- פרטים
-
קטגוריה: פרשת האזינו
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:46
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 493
פרשת האזינו
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (האזינו לב-א)
אמרו חז"ל במדרש דברים רבה (י, ב) על הכתוב: "ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג, יד) כך ברא הקדוש ברוך הוא, שיהא הים ים ושתהא היבשה יבשה. בא משה רבנו ושינה סידרי בראשית, שנאמר: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים וגו’" (שמות, בשלח יד, כט) דבר אחר: כך ברא הקדוש ברוך הוא שמים וארץ, שיהיו מקלסים אותו, מנין? שנאמר: "השמים מספרים כבוד אל" (תהילים יט, ב) כיון שבא משה, שיתק אותם, מנין? שנאמר: "האזינו השמים ואדרבה ותשמע הארץ אמרי פי".
מדרש זה מביא את הכתוב בקהלת שכל מה שעשה האלהים יהיה לעולם, אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו, ואחר כך מביא דוגמאות שצדיקים שינו את הטבע באופן זמני, כדי שאנשים יראו. האם אין סתירה בין תחילת הפסוק שכביכול אין חדש תחת השמש, שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו, למה שכתוב בהמשך שהצדיקים משנים את הטבע?
מצינו בבראשית רבה (ה, ה) אמר רבי ירמיה בן אלעזר: התנה הקדוש ברוך הוא עם כל מה שניקבע בששת ימי בראשית, דכתיב: "אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי" (ישעיה מה, יב) צויתי את הים, שיהיה נקרע לפני ישראל. צויתי את השמים ואת הארץ, שישתקו לפני משה, שנאמר: "האזינו השמים ואדרבה ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים האזינו לב א). צויתי את השמש ואת הירח, שיעמדו פני יהושע, שנאמר: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (יהושע י, יב). צויתי את העורבים, שיכלכלו את אליהו, שנאמר: "והעורבים מביאים לו לחם ובשר" (מלכים-א יז, ו) צויתי את האור, שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה. צויתי את האריות, שלא יזיקו את דניאל. צויתי את השמים, שיפתחו לקול יחזקאל, שנאמר: "נפתחו השמים" (יחזקאל א א) צויתי את הדג, שיקיא את יונה, שנאמר: "ויאמר ה’ לדג ויקא את יונה אל היבשה" (יונה ב יא), ע’’כ.
אומר על זה הפירוש "יפה תואר": לכן אמרו, כי מראשית הבריאה היה הכוח הזה צפון בקרבם, אשר בבוא העת להיעשות הנס יחליפו את טבעם. ולמשל אנחנו יודעים כי הברזל הוא כבד ונופל על הארץ, אך אם יבוא אחד ויציב נגדו מגנט, הרי הוא ימשכנו שלא יפול. דבר זה אינו נחשב התחדשות בברזל, אלא כך הוא טבעו מזמן בריאתו להמשך אל המגנט, אלא שהטבע הזה הוא צפון מאתנו. כך הצפין הקדוש ברוך הוא בכל דבר בטבע, שהצדיק הפועל עליהם ישנה בהם את הטבע הנגלית לנו בהם, ואין זה שינוי הטבע בעצם הנברא, רק זה הוא טבע הצפון בקרבו מאז בריאתו, ע"כ.
לפי מדרש זה וביאורו, אין סתירה בין האמור בקהלת: "כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" ובין מה שהצדיקים משנים את הטבע, כי כך הוטבע במעשי בראשית שלצדיק יהיה כוח לשנותם, וכפי שאומר הספרי (האזינו פיסקא שו) היה רבי יהודה בן חנניה אומר בשעה שאמר משה "האזינו השמים", היו השמים ושמי השמים דוממים. ובשעה שאמר: "ותשמע הארץ אמרי פי", היתה הארץ וכל אשר עליה דוממים. ואם תמה אתה על הדבר, צא וראה מה נאמר ביהושע: "ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, וידום השמש וירח עמד...ולא היה כיום ההוא" (יהושע י’ יב-יד). נמצינו למדים, שהצדיקים שולטים בכל העולם כולו, ע"כ.
ננסה להבין, כיצד שואב הצדיק את הכוחות לעשות ניסים ולשנות דברים שבטבע? מצינו בכמה מקומות בגמרא (ברכות נח ע"א ועוד) בזמן שצדיק מקפיד על רשע נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ע"כ. ומסביר ה"אור החיים" על הכתוב: "ומת כל בכור בארץ מצרים" (שמות בא יא, ה) לא נאמר שה’ הרג כל בכור, אלא מת מעצמו. כיצד? יסוד ראשון, כל דבר בעולם יש בו חלק טוב שמעמידו, שאם לא כן אין לו זכות קיום. יסוד שני, כל מקור ישאף למינו ושואב אותו, במעשה אבן השואבת (=מגנט), לברזל.
והנה גם אדם רשע יש בו קצת כוח רוחני, שאם לא כן אין לו חיות כלל. לפיכך, ברגע שאדם צדיק, אשר יש בו כוחות קדושה רוחניים גדולים, מסתכל על אדם רשע, אזי הכוחות הקדושה הרוחניים של הצדיק שהם רבים, שאובים את מעט כוחות הקדושה הרוחניים של הרשע (שבגלל זה הוא רשע) ומותירים אותו ללא חיות רוחנית, ואז הוא נעשה ממילא גל של עצמות. וכן הוא לגבי בכורי מצרים, מכיון שאומר הכתוב קודם לכן: "כה אמר ה’ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (שם, ד), כי באמצעות שה’ עובר בתוך מצרים, בזה ימות מעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים ועושים אותם גל של עצמות, כי באמצעות כן יוצא מהם החיוניות, ע"כ. (ראה "אסופת מערכות" להרה"י זצ"ל חלק א מאמר א).
בכל דבר בטבע יש כוח רוחני, ואפילו לדבר דומם ישנו כוח רוחני, על ידי שהוא מבצע רצונו של הקדוש ברוך הוא שהצפין בו בזמן בריאתו. כן, אם תנסה לשנות זאת, "יצעק" אותו נברא דומם שאתה משנה את יעודו. כמו שמובא במסכת חולין (ז ע"א) על רבי פנחס בן יאיר שהלך לפדיון שבויים, הגיע לנהר גינאי ולא היה יכול לעבור בו, ציוה עליו: חלוק מימיך ואעבור בך. אמר לו הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך (פדיון שבויים) ואני הולך לעשות רצון קוני (רש"י: כל הנחלים הולכים אל הים בגזרת הקב’’ה, אתה בפדיון השבויים, ספק עושה שמא לא יתנו לך בפדיון, ואני הנהר בודאי עושה. אמר רבי פנחס בן יאיר לנהר: אם אין אתה חולק את מימך, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. שמע זאת נהר גינאי וחצה מימיו, ע"כ. כלומר, בכל דבר בטבע ישנו כוח רוחני שהוא כוח הפועלה הטבעי של כל דבר שהטביע בו הקדוש ברוך הוא, על ברזל נטבע שיהיה כבד וירד למטה, על האש שתשרוף ועל מים שילכו ממקום גבוה למקום נמוך.
צדיק המגיע לדרגה רוחנית גבוהה ואוגר בתוכו כוחות רוחניים כבירים, כשהוא מסתכל או מצוה על דבר מסויים, הוא שואב את הכוחות הרוחניים מהצד השני אשר נמצאים במידה פחותה מאשר אצלו, וככל שאדם יותר צדיק ויותר מזוכך, אזי יש לו יותר כוחות משיכה, ולכן ברגע שאותו צדיק מצוה על הדומם לשנות טבעו, אזי הוא שואב את כוחו הרוחני של הדומם שהוא ציווי של הקדוש ברוך הוא כיצד אותו דומם יפעל בעולם ועל ידי כך, אותו דומם נהיה נטול כוח רוחני, ונעקר ציוויו המקורי למטרתו, ואזי הצדיק יכול להפוך את מטרת הדומם למטרתו. וכפי שמסופר בגמרא (תענית כה ע"א) על בתו של רבי חנינא בן דוסא שהיתה עצובה בערב שבת מפני שבהדלקת הנר החליפה כלי של שמן בכלי של חומץ והרי החומץ אינו מדליק אש. אמר לה רבי חנינא בן דוסא: בתי! מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. והיה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה. ע"כ.
הקדוש ברוך הוא בעצם בריאת העולם הטביע בטבע, וכן עשה עמם תנאי, שהצדיק יכול לשנותם. זה לא נקרא שינוי, מפני שכך נברא העולם. הצדיק משנה על ידי כוחו הרוחני, ששואב את הרוחניות שבטבע שהוא ציווי ה’, ועל ידי כך הוא משנה את מטרת הדומם או הצומח או החי, לצרכיו. והם הם הניסים שנעשו על ידי הצדיקים (מידרש אור חדש).
האזינו השמים ואדרבה ותשמע הארץ אמרי פי (אזינו לב-א)
האזינו השמים ואדברה וג’ לפי שנאמר לעיל (לא, כח) ואעידה בם את השמים ואת הארץ, שאמנה את השמים והארץ כעדים שהתריתי בהם, פנה משה עכשיו אל השמים והארץ שיאזינו וישמעו ההתראה. שכך הוא הדין שאין עונשים לאדם אלא אם כן מתרים בו קודם בפני עדים אל תעשה כך וכך, שאם תעשה כן תענש. אבל אם התרוהו שלא בפני עדים אין זו התראה. ולכן אמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, האזינו השמים ואדברה תהיו עדים במה שאני מדבר ומתרה בישראל ותעידו שכך אמרתי להם היו עדים. ותשמע הארץ אמרי פי מה שאני אומר להם. ולמה העיד בהם שמים וארץ.
הטעם האחד שכך אמר משה אני בשר ודם. למחר אני מת, אם יבואו ישראל ויאמרו למה אנו נענשים הרי לא קבלנו עלינו את הברית, מי יבוא להכחיש דבריהם. לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם.
והטעם השני שאם יזכו ויקיימו התורה אותם העדים עצמם ישפיעו עליהם רוב טובה, שהגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחלה, כמו שנתבאר בפרשת עקב ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואח"כ ואבדך מהרה מעל הארץ הטובה, וזה ע"י האומות.
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (האזינו לב-א)
משה רבינו ע"ה נקט לשון האזנה על השמים ולשון שמיעה על הארץ ואילו ישעיה אמר להיפך "שמעו שמים והאזיני ארץ". לפי שלשון האזנה נופל על הקרוב ולשון שמיעה על הרחוק, והיות ואמונתו של משה רבינו בשמים לכן אמר האזינו לשמים כמדבר לאדם הקרוב אליו, וכלפי הארץ אמר שתשמע כדבר העומד מרחוק, ואילו ישעיה שהארץ היתה קרובה אליו יותר אמר האזיני ארץ (מדרש תנחומא ב’).
אולם יש להבין מה שייכות יש לשמים וארץ לתוכחה שמוכיחים את האנשים בענין חטאים ועוונות?
והענין יבואר על פי המסופר בתלמוד: אמר לו אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין, כיצד? - גוף אומר: נשמה חטאה, כי מיום שפירשה הנשמה ממני, הריני מוטל כאבן דומם. נשמה אומרת: הגוף חטא, כי מיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור. אמר לו אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס נאה והיו בו תאנים נאות, והושיב בפרדס שני שומרים אחד חיגר ואחד סומא. אמר החיגר לסומא: תאנים נאות אני רואה בפרדס, הרכיבני על שכמך ונביאם לאוכלם. רכב חיגר על הסומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס, אמר להם: היכן התאנים הנאות? אמר לו הסומא: וכי יש לי עינים לראות? והחיגר אמר לו: וכי יש לי רגלים ללכת? מה עשה? הרכיב את החיגר על גבי הסומא ודן את שניהם יחד...
והנמשל אומר רבי לאנטונינוס, הקדוש ברוך הוא מביא את הנשמה וזורקה בתוך הגוף ודן את שניהם יחד, שנאמר: "יקרא אל השמים מעל" זו הנשמה, "ואל הארץ לדין עמו" זה הגוף (סנהדרין צא:). נמצא ש"שמים" הם כינוי לנשמה ו"ארץ" הוא כינוי לגוף, לכן שייכם הכתוב לענין תוכחה של עוונות וחטאים. (עוד יוסף חי, לבוש יוסף)
המטרה של עבודת השם היא עבודה אמיתית שנאמר "קרוב השם לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת".
ולא עבודה לשם שכר ועונש שעבודה הזאת נקראת יראת העונש אנו צריכים לעבוד את הקב"ה ביראה והאהבה, והיראה תהיה יראת החטא כלומר שהחשש שלנו לחטא הוא לא מבחינת שכר ועונש, שאם החטא קרה במזיד אז זה "גרוע" ואם הוא קרה בשוגג אז לא נאמר לעצמנו "לא נורא השם יסלח", אלא שהיראה תהיה יראת החטא שנאמר "חטאים תרדוף רעה", אמנם לא נענש על עברות בשוגג אך הנשמה היא שהתכלכלה ואיבדה חלק מהרוחניות שלה שנאמר "קודשא בריך הוא אורייתא וישראל חד היא" וזה לא משנה לנשמה אם זה מזיד או שוגג הנזק הוא אותו נזק. משל למה הדבר דומה אם אדם יורה כדור מאקדח בשוגג ופצע או הרג מישהו. האדם שניפגע מאותה פגיעה חמורה זה לא שייך לומר מזיד או שוגג זה אותו נזק לגביו, אלא לגבי בית משפט של שכר ועונש שייך לומר מזיד או שוגג, מזיד חייב שוגג זכאי לכן אנו צריכים לפחד לעבור עברות כדי שנשמור על נשמה זכה ונקיה שלא נתנתק מבורא עולם. אנחנו צריכים לשאוף ליראת את החטא בפחד כאילו נחש נמצא על ידנו ואז אני בטוח שלא יהיו שוגגים וכל שכן לא מזידים. לכן בכל דרך יש שלבים והקב"ה לא מעונין בכמות אלא באיכות שנאמר לפום צערא אגרה ידע לו האדם שאם קשה לו בעבודת השם אז הוא נקרא עבד השם ואם התרגל וקל לו אפילו שקיים הרבה מצוות עד אין סוף הוא אינו יקרא עבד אמיתי אם אין הוא מרגיש קושי מסוים.
שנאמר בתפילת עמידה "ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עימהם ולעולם לא נבוש"... ולכן החלש יאמר גיבור אני ויתחיל עם קבלה טובה ויצעד איתה קדימה בעלית התשובה לפי כוחו העיקר שיהיה אמיתי עם בוראו.
סיפור מדהים הממחיש את חשיבותה של קבלה טובה, אירע במעונו של הבבא סאלי: זוג הורים המומים ומזועזעים הגיעו אל הצדיק בספרם לו, כי בנם המשרת בצבא ניתק עמם קשר ולא קבלו ממנו אף אות חיים והם חוששים לגורלו. הביט בהם הצדיק במבטו המלטף ובקש כוס משקה, ברך ולגם ממנו מעט, ובעודו אוחז בכוס קרא בקול: לחיים!!!
והוסיף: ונקה לא ינקה... איש לא הבין את כוונת הרב. הרב פנה אל האב ועודדו במילים חמות: הסירו דאגה מלבכם, הבן בריא ושלם וישוב לביתכם תוך זמן קצר. שמחו בני המשפחה לשמע הבטחה מפורשת זו של הרב והלכו. חלפו הימים ועדיין אין שום סימן, אך ההורים לא איבדו תקוה והאמינו בדברי הרב בכל ליבם. היתה זו שעת בוקר מוקדמת לאחר שבוע המתנה, נשמעה נקישה על הדלת ובפתח - מאובק ויגע עמד בנם האבוד.
את מסיבת ההודיה חגגו אצל הצדיק, ואז שאלו הרב: בני, איזו מצוה קיימת שהגנה עליך? נבוך החייל והשיב: איני יודע, יהודי פשוט אני, מתפלל במנין, שומר שבת וזהיר במצוות. שמח הצדיק לשמוע, אך לא הרפה והמשיך: אך איזו מצוה נוספת קבלת על עצמך? התלבט החייל אם יגלה סודו, ולבסוף אמר: קבלתי על עצמי שבכל ערב שבת אנקה את בית הכנסת שעל יד ביתנו. אף אחד אינו יודע על זה מלבד הגבאי. אורו פניו של הצדיק, ניכר על הענווה שלא היה עוד מי שיודע על זה חוץ מהגבאי, וחזר ואמר: "ונקה לא ינקה" מי שקיבל על עצמו לנקות את בית הכנסת, "לא ינקה" - לא ינוקו אלה שזממנו להרע לו. ולישועות כאלו זוכים רק ע"י אמונה אמיתית בבורא עולם. (ספר הסליחות עמ’ נ"ב)
יערף כמטר לקחי (האזינו לב-ב)
אמר רבי שמחה בונים מפשיחסא- מה גשם בשעה שהוא יורד עדיין אין רואים השפעתו על הצמחים ורק לאחר זמן נראים תוצאותיו,כך גם בדברי תורה-אף אם בשעה ששומעים אותם אין מבחינים בהשפעתם בכ"ז סופם לעשות את פעולתם.
"אחיותי", היתה אומרת שרה שנירר ע"ה: "נקל להתלהב, אך קשה להחזיק בהתלהבות".אכן כתוב: "וקווי ה’ יחליפו כח ירוצון ולא יגעון ילכון ולא יעפון".
נשאלת השאלה: הרי לרוץ יותר קשה מללכת, אם כן: אם הם ירוצו ולא יגעון אז בוודאי שיוכלו ללכת?!
אלא – שלרוץ מפעם לפעם ולהתעלות כל אחד יכול,אבל ללכת הרבה יותר קשה-כי צריך להתמיד
ומידה זו – של קביעות – עקביות היא המפתח לכל מידה ולכל קבלה שמקבל אדם על עצמו.
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (האזינו לב-ד)
אבל הענין יובן על פי משל לגביר שבנו יחידו חלה, והרופאים נאלצו למצוא תרופה למחלתו. לימים הגיע פרופסור מומחה לאותה מדינה והצליח לרפאותו, והזהיר את אביו שישגיח על בנו יחידו שלא יבוא מאכל של בשר שמן לתוך פיו כי הדבר תלוי בנפשו.
ויהי היום והאב הוכרח לנסוע חוץ לעיר לרגל מסחרו, וצוה את אשתו שתשגיח על הבן כפי הוראת הרופא. והנה כשישבה אמו אל השולחן לאכול ארוחת צהרים, הריח הבן את הבשר, נגש אל השולחן, חטף חתיכת בשר שמן ותחב לפיו וברח החוצה.
מובן מאליו שתכף שוב חלה הבן. וכששב אביו מדרכו מצא את בנו מפרפר בין חיים למוות. רץ מיד אל הפרופסור ובקול בוכים התחנן לפניו שיציל את בנו יחידו מרדת שחת, וקפץ ונשבע שלא יסע עוד לרגלי מסחרו. ואכן גם הפעם, הצליח הפרופסור להסיר מעל הבן סכנת מוות.
כשהגיע העת לעשות סעודת הודיה להשם יתברך בבשר ויין לרעיו ומשפחתו, גרש האב את בנו מהאולם הגדול שישבו שם האורחים על יד שולחנות ערוכים. שאלו האורחים זה את זה על הנהגתו המוזרה של "האב האכזר" שאינו שם לב לתחנוני הילד להרשות לו לישב עם האורחים. ורק האב היה היחידי שידע טעמו של דבר.
כן הוא הענין עם הנהגת השם יתברך את העולם. יש שהוא מגרש מחדר האוכל דוקא את הצדיק לטובתו, ואם כי אין אנו מבינים את הנהגתו, אבל אנו מאמינים בלב שלם שהוא לטובתו, כי צדיק וישר הוא, ואל לנו להתרעם חלילה על הנהגתו, הניסתרות לה’ אלוקינו והניגלות לנו.
נתאר לעצמנו אדם שפגם למשל בידיו בגניבה וכיוצא בזה, ושב בתשובה כשעלה לבית דין של מעלה, אמרו לו כי הוא צדיק גמור, אך עליו לירד שוב לעולם הגשמי, ולהחזיר את כל הגניבות כדי לכפר על הפשע הזה. והוא עומד ומתחנן לפני בית הדין שיבראו אותו בגוף ללא ידיים, בכדי שיוכל לעמוד בנסיון הנורא הזה, ובחסד ורחמים נענה לכך.
ומאידך אביו ואימו מחכים תשעה חודשים לוולד שיצא לאויר העולם. וכשנולד רואים ההורים כי הרך הנולד ללא ידים, או שחלילה רחמנא ליצלן עיוור, או חרש אילם וכיוצא בזה, איזו עגמת נפש יש להורים הללו, קשה מאד לתאר את המצב הנורא הזה. אבל האמת הוא שהנשמה הקדושה שירדה כעת לאויר העולם, היא בקשה זאת, וזכו ההורים להוריד נשמה כה קדושה לעולם הזה. וזהו שאמר הכתוב: "אל אמונה ואין עול צדיק ויש הוא".
ופעם שאלו את החפץ חיים, מפני מה פלוני שקיים מצות צדקה לפי כל ההידורים והחומרות ירד מנכסיו והגיע לפת לחם?
וענה להם, כי מי שסיים פקולטה מסוימת באוניברסיטה בהצלחה, ממשיך להתקדם למסלול אחר. והוא הדין כאן, מכיון שאותו אדם עמד בהצלחה בנסיון העושר, דאג הקב"ה להעביר אותו לנסיון העוני כדי להשלים את נפשו מכל הבחינות ולהרבות את שכרו.
ולדוגמא מספרים שבזמן ה"אבן עזרא" היו שני אנשים שהלכו בדרך וישבו לאכול, והיה לאחד מהם שלש חלות ולחברו שתי חלות. בא אליהם עובר אורח ואמר להם: אחי, רעב אני ואין לי לחם לאכול, אולי תתנו לי לאכול מפתכם. ואשלם לכם? נתרצו לו ושיתפו אותו בסעודתם, ואכלו שלשתם את חמש החלות,והוא נתן להם חמשה זהובים, ונתעוררה השאלה כיצד יחלקו ביניהם את חמשת הזהובים.
בעל שלש החלות טען שיתנו לו שלשה זהובים שהרי היו לו שלש חלות, ובעל שתי החלות טען שיחלקו הכסף לחצאין, שהרי האורח אכל משניהם בשווה, ולא הקפיד לאכול משלו יותר. ובהתעצמותם החליטו להביא הדבר בפני רב העיר, ופסק: בעל שלש החלות יקח ארבע זהובים, ובעל שתי החלות יקח זהוב אחד!
כששמעו העומדים את גזר הדין צחקו, ואמרו: הנה הרב פסק לזה יותר ממה שתבע, שהרי בעל שלש החלות ביקש רק שלושה זהובים והוא פסק לו ארבעה זהובים, ובלי ספק שמשפט מסולף הוציא.
כששמע זאת רבי אברהם אבן עזרא אמר להם: אם אין אתם יכולים לרדת לסוף דעתו של שופט בשם ודם, כיצד אתם רוצים להבין משפטי השם יתברך? בואו ואסבירכם את גזר הדין, הנה כל אחד משלשתכם אכלו שליש הלחם,שהרי כולם אכלו בחבורה באופן שווה, וכאשר נחלק כל לחם לשלושה חלקים, הרי חמשה עשר שלישים, וכל אחד אכל חמשה שלישים. נמצא שאותו שהיו לו שתי חלות אכל חמשה שלישים, ולא נתן מלחמו לחברו אלא שליש אחד (שהרי בשני לחמיו היו ששה שלישים), ומגיע לו זהוב אחד. ואילו בעל שלש החלות היה לחמו תשעה שלישים, תורידו מזה חמשה שלישים שאכל הוא, נמצא שאכל האורח מפתו ארבעה שלישים, ומגיעים לו ארבעה זהובים. וזהו שאמר דוד המלך: משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו" הן מה שרואים צדיק ורע לו, והן זה שרשע וטוב לו, צודקים הם (מעם לועז).
מסופר על רבי שמעון מירוסלב שהאריך ימים והגיע לזקנה מופלגת, שאלו אותו תלמידיו: במה הארכת ימים? השיבם הרבי: תמיד קבלתי הכל באהבה, ולא הרהרתי אחר מעשיו של הקדוש ברוך הוא, שהרי ברור כשמש כי כל מעשי ה’ מוצדקים וטובים, אלא שכאשר אדם שואל קושיו ומתלונן, מעלים אותו השמימה ומראים לו: ראה, הכל טוב, ובצדק...ואני, אינני מתלונן, לכן לא מעלים אותו להיווכח בצדקת ה’...(לבוש יוסף).
תגמלו עם ובל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכנוך (אזינו לב-ו)
ואונקלוס תרגם עם נבל עם שקיבל התורה ולא החכים שמתעלמים ממנה, ועוד, הלא הוא קבע בכם אבריכם ואם אתם אינם עושים רצונו, הרי גם אבריכם לא יעשו תפקידכם. משל למה הדבר דומה למלך שצוה על בנו להשגיח על עבדיו ולתת להם מאכל ומשתה, והבן עבר על דברי המלך ולא נתן להם מחייתם. וגם צוה להם להעבירו בנהר. באמצע הנהר אמרו לו עבדיו, אם אתה אינך מקיים מצות אביך הרי גם אנו רשאים לעבור על מצות המלך שצוה לנו לעשות לך ותטבע בנהר. כך האדם, אם מתעלם ממצות הבורא גם הטבע יתעלם מלספק לו צרכיו ואז יגוע ויאסף. וזהו שאומר כאן הכתוב הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך שעשה בך כל האברים הסדורים בסדר נפלא. ואם אתה מפר מצות הקב"ה גם האברים יבגדו בך ועוד, הלא הוא אביך קנך שיש בנו שתי בחינות בחינת הבן ובחינת העבד. בחינת הבן שמחויבים אנו לכבד אבינו שבשמים מצד השכל והקבלה, ובחינת העבד, שצריך להתיירא מרבו שיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך, שלא כבן שאף אם ימרוד באביו, מצד הרחמים לא יתן לו לבן לעונשו בחזקה, וזהו שאומר הנביא אם אב אני איה כבודי, למה לא תכבדוני, ואם אדון אני איה מוראי, למה לא תתראו מפני. וזה באור הכתוב הלא הוא אביך וגם קנך ומכל הצדדים אתה צריך לשמוע בקולו.
כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו (אזינו לב-ט)
כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו. ולמה עשה כל זאת כי חלק ה’ עמו עם ישראל הוא חלקו של הקב"ה, והוא היה טמון ביניהם שמבין העמים האלה היה עתיד לצאת עם ישראל, ומיהו עמו, יעקב חבל נחלתו כשם שהחבל עשוי מג’ גדילים, ששוזרים ג’ גדילים ואח"כ גודלים את הגדילים ונעשה חבל, כך היה יעקב משולש בזכויות. שעמדו לו זכות אבי אביו, אברהם וזכות אביו יצחק וזכות עצמו (מעם לועז).
צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך (האזינו לב-יח)
הפירוש של תשי הוא שכחה, לכולנו קרו מקרים מצערים בחיים אך בזכות תכונת השכחה היא הפסקנו להצטער, אם ההינו נשארים אם אותה הרגשה כל חיינו הרי זה ממש גהנם לכן אנו צריכים להעריך את התכונה הזאת ולא להשתמש איתה נגד הקב"ה, משל למה הדבר דומה: ראובן היה חייב סכום גדול לשמעון ולא היה לו מה לשלם לו. הלך ראובן אצל ידידו לוי וביקש ממנו עצה כיצד להתפטר מבעל חובו, כי שמעון דוחק אותו מאוד שישלם לו מיד את החוב, אמר לו לוי, תעשה עצמך שוטה וכאשר יבוא אליך שמעון לתבוע את החוב תתחיל לצפצף ולשרוק ולרקד במחולות. וכן היה, שכאשר בא אליו שמעון לבית ראובן וראה אותו במצב כזה ריחם עליו וחזר לביתו.
אחר כך בא ראובן אל לוי לבקש ממנו הלואה למספר ימים, ולוי הסכים לתת לו, וכאשר הגיע זמן הפרעון בא אליו לוי לתבוע את חובו, מיד התחיל ראובן לצפצף ולשיר כאשר עשה נגד שמעון. כשראה כך לוי כעס מאוד ואמר לו: נבל שכמותך, הרי אני בעצמי נתתי לך את העצה הזאת, ובעצה זו אתה בא להשתמש כנגדי.
וזהו שאמר הכתוב ’’צור ילדתך תשי" השם יתברך הוליד בנו את תכונת השכחה ובאותה תכונה אנחנו שוכחים את התורה שנאמר ותשכח אל מחוללך... זה מה שניקרא רעה תחת טובה.
"ועשו לי מקדש" לי לשמי איתא במסכת פסחים (דף נ ע"ב) פסוק אחר אומר "כי גדול עד שמים חסדך", ופסוק שני אומר "כי גדול מעל שמים חסדך". ומתרצת הגמרא לא קשה מה שכתוב "מעל שמים" זה בעושה המצות והתורה לשמה.
ותירץ הרב שיש הבדל גדול, כי פירוש עד שמים הוא שמדרגתו היא בדרך הטבע. אבל הלומד לשם שמים תהיה מדרגתו מעל השמים כלומר מעל הטבע, כמו שמצאנו אצל רבי חנינא בן דוסא (תענית כה ע"א) שאמר לבתו שמצאה מצטערת על שהדליקה נר בחומץ במקום שמן.
אמר לה ביתי מה איכפת לך, מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק, שהוא היה מן הצדיקים הלומדים לשמחה ויכול לפעול מעל הטבע. נמצא שההבדל הוא הבדל עצום אשרי מי שזוכה לכך בעולם הזה, ואשרי גודל שכרו לעולם הבא. (קול יהודה).
אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם (האזינו לב-כו)
ומעשה היה ברבי משה ב"ר נחמן הידוע בשם הרמב"ן, שהיה לו תלמיד אחד והיה שמו אבנר, ויצא לתרבות רעה ונשתמד. ועלה לגדולה ונעשה שר גדול. ביום הכיפורים שלח לקרוא אליו את רבו הרמב"ן, ובא לפניו. ולקח חזיר ושחטו ובשלו ואכלו לעיניו. שאל לרמב"ן על כמה כריתות עברתי היום, והשיב לו על ארבע, א"ל התלמיד, והלא על חמש עברתי. והתחיל לפלפל עמו עד שהרמב"ן הודה לו. שאלו הרמב"ן, הגד נא לי מי הביאך למידה זו שכפרת בתורת משה אחר שאתה בקי כ"כ בתורה. אמר לו פעם אחת שמעתי דרשה שדרשת בפ’ האזינו ואמרת שבה כלולים כל המצות וכל עניני העולם, ובעיני היה זה מן הנמנע. ומכאן פקרתי. אמר לו הרמב"ן, ואני עדיין אומר כן שהכל נירמז בפרשת האזינו, ואם לא תאמין, שאל ואגיד לך. תמה התלמיד ואמר הגד נא לי היכן רמוז שמי בפרשת האזינו. קם הרמב"ן והתפלל בכונה גדולה ונפל על פניו, ושאל את הרמב"ן אם יחזור בתשובה אם יוכל לתקן את אשר עיות אמר לו הרמב"ן הלא אמרתי לך הפסוק הזה, לקח אבנר ספינה אחת בלי ספן ובלי חבל ורב חובל, והלך בספינה וצעק צעקה גדולה ומרה, ואבדה הספינה ולא נודע סופו, והרמב"ן התפלל עליו שתהיה לו כפרה קצת. ואחר זמן בא התלמיד הזה לרמב"ן בחלומו ונתן לו תודה על תפילתו לדונו בגהנם ולאחר י"ב חודש תהיה לו כפרה.
מכאן אנו רואים שהכל מרומז בפרשה זו. וכן אמרו חז"ל הפוך בה והפוך בה דכולה בה. (מעם לועז)
כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו (אזינו לב-יא)
עלינו להתעורר כי דברים אינם קוראים במיקרה, מיקרה נוטריקון מה’ קרה, אספר לכם סיפור אמיתי שאני יודע על יהודי שהלך להיבדק אצל הרופא והרופא הבחין בכאבים מוזרים אצל היהודי ושלח אותו לבדיקת סיטי. היהודי הלך לבדיקת סיטי וכשהגיע לאיבחון אצל הרופא חשכו עיניו מלשמוע שיש לו מחלה נדירה וצריכים להוריד לו כליה אחת ולעבור ניתוח נדיר ומסובך בכבד שרק באנגליה יש פרופסור מיוחד שיודע לעשות כאלו נתוחים.
היהודי פחד ולא ידע כיצד לפעול כי הניתוח עולה שישים אלף דולר ואין לו כסף אפילו לכרטיס טיסה, היהודי החל ללכת בין חבריו כולם ביחד היצליחו לממן לו את הכרטיס טיסה אך את הכסף לניתוח לא ניתן לארגן, היהודי ביקש מתחנת רדיו פיראטית לאסוף לו תרומות וכך היה, מנהל הרדיו אמר שהם הצליחו לגייס אלף דולר ויש איזה עשיר שרוצה לתת לך גם תרומה אך הוא מעונין שתגיע לביתו כי אינו מוכן לתת את מיספר כרטיס האשראי בטלפון, היתיאש היהודי ומבחינתו חרב עליו עולמו כי כמה כבר העשיר מתכוין לתת לו במקרה הכי טוב שהעשיר נדיב זה יכול להיות חמש מאות דולר אך כיצד הוא יצליח לגייס שישים אלף דולר, היהודי הלך לביתו של העשיר עצוב ומדוכא ולהפתעתו העשיר רשם לו ציק על סך שישים אלף דולר ואמר "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו" אינני יודע למה אני עושה זאת אך דחף פנימי ועמוק גורם לי לימכור את הרכב של אישתי ולתת לך את כל הכסף במזומן כדי שתלך לחיים טובים ולשלום, היהודי החל ליבכות וליצחוק ולברך את העשיר שהציל את חייו.
היהודי החל להתארגן ליקראת הטיסה לאנגליה כדי לבצע את הניתוח, אמר היהודי בליבו כיצד אני יוכל לטוס מבלי ליקנות לעשיר מתנה, היהודי נכנס לחנות תשמישי קדושה וקנה את החנוכיה הכי יפה וביקש מהשליח שישלח את החנוכיה לעשיר בצירוף פתק תודה וברכה שכתב לו היהודי. היהודי נחת באנגליה בזמן שהשליח דופק בדלת ביתו של העשיר, ואין קול ואין עונה השליח דופק חזק ומצלצל בפעמון ועדיין אין תשובה השליח שומע רעש מוזר מאחורי הדלת רעש של דפיקות לב חזקות והחליט ליפרוץ את הדלת מתוך רגש פנימי שמישהוא נמצא במצוקה.
השליח בעט בדלת ומצא את העשיר שקיבל התקפת לב מונח גוסס מאחורי הדלת. השליח קרה לעזרה ותוך כדי כך הוא הנשים ועשה תרגילי החייה להעיר את החולה והחזיר אותו לנשימה סדירה וכשבאו הרופאים נתנו להעשיר את הטיפול הנחוץ, השליח בא לבקר את העשיר בבית החולים תל השומר. העשיר אמר לו שהוא מודה לו מקרב לב שהציל את חייו והחל ליבכות וגם ליצחוק והרגיש את אותה הרגשה שהירגיש היהודי שהיה זקוק לניתוח. השליח אמר: לא לי אתה צריך להגיד תודה אלא ליהודי ששלח לך את החנוכיה במתנה, העשיר ראה שזה חנוכיה מהיהודי החולה, בירך את ה’ ואמר מידתך היא מידה כנגד מידה ואשרי רבותינו שאמרו "צדקה תציל ממות", וכעת אני מבין איזה מין דחף חזק היה לי כשמכרתי את הרכב של אישתי ונתתי את הכסף ליהודי החולה מה שאף אחד אחר לא היה חולם לעשות. מסקנה שאין כזה דבר מיקרה הכל ממנו יתברך לכן עלינו להתיעורר אליו יתברך כמו נשר שיעיר קינו. לכן החלש יגיד חזק אני ויתן לליבו.
ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון (האזינו לב-מד)
דברי משה רבינו בפרשת "האזינו" מכונים "שירה", ולכאורה, אם נעבור על "שירה" זו, נמצא שרובה תוכחה ועונשים חמורים, "אסתירה פני מהם...ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם, כי אש קדחה באפי...אספה עלימו רעות חיצי אכלה בם, מזי רעב וחומי רשף וקטב מרירי ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר, מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה, אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה’ פעל כל זאת" (שם, כ-כז), אם כן, מהי "שירה" זו?
ה"ספורנו" אומר בפרשה (ד"ה אמרתי אפאיהם) אשאיר איזו פאה מהם, והיתר אכלה, כמו שאעשה באחרית הימים, אחרי שלא השגתי שלימותם לא במתן תורה ולא בארץ ישראל ולא בגלות, כאמרו: "כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה כאשר אמר ה’ ובשרידים אשר ה’ קורא" (יואל, ג ה) ע"כ. ולפי שלא יאמרו הגויים: "ידינו רמה ולא ה’ פעל כל זאת", ה’ משאיר כביכול פאה מעם ישראל.
את דברי ה"ספורנו" חזינו בעינינו בימים החשוכים האחרונים של תקופת השואה, שבאחרית הימים יבוא כליון על כנסת ישראל ותישאר ממנו רק פאה. וכן מרמז ה"ספורנו" על הצלת ישראל בארץ אבותם – "ובהר ציון תהיה פליטה" (עובדיה א, יז). דברים אלו שנכתבו ב"שירה" הם לכאורה יותר חמורים מאשר נכתבו בתוכחה (דברים, כי-תבוא כח), אם כן, מדוע דברים הללו נקראו "שירה"?
והנה, מצינו בגמרא (מכות כד ע"א-ע"ב) רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי, התחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושים שמשתחוים לעצמים ומקטירים לעבודת כוכבים, יושבין בטח והשקט, ואנו – בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש, ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיוון שהגיעו להר הצופים, קרעו בגדיהם. כיוון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" (במדבר, במדבר א, נא) ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?! אמר להן: דוקא מתוך החורבן אני מצחק, שכן כתוב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב)" וכי מה עניין אוריה שהיה במקדש ראשון אצלך זכריה זהיה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של אוריה: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" (מיכה ג, יב) עם נבואתו של זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח, ד) עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! ע"כ.
ואמרו חז"ל בגמרא (סנהדרין קא ע"א) אמר רבה בר בר חנה: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמר להן: חימה עזה יש בעולם (רש"י: על עצמו היה אומר, שכעס עליו המקום והכביד חוליו). התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: למה אתה משחק? אמר להן:וכי מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: אפשר, ספר תורה שרוי בצער ולא נבכה?! אמר להם: לכך אני משחק, כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ, ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש (רש"י: כלומר, שהיתה הצלחה בכל מעשיו) אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו, שאני רואה רבי בצער, אני שמח, ע"כ.
בכל המקומות לעיל אנו רואים לכאורה אצל רבי עקיבא, שמחה שלא במקומה. ננסה להבין, מה לשמחה זו במקומות של צער?
אלא, שיטתו של רבי עקיבא היא, לראות את התועלת שיבוא מהצער והאסון, ולא להביט רק על הרגע העכשווי שהוא לא טוב, אלא גם על העתיד. אם עוברי רצונו מקבלים שכר, שיושבים בשלווה, קל וחומר שבעתיד גם עושי רצונו יקבלו שכר כזה, ויותר מזה, אם כרגע שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, אף על פי כן הרי הובטח לנו שלעתיד לבוא דווקא מתוך החורבן – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים", כרגע רבי אליעזר סובל ממחלתו, אבל דווקא בגלל הצער והסבל העכשווי מובטח שכרו העתידי שלא יגרע בעולם הבא.
סגולתו של רבי עקיבא היתה, למצוא את החיוב שבכל צער ואסון, ולא להביט רק על הזמן העכשווי, אלא גם על העתיד, וכשהוא עושה את החשבון הזה, אינו מסתפק באמירה בלבד, אלא מגיע אפילו לידי שמחה – צחוק.
זה הענין גם כאן, אמנם בשירת האזינו נכתבו דברים איומים לגבי עם ישראל, אבל לא צריך להסתכל תמיד על הרגע העכשוי שקורה אסון, אלא גם על העתיד. שהרי בפועל עם ישראל לא ימחה מעל האדמה לעולם. על אומות העולם דורשת הגמרא (סוטה ט ע"א) מהכתוב: "בסעסאה בשלחה תריבנה" (ישעיה, כז, ח) אמר רבי חניניא בר פפא: אין הקדוש ברוך הוא נפרע מן האומה, עד שאת שילוחה, ע"כ. ומסביר רש"י (ד"ה שילוח): איבודה מן העולם, ע"כ.
אצל עם ישראל, אפילו שיגיעו חס וחלילה למצב השמדה, תמיד תשאר ה"פאה", על מנת שעם ישראל יוכל להמשיך אחר כך. ולכן זהו ה"משחק" – ה"שירה" שבפרשת האזינו, אשר למרות כל הצרות שיעברו על עם ישראל, בסופו של דבר יתקיים בהם: "הרנינו גויים עמוכי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו" (דברים, האזינו לב, מג) ומסביר רש"י: "הרנינו גויים עמו" – לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל: ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בקדוש ברוך הוא בכל התלאות שעברו עליהם, ולא עזבוהו, יודעים היו ובטובו ובשבחו. "וכיפר אדמתו עמו" – מפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם ושעשה להם האויב, ע"כ. (אור חדש).
האדם נברא כך שהוא זקוק לשמחה בחייו והיא לו צורך חיוני, ואם בכל גיל כך, על אחת כמה וכמה בגיל הנעורים, שהוא גיל דרמטי וסוער, שאז היצר תוקף אותם מכמה חזיתות בבת אחת ורתיחת הדם מעוררת בו הרבה בעיות (ובהיותו חסר ניסיון, הרי צל הרי נדמה לו כהרים) וכאשר החינוך נכון, בשמחה ובמוסדות המתאימים, קל יותר להתמודד עם גיל זה ובכלל.
אין דרך אחרת, מוכרחים לרקוד! אילו הייתי הרב הראשי הייתי מתקן, שכל אחד מחויב בביתו לרקוד עם מישפחתו, לפחות פעמיים בשבוע.
נכון שיש לנו ראש מצוין, מוח יוצא מן הכלל, אבל געואלט, איפה הרגליים?(מהספר עומק הלב ב’).
לאהוב מישהו באמת היא טעימה מהרגש שיהיה בימות המשיח. חבר טוב הוא אחד שלידו אני רוצה להיות יותר טוב, אבל חבר אמיתי, כשאני לידו אני כבר יותר טוב. (מהספר עומק הלב א’).
אנו צריכים בית ספר חדש. לא בית ספר שהמורים יודעים איך ללמד, אלא בית ספר שהמורים מאמינים בתלמידים שלהם.
רק כשאתה מלא שמחה אתה יכול להתאחד עם הקדוש ברוך הוא (מהספר מקודשת).
רבי נחמן מברסלב אומר: "אם אתה עצוב בגלל משהו, בטח אתה מאה אחוז צודק. אבל למה לא להיות שמח על הדברים שכבר יש לך? למה אתה כל כך עצוב? בגלל שיש משהו חסר בחיים, אבל אתה חי, בא נתחיל מכאן. רק בגלל שאתה חי כדאי לרקוד משמחה במשך שבוע ימים".
רבי נחמן מברסלב היה אומר: "כמה היית מוכן לתת כדי לא להפסיק לנשום? אתה צריך לתת פי מיליון כדי לא להפסיק להיות שמח!"
אנחנו מוכרחים לגרש את הכעס מליבנו. זה נורא קשה. אבל אין לנו ברירה! כשאני כועס, ליבי ונשמתי נקרעים.
אנשים עצובים לא מאוחדים. כל אחד מכונס בעצמו באיזו שהיא פינה. אם אתה רוצה ששני אנשים יתאחדו הם יכולים לעשות זאת רק עם הרבה שמחה. (מהספר מקודשת).
אנשים שונאים רק כשהם עצובים.
אדם יכול להיות עצוב לפעמים, אבל צריך לזכור שאין להפסיק את השמחה גם כשאתה עצוב.
השאלה היא לא כמה אתם אוהבים האחד את השני, השאלה היא כמה אתם אוהבים האחד את השני גם כשאתם לא מסתדרים האחד עם השני. (מהספר מקודשת).
הבעל שם טוב אומר: "אם פעם אחת בחיים שלך נתת כוס מים למישהו צמא, זו סיבה מספיק טובה לרקוד במשך שבעים שנה", שעשית נחת רוח לבורא עולם ושכרו גדול מאוד בשמים.
לפעמים פוגשים אדם, ושוכחים אותו מיד. כשפוגשים אדם אמיתי זוכרים אותו לעולם.
חדבר הכי נעלה הוא כשהורה אומר לילד שלו "דע לך שאני לא מסוגל בלעדיך. דע לך שהעולם כולו לא מסוגל בלעדיך. דע לך שהקדוש ברוך הוא לא מסוגל בלעדיך" (מהספר עומק הלב ב’).
הדרך הכי טובה לשמור על ילדיך שתמיד יהיו שמחים, בריאים, חיים, זה כאשר ההורים תמיד יהיו שמחים. ילדים ממש צריכים שהוריהם יהיו מלאים בשמחה. שמחה של הורה זה כמו חומה מסביב לתינוק.
אם אתה אוהב מישהו אף פעם אל תתעלם ממנו. כשאתה אוהבת מישהו, זאת אומרת שהאדם שאתה אוהב קיים. להיתעלם ממישהו נקרא, "בשבילי אתה לא קיים". אם אתה אוהב מישהו ואצלו אתה לא קיים, זה באמת כואב. (מהספר מקודשת).
נקוה שכולנו מאמינים בה’, אבל אין לנו מושג כמה ה’ מאמין בנו. אם העולם עדיין קיים, זאת אומרת שה’ מאמין בנו! הוא יתברך מאמין שאנחנו יכולים לתקן את הכל.
געוואלט, כמה ה’ גאה בנו!
מדוע אנשים שונאים אחד את השני? מפני שהם לא זוכרים שה’ ברא אותם. אם היה ברור להם שיש רק אל אחד ושהוא ברא אותם, אזי היו אוהבי אחד את השני (מהספר Afriend to our generation).
השונא – למה הוא דומה? לטולדנו המליונר
לטולדנו היה מפעל ליצור נעלים ביפאן, מפעל ליצור שעונים בארצות הברית, מפעל לתכשיטים באוסטרליה, ועוד כמה מפעלים בדומה לאלו ברחבי העולם.
וטולדנו עצמו – יושב לו בארמונו המפואר בשויץ, ארץ החופש והשלוה, סביבו רהיטים נדירים, יקרי ערך, פטנטים המחודשים ביותר על כל צעד ושעל בביתו, והוא יושב לו כמלך סביב משרתיו עושי רצונו.
טלפון. "הלו? כאן מדבר מנהל המפעל שלך ליצור נעלים ביפאן. היום נכנס פדיון בסך 15.000$". "יופי יופי, ברוך ה’ סכום נכבד ביום אחד. נפלא מאוד. תמשיכו ככה", אומר טולדנו למנהל העבודה שלו ביפאן.
שוב טלפון: "הלו? מדבר המנהל שלך מארצות הברית.היום היה הפדיון מעסק השעונים בסך 12.000$. "יופי יופי מצוין תמשיכו כך", עונה טולדנו למנהל. ושוב טלפון. "מדבר מנהל מפעל התכשיטים מאוסטרליה. היום היה פדיון בסך 18.000$".
"יפה מאוד!" עונה טולדנו, "אתם עובדים יפה באופן יוצא מן הכלל. הלואי שתמיד תמשיכו כך". וכן הלאה עוד טלפונים כאלו מקבל מר טולדנו משאר מנהלי העבודה שלו.
ובסוף היום – לאחר כל הבשורות הטובות הללו – קיבל טולדנו טלפון אחרון ממנהל המפעל ליצור תיקים בתאילנד. "אני מצטער להגיד לך, מר טולנדו. היום לא היה פדיון, וגם היה הפסד בסך 500 דולר".
מר טולדנו יוצא מכליו, קם מכסאו בקצף גדול, מיאוש, ממורמר.תכף מחליט לפשוט רגל ולסגור את כל מפעליו מרוב כעסו על הפסד ה-500$ ממפעל התיקים בתילאנד, ותכף שולח מכתבי פטורין לכל מנהלי מפעליו היפים, עורך ומפרסם מכירת חיסול על כל אשר לו. נו, מה נאמר על מר טולדנו העשיר? אמנם עשיר הוא בכסף, אבל אין עני כמוהו בדעת. היש טפשות גדולה מזו, שבשביל הפסד מועט מחליטים לקום ולבעוט בכל המפעלים המכניסים רוחים גדולים מדי יום?!
אנו הלקויים במדת השנאה, לא רחוקים כלל וכלל ממר טולדנו, ועוד גרועים ממנו הרבה!!! ברוך ה’ הבריאות אצלנו תקינה, האבא בריא, האמה בריאה, הילדים בריאים, פורחים ומאירים, הכל בסדר, ועוד מכניסים מליונים יום יום, לחשבון בנק שבעולם הבא, תפילה, תפילין, ציצית, ברכות הנהנין, ברכת המזון, לומדים תורה יום יום, עושים מצוות, מכניסים מליונים לקופה, ובשביל שבסוף איזה יום עמוס בתורה ומצות קבלנו מאיזה מכר איזושהי מילה עסיסית פוגעת, או שארע לנו הזק ממישהו שהזיק לנו בממוננו, ריב שכנים וכדומה.
הנה תכף, אנו ממורמרים, מיואשים, עצבנים, כבר לא שוה לנו כלום, השנאה והנקמה ממלאת את חלל הלב, ומה שיש כאילו כבר אין, ומה שנשאר הוא רק ההפסד של אותה מילה כואבת שזרק לי חברי, חמותי, הבוס שלי, השכנה שלי... ולמה אנו גרועים ממר טולדנו?
מר טולדנו בעט בכל כספו וזהבו בשביל הפסד כספי פעוט – אנו בועטים בכל התורה והמצוות שלנו בשביל הפסד חמרי של כסף או ריב, כבר כל העושר הרוחני שלנו, שאין לו ערך ושווי בעולם, כאילו נעלם, אין לנו ממנו שום סיפוק שום זכר של שמחה לא נשאר ממנו, ותפס את מקומו רק אותו הפסד מועט או פגיעה קטנה בכבודנו.
ממש מזכיר לנו את המן הרשע... "ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וכראות המן את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו וימלא את המן על מרדכי חמה: ויתאפק המן ויבוא אל ביתו וישלח ויבא את אהבין ואת זרש אשתו: ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ועבדי המלך: ויאמר המן אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך: וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (אסתר ה, ט-יג).
יש להן הכל – עושר, בנים, כבוד. כולם כורעים לפניו כמו שכתוב לפני כן (אסתר ג, ב) "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמ כי כן צוה לו המלך".
טיפש! תותר על יהודי אחד שמתעקש לא להשתחוות לך, ותרויח עושר, כבוד – הכל!
אך לא – "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". (הרב יעקב לוגסי)
