movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

פרשת בא - חלק א

ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה (בא  י-א)

"לך אל פרעה" לא כתוב אלא "בא אל פרעה" כי מן הקב"ה אין הולכים, כי הוא נמצא בכל מקום, "מלא כל הארץ כבודו" לכן אמר כאן, "בא" כלומר: בא אתי, הנני אתך בכל אשר תלך....

הגביר החסיד ר’ מוטיל מקלשין ז"ל היה דובר צחות בלשון המדינה, והיו לו עסקים גדולים בוארשה. פעם אחת שלח אחריו הרב הקדוש ר’ יצחק מוורקי ז"ל. כשבא אליו ביקש ממנו הרבי, שילך לשר גדול אחד בהשתדלות לבטל את רצון הממשלה לגזור שריפה על השולחן ערוך "חושן משפט". בטענה שיש חוקי המדינה, והיהודים מחוייבים ללכת עם משפטיהם לערכאות ולהתדיין לפי חוקי הממשלה, הגזירה עדין לא יצאה לאור, אבל ידוע היה שעומדים להוציא גזירה זו. השיב ר’ מוטיל להרבי: אותו שר הוא כעסן גדול, והוא מאיים לירות ברובה את כל הבא אליו בהשתדלות איזו שתהיה.

אמר לו הרבי: הקב"ה אמר למשה "בא אל פרעה", ולא "לך אל פרעה", כי משה רבנו היה מתיירא מפרעה, ואמר לו ה’, שילך עמו יחד (באידיש: "קום צו פרעה’ן).

ואז הלך ר’ מוטיל בשמחה לאותו שר, והשר בראותו את ר’ מוטיל נבהל מפ ומילא את בקשתו. (אמרי חן).

ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו (בא  י-א)

ופרשו רבותינו: "בא" - גימטריה שלש, לרמז שנותרו לו רק עוד שלש מכות (ארבה, חשך, בכורות). ולכאורה תמוה מדוע הוצרך השם יתברך להכות את המצריים בעשר מכות, ולא נתן להם מתחלה את מכת בכורות, או מכה כואבת אחרת, ובזה היו יוצאים בני ישראל במהירות, זאת ועוד יש לתמוה איך עם חכם כהמצרים, שהיו בקיאים בחכמות, בכשופים ובחניטת המתים וכו’, הם נגררים לעבוד עבודה זרה לצאן או לפרעה מלכם, והיכן ההגיון בעבודה לאדם או לבהמה?

כתבו המפרשים שבאמת כולם הודו וידעו, שהשם יתברך ברא את העולם, אך לא האמינו שהשם יתברך בגדלו גם מנהיג את העולם, ומתערב בכל הנעשה בבריאה. וכתב הרמב"ם: שזו היתה טעות דור אנוש, שעבדו עבודה זרה. וכן היה במצרים, שפרעה הרשע השלה את עצמו שהוא "אלוה" ורק בידו יש את הרשות להחליט אם בני ישראל יצאו או לא, ולכן "כעס" כביכול על שהקדוש ברוך הוא "מתערב" בהחלטתו האוילית והכפרנית, ומשום כך העיז והחציף פניו כנגד ה’ ומשיחיו.

מטעם זה הצרך השם יתברך להראות לו מכות רעות ונאמנות (לשלחם) הכלולות מכל יסודות העולם. במכת דם הראה לו השם יתברך ששולט הוא על המים, ובצפרדעים הראה כחו, ששולט על חיות-המים, בכנים הראה לו שליטה על היצורים הקטנים ביותר, בשחין על העפר, בדבר ובערב על החיות ועל חייהם, ובמכת הארבה הראה לו שליטה על הרוח, ובחשך על הירח, השמש והכוכבים, ובבכורות על חיי האדם, וביותר הראה לו את כחו על ה"חן והחסד" שעל ידו התעשרו ישראל, ועשו את מצרים כמצולה שאין בה דגן.

המדרש מספר: שטבע האדם שאינו יודע איזו בהמה נולדה בכורה, ואיזו לא. ואלו הקדוש ברוך הוא, ישתבח שמו לעד, ידע בברור. ובמכת בכורות הרג גם את הבהמות הבכורות, ומשום כך נאמר במכות פעמים מספר: "למען תדע כי לה’ הארץ", ללמדך שהכל נעשה משמים, וכמבאר בגמרא, שהמלאך מוליך את הטפה להשם יתברך ושואל, מה יהא הולד הנוצר? חזק או חלש? יפה או מכער? חכם או טפש? ואין הדבר נעשה ללא יד שמכונת מלמעלה.

כל הקורה בעולם אינו אלא בהשגחה, ואין דבר בעולם הקורה במקריות או בטבעיות חס וחלילה, מקרה הוא מאותיות רק מה’, או ה’ רקם, והרמב"ם כותב, שמי שבאה עליו רעה, ואומר מקרה הוא, הרי זה אכזרי, משום שמביא עליו צרות גדולות יותר, ומפרשים הדברים בתורתינו הקודשה, בכך שאמר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: "אם תלכו עמי בקרי" (לשון "מקרה") אלך אתכם בחמת קרי" חס וחלילה. וצריכים להאמין שהכל מכון בהשגחה עליונה.

חכמי ישראל מעולם לא יחסו שום דבר למקרה, וכמבאר בגמרא ברכות (ה.) על רב הונא שהחמיצו לו חביות יין מרבות, ולא תלה זאת במקרה או החום וכיוצא בזה,  אלא פישפש במעשיו אל כל פנים הדבר מחיב אותנו להתרגל, שעל כל מקרה שקורה לנו, לא נתלה סרחוננו באחרים, כגון: בחברה שאינה טובה וכו’, אלא יתלה בעצמו, וירוץ לחכמי ישראל, ויבקשם שיאמרו לו את סבת הנגע, ויפשפש במעשיו, ועל ידי כך יתקים בו: "וסר עונך וחטאתך תכפר".

מספרים על הגנרל המפרסם "נלסון" שיצא למלחמה, והיה בתוך האניה, והנה לאחר שעות של הפלגה. ראו חיליו שספינות האויב מכתרות אותם מסביב, והודיעוהו על הסכנה הצפויה, והציעו לסגת אחור ולברח, וכידוע שהיה הגנרל הזה עור בעין אחת, לקח המשקפת ושם בעינו העורת, ועין שאינו רואה שום אויב, וצוה להמשיך בדרך שאליה יצאו... כך מתנהגים אותם אטומי הלב, שבמקום לפתח את העינים, ולראות את סבת הבעיה מחפשים להדביק זאת על פלוני או אלמוני וחסל.

כל דבר שבעולם נעשה בהשגחה פרטית, מכונת ומדקדקת בצורה מפלאה ביותר המעוררת השתאות הן בצומח, בדומם, בחי, במדבר, ובחי הבלתי מדבר, בזווג זווגים וברפואת חולים וכו’.

בקריאתינו בתורה, בנביאים ובכתובים אפשר למצא פעמים רבות הנהגת ה’ הנוגדת כל טבע והגיון, וכגון: מעשה מכירת יוסף, אין שום טבע והגיון שבחור צעיר שנמכר ונאסר בבית האסוירם יהפך להיות שליט על כל ארץ מצרים מחמת פתרון חלום. אם לא שהשם יתברך גזר, הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמד, ועוד מצינו אחרי מות שלמה המלך, עלה רחבעם בנו תחתיו, והנה באו אליו אנשים נכבדים ובקשוהו להוריד מהמסים שהטיל אביו, והוא בקשם זמן מה כדי לחשב ולהשיבם דבר, והלך ונועץ בזקנים, ואמרו לו שראוי להקל מעל העם פן ימרודו וכו’, ואלו הצעירים אמרו לו, שחיב הוא להראות את "גבורותו ולא להכנע" לדרישות כאלה. וכשהגיעו לשאל אותו על החלטתו ענה להם: "אבי יסר אתכם בשוטים, ואני איסר אתכם בעקרבים" ולבסוף הורידוהו ממלכותו. ואם נתבונן נתפלא איך יתכן שמלך ילך וישמע לצעירים ריקים ופרחחים בו בזמן שהזקנים "חברי הפרלמנט" המכירים את ה"מקצוע" מיעצים לו אחרת, הרי לפי ההגיון היה צריך לשמע לזקנים.

תשובה אנו מוצאים לאחר כמה פסוקים: "כי סבה היתה מאת ה’" דבר שנכתב על ידי השם יתברך יקום ויהיה גם אם הוא נוגד את הטבע, אמנם, צריך השתדלות, אך התוצאה היא בידו יתברך.

מספרים שבזמן הגאון רבי חיים מבריסק זכר צדיק לברכה, היתה גזרה שהקצינים מהצבא היו באים ולוקחים בתים של יהודים ומתנחלים שם, והיהודים היו נזרקים לרחוב בערום ובחסר כל, והנה היתה שמועה, שאחד הקצינים לטש את עיניו הארסיות לעבר ביתו של הגאון, נבהלו בני הבית ונפלו פניהם ולבם, ובראות זאת הגאון רבי חיים זכר צדיק לברכה, קרא לבני ביתו, ואמר להם: מפני מה קראו ליעקב ישראל, משום שנלחם עם מלאך אלקים ואנשים ונצח. ופרש רש"י אנשים אלו לבן ועשו, ולכאורה תמוה משום שעדין לא נפגש עם עשו? אלא, שנלחם עם שרו של עשו, וכל שנצחו את שרו של עשו, הרי שעשו של עולם הזה הוא בכיסינו, ומכאן שאין לדאג לגבי הדירה, רק עלינו לעשות רצון השם יתברך, ולהלחם בעשו דרך שרו למעלה, וממילא שוב לא תהיה לו תקומה בעולם הזה, עד כאן היו דבריו ובני הבית חזרו לעסקיהם כרגיל, ואכן עד שעלה רבי חיים לארץ, שום קצין לא העז להתקרב לביתו, ורק אחרי שנים שעזב את מקום מגוריו לקח את הדירה אותו קצין ערל.

האדם צריך לעשות השתדלות מצדו, ואסור שאדם יתרשל בטענה של "מאמין", כדברינו לעיל ההשתדלות טובה, אך לא יאמין ויבטח בהשתדלותו, אלא בהשם יתברך שהוא השולט על כלם.

מספרים על אחד "מאמין" שהיה בביתו, והתחילו גשמים עזים להציף את הכפר, שלחו משאיות לפנות את התושבים, והוא בשלו "מאמין" שיהיה בסדר...

עזבו אותו האנשים והלכו. לאחר כמה ימים עלו המים עד חלונו, ושלחו לו סירת הצלה, אך גם לזאת לא נאות, כשהוצף ביתו לגמרי, שלחו מסוק להצילו ולא נאות, ולאחר שבוע נפטר לבית עולמו. כשעלה למרום קבל על השם יתברך, כיצד בטח בו והוא גרם לו למות, והרי הבוטח בה’ חסד יסובבהו. ענה לו השם יתברך, שהסכנה היתה גדולה מאוד שלחו לו משאית - ולא רצה, מסוק - ולא רצה, אמר לו השם יתברך, שלא היתה בררה, אלא שירד הוא ויצילו, ומשום כך לקחהו אליו לעולם הבא...

כך היא האמת, פעמים רבות אדם "מאמין" במקום ששם צריך בהשתדלות ולהפך - משתדל במקום שצריך אמונה ובטחון, והחכם עיניו בראשו להאמין שהכל נעשה בהשגחה פרטית, וישתדל בצורה ממוצעת, וגם בזאת יאמין שהתוצאות בידי השם יתברך, ויהיה לבו סמוך ובטוח, שיהיה עזרו מעם ה’ עושה שמים וארץ.

יעזרנו השם יתברך להאמין ולבטח בו בכל נימי לבנו ונשמתינו, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם, אמן כן יהי רצון. (כתנת פסים)

ויאמר ה’ אל משה נטה ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים (בא  י-כא)

על הפסוק בתהילים (קה, כח) שאמר שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו אומר המדרש בשעה שהקב"ה רצה להביא את מכת חושך על ארץ מצרים נתייעץ עם המלאכים וכולם הסכימו למכה זו על מצרים, שנאמר שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, שכולם הסכימו פה אחד לזאת, ופרוש הדברים שהרי במכת חושך גילו בני ישראל את כל הכסף וזהב שהיו למצריים, ותבעו זאת מהם לאחר מכן בהשאלה, והמצרים נתנו להם בחפץ לב, כי אמרו אם היו רוצים לקחת זאת היו לוקחים בימי החושך ולא היינו מרגישים, לכן האמינו להם ונתנו להם ככל אשר בקשו, וכך יצאו ברכוש גדול מארץ מצרים, אמנם ריבוי כסף וזהב זה גרם להם לעשות את העגל, שנאמר וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל, וא"כ אם יבואו מלאכי השרת לקטרג בעוון זה על בני ישראל יאמר להם הקב"ה שאין להם כל טענה, כי הם הסכימו במכת חושך ולא המרו דבריו של הקב"ה. (וידבר יוסף)

ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך (בא  י-כא)

החושך הרגיל איננו בריאה בפני עצמה, אלא הצד השלילי של האור (העדר האור), ובמקום שאין אור ממילא שורר חושך. לפיכך אין כל ממש בחושך הזה ומעט מן האור דוחה הרבה ממנו. אבל החושך של מצרים היה בריאה מיוחדת שנבראה לאותה שעה והיה בה ממש - "וימש חושך" היה חושך סמיך שאפשר למשש אותו עד ששום אור לא היה בכוחו לגרשו...(ספורני)

ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה’ עד בואנו שמה (בא  י-כו)

אמרו חכמינו בגמרא כי אלמלי לא נתנה תורה היינו לומדים הרבה דברים מבהמות וחיות, כגון צניעות מהחתול, גזל מהנמלה, דרך ארץ מהתרנגול וכיוצא בזה.

הוא אשר אמר משה רבנו, כי מכיון "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה’ עד בואנו שמה" עלינו ללמוד בינתיים ממקננו  (ארץ חמדה).

בעל החדושי הרי"ם ז"ל היה אומר: כל העבודות והמצוות שאנו עושים בעולם הזה, אין אנו יודעי אם יש להן ערך וממשות, אם כשרות וטהורות הן כל צורכן ואם עשויות הן לשם שמים "עד בואנו שמה" עד אשר נבוא לעולם החשבון, רק אז יתברר לנו מה היה טיב העבודה שלנו בעולם הזה. (מעינה של תורה).

ראשון הוא לכם לחודשי השנה (בא  יב-ב)

את חודשיהם כך שניתן יהיה הראשון והאייר השני וכן הלאה. אלה שמשתמשים לפעמים בחדשיהם של הגווים, מוטב כי יכנו את החדשים בשמותיהם ולא לפי מניינם, כגון הראשון, השני, השלישי וכיוצא בזה, כי חישינן שמא יעבור בזה על "ראשון הוא לכם". ניסן הוא החודש הראשון ולא ינואר.. (מעינה של תורה בשם חתם סופר).

החודש הזה לכם ראש חדשים (בא  יב-ב)

הברון ר’ שמעון וולף רוטשילד – אחד מבני המשפחה שנודעה בעשרה – התפרסם בזכות מסירותו כל הקשור במצוות היהדות.

מספרים, כי בעת שרצה לקיים מצות כתיבת ספר תורה, לא סמך על סופר הסת"ם שבאשכנז (גרמניה) ארצו, שכן הללו לא היו בקיאים בכל חדרי התורה. מה עשה אפוא? הביא מרוסיה סופר סת"ם שנודע כירא שמים וכלמדן גדול, והאיש ישב בביתו של הברון תקופה ממושכת וכתב את ספר התורה בקדושה ובטהרה.

סוף סוף נשלמה מלאכת הקודש. ספר התורה היה מוכן, והסופר נכנס אצל  הברון כדי לקבל את השכר המגיע לו.

"האם כבקבלת סכום כל שהוא על החשבון?" שאלו הברון רוטשילד.

"כן", השיב הסופר. הוא שלף פנקס מכיסו והחל קורא בקול: "בחודש אפריל קבלתי כך וכך...בחודש מאי קבלתי כך וכך...בחודש"...

אך כאן קטע אותו קולו של הברון: "עד כדי כך"? הרעים הברון רוטשילד בקולו. "האם סופר סת"ם ירא שמים מונה על פי חדשי הגויים ולא על פי חדשי ישראל או פרשיות השבוע? הגם סופר סת"ם, העוסק כל הימים בכתיבת ספרי תורה, עובר על הנאמר ’ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך’"?

ובדברו נטל הברון רוטשילד את ארנקו ושלם לסופר את שכרו. "ובלכתך קח עמך את כל יריעות ספר התורה שכתבת"! ציוה עליו  (מעשיהם של צדיקים).

עלינו להתחזק באהבת הקב"ה ולעשות נחת רוח לבורא עולם שבראנו לכבודו והבדלנו מן הגויים ונתן לנו תורת אמת.

ראיתי לנכון לצטט כמה מימרות מספר מעשה אבות שמסמלות את אהבת הקב"ה לעם ישראל ומחזקות אותנו בתור עם סגולה.

בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם מסית את חברו מדרכי חיים לדרכי מיתה. והקב"ה מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי נועם.

ישראל קרויים בנים לה’ שנאמר "בני בכורי ישראל". וה’ קרוב לישראל שנאמר "קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" ואדם או אומה שתרצה שלוח יד בבני או בקרובי המלך – כיצד ימלט?

אמר ר’ יוחנן למה נמשלו ישראל לזית, מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה וכתישה כך ישראל חוזרים לאביהם שבשמים ע"י צרה ומצוקה. וכן כשם שעלי עץ הזית אינם נושרים לא בקיץ ולא בחורף כך ישראל אינם בטלים לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. ומה השמן אינו מתערב בשאר משקין כך ישראל אינם מתערבים באומות העולם.

עם ישראל משול לאש ואומות העולם למים. כאשר יש ביניהם מחיצה כמו תחתית של סיר הרי שהאש גוברת ומאדה את המים לגמרי, אך אם אין מחיצה ויש ח"ו התבוללות הרי שהמים מכבים את האש ח"ו.

אמר דוד המלך ע"ה – "ניפלה נא ביד ה’ כי רבי רחמיו וביד אדם אל אפולה" שאין לאדם רחמנות כמו רחמנותו של ה’ יתברך.

"עמו אנוכי בצרעה". שכמו שאבא שמכה את בנו משתתף בצער הבן כך גם השכינה סובלת בצער והיסורים של עם ישראל.

מסופר על ר’ תנחום, שפנה אליו פעם המלך ואמר לו בואו ונהיה כולנו עם אחד בלא שום הבדל. ענה ר’ תנחום בבקשה אנו מוכנים אך כיון שאנו כבר מהולים אין אנו יכולים להיות שוב ערלים, אך אתם יכולים למול עצמכם ונהיה לעם אחד בלא הבדל. ירד המלך לסוף כוונתו של ר’ תנחום ואמר לו – נצחתני, אך המנצח את המלך חייב מיתה. פקד וזרקו את ר’ תנחום לגוב אריות. הסתובבו האריות סביב ר’ תנחום ולא נגעו בו לרעה. וכל המלך והשרים עומדים ומשתאים לנוכח המחזה. באותו מעמד נכח יהודי מומר שחרה לו מאד על קידוש ה’ שנעשה, פנה למלך ואמר שלדעתו כנראה האריות שבעים ולכן לא נגעו בר’ תנחום. נענה המלך שאכן אפשרות סבירה היא וכדי לבדוק אם זה נכון ציוה לעלות את ר’ תנחום ולהשליך במקומו את המומר, ועוד בטרם הספיק המומר להגיע לקרקעית הבור כבר טרפו וחתכו האריות את גופו לגזרים. זהו שנאמר "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו". יה"ר שכן יכרתו כל אויבנו ושונאנו.

אמר ר’ חנינא: בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם.  מידת בשר ודם המלך יושב בפנים ושריו ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. אבל מידת הקב"ה אינו כן. עבדיו יושבין בפנים והוא משמרן מבחוץ. שנאמר: "ה’ שומרך, ה’ צלך על יד ימינך", דהיינו המזוזה הנמצאת בכניסתו מצד ימין.

שה תמים...מן הכבשי ומן העזים תקחו (בא יב-ה)

הגמרא (שבת עז) אומרת, שדרכן של העיזים השחורות והזריזות ללכת בראש העדר לפני הכבשים הצחורות המתנהלות לאיטן. ומדוע? "כברייתו של עולם", כמו שהחושך נברא לפני האור.

פירש הרב החיד"א זצ"ל בספרו "כסא דוד", שהעיזים השחורות והולכות בראש מסמלות את היצר הרע המתלווה לאדם משעת לידתו, והכבשים הלבנות, המשתרכות מאחור, מסמלות את היצר הטוב, המגיע רק בהיכנס האדם למצוות.

ואמר הרב יוסף חיים זצ"ל, בעל ה"בן איש חי", שלפיכך נצטווינו לקחת לקרבן הפסח מן הכבשים ומן העיזים, כי יש לו לאדם ללמוד הן מן היצר הטוב, המדריכו בדרך טובה, והן מן היצר הרע. כיצד? על כך המשיל משל בדרך המליצה:

פעם פגש היצר הטוב ביצר הרע. אמר לו היצר הרע: "עד מתי נילחם זה בזה, ועד מתי תתנגד לכל מעשי? והלוא כבר קרא לי שלמה המלך ’זקן’, ולך קרא ’ילד’ ועל הילד לשמוע לקול המבוגר!"

אמר לו היצר הטוב: "אדרבה, לך קרא שלמה המלך ’כסיל’ ולי קרא ’חכם’, ואין החכם נשמע לכסיל!"

אמר לו: ,אף על פי כן, בבקשה ממך, השלם איתי לשעה אחת".

אמר לו: "מה תרצה לעשות באותה שעה?"

אמר לו: "ברצוני להזמין אחד מאנשיך לבית מרזח".

אמר לו היצר הטוב: "את מי תרצה להזמין?"

אמר לו: "חסיד פלוני".

אמר לו: "ומי מונע בעדך? לך והזמן אותו!"

אמר לו היצר הרע: "חסיד גדול הוא ולא ישמע בקולי, אלא אם כן תצטרף להזמנה".

אמר לו היצר הטוב: "כן אעשה, אתן לו רשות ללכת לאותו מושב לצים".

בא היצר הרע לאותו חסיד ודיבר על ליבו ללכת לשם אך החסיד לא אבה לשמוע. עד שבא היצר הטוב ואמר לו: "תלך, ומה בכך, אולי יצא ממהלך זה דבר טוב. רק תשמור יראת ה’ בקרבך ולא תחטא".

הלך אותו חסיד לבית המרזח, הקשיב מעט לדברי הליצנות שהעלו שם, הלך לחדר הצדדי ששיחקו בו קלפים, התבונן כשעתיים בכל אורחות בית המרזח ושב לביתו, והיצר הרע הולך אחריו לראות כיצד השפיע עליו כל מה שראה.

וירא, והנה החסיד נכנס אל ביתו ונופל על מיטתו בקול בכיה וצעקה מרה.

נזעקה אליו רעייתו ואמרה: מה לך, אישי?"

אמר לה: "כלי זהב היה לי, והלילה מסרתי אותו לבדיקה, ואמרו לי שהזהב מעורב בסיגים וערכו אינו רב!"

אמרה לו: "מה זה תדבר? וכי מניין לך כלי זהב? וכי מתוך שיכרות תדבר?"

אמר לה: "איני שיכור, ויודע אני את אשר אדבר. לבי הוא כלי הזהב שלי, אשר בו אני עובד את בוראי כל ימיי, והלילה העמדתיו למבחן. כל ימי סבור הייתי, שלבי זך וטהור, זהב מזוקק, ואני עובד את הבורא בחשק ובשמחה. אך הלילה הזה ראיתי עד כמה רחוק אני משלמות העבודה. כאשר התבוננתי בקבוצת אנשים הישובים למשחק קלפים, רתוקים ומתוחים לאין שיעור, התביישתי בעצמי כיצד אני איני רתוק כך לגמרא הקדושה. כאשר ראיתי באיזו התלהבות שמחים וצוחקים שם, ואני לא הגעתי לשמחה זו בעסק התורה והמצוות או אז נוכחתי לדעת כמה רחוק אני משלימות עבודת ה’, והלב שחשבתי שהוא זהב טהור ומזוקק, התגלה לי כמעורב בסיגים ובפסולת!"

כשמוע היצר הרע דיבורים אלה מת ליבו בקרבו, והוא יצא מן הבית בקומה שחוחה ובראש מורד, כי לא עלתה מחשבתו בידו, ויהי להיפך.

למחרת בא היצר הרע לבית הכנסת לעשות את מלאכתו עם האנשים הנתונים ברשותו, להחטיאם בשיחה בטלה בתוך התפילה, בתפילה בלא כוונה, ובריב של כיבודים קטנוניים, וראה שהנה החסיד מתפלל בכוונה עילאית, בחשק ובהתלהבות כפל כפליים ממנהגו בכל יום. ויספוק היצר כפיים ויאמר: "אכן נתקיים בי מאמר חז"ל ’הגמל הלך לבקש לו קרניים, וגזזו לו את האוזניים’...

לעיתים אנו רואים אנשי עסקים העסוקים  במלאכתם והנה הקפה מונח לפניהם והם אינם נוגעים בו מהלהט של העבודה, ואף שהמשקה מתקרר הם אינם שמים ליבם לכך. ואנו, שיושבים ועוסקים בתורה הנה הקפה מונח לפנינו ואנו מיד לוגמים ממנו ולא "שוכחים" לשתות ממנו.

וכך צריכה להיות בחינתו של האדם את עצמו עד כמה הוא דבוק בהשי"ת. כאשר האדם מקיים מצווה והוא "חי" אותה, מתלהב ממנה, קיום המצוות אצלו היה נראה אחרת כפי שכתב "אור החיים" הקדוש, שאם היו בני האדם מרגישין במתיקות ועריבות התורה היו "משתגעים" ומתלהטים אחריה. צריך להרגיש מתיקות זו, בבחינת "טעמו וראו כי טוב ה’" ומי שירגיש במתיקות ממילא יתלהב ויתלהט באהבת תורה.

אדם שלומד תורה חייב להרגיש אחרת לאחר הלימוד, אם לימוד התורה לא השפיע עליו משהו היה חסר בעריבותה.

רואים אנו, שיש לו לאדם ללמוד אף מן היצר הרע ומפעלוליו לדעת לנצלם לעבודת ה’ כראוי. ועל כך נאמר: "מן הכבשים" אלו כוחות היצר הטוב, "ומן העיזים" אלו כוחות היצר הרע,"תקחו" לימודים ולקחים בעבודת הבורא יתברך. (אור דניאל)

בימיו של המגיד הגדול ממזריטש ז"ל גר בעל הבית אחד שהיה גם עשיר וגם למדן, והיה עוסק כל ימיו בתורה ועבודה, ואשתו היתה עוסקת בחנות שהיתה להם. רק לשתי שעות ביום הבעל היה נכנס לחנות, ושאר היום יושב בבית המדרש. והיה האיש מתנגד לחסידות, ולא ראה את פני המגיד.

פעם אחת הלך באשמורת הבוקר של ערב שבת קודש לבית המדרש, ומצא שם אברכים אחדים, שלא מבני העיר, שיושבים ולומדים. שאלם האיש: "מאין אתם, ומה מעשיכם?" השיבו לו שבאו אל הרבי. נמלך האיש בדעתו: "הנה אנשים ממרחק באים אל המגיד, ואני דר כאן ועדיין לא ראיתיו אף פעם אחת! את זמן הלימוד בתורה אמנם אין כדאי לבטל בשביל כך, אבל אבטל פעם אחת את הליכתי לחנות, ואלך להקביל פניו".

כשבא אל המגיד נתרגש מאוד מזיו השכינה והדרת הקדושה שחפפה על פניו, והתחיל מי אז לבטל גם את שיעוריו בתורה בשביל להסתופף בצלו של המגיד, ונתקשר אליו בכל המסירות כאחד החסידים המובהקים.

וגלגל ההצלחה נהפך עליו מאז ועסקיו ירדו מטה מטה עד שנתדלדל. לא יכול עוד האיש להתאפק, ופנה אל רבו, המגיד הגדול, בשאלה: "למה זה מאז נתקרבתי אל הקודש ירדתי ממצבי?"

השיבו המגיד:

הרי למדן אתה, ובוודאי ידוע לך מאמר חז"ל (בבא בתרא כה, ב): "הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין, וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום", אשאלך איפוא, מה יעשה האיש שרצונו להיות גם חכם וגם עשיר? הלא רב המרחק בין צפון לדרום?

שתק האיש, ולא ענה דבר.

אמר לו המגיד שוב:

אם האדם משים עצמו כאין ואפס הוא נעשה רוחני, ורוחני אינו תופס מקום, ויוכל איפוא להיות גם פה וגם שם.

ירדו הדברים לחדרי ליבו של האיש, ומאז והלאה נעשה שפל אברך ועניו, וההצלחה חזרה אליו כמקודם. (סיפורי צדיקים)

מעשה איך שדורות הראשונים היו מותרים על כל עושר וכבוד וכל תענוגי העולם הזה והיו מקבלים על עצמם צער, יסורים, עני, דוקא שיזכו לבן צדיק וכך היה המעשה. אחר גרוש אספניא התישבו היהודים בערי טורקיה, התפזרו מעט הנה ומעט הנה והתערבו עם הטורקים בכפרים שלהם וחיו חיים טובים. בכפר אחד היה ישמעאלי עשיר מאוד והיה בעל צאן ובקר ופרדסים ושדות אבל החיים שלו נמאסו עליו כי תמיד היה ריב בינו ובין אשתו ומשפחתו. פעם עלה בדעתו לברוח מכולם, שם היה יהודי בשם חיים קראקו, לא היה עשיר כל כך, אבל היה צדיק אמת שגם הגויים היו אוהבים אותו ומכבדים אותו. פעם נכנס הישמעאלי העשיר הזה אצלו ואמר לו סוד ביני ובינך אני צריך לברוח משפחתי בלתי ידיעתם, לכן תשמע לעצתי אני אמכור לך כל מה שיש לי במחיר נמוך כזה למשל כל דבר ששווה לירה אמכור לך בעשרה גרוש, מפני שאתה צדיק העושר הזה מגיע לך, עשו חשבון ביניהם במחירים נוחים כאלה שהיהודי היה צריך לתת לו שמונה מאות לירות טורקיות. הלך והתיעץ עם אשתו אמרה טוב הדבר שיסע העירה אצל הקרובים וילוה סכום שחסר לו וכך עשה. בחזרו טרם שיצא מהחומות החוצה, ראה בהלה גדולה וצעקות, ניגש אצלם לראות והנה אשה בוכה שהפחה לקח את שלשת ילדיה עבור חובות של בעלה שכבר מת, האיש הזה הוציא כל הכסף ופדה את שלשת הילדים בינתיים נהיה לילה, נכנס לבית כנסת אחד להתפלל מנחה וערבית. ובאותו הרגע נעשה רעש גדול בשמים על האיש הזה איך נתן כל כספו לפדות את הילדים היה צריך לקנות קודם כל מה שהיה בידו, ובמשך יומים שלוש, היה מוכר ופודה את הילדים, והיה נשאר גם העושר גם פדיון הילדים בידו. בא השטן וקיטרג עליו באומרו שלא כיון בדבר מצוה אלא עשה משום רחמנות לילדים, ואמר להקדוש ברוך הוא תן לי רשות אני ארד ואנסה אותו אם זה לשם שמים אם לאו? בא אליהו הנביא זכרונו לברכה ואמר הניסיון הזה שייך לי אני אנסה אותו וכן עשה, נכנס לבית הכנסת בדמות עשיר ישב על ידו שאל ממנו מאין בא, ולאן הולך, בין דיבור לדיבור עד שסחב מפיו שפדה את הילדים, אמר לו היית צריך לקנות את כל הסחורה שהבטחת לגוי עד מחר, אחרי כן לקיים מצוה זו. עכשיו שנשארת בלי פרוטה איך תתראה עם אשתך ומה תאמר לה? התחיל לבלבל מוחו עד שאמר לו אתן לך כל הסכום שנתת ונשתתף במצוה זו, אמר לו לך מכאן מה שנעשה נעשה, אמר לו תקח כפליים מהכסף ותן לי חצי מהמצוה, אמר לו בבקשה עזוב אותי, העשיר ונתן לו שלוש פעמים מהסכום שימכור לו רבע מהמצוה ולא רצה. כיוון שראה אליהו הנביא ז"ל שזה עומד על דעתו גילה את עצמו ואמר לו אי אליהו, וכיון שעמדת בניסיון אני מבטיח לך שני דברים, או לשנה הבאה תחבוק בן  ויקרא שמו אליהו ויהיה תלמיד חכם צדיק בדורו, או תהיה עשיר כזה ששרים גדולים בכל המדינות יצטרכו לכספך. אמר לו אני אלך להתייעץ עם אשתי, ומחר אתן לך תשובה, וכך היה אמרה לו אשתו לא ראיתי בתכריכים שיש כיסים שקוברים את המת עם כסף בכיסים, כולם נקברים בלי כיסים, טוב לנו בן צדיק בעולם הזה ובעולם הבא מכל אושר וכבוד של עולם הזה, ובבוקר כשקם ללכת לבית הכנסת להתפלל והנה פגש את אליהו הנביא ז"ל אמר לו, אשתי מרוצה בילד צדיק יותר מעושר, אמר לו זה וזה יתקיים בידך. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שהניסיון של האשה היה יותר גדול ממנו.(אהבת חיים)

ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש...(בא יב-ט)

מצות לא תעשה שלא לאכול הפסח נא ומבושל שלא להותיר מבשר הפסח

לגביר אדיר אחד היה בת יחידה, כלילת מעלות אשר ביקש להשיאה לעלם כליל השלמות, חכם ונבון, ירא שמים ובעל מידות טובות, מתמיד ובעל נימוסין. את כל ההצעות שהוצעו לו פסל, בכל מעמד מצא פגם. חקר ודרש לא נח ולא שקט, עד שמצא את שחיפש.

בכפר אחד בביתו של עני ואביון גדל עלם כליל מעלות, ברוך כשרונות ובעל מידות - כל אשר שאלה נפשו! פנה הגביר אל אביו של הבחור ואמר לו:  "תן לי את בנך לי ונחוג מיד את כלולותיו!"  השתאה העני ואמר: "מה המהירות, ומה החפזון, קצוב נא זמן ואכין את צרכי החתונה כיאות!".
צחק העשיר ואמר: "ואם אקבע מועד לעוד שנה כלום תוכל להכין את צרכי החתונה, כלום תוכל לחסוך בה דינר זהב אחד לפחות? הנה, אקרא למשרתי, אקרא לחיטים, לאופים ולמבשלים, לנגנים ולשאר העוסקים במלאכה ובתוך כמה שעות יהיה הכל מוכן.  העשיר אמר כך מחשש שמא יקדימנו אחר ויקח את בן העני המבוקש לחתן. לכן ביקש למהר כדי לזכות בחתן המושלם.
ואכן, כך עשה: חיש מהרה הובאו הבדים, ונתפרו הבגדים, הבהילו את האופים והללו טרחו, לשו, ואפו, ובעל השמחה העשיר עומד עליהם לזרזם, אך מכיון שהוצרכו לעשות הכל במהירות, לא הספיק הבצק לתפוח והחלות יצאו נוקשות ורדודות.
בתוך כך הוכנו שאר צרכי החתונה והחתן החליף את בגדיו הבלויים בבגדים חדשים והדורים שהוכנו לכבודו, והנה בעת שהחליף החתן את הבגדים הבחין כי העשיר אבי הכלה לוקח את בגדיו הבלויים ואורז אותם בקפידה. החתן החכם הבין את פשר מעשי העשיר, ולכן מיהר לקחת אחת מחלות החתונה, חלה נוקשה ורדודה והכניס אותה אל בין בגדיו הקרועים שהיו כבר ארוזים.
החתונה נחוגה ברוב פאר והדר, העשיר הביא את החתן אל ביתו ונתן לו כל מחסורו.  לימים, הקל החתן בכבוד חותנו. ביקש העשיר לרמוז לו מאין בא, ומי הרימו מאשפתות.  מה עשה, ציוה להביא צרור בגדים המונחים בפינת הארון, העשיר החל לפתוח את הצרור לעיני חתנו, והוציא מתוכו בגדים בלויים וקרועים שלבש החתן בערב חתונת. והנה לפתע נשרה חלה יבשה נוקשה ורדודה.
"מה זאת?" תמה העשיר.
"אני הנחתיה שם", ענה החתן.  "בערב החתונה הבנתי מדוע ציווית לארוז את הבגדים, שכן בקשת לרמוז לי מי אני, ואני הכנסתי את החלה כדי לרמוז לך מי מיהר כל כך, מי דחק לערוך את הנישואין בחפזון, עד שלא היה לו פנאי לחכות ולהמתין שיתפחו החלות כראוי, כי בקש לזכות באוצר - בחתן המושלם..."

סיפור זה אינו אלא משל, והנמשל הוא: אכילת קורבן פסח מורה על מעלתנו וכבודנו כבני מלכים. מסיבים אנו דרך חרות, אוכלים אותו צלי ולא נא ואסור להשאיר ממנו לבוקר כדרך העניים. לא שוברים בו עצם, ואוכלים אותו על השובע - הכל כדרך בני מלכים. וכדי שלא תזוח דעתנו ולא ירום לבבנו, הורה הקדוש ברוך הוא לאכול עם הקרבן מרור, זכר לעוני במצרים ולשעבוד המר. כמוהו, כצרור בגדי הדלות של אותו חתן שעלה לגדולה. אבל, לבל תפול רוחנו בקרבנו, הורה לאכול עמו את המצה, המרמזת, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים וגאלם. מזכירה היא כאותה חלה שנצררה עם הבגדים שהקדוש ברוך הוא מיהר לקחת אותנו לו לעם, כמו שאמרו חז"ל:  "ואכלתם אותו בחפזון - זה חפזון של שכינה לקים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו"!

אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים (בא יב,יד-טו)

מצות השבתת חמץ

ר’ רפאל דבז’נסקי אשר חי באחת העירות בסביבת פרנצ’ב שבפולין - בעליו של בית שכר היה. אדם ישר והגון, עובד אלוקים באמונה. שמע יושרו והגינותו התפרסם בכל האזור כולו, והכל העריכוהו מאוד, גויים כיהודים. כולם ידעו שר’ רפאל לא יקח מהם ממון מבלי לתת תמורה מלאה.

לא יפלא, אפוא, כי היהודי רפאל מצא את פרנסתו בשפע. הוא ואשתו יכלו לחיות חיים שלוים ומאושרים, אך לא כך היה, דאגה את כרסמה בלבם, שכן ילדים לא היו להם, ועל כך צערם היה גדול מנשוא.
שנים רבות חלפו עליו בכפרו ולא נשתנה סדר עולמו, עד שהופיע בכפר כומר שונא ישראל מובהק, שהשנאה ליהודים פעפעה עמוק בלבו ולא יכול היה לשאת כי היהודי רפאל מצליח בעסקיו, ולכן החל הכומר מתאנה ומציק לרבי רפאל.  תחילה סובב בין הכפרים ודרש מהם להחרים את בית השכר ולא להכנס אל רבי רפאל, כך קיווה שיצליח לשבור את מטה לחמו, אך הכפריים שהטיפה המרה משכה אותם כבחבלי קסמים, לא שעו לדבריו ולא שתו ליבם אל דרישותיו, והמשיכו כהרגלם להידפק על דלת בית המרזח לשתות לשכרה, ורבי רפאל המשיך להתפרנס ברווחה.
כשראה הכומר כי הטפותיו אינן מועילות, החליט לנסות מזלו אצל פריץ הכפר. הוא ביקש מהפריץ שיטול חזרה את רשיון החכירה של רבי רפאל. אך גם כאן לא האירה לו ההצלחה פנים. רבי רפאל זכה לחיבתו של הפריץ והוא סרב לשמוע בקולו של הכומר. כך נמשכו הימים והכומר חורש תחבולות ומחשבות כיצד להציק ולהרע ליהודי זה. אולם כל מזימותיו נתקלו בקשיים מרובים והדבר לא צלח בידו.

חג הפסח קרב ובא, והכומר הגה מחשבת זדון חדשה.  יודע הוא כי רבי רפאל מוכר את חמצו מדי שנה בשנה לנכרי, אחד הכפריים, והנה החליט לעשות מעשה. הוא הלך לאותו כפרי והבטיח לו סכום כסף גדול ובלבד שלא יקנה את החמץ של רבי רפאל.
בתחילה סרב הגוי להישמע לכומר, "זה שנים אחדות קונה אני את חמצו של היהודי ומקבל תמורת זאת סכום הגון" כך סיפר "ולבד מזאת מעניק לי היהודי יין לפני החג ודאי שאינני רוצה להפסיד כל זאת!" טען בלהט.  "אני אתן לך סכום כפול מזה שהיה נותן לך היהודי", הבטיח הכומר ברוחב לב. "ונוסף לכך מבטיח אני לך כי ימחלו עוונותיך - הן אלה שכבר נעשו והן אלה שעתיד אתה לעשות".  הכפרי עמד תוהה ומהסס את מול הכומר ולא ידע להשיבו דבר, אך לאחר הבטחת הכומר להוסיף לו כמה בקבוקי משקה - התרכך מעט, ולאחר איומי הכומר בקללות, לא נשאר הכפרי אדיש והנהן לאות הסכמה.  הכומר לא הניח לו ולא עזב את הבית, עד אשר נשבע לו הכפרי כי רגליו לא תדרוכנה על מפתן בית השכר עד לאחר הפסח.
לאחר צאת הכומר מבית הכפרי עוד ניקר חשש בלבו שמא מישהו אחר מהגויים האחרים יקנה את חמצו של היהודי ואז תהא כל טרחתו לשווא, לכן, הזהיר את כל הכפריים לבל יהיה איש מהם לקנות את חמצו של היהודי, וכך היה בטוח שהצליח במשימתו.
ערב פסח מתקרב, רבי רפאל מחכה לבואו של הגוי, רוצה הוא לשוב לביתו ולהתכונן לחג המצות, אך הגוי שדרכו הייתה להופיע בשעת בוקר מוקדמת לא הופיע הפעם.  ודאי יגיע מאוחר יותר חשב רבי רפאל, והמשיך להמתין לו בבית השכר.
השעות נקפו והגוי לא הגיע לקנות את החמץ כהרגלו. או אז הבין רבי רפאל כי ידו של הכומר העריץ בדבר, וכי הפעם הצליחה מזימתו. לכן יצא חיש מחנותו ופנה לאיכר אחר שיקנה את חמצו, אך זה סרב לקנות את החמץ. פנה רבי רפאל לאיכרים נוספים וכולם סרבו לערוך עיסקה עם היהודי. בדמיונם כבר ראו כיצד נכנסים הם לבית השכר המופקר ושותים כתאות נפשם מבלי לשלם...

מכיוון שהגיעה שעת "איסור חמץ" חזר רבי רפאל אל חנותו פתחה לרווחה וקרא בפולנית:  "לכל מאן דבעי הנני מפקיר את כל החמץ שברשותי וכל הרוצה יכול לבוא ולקחת."  כשסיים את הכרזתו, ארז את תרמילו ויצא לכיוון ביתו.
במשך כל ימי החג היה שרוי רבי רפאל בשמחה מרובה, שכן בטוח כי מן השמים מנסים אותו וכדי לא לצער את אשתו הצדקנית על אבדן פרנסתו, לא סיפר לה מכל אשר ארע.
לאחר הפסח רתם רבי רפאל את עגלתו ונסע עם אשתו לכוון הכפר.  בדרך ראה רבי רפאל את אחד הכפריים, שבא מול, הוא עצר את עגלתו וברוח טובה פנה אל הכפרי ושאלו: "כיצד עבר עליכם חג הפסח, האם שתיתם לרוויה השנה? האם הרוויתם את צימאונכם בשנה זו שלא כבשנים קודמות?"
הביט הכפרי ברבי רפאל כלא מבין וענה לו: הכיצד רצית שנשתה, והרי שני כלבים שחורים מטילי אימה שמרו על פתח חנותך ולא אפשרו את הכניסה אליה.  נדהם רבי רפאל לשמוע את תשובת הגוי ובמהירות נסע לכוון חנותו, ואכן ראה שני כלבים שחורים עומדים בפתח, אך כלבים אלו - בראותם את רבי רפאל נגשו אליו, רחרחו בו ומיד עזבו את המקום במהירות ונעלמו.
הבין רבי רפאל שמן השמים סייעו לו ולחמו את מלחמתו, למרות זאת אמר לנפשו: בביתי לא ילין חמץ שעבר עליו הפסח, ותוך כדי מחשבה נגש אל ברזי חביות היין שרך, פתחן לרוחה והיין שרף החל להישפך החוצה מתוכן.  כשראתה אשתו את מעשהו נבהלה ואמרה: "כל פרנסתנו היא ביין זה וכיצד מאבד אתה פרנסתך במו ידיך?!"
שמע רבי רפאל את דברי אשתו והחליט לשאול שאלת חכם, כששמע הרב את סיפור המעשה פסק לו כי היין שרך מותר בהנאה.  שמחה אשתו לשמע פסיקת הרב, אך רבי רפאל עדין לא נרגע, הוא החל לעשות חשבון נפש, אמת ונכון הוא שחביות יין שרף אלה הן מקור פרנסתו. - אם יאבדו החביות תאבד גם פרנסתו, משום כך מצא הרב התר דחוק להשתמש ביין שרף זה, ואמנם יכול הוא לסמוך עליו - והמשיך להפוך במחשבותיו - רבונו של עולם, כיצד אני רפאל דבז’נסקי, יכול להסתמך על התר זה בגלל בצע כסף? ובחשבו כך גמלה בלבו החלטה:  כשהגיע לחנות פתח שנית את הברזים והיין שרף ניגר ונשפך ארצה. החביות התרוקנו עד טיפת היי"ש האחרונה...
לשמע מעשהו פרצה אשתו בבכי מר, היא נגשה לבית הרב וביכתה את מר גורלה. "בנים אין לי, ועתה אבד כל רכושנו ואני אנא אני באה?!"
"אל תבכי" ניחמה הרב, "שובי לביתך והסירי דאגה מלבך ובזכות המצוה שקימתם יולד לך בן שיאיר בצדקתו את עיני העולם..."  ואכן לתקופת השנה נולד להם בן, הלא הוא הצדיק רבי אברהם מטשכנוב (אביו של האדמו"ר רבי זאב מסטריקוב זצ"ל), עליו אמר הרבי מקוצק זצ"ל: "מי יכול להדמות לאיש קדוש כזה שכל אבריו הם תורה וקדושה".

שלא ימצא חמץ ברשותנו בפסח

ערב פסח לאחר חצות היום, ברחובות העירה ברדיטשוב ניכרת התכונה האחרונה לקראת החג הממשמש ובא, בתי ישראל נקיים, רחוצים וממורקים, שלות החג הקרב כבר החלה לרדת על בתי היהודים.
הרב הקדוש, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל, יוצא לשוק, קורא לגוי אחד ומבקש ממנו:  "הא לך מטבע והבא לי מעט טבק תוצרת חוץ!" אותו טבק נאסר בסחורה על ידי המלכות.  נטל הגוי את המטבע וכעבור זמן מה הביא לצדיק את הסחורה האסורה, את הטבק, כשהוא ארוז ומוצנע היטב לבל יתגלה. כי ידע הגוי שהעובר על החוק וסוחר בסחורה זו צפוי לקנס כבד מאוד.  הודה לו הרבי ופנה אל משמשו ואמר לו: "הא לך מטבע ולך הבא לי לחם מאחד היהודים, שלם לו ביד רחבה עבור ככר לחם.  הביט המשמש בפני הצדיק ולא הבין: מנין ישיג עתה לחם?! כלום נשאר חמץ בבית יהודי?  אך את הרבי אין שואלים שאלות והמשמש החל לסובב בבתים לבקש לחם, אך כמובן, באף בית יהודי לא מצא את מבוקשו.
בידיים ריקות שב אל רבו ואמר לו: "רבי, הן ערב פסח היום והחמץ - בל יראה ובלא ימצא, לא מצאתי לחם בשום בית יהודי!"
נשא רבי לוי יצחק את עיניו למרומים, ואמר בהתרגשות: "ראה, רבונו של עולם, מי כעמך ישראל! הקיסר אסר על המסחר בטבק זה והציב אלפי שוטרים ופקחים והעניש בקנסות ובענשי מס, ולמרות זאת מבריחים בני המדינה כמויות אדירות מהסחורה האסורה. ואילו אתה כתבת בתורתך: "ולא יראה לך חמץ" ולא הצבת שום שוטר ופקח - ואין להשיג בבתי ישראל אפילו משהו חמץ!
היש עם כעמך ישראל?!"...

ושמרתם את המצות ושמרתם את היום הזה לדורותיכם (בא יב-יז)

 כשם שעליכם לשמור את עיסת המצות שלא תחמיץ, כך עליכם לשמור את היום הזה לדורותיכם שלא "יחמיץ" ברבות הדורות, ולא יתהפך חלילה "לחג ניצחון הצבא הישראלי על הצבא המצרי", ועליכם לשמור ולזכור תמיד, "כי בעצם היו הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים" ולא צבאותיכם הוציאו אתכם. (אזנים לתורה).

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 17573367

אתר השבת