נרננה – לה', נריעה לצור ישענו", "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" הכובש והמזעזע כל נפש יהודי באשר הוא (ובפרט אם אבותיו ואבות אבותיו עמדו על אדמת מארמראוש, גרוסווארדן, וילוחוביץ, וישווא או בורשא, ויז'ניצא או כל מקום אחר ב"גנו של הבעל שם-טוב", ברומניה...), "צדיק כתמר יפרח, כארז, בלבנון ישגה", ועד קריאת הקרב הנרגשת, המשתוקקת, האוהבת, של "ביני – ובין בני ישראל, אות היא, לעולם". אלפי חסידי ויז'ניץ, וגם אני עני ביניהם, נזכרו השבת בגעגועים צורבים ב"שוכן עד", ב"י-ה ריבון", בדא"ח של הרעבע, בו טופח הוא בקביעות על קודקודינו ומבקש – דורש  שמירת המחשבה, שמירת הקדושה ושמירת העיניים, לצד הדרישה ל'אַ נייֶעא בלֶעטְל", לפתוח דף חדש, החל מהיום, דף חדש בעבודת ה', תורה וטהרה. אלפי החסידים עוד יזכרו בכאב בט' ניסן הקרוב, באפיית המצות, בפסח, ב"טישים" המיוחדים, המרוממים, המרגשים ב"בְרֶען" הסוחף, בחיות הקדושה ובלהט הבלתי נדלה של הרעבע זצ"ל, באש הלהבה שפרצה מרבנו זי"ע על כל דבר שבעבודת ה'. "ותראה ותגלה, אוי מלכותך, עלינו", משתפך הרעבע, מתחנחן, מתרפק בבקשה לבוראו. והנה עוד מעט יבואו להם ימי הרחמים והדין המתוקים, ורבבות חסידי ויז'ניץ לא יוכלו לעצור את הדמעות, על החסרון, האובדן, אובדנו של המלך, המצביא הדגול, שהניף את שתי ידיו וניצח על המלכת הקב"ה, הייליגע'ן באשעפער, על כל ברואיו ונמצאיו. ואחרי זה יבואו לילות החנוכה וכולנו נחוש צריבה בלבבות, נחפש מסביב את הרעבע שלנו צועד בסך וקאלפיק לראשו, מבקש על "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו", מזדעק "אלוקי –אבטח-בו", מברך בשאגה "להדליק נר חנוכה" ומנצח על האלפים, המודים, דרך הלחן הויז'ניצאי המופלא, "ואתה, ואתה, ואתה ברחמיך, ברחמיך הרבים, עמדת להם בעת צרתם"...

שבוע בלבד חלף עבר לו ואי אפשר שלא להיזכר באש היוקדת, שפרצה תמיד מהרעבע. יהודי שתמיד היה כמו להבה רותחת, מתרפצת, שוצפת. יהודי, שלמרות שהיה יכול לשבת על זרי הדפנה ולנוח, פעל תמיד בחיות, בהתפעלות בחשק, גדול, כדי לעבוד, להתקדם, לנוע ולא לנוח, במין תבערה פנימית בלתי- נגמרת, לנצל את הזמן, לא להשחית את הזמן, להביט בשעון, לא לבזבז רגע. 

קשה, בעצם אי אפשר, מבחינת קוצר המשיג וגדולת המושג, וגם מפני חסרונו של המיקום בגליונות הנייר שלפנינו, להקיף, להגדיר ולספר, על כל מכלול מסכת חייו ופועלו של משה עבד ה', יהושע נער לא ימוש מתוך האהל. ואולי אדרבה, דוקא שני פסוקים אלו שהזכרנו, מסכמים ומגדירים את מסכת חייו של רבנו הקדוש רבי משה יהושע זצוקלל"ה, שנקרא על שמם של משה רבנו ויהושע בן נון. "משה עבד ה'", בעבדות יומיומית ובלתי פוסקת, ו"יהושע נער לא ימוש מתוך האהל", כשכל ימיו היה רבנו זי"ע בבחינת "נער", תמיד כאדם צעיר ועול ימים, עם מקורות מרץ ו"פַייֶער" אדירים, בלתי לה' לבדו.

וכשאנו רושמים את דברי התורה הקדושה על "נער", מיד עולים הזכרונות ומציפים, מזכירים עד כמה הרעבע דיבר ומסר את הנפש על כל נער ונער. הלא סיסמת חייו היתה "בנערינו ובזקנינו נלך", "אם רוצים אנחנו שהנערים יהיו כמו הזקנים, עלינו לעבוד ולהשקיע בהם", אמר, תבע והמריץ הרעבע, תמיד בכל עת. החינוך של צעירי הצאן היתה משוש חייו ורוח אפו, ומי שלא שמע את הרעבע מדבר באש להבה על ה"חינך", הרי לא שמע את הרעבע מימיו. 

קשה שלא לספר על המסירות האדירה לכל יחיד ויחיד בויז'ניץ. הלבביות, החום המופלא והאהבה הקורנת. אנחנו, בתור ילדים, זכינו תמיד לקירבה, כי הרי אנחנו דור ההמשך, המשך קשר הדורות של ויז'ניצא וגרווסוורדן, וילוחוביץ' ומארמורש, עד להר סיני. האכפתיות העצומה, הדאגה הכנה לכל אחד (סבתא תחי' סיפרה לי השבוע שכשנכנסה לרעבע עם סבא ר' מיכאל זצ"ל, היה הרעבע מחייך ושואל: "אתם חיים טוב? מֶכְל מתנהג כמו שצריך?"...  וכך שמעתי מעוד חסידים, התעניין הרבי אצל רבים), הקירבה והאבהיות, החיוך הטוב וקורת הרוח, זאת שבכל פעם שיצאת מהרבע – הפכה אותך לקורן ומאושר. אי אפשר שלא להיזכר בכאב האמיתי שלו, כשהרבי לקח לליבו את צרתו של כל יהודי (באחד הפעמים שסבא נכנס אל הרבי זצ"ל, נאנח הרבי, מותש כליל משוועתם ובקשותיהם של בני ישראל ואמר לסבא: "מֶכְל' מֶכְל. אנשים מגיעים עליהם עם כל ה"פֶעקַאלַאך" שלהם, הם משאירים אותי כאן מיוסר בצרותיהם, ואילו לאחר שנושעו בדבר ישועה ורחמים, הם אינם מגיעים לבשר לי שנושעו. הם נושעו והתרפאו ואני נותר כואב על צרותיהם"...). קשה שלא לכתוב על התפילות היוקדות, על דקדוק ההלכה והעמידה האיתנה על כל קוצו של יו"ד, על עבודת שמירת העינים המופלאה ועל הדרישה להיות קדושים וטהורים בכל עת. קשה להקיף את מכלולו של הרעבע. פשוט, הלא כן?

אזי נתמקד, ברשותכם, בבסיסו ובשורשו של האילן הגדול שנלקח מעימנו. 

סיפר לי השבוע, בגעגועים צורבים, הרה"ג ר' ש"י שליט"א, מחשובי תלמידי החכמים שבקהילת ויז'ניץ באלעד, את הסיפור הבא :"בויז'ניץ נוהגים הרי החתנים, ל"זיך שטעלן", להתייצב אצל הרעבע, כדי לקבל הוראה לעתיד. בעבר הרעבע זצ"ל היה יושב עם כל חתן לפני נישואיו במשך זמן רב ומדריכו בהדרכה מפורטת, אך בשנים האחרונות נהג הרעבע, שהיה כבר חלש בגופו, להדריך בקצרה. הרעבע אמר לי במילים הללו: "תלמד, תלמד, ותלמד, ועוד פעם תלמד, ועל ידי לימוד התורה הקדושה תקבל טעם מופלא בשבת קודש וטעם מיוחד בתפילה". 

תורה, אמר הרעבע שלנו זי"ע, היא זאת שנותנת את הטעם והחיות בשבת קודש ובתפילה. התורה היא העיקר, והשאר - יבוא ממילא, בסייעתא דשמיא. 

היינו, בס"ד, אצל הרעבע פעמים רבות, מאז גיל – 3, בו הרעבע גזז את מחלפות ראשי, ועד לשנים האחרונות. הרעבע תמיד דיבר על מה לומדים ואיפה לומדים. איפה אוחזים ובאיזה סוגיה. בקיאותו האדירה בכל הש"ס כולו, ראשונים ואחרונים, נודעה לשם ולתפארת בכל עולם התורה. זה לא היה סוד שהרבי מויז'ניץ שולט שלטון ללא מצרים בכל הש"ס ויודע על-פה את כל ה"קצות החושן" ואת כל ה"מנחת חינוך". (היה זה לפני כעשרים שנה, סמוך ונראה לשמחת בר המצווה של בן- דודי [הרה"ג ר'] יעקב גנוט. נכנסנו אל הקודש פנימה כל בני המשפחה. הרבי קיבל את פני סבי מורי זצ"ל בשמחה גלויה וכולנו גחנו לנשק את ידיו, כנהוג בויז'ניץ, ולקבל את ברכותיו, ברכת הקודש. היה זה בתחילת חודש ניסן. הרבי התעניין בפרטות אחת לאחת ושאל על כל אחד מהנוכחים היכן לומד הוא ומה מעשיו, וסבא ר' מֶכְל זצ"ל סיפר להרבי שבנו, דודי הרה"ג ר' יצחק שיחי', מוסר שיעור שבועי בספר "מנחת חינוך" בשטיבל של ויז'ניץ בפתח תקוה, ומשתתפים בשיעורים יהודים רבים, אנשים עמל ועבודה, פנסיונרים וגימלאים ושאר עמך בית ישראל, המקדישים את עיתותיהם ללימוד התורה הקדושה. הרבי שליט"א פנה לדודי רבי יצחק גנוט ושאל: "נו, ומה לימדתם השבוע? את ה"מנחת חינוך" על מצוות שחיטת הפסח, מצות אכילת בשר הפסח או "שלא לאכול בשר נא ומבושל"?! או אולי לימדתם מצווה ח' "שלא להותיר מבשר הפסח", או מצוה ט': "מצוות השבתת החמץ"? והאם הספקתם כבר גם את מצוה י', מצות אכילת מצה?". וכאן מנה כ"ק אדמו"ר שליט"א את כל מצוות הפסח, הכתובות בספר "מנחת חינוך", אחת לאחת, "שלא יימצא חמץ ברשותנו בפסח", "שלא לאכול מכל דבר שיש בו חמץ", "שלא נאכיל מן הפסח לישראל מומר", "שלא נאכיל מן הפסח לגר ולתושב", וכך הלאה והלאה. כמדומני היתה בסקירת ה"מנחת חינוך" שלו ממצוה ד' ועד מצוה כ"ד, ואני, בחור עול ימים, עומד ומביט בהשתוממות מחזיון הבקיאות הגדול והמופלא שנגלה לעיני).


הרעבע זצ"ל, כך סיפר לי אבא מארי שליט"א, היה מגיע, בתור ראש הישיבה דויז'ניץ, לישיבת פוניבז', לעיין בספרי "אוצר הספרים". הרבי היה מגיע במוצאי שבת, לאחר ה"שלש סעודות" של ה"אמרי חיים", נעמד עם הספר שרצה לעיין בו והוגה בו. בבוקר היה מגיע אחד ממקורביו עם הכובע והמעיל של יום חול, כדי שהרבי לא יחוש שלא בנוח לצאת ברחוב ביום ראשון, בעודו חבוש בשטריימל ובקפטן השבתי... 
"הרעבע היה נכנס ל"שיל" בשנים עברו ופוגש בדרכו, בבית מדרש, בחורים מישיבות ליטאיות שהגיעו לראות מה קורה בויז'ניץ" – סיפר לי אבי מורי שליט"א, שנכח בעצמו פעמים רבות במקום - "הרעבע היה ניגש אליהם ושואל איפה הם לומדים ובאיזה סוגיה אוחזים, ומיד מתחיל לדבר איתם על הסוגיה, כאילו למד הוא בעצמו אותה אתמול בישיבה, בשיא ה"ברען", עם כל היקף הסוגיה, עד לפרטי פרטים, עד שהבחורים יצאו פעורי פה והלומי רעם".

לפני כ- 17 שנה, כשלמדתי ב"קול תורה", נכנס הרבי זצ"ל אל מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א והשניים שוחחו בלימוד במשך שעה ארוכה. כעבור מספר ימים סיפר לי נכדו של הגרי"ש שליט"א שנכח בפגישה. "הויכוח התורני היה סוער, הויז'ניצער רעבע פתח רשב"א ו"מנחת חינוך" וסבא והרעבע התווכחו בלהט רב, להט לא מצוי. כשהויז'ניצער יצא, אמר סבא בהתפעמות רבה: "לא ידעתי שהרבי מויז'ניץ הוא תלמיד חכם כל כך גדול!...

"בכל שנה ושנה משפחתנו נופשת ב"בין הזמנים" במושב בית מאיר" – סיפר לי ידידי הרה"ג רבי ישראל מאיר פלמן – "בשנה אחת נפש שם גם הרבי מויז'ניץ, והיו שם במושב עוד חמשה בחורים מופלגים ביותר מפוניבז', שלמדו "ועד" מעלי. הבחורים החליטו לעלות לרעבע ו"לתהות על קנקנו התורני"... הם התכוונו לראות כיצד אדמו"ר חסידי לא מסוגל לענות על הקושיות החריפות שהיו להם בסוגיה והם נכנסו לרעבע. הרבי הקשיב לשאלותיהם, על הסוגיה שהם, ולא הוא, למד כעת, והשיב להם עליהם מיד, ברהיטות, בלמדנות ובהבנה גדולה, למול עיניהם הנדהמות. לאחר שהם התעשתו מעט, התחיל הרבי לשאול אותם הררי קושיות על הסוגיה עצמה, עד שהם עזבו את חדרו המומים, נבוכים ונרעשים. לא אשכח את פניהם של הבחורים, שהיו באמת מופלגים ומוכשרים, כשיצאו מהויז'ניצער רעבע. שאלתי אז את המשב"ק ר' הערשל כ"ץ מה הרעבע אמר, והוא סיפר לי שהרעבע אישר שהבחורים היו אכן למדנים גדולים. אך את ההלם של הבחורים, קשה לשכוח"... 

ועוד מספר הרי"מ פלמן: אבי מורי, הגרב"צ שליט"א, סיפר לי פעם כי כשנכנסו להיכל ישיבת ויז'ניץ, בשעות לילה מאוחרות, היו מוצאים שם שני מתמידים גדולים, שלמדו כל הזמן, הר"מ הגר"ג נדל זצ"ל והרבי מויז'ניץ זצ"ל"... 
"רבי שמואל דויטש אמר לנו פעם" – סיפר לי ידידי הרה"ג רבי מרדכי ברגר – "שהרבי מויז'ניץ הוא תלמיד חכם גדול, שתמיד למד בהתמדה גדולה"... וידידי הרה"ג רא"ה שליט"א סיפרעל דוד אביו, הגר"א הורביץ זצ"ל, בעל ה"דבר הלכה" וה"אורחות רבינו", שסיפר שבלילות היה מגיע לביתו של הרבי, שם היה אוצר ספרים גדול, והיה הוגה שם בתורה בשעות הקטנות של הלילה. "ותמיד הרעבע היה נשאר עוד אחרי שהלכתי לישון, וממשיך ללמוד. עד מתי? אינני יודע"... 

--- כי כל הידע המקיף, בש"ס ובפוסקים, בהלכה ובראשונים ואחרונים, הגיע על ידי אהבת תורה עצומה והתמדה בלתי פוסקת. הרבי היה איש אשכולות רב אנפין, אך דף הגמרא היה משוש חייו, מבלי שהדבר בא על חשבון עבודת התפילה והחסידות, הקדושה והשבת קודש, המידות הנאצלות וה"בין אדם לחבירו". אלא אדרבה, התורה, כפי שאמר, הטעימה טעם מיוחד בכל חלקי עבודת ה' שלו, בדיוק כפי שדרש מהחסידים. 

ידידי הרה"ג רבי אשר לוי שליט"א נזכר בערגה: "הרעבע היה אומר תמיד :"עשה לך שרף", "עשה" הם אותיות "שעה", שעה די צייט זאל די ברענען!" שניזהר שלא לשרוף את השעה, שלא נשחית ונשרוף את הזמן! ואכן, הרעבע מעולם לא "שרף את שעותיו".

כשעמדנו, אני וילדי שיחי', ליד בית הקברות, ממתינים לקבורתו של רבנו זצ"ל, שוחחתי עם יהודי נכבד וויז'ניצאי שעמד לידי. "תספר לי סיפור על הרעבע", ביקשתי ממנו. האיש לא שש בתחילה לספר, אך לאחר שהבהרתי לו את יחוסי הויז'ניצאי, (שאושרו על ידו...), אורו עיניו והוא החל לספר ולספר, סיפור רדף סיפור, וכל הסיפורים כולם עסקו בהתמדה הגדולה של הרבי זצ"ל. וכך סיפר אותו יהודי, מחנך בת"ת בבני ברק, שנראה כמלומד ובר אוריין: "באחד הלילות נכנסתי לנחם מכר מבוגר, שישב "שבעה" בשיכון ה' בבני ברק. ישבתי לנחמו, כשלפתע נכנס הרבי יחד עם שני משמשים. הרבי התיישב ומיד פנה אליו יהודי ישיש שישב בצד, יהודי שהתגורר באזורו של הרבי, ואמר : "הויז'ניצער רעבע! מאז שהייתם צעירים ידעתי שתהיו תלמידי חכמים מופלגים!". הרעבע תהה מנין החליט הוא כך והישיש סיפר: "אני הייתי העוזר של החלבן בגרוסוורדין. הייתי קם בכל בוקר בשעה מוקדמת מאד, ובכל יום ויום, ללא הפוגה, הייתם יושבים בבית המדרש ב – 4 בבוקר ולומדים בהתמדה", הרעבע ניסה להתחמק ולהכחיש, אך היהודי הישיש עמד על שלו ותיאר בפרוטרוט ובמדויק היכן ישב הרבי ולמד תורה בכל יום. הרבי ניסה להעביר שוב את נושא השיחה, אך עוזר החלבן בשלו. "רעבע" – פנה הוא אל הרבי מויז'ניץ - "אתם זוכרים את ליל הבריחה שלכם, כשבסיגט נעצרה הרכבת ולקחנו לנו את הקטר מהרכבת?". הרבי אישר את הסיפור ונזכר שהיה אז לילה קר מאד, מקפיא בעצמות, וכולם נרדמו מחוסר ברירה על הרציף, שוכבים על מזוודותיהם. הישיש אישר והמשיך לשאול: "ורעבע, זוכרים אתם מי לא ישן באותו הלילה?". הרבי ניסה להתחמק שוב והזקן המשיך ואמר: "שני אנשים לא ישנו באותו הלילה, אני ואתה. אני נשארתי ער, למרות עייפותי, כי רציתי לראות מה יעשה כעת הנכד של ה"אהבת ישראל", ואני ראיתי,. אתה חיכית לראות כיצד כולם נרדמו והתחלת להסתובב ברציף הלוך וחזור, ממלמל דברי תורה. כל הלילה צעדת, רעבע, הלוך וחזור על הרציף, ולמדת לעצמך בעל פה".

ועוד סיפר לי החסיד בהתרגשות :"כשהרעבע ברח מגיא התופת של רומניה, עם עליית הנאצים, והגיע לדיאנטא, נכנסו הוא ובני משפחתו, משפחת ה"אמרי חיים", לבית של ר' יהודה לייב מאטיאש. הרעבע נכנס לבית ועמד הלום רעם למול ארון הספרים שנגלה לעיניו. "שלשה ימים לא למדתי", אמר הרעבע בערגה. והרבי, שלא נתן תנומה לעיניו במשך 74 שעות, לא הצליח להתאפק, נעמד ליד ארון הספרים והחל ללמוד, ללמוד וללמוד, עד לאחר תפילת שחרית. רק לאחר התפילה, לאחר לילה של שקידה בתורה, פנה הרבי לישון באפיסת כוחות".

רבנו כ"ק אדמו"ר מוהר"י שליט"א סיפר מהגר"מ שנעבלאג ממאנצ'סטער, שלמד עם הרבי זצ"ל בישיבתו של ה"דמשק אליעזר", שהרבי למד בהתמדה, עד בבחרותו, עד השעות הקטנות של הלילה, לגודל אהבת התורה שבערה בו. 
"אמי ע"ה"- כך סיפר כ"ק אדמו"ר מוהר"י שליט"א – "ששנתו של אבא הסתכמה בשלש שעות בלילה ועוד שעתיים בצהרים וזהו, במשך יתר הזמן הגה הוא בתורה." ואכן, לא לחינם חרז החורז בחתונתו של רבנו את המשפט הבא: "צו לערענן א גאנצע נאכט מיט א געוואלדיגע מיה/ איז לגבי משה מילתא זוטרתא היא" (ללמוד  במשך הלילה כולו בעמל עצום ומופלא, לגבי משה זו מילתא דזוטרתא")...

ידידי הרה"ג ר' מרדכי טישלר מספר: "אחד מבני משפחתי, ת"ח גדול ומגיד שיעור בישיבה, התכוון לנסוע מלונדון לארץ ישראל. הוא ראה התגודדות של חסידי ויז'ניץ בשדה התעופה והבחין שהרעבע מתכוון לעלות על המטוס עליו גם הוא אמור לטוס. האיש אינו חסיד ויז'ניץ, אך הוא ניגש לרעבע, ששאלו למעשיו. כשהרבי שמע שהוא ר"מ בישיבה, שאל איזה מסכת לומדים בישיבה וקרוב משפחתי השיב "בבא בתרא". הטיסה החלה ולפתע עבר במטוס המשב"ק ר' הערשל כץ, שואל את הנוסעים "מי זה המגיד שיעור שלומד בבא בתרא". הר"מ קם ממקומו ור' הערשל אמר לו שהרעבע רוצה לדבר איתו בלימוד. הוא ניגש לרבי, שהחל לשוחח איתו במרחבי המסכת לאורכה ולרוחבה, וכך דיברו הם בלימוד כל הטיסה, כשהרבי שולט שלטון ללא מיצרים בבבא בתרא: והסיפור לא תם, כפי  שמסר רבי מרדכי טישלר: "בשנת תשס"ח, כשהרבי כבר היה חלש מאד בגופו ודיבר בקושי רב, רק מילים ספורות מידי פעם, נכנס קרוב משפחתי עם קוויטעל אל הרעבע. הרבי הביט בו ואמר: "אוירון", "אוירון"... הגבאי לא הבין מה הרבי רוצה, וקרוב משפחתי הנדהם הסביר למשב"ק שאכן, הם נפגשו באוירון ודיברו בבבא בתרא, לפני שנים רבות"...

השבוע סיפר לי עד נאמן מאלעד ששמע ממשמשי האדמו"ר זצוק"ל, את הסיפור הבא:"היה זה בראש השנה לאחר הטיש. הרבי שב לביתו, בשעת לילה כה מאוחרת, כשלמחרת אמור לעבור הוא לפני התיבה. להתפלל עם רבבות החסידים, עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות. המשמשים שהיו דואגים לכבות את האורות כדי שהרעבע לא יתאווה ללמוד על חשבון שנתו הקצרה, שכחו לכבות נורה קטנטנה במסדרון בקומה שניה, והרבי אמר למשב"ק שהנה יש אור קטן למעלה, והוא חייב להציץ קצת בגמרא, כמה דקות לפני שיעלה על יצועו. המשב"ק פנה לביתו והרעבע עמד עם גמרא ליד הנורה, ולמד. בבוקר מגיע המשב"ק, כדי ללכת עם האדמו"ר למקוה הטהרה, והנה הרעבע עומד עם הגמרא, באותה התנוחה, ומעיין. המשב"ק ניגש לרעבע בחרדה והרבי מרגיע אותו: "אני כבר הולך לישון!"...

הרב הגאון רבי ישראל ברכר שליט"א, ראש הישיבה – קטנה באלעד, סיפר השבוע שאחד מבניו של הגרמ"ש שפירא זצ"ל, ראש ישיבת "באר יעקב", סיפר לו שהוא, ר' משה שמואל, והרבי מויז'ניץ, ישבו ליד חדרי הילדה בביה"ח (בשנת תש"י). "אני ישבתי וחשתי בלימוד – סיפר הגרמ"ש שפירא זצוק"ל – "והרבי מויז'ניץ ישב עם גמרא קטנה ולמד. לפתע יצאה האחות ושאלה "מי זה הַגֶר". הרבי הכניס את הגמרא לתיקו וקם ללכת והאחות אמרה שבעוד שתי דקות יגיע לו מזל טוב. הרבי הודה לה והתיישב שוב, ל-2 הדקות הבאות. הוא פתח את התיק, הוציא שוב את הגמרא והמשיך ללמוד בחשק, מתנועע בלימודו ושקוע בו". ואמר הגרמ"ש שפירא בהתפעלות רבה: "לחשוב בלימוד באותם שתי דקות, גם אני הייתי יכול. אך לפתוח שוב את התיק בשביל 2 דקות, להוציא שוב את הגמרא, לפתוח אותה וללמוד, את זה לא הייתי עושה. את זה רק הויז'יניצער רעבע עשה!"...

ידידי הרה"ג רבי יששכר דב הרצוג שליט"א, ר"מ בישיבה"ק ויז'ניץ בעירנו, סיפר לי השבוע בצער: "הייתי נכנס הרבה לרעבע זצ"ל ואני אומר לך שאת הרהורי התשובה שהיו לי לפני הכניסה לחדרו של הרעבע, אין לי כבר עשר  שנים. אני מתגעגע לאותן הרהורי תשובה"... הרי"ד הרצוג מספר על כניסתו להרבי זצוק"ל בהיותו בן 16. "הרעבע התעניין איזה מסכת אני לומד? השבתי שאנחנו לומדים יבמות, והרבי תהה האם אפשר לבחון אותי... עניתי שכן, אפשר לבחון, והרבי שאלני שאלה, שלא ידעתי עליה תשובה. "היכן זה כתוב? באיזה פרק?" , אזרתי אומץ ושאלתי את הרעבע. "בפרק ראשון של יבמות", השיב הרבי ואני אמרתי שאינני זוכר כזאת גמרא בפרק ראשון של יבמות... הרבי שאל ברוך ובנעימות אם נראה לי שהוא טועה ואני השבתי בחלחלה שלא, חס ושלום... הרבי שלף מסכת יבמות קטנה, מהש"ס הפנינים שניצב מולו, על שולחנו, דפדף והראה לי, זאת גמרא בפרק ראשון, בדף י"ג"... והרב הרצוג ממשיך ומספר:"אבן נגולה מליבי. אמרתי מיד לרבי שאת דף י"ג דילגו בישיבה, כיון שזהו דף שאינו קשור לסוגיות של הפרק, ולכן לא למדתי אותו. הרעבע הביע מורת רוח גלויה. הוא החל להוכיח אותי, בעודו מלטף את לחיי. "וכי בדף גמרא זה אין ראשונים ואחרונים? הראשונים דילגו על לימוד הדף הזה? הרי חייבים ללמוד את כל המסכת מכריכה לכריכה מבלי לדלג ולו דף אחד"... והרעבע זצ"ל מוכיח אותי בנעימות, בעוד ידו ממשיכה ללטף אותי, כהוכחתו של אבא  רחום, כי "נאמנים  פצעי אוהב". ומאז, מאז אכן קבעתי חברותא ללימוד הדפים שדילגו בישיבה"...  

מספר המחנך רבי חיים רוזנשטיין שליט"א, ממחנכי ת"ת "קהילות יעקב": "למדתי בישיבת מאור  התלמוד" והרב אדלר שכנע אותי לנסוע לרעבע בחג השבועות. בתחילה לא הסכמתי לעזוב את ה"שטייגען" שבישיבה דוקא בליל שבועות, אך הפצרותיו גברו והוא שיכנע אותי לנסוע ולעמוד קרוב לרעבע, בהבטיחו לי שיהיה כדאי. נסעתי ועמדתי קרוב לכ"ק האדמו"ר זצ"ל. ליל שבועות חל בליל שבת ולאחר שאמרו את "קבלת שבת" המקוצרת של יום טוב, החלו לשיר "הוא יפתח לבנו בתורתו". הציבור שר בדביקות ואני מביט ברבי, והנה הרבי בוכה. הוא שר, מתחנן, מבקש מרבש"ע שיפתח את ליבו בתורה הקדושה, ועיניו זולגות דמעות. הרבי מנגב את דמעותיו בקפטן – הפרחוני שלו, והדמעות שוב זולגות. הרבי מנגבן  שוב, והנה הם שוב זולגות, עד שהקפטן נרטב, כפשוטו, מים הדמעות של היהודי הגדול, ישיש למעלה מגיל 80, שבוכה להקב"ה שיפתח את ליבו  בתורה"...
 
"הרעבע תמיד היה לומד ומלטף את הגמרא, לומד ומלטף את הדף", סיפר לי בהלוויה ידידי הרה"ג ר' שמעון הגר, בנו של האדמו"ר מאנטניא שליט"א, ודמעות בעיניו. "לא זכור לי בחור שעמד בכור המבחן של הרעבע"- מספר לי החברותא שלי הרה"ג ר' חיים קטינא- "הרבי תמיד דרש עוד ועוד מכל בחור, והוא תמיד נתן תחושה בבחינותיו, שתמיד צריך לשאוף לעוד הבנה ועוד ידיעה בתורה". 

אחד מבני דודי נכנס לפרק "האיש מקדש"- מספר לי ידידי הרה"ג ר' יוסף קנר- "והרבי ביקש מאביו שייכנס אליו, "כדי שאוכל להכיר אותו". הבחור נכנס, הרבי שאל באיזה סוגיה הוא אוחז והחל לפלפל איתו בלימוד, בשיא העומק. כשהסתיימה השיחה אמר הרבי : "עכשו אני מכיר אותך!".

וכן הלאה  והלאה. לכל ויז'ניצער קשור יותר או קשור פחות, ישנם צרורות של סיפורים על הרבי זצ"ל, ושכולם עוסקים גם בסיפורי מופת על התורה וההתמדה הגדולה, הבקיאות העצומה והשקדנות הנפלאה. ואם אנו רוצים להתקרב קצת לרעבע זי"ע, לחוש אותו עוד, לזכור ולא לשכוח, עלינו  לעשות רק דבר אחד: לעזוב הרגע את קריאת העיתון, לפתוח גמרא וללמוד וללמוד. 

ולסיום, הרשו נא לי לכתוב משהו קטן שעל ליבי. אני ארמוז, ודי לחכימא ברמיזא. 

סבא שלי זצ"ל, הרה"ח ר' מיכאל גנוט, היה קרוב מאד לרעבע זצוק"ל וגם לאביו הקדוש בעל ה"אמרי חיים" זצוק"ל. ה"אמרי חיים" היה קורא לסבא בהתרגשות בשם "האמרי נועם זִין" ("בנו של ה"אמרי נועם"), מפני שאביו רבי ברוך גנוט זצ"ל, מהיושבים ראשונה אצל הסב"ק ה"אהבת ישראל" זי"ע, ידע בעל פה את כל הספה"ק "אמרי נועם". היה זה כחודשיים לפני פטירתו של רבנו ה"אמרי חיים" זצ"ל וסבא נכנס אליו עם בניו שיחיו. ה"אמרי חיים" היה חלוש ושכב במיטה ואיש לא קיבל אישור ללחוץ את ידו. הרעבע חקר את סבא היכן הבנים לומדים ודיבר עימם. בסיום השיחה פנה ה"אמרי חיים" לסבא ואמר לו:"מכל מכל! זכית! יש לך בנים מוצלחים, בלי עין הרע!" סבא השיב לרעבע מיניה –וביה "גם לרעבע יש שני בנים מוצלחים, בלי עין הרע!"...

ה"אמרי חיים" חייך חיוך גדול, הוריד את המגבת מידו ונתן לסבא סטירה אוהבת, מסוג הסטירות שנתנו תמיד בויז'ניץ כשאהבו מישהו...


ה"טיש" הראשון של הרעבע - היה  עצוב


אמו"ר הרב הגאון רבי יעקב צבי גנוט שליט"א מספר לי בצער גדול על ה"טיש" הראשון של כ"ק מרן רבינו הקוה"ט זצוק"ל. וכך סיפר לי אבא מארי: "היינו נוסעים הרבה ל"אמרי חיים". במשך שנים רבות נסענו לראש השנה ויום כיפור, שם התאכסנו בביתו של ר' שעיה שארף, בבית מול בית ה"אמרי חיים" זצ"ל. נסענו גם במשך שנים לרעבע מווישווא הרה"צ רבי חיים יהודה מאיר זצ"ל, בנו של ה"שארית מנחם", שסבא ז"ל התאבק בעפר רגליו בווישווא. כשה"אמרי חיים" זצ"ל היה מגיע לרחובות, הוא היה מתאכסן בביתו של דודי הרה"ח ר' מרדכי פרוכטר זצ"ל. כשהייתי ילד קטן נסענו ל"מלון ריץ" בנתניה, שם התארח אחד מאדמו"רי ויז'ניץ, שאינני זוכר מי היה, והיתה שם תפילה ויז'ניצאית חמימה, כמו שיודעים להתפלל בויז'ניץ. הוישעווער ערך אצלנו בבית במוצ"ש אחד "מלווה מלכה", סבא הדפיס גלויות והמוני חסידים הגיעו. נסענו המון ל"אמרי חיים" ואי אפשר לשכוח את ה"טישים" המיוחדים שלו. כאשר ה"אמרי חיים" זצ"ל נפטר, הלכנו, אבא שלי ואנכי, יחד עם רבי דניאל שטרן (= חסיד ויז'ניץ מורם מעם, יהודי צדיק ומופלא, בעל מידות תרומיות ות"ח,  אשר מי שלא שמע אותו מתפלל, לא שמע תפילה ויז'ניצאית טהורה מימיו. בנו ר'  ברוך שיחי' מנהל את סניפי "מכבי" באלעד – שב"ג), ר' בצלאל קורנבוים (=ויז'ניצער מדורות עברו, שבניו שיחיו מפארים את קהילת ויז'ניץ בעירנו – שב"ג) ור' עזריאל שטרן יבלחט"א, לטיש של הרעבע, שזה  עתה קם מה"שבעה" על פטירת אביו. הלכנו ברגל, בליל שבת, דרך הפרדסים, אל עין גנים, ומשם לבני ברק, כשכבר בערב שבת דאגו ל"עירוב תחומין". הגענו לשיכון ויז'ניץ. היו שם כמאתיים-שלש מאות איש וה"טיש" היה עצוב, עצוב מאד. הרבי דיבר על החסרון העמוק והחלל שנפער וכולם השתדלו לעצור את דמעותיהם, והנה, בדיוק ארבעים שנה לאחר מכן,  ושוב אנו עומדים לפני ה"טיש" של הרעבע שליט"א, לאחר שגם הרבי זצ"ל כבר איננו איתנו". 

 






  


  

 

   

 



 
 

 


  




  




  

 
 

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: רינה בת עליזה פרומה לרפואה שלמה, נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, משה בן כמונה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18462275

אתר השבת


מאמרים אחרונים