movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

צייר המהפכה

בוריס יפימוב היה הקריקטוריסט הלאומי של ברית המועצות. בכל יום היה מתייצב אצל סטאלין ומגיש לו את ציוריו להגהה. הציורים שלו גרמו להרמת המורל של חיילי הצבא האדום עד כדי כך שהיטלר עצמו הוציא עליו גזר דין מוות. לפני מספר חודשים, במסיבת יום ההולדת ה 106 שלו שנערכה במרכז היהודי 'מארינה ראשצ'ה' במוסקבה, הכריז יפימוב שהגיע הזמן להכיר ביהדותו. בוריס יפימוב או בשמו היהודי  ברוך פרידלנדר, החל להניח תפילין בהשפעת רבה הראשי של רוסיה שאותו פגש כשביקש למסור לידיו מחזור ליום הכיפורים שמצא במחנה המוות אושביץ. אהרן גרנות ומאיר הלטובסקי נסעו למוסקבה לפגוש את היהודי הזקן ביותר בעולם. במפגש המיוחד הזה, מאיר צילם את  ברוך וברוך צייר את מאיר והנוכחים כמעט התעלפו מהתרגשות, זה שלושים שנה שהאיש הזה לא נגע בעיפרון .

"במשפחה "
אהרן גרנות, מוסקבה ,
צילום מאיר הלטובסקי

 

 

אפשר לעמוד שעות ליד חלון חדר עבודתו של בוריס יפימוב ולהביט על הנוף כמהופנט . כל מה שראית בגלויות, ששמעת בחדשות וראית בעיתון בדרך כלל כתמונות נלוות למאבקם של יהודים במשטר החושך של ברית המועצות, הרי הוא כאן מבעד לחלון לפניך, לא כגלויה, אלא כמציאות. משרדי הממשלה, בניין הקג"ב, בית הפרלמנט, הכיכר האדומה, הכל בהישג מראה ואת כולם חוצים כבישי ענק שים של מכוניות פאר בדרך כלל, שבתוכם ספונים אנשים עשירים שעושים עסקים של מליארדים, חוצים אותם בייעף. "מי שאינו עשיר", אמרו לנו אנשי מוסקבה, "לא שרד את מוסקבה הוא היה צריך לעבור למקומות אחרים". במוסקבה גרים היום רק אנשים עשירים, ובאזור הזה שבו אנו נמצאים, מתגוררים רק אנשים שהם אפילו יותר עשירים מגידמאק. גידמאק עצמו אגב מתגורר בקרבת מקום .

ויש עוד סוג של אנשים המתגורר כאן, כאלה שהממשל נתן להם את הכל. הבית אינו שלהם והם מתוגמלים היטב על שנות שירות ארוכות למען המולדת. אחד מהם הוא בוריס יפימוב. מי שלא חי בברית המועצות השם זה לא אומר לו דבר אבל שאלו נא כל רוסי והוא יעמוד דום למשמע השם. יפימוב הוא אחד מנכסי צאן הברזל של התרבות בברית המועצות. הקריקטוריסט הלאומי, זה שהמוני אדם, חיכו בצימאון לציוריו שהיו נוסחים בהם בטחון ועוצמה שהובילה אותם לניצחון הגדול על צבא כוחות גרמניה .
יוסף סטאלין הרודן האכזר של ברית המועצות, היה רואה אותם ראשון. בכל יום, היה צריך יפימוב להתייצב עם ציוריו אצל סטאלין שהיה מגיה אותם ומבקש לתקן. יפימוב תיקן והציורים הודפסו עלי גיליון. חלק מהם הופיעו בפראודה שאותה אגב ערך אחיו, חלק מהם הופצו באמצעים אחרים. הציורים וניתוחיהם היו נושא לדיונים בקרב האזרחים שהיו מדברים עליהם .

"לא כך כך בטוח שהוא ידבר", אמרו לנו, "תלוי במצב רוחו", הכין אותנו מישהו נוסף, סוף סוף מדובר במוזיאון מהלך, איש שכבר חי יותר מ 106 שנים. המתנו במתח בחדר עבודתו, משתדלים להיות שקטים ועדינים כדי שהאיש הזה שאינו נראה פחות ותיק מהחפצים הישנים שבחדר עבודתו הישן, יהיה במצב רוח וידבר. לפגישה שלנו קדמה בקשה אישית של רבה של רוסיה הגר"ב לאזאר, שהוא אגב היום האיש בעל ההשפעה העמוקה ביותר על יפימוב , שעכשיו, בגיל 106 החל להניח תפילין מה שמוכיח שאף פעם לא מאוחר לחזור בתשובה .

רעש של גרירה ופינוי חפצים בדירה המפוארת, בישר לנו על בואו, מובל על גבי הליכון, בקושי הולך ונראה כפי שצריך להראות איש שכבר מריח את האדמה, קמטים עמוקים חורצים את כל חלקי גופו, לבוש בחליפה שהייתה מוצבת בחלון אופנה אולי בימי מלחמת העולם השנייה. את החליפה הוא אגב לבש במיוחד עבורנו .

דווקא המראה החרדי שלנו מעורר אותו לתחיה. "אתה מזכיר לי את המלמד שלי בחיידר", הוא פונה אלי באידיש, "אני עוד למדתי בחיידר לפני פרוץ המהפכה, היו חיים יהודים תוססים", הוא מסביר ומתיישב באיטיות על כיסאו הישן ליד השולחן שעל גביו יצר ציורים רבים ומפורסמים כל כך .

"אני לא יכול לצלם אותו סתם כך", לוחש על אוזני מאיר, "חייבים לצלם אותו מצייר". אחד מעוזריו של רבה של רוסיה המלווה אותנו שומע את מאיר ומגחך, "אין לך סיכוי", הוא קובע, "כבר שנים שהוא לא מסוגל להחזיק עיפרון". אבל מאיר לא מוותר. הוא שולף את אחד מהעפרונות המוצבים על השולחן, עפרונות מפעם שכבר העלו אבק ותוקע אותו בידו של בוריס. לאחר מכן הוא מביא דף לבן ושם לפניו. הוא לא אומר דבר. השניים מביטים זה על זה במבט של שני אומנים ומחייכים. מאיר מצביע על מצלמתו ובוריס מחייך כאומר "הבנתי אותך בחור צעיר". ואז, לתדהמת כולם הוא מתחיל להניע את העיפרון על גבי הנייר. ליבם של כל הנוכחים בחדר גואה מהתרגשות, עשינו היסטוריה, גרמנו לבוריס יפימוב לעשות את מה שלא עשה כבר שלושים שנה, לצייר. אפילו נכדתו הצמודה לסייע לצידו אינה יודעת את נפשה, "שמעתי עליו כל כך הרבה סיפורים אבל מעולם לא ראיתי אותו מצייר", הודתה בפנינו נרגשות .

ובוריס יפימוב מודע היטב להיסטוריה שעשה אומר למאיר באידיש "אני אנסה לצייר אותך". כשהציור כבר היה גמור ובוריס חתם עליו ואף ציין את התאריך, הודיעו לנו יודעי דבר שהציור הזה שווה הון עתק .

"ההורים שלי לא היו כל כך דתיים, אבל הם רצו שאתחנך בדרך יהודית. והנה אתם רואים, 100 שנים בערך אחרי שהם חשבו על זה זה קרה, חזרתי להניח תפילין", הוא אומר וגורם לפרצי צחוק בחדר. עכשיו כולם יודעים, בוריס במצב רוח טוב והוא ידבר .

בגיל 10 התגלתה בו מחלה שלא נמצא לה מרפא באוקראינה. הוריו, בעלי אמצעים שלחו אותו לשוויץ שם שהה בבתי חולים בניסיון שצלח ומחזיק מעמד עד עצם היום הזה, לרפא את מחלתו. דודיו שגרו בשוויץ החליטו שצריך לעשות משהו עם הילד שאצלם. לדוד היה חבר צייר והוא החליט לנסות לבדוק האם אולי יש לילד שאצלו כישרון ציור. הצייר המכר הגיע לביתה המשפחה ותקע לידי הילד עיפרון "כמו שאתה תקעת עכשיו ביד שלי", הסביר בוריס , חמש דקות של פגישה הבהירו לצייר שלפניו נמצא כשרון אדיר. וכל השאר הסטוריה .

הוא המשיך לשהות בשויץ מטפח את כישרונו הציורי, לומד ומצייר. חלק מעבודותיו פורסמו בירחונים ועיתונים ואז פגש באקראי בחור צעיר "הוא היה בעל עיניים בורקות , בעל חוש מנהיגות בלתי רגיל, קשה היה לעמוד בפניו שמו היה ולדמיר אייליץ לנין. עורך דין שנמלט מרוסיה בשל מעורבותו בקשר לרצוח את הצאר הרוסי. הוא התגורר בגרמניה ושוויץ", מספר בוריס, "הוא ראה את ציורי שמע על מוצאי האוקראיני וביקש שניפגש. "אני מאוד מאמין בציורים ובכוח ההשפעה שלהם, אתה תוכל לשרת את המטרה שלנו, אנחנו חותרים לצדק חברתי, לשלטון צודק, לשויוניות", ניסה לנין לשכנע את הצייר הצעיר .

בוריס השיב בחיוב. ארז את חפציו ונסע בעקבות לנין למוסקבה שם התנהלה במלוא עוזה המהפכה הקומוניסטית. בוריס החל לצייר כצייר זוטר והתפרנס בכבוד, משהתמנה לנין למנהיג ברית המועצות עלה גם בוריס בדרגה והפך להיות בעל השפעה רבה בברית המועצות .

ולא רק הוא. מיכאיל קלצ'וף היה עיתונאי כישרוני שעבד אז בפראוודה, העיתון הרשמי של הנהגת ברית המועצות. משהתמנה לנין למנהיג, הפך קלצ'וף לעורכו הראשי של העיתון. איש לא ידע כי מיכאיל קלצ'וף הוא יהודי וכי שמו האמיתי הוא מיכאל פרידלנדר והוא לא אחר מאחיו של בוריס פרידלנדר (יפימוב ).

"הוא היה עיתונאי כשרוני מאוד" מעיד עליו אחיו, "למאמרים שלו הייתה השפעה מאוד גדולה על אזרחי ברית המועצות והוא שילם על כך בחייו", מספר בוריס. "יוסף סטאלין שירש את לנין לא אהב בעלי השפעה, הם החליטו להרוג אותו". ראשית הם שלחו את אחיו בוריס לסקר כעיתונאי את מלחמת סטאלין איספמיה. תחת שם אחר, גוייס בוריס לצבא, לחם כלוחם רגיל אך תיעד את המלחמה כעיתונאי. הספר שכתב יפימוב על המלחמה ההיא, נלמד עד היום בשיעורי הסטוריה ברחבי ברית המועצות לשעבר. בעודו נמצא בחזית, הרגו אנשי השלטון את אחיו .

"היה טבעי שאם הורגים מישהו, הורגים לאחר מכן את כל החברים הקרובים שלו ובני משפחתו. הביאו לפני סטאלין את רשימות האנשים לחיסול בתיק מיכאיל קלצ'וף, בין היתר הופיע בו שמי שלי, סטאלין אמר לא לנגוע בי וכך נותרתי בחיים. וזו גם שיטה משום שידעתי שהתכוונו להרוג אותי ומסוגלים לעשות זאת בכל יום, התנהגתי בהתאם, במשטר רודני קל יותר לעבוד עם מי שגזר דין מוות מרחף מעל ראשו .

אמרו עליך שמכרת את נשמתך לשטן

תשמע, חבר צעיר, אתה לא חיית באותם ימים, באווירת הפחד הנוראית. איך אתה יכול לפסוק אם מכרתי או לא מכרתי את נשמתי לשטן, אלה היו ימים אחרים ".
בוריס יפימוב המשיך לצייר ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. סטאלין קורא ליפימוב לשיחה. "אתה אחד מכלי הנשק שלנו", אמר ליפימוב, "הציורים שלך מעודדים את החיילים , תצטרך לצייר הרבה להעלות את המורל של האזרחים ושל החיילים, אני סומך עליך", אמר לו הרודן האכזר .

יפימוב מקבל על עצמו. הוא היה אז בשיא השפעתו ברחבי ברית המועצות, לא היה אזרח שלא הכיר את שמו. מצד שני הוא השתדל מאוד להתגלות כבעל השפעה. סטאלין כידוע אינו אוהב בעלי השפעה רבה מדי .

הוא ישב בחדר עבודתו והחל לצייר נגד הגרמנים. הוא צייר חיילים רוסים מוחצים את הגרמנים את המפלצת הנאצית מתפוצצת. הוא צייר למעלה בקומה הרביעית. למטה, עמדו מעריצים ביראת כבוד והמתינו עד שעת הצהרים, אז היה יורד בוריס יפימוב למטה, למכונית של הצבא שהמתינה לו והביאה אותו ללשכתו של סטאלין. תחת אמתחתו היו מספר ציורים. אחת הייתה משוגרת ישר ללוחמים בחזית והייתה מעלה את מצב רוחם, היתר פוזרו בין העיתונים והפרסומים שהגיעו לאזרחים. מוסקבה הייתה נתונה למטר של הפגזות והפצצות ומליוני הרוגים, משהו היה צריך להשפיע על מצב רוחם, להחזיק אותם שפויים. היו אלה הציורים של יפימוב שעשו זאת .
כמה אפשר לצייר בכל יום, איך קיבלת השראה

אתה רוצה לדעת את האמת? הגיעו אלי ידיעות רבות על מה שעוברים יהודים תחת השלטון הנאצי. זה הרג אותי, חשתי ממש אובדן עשתונות מול הרשע הזה, הידיעות האלה הכניסו אנדרלין לדמי ונתנה לי השראה, הציורים האלה היו החלומות הכמוסים שלי שהמשטר הנאצי ימחץ, חלמתי על כך, התפללתי על כך, הציורים האלה היו התפילות שלי, התפללתי שהם יתגשמו, זאת הייתה הנקמה שלי, כך חשבתי אז. היום אני יודע שכיהודי בן 106 אני מניח תפילין, זאת הנקמה בנאצים ".

לציורים שלו הייתה השפעה כה רבה על הלוחמים הרוסים שזקפו לזכותם את הניצחונות על הנאצים עד שיום אחד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נקרא יפימוב למשרדי הצבא. שם הראו לו מסמך שנפל לידי הצבא האדום. המסמך הזה חתום על ידי היטלר בכבודו ובעצמו ובו הוראות להרג אנשים שיש להרגם מייד עם כיבוש מוסקבה. הראשון שבהם הוא בוריס יפימוב פרידלנדר, שהעלה את המורל של הלוחמים בחזית והאזרחים בעורף .

במסגרת תפקידו הוא אף יצא עם הצבא הרוסי לכל מקום שנכבש על ידם. בוריס יפימוב היה אחד היהודים הראשונים שפגשו את הניצולים במחנה המוות מאיידאנעק .
"לא אשכח לעולם את הרגע", ניזכר יפימוב, "היהודים שם היו נראים כמו צל, שלדים כאלה לא רואים אף פעם, העיניים שלהם, לעולם לא אשכח את המבט מזרה האימה שהיה בעיניהם. אני לא יודע אם מישהו כיוון אותי. הלכתי בלי שמישהו יכוון סתם הלכתי . פתאום הגעתי לצריף של נשים. לא יודע מה משך אותי לשם. הלכתי לאחת המיטות ושלחתי את ידי מתחת לדרגש ופתאום נתקלתי במחזור, מחזור ליום הכיפורים מיוחד לנשים שהחביאה שם אחת הנשים. המחזור הזה היה שנים רבות בבית שלי ושמר על הקשר שלי עם היהדות. רק לפני מספר שנים מסרתי אותו לידי הרב הראשי הרב לאזאר ואולי בזכותו חזרתי בכלל בתשובה . עכשיו יש משהו הרבה יותר חזק המקשר אותי ליהדותי, התפילות והנחת התפילין", מספר יפימוב .

הרב לאזאר הנרגש קיבל את המחזור. מאז, תפילת 'כל נדרי' שאומר הרב בבית הכנסת שלו, נאמרת מתוך המחזור הזה לא לפני שהרב לאזאר מספר את סיפורו של המחזור בפני אלפי המתפללים בבית הכנסת המרכזי במוסקבה .

אבל עד למסירת המחזור, המשיך יפימוב לחיות את חייו בשקט. הוא המשיך לצייר בעיתוני ברית המועצות, עד שפרש לגמלאות. גם הפרסטרויקה שפרצה לאחר מכן לא השפיעה על מעמדו. חברות גדולות שהיו זקוקות לפרסומים ביקשו את עבודותיו והוא התפרנס בכבוד רב .

כשהחל לצאת הירחון היוקרתי היהודי 'לחיים', החליט בוריס לבוא בקשרים עם הקהילה היהודית. "יום אחד", מספר ר' ברוך גורין עורך העיתון 'לחיים' והמשמש גם כדובר 'איגוד הקהילות בחבר העמים' מצלצל הטלפון. צבטנו את עצמנו ולא האמנו כשמהעבר השני של הקו היה בוריס. הוא סיפר לנו שהוא ראה את העיתון והוא מאוד רוצה לתרום לעיתון הזה את הידע המקצועי שלו חינם אין כסף. לא ידענו אם היה זה או חלמנו חלום. בוריס האגדי ייעץ לנו בגרפיקה. לא היה מדובר על ציור. בוריס היה כבר אז ישיש בן 90, לא היה סיכוי שהוא יצליח לצייר ממש. אבל הייתה לו פינה בעיתון שבו הוא הכתיב לאחד מכתבי העיתון פרקי זיכרונות מחייו של יהודי שנולד עוד לפני המהפכה, חי כיהודי בעת המהפכה ובעצם חי עד היום הזה. הפינה הזאת הפכה למאוד פופולארית", מספר ברוך גורין

"הוא ביקש לפגוש את הרב לאזאר, הוא מסר לידו את המחזור המפורסם. הרב התרגש מאוד. הפגישה הייתה מאוד מעניינת. בוריס החל לצייר לעיתון שלנו, התחלנו לפקוד את ביתו והוא התחיל לחזור לשורשיו. הקשר הלך והתגבר. לפני שנה הוא נרשם במשרדי הקהילה היהודית, כחבר הקהילה .

בקהילה היהודית במוסקבה הנהיגו לפני מספר שנים שכשחבר הקהילה היהודית רוצה לחוג את יום הולדתו במסעדה המפוארת שבבניין המרכז היהודי, המרכז עושה לו הנחה כמספר שנותיו. במקרה שלו ההנחה צריכה להיות בשיעור של 106%. שש האחוזים נתנו לו כהנחה נוספת .

למסיבת יום ההולדת של היהודי הזקן ביותר בעולם שנערכה במרכז הקהילתי היהודי 'מרינה ראשה' הגיעו כל ידידיו, כיאות לגיבור תרבות, הגיעו למסיבתו כל ראשי קהילת האומנות והתרבות הרוסיים. "אנחנו משתמשים בשמו בהסכמתו ועצם הצטרפותו הרשמית עשתה רושם פרסום וקידוש ה' רב בעולם", אומר גורין .

ואילו בוריס העד לכל השיחה הזאת מניח את העיפרון מידו, מודע להיסטוריה שעשה אומר בבת צחוק, "עכשיו הגעתי לשלמות, חזרתי בתשובה, אני מתפלל בכל יום, ניזכר בילדותי. מה אני עוד צריך בחיים שלי? כבר לא נותר לי הרבה עד הסוף", הוא אומר וצוחק ומותיר אותנו המומים .

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 17867204

אתר השבת