מדריך למתחילים
חינוך ילדים באהבה – פרק 1
- פרטים
- קטגוריה: חינוך ילדים
- פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 08:05
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 6644
חינוך ילדים באהבה – פרק 1
הרב שלום ארוש שליט"א
מקור: אתר ברסלב
נושא חינוך הילדים לא רק שהוא מורכב, אלא אף עדין ורגיש. זה אמנם יכול להישמע מבלבל ואולי כדבר הסותר את עצמו. אולם במציאות, המפתח לגידול וחינוך הילדים בהצלחה הוא הרבה יותר פשוט ממה שאתם חושבים.
הורים שמצליחים להסתכל על ילדיהם בצורה אובייקטיבית, כלומר, כשהם מתחשבים בצרכיהם של ילדיהם ולא באינטרסים האנוכיים שלהם עצמם, הם אלה שיצליחו לגדל את ילדיהם בשמחה ובאושר, וירוו מהם נחת.
בסדרת מאמרים זו, שנציג בתקופה הקרובה, נפרט ונרחיב, בעזרת השם, ככל האפשר בנושא זה.
הטעות הראשונה שהורים עושים היא – כאשר הם מקבלים באופן אישי את התנהגותם של ילדיהם.
אתן לכם דוגמא: אבא או אמא עייפים, הם רוצים לנוח מעט אחר-הצהריים. ילדיהם בני ה-4 וה-6 החליטו לפתוח במלחמת כריות ואולי אף להרחיק מעט בדמיונם –לשחק בשריף ואינדיאנים, משחק נורמאלי לחלוטין לילדים בני גילם. ההורים צועקים מחדר השינה "תהיו בשקט". בואו נצא מתוך הנחה ברורה - השקט הזה יישמר במשך דקה, מקסימום שתי דקות. אולם, וזה נורמאלי לילדים בני גילם, הם שוכחים את עצמם, וכעת הם בעיצומו של מרדף דמיוני המתרחש במערב הפרוע, שם מתנהל המשחק. הצ'יף – 'שור יושב' – בן ה-6 רודף אחרי השריף – בן ה-4 בחדרם, משם הם עוברים לסלון, שברגע זה הפך לזירה העיקרית.
זכרו, משחק דמיוני זה בהחלט מציאותי ונורמאלי לילדים בני שש וארבע.
זמן מועט מאז שהמשחק 'גלש' לכיוון הסלון, השריף נלכד על ידי הצ'יף. עכשיו, השריף בוכה מכיוון שהאינדיאני תפס אותו. 'שור יושב' בן השש שואג את שאגת האוגללה – שאגת הניצחון, ומתחיל לרקוד את ריקוד הניצחון על הספה, כשהוא מניף את חרבו (שהיא בעצם מטאטא אמיתי שהיה במטבח) ומודה לה', כפי שקרא בספר אותו הביא לו סבא במתנה לכבוד חג החנוכה.
ברגע זה, אמא קמה בסערה מהמיטה, ובמושגים של רעידת אדמה - לחץ הדם שלה מגיע ל-6.8 בסולם ריכטר. אם היה זה אבא שהחליט לנוח ומנוחתו הופרעה, הוא עלול להשתמש ב'אביזרים' שאסורים לשימוש (כמו, לצערנו, חגורה) כדי להרגיע את המצב ולהחזיר את השקט על כנו. אז מתחילות הצעקות על הילדים, צעקות שמלוות בכעס, ולעיתים אף בקללות. הם מטיחים בילדים את כל סוגי ההאשמות כגון, "אתם אף פעם לא מקשיבים!", "אין לכם טיפת התחשבות באבא ואמא?", ובמקרים גרועים יותר ההורים אף 'מדביקים' תוויות וכינויים לא ראויים כמו, "חיות", "ילדים רעים", "חרשים", "רשעים" – תבחרו.
בואו נסתכל על זה בעין אמיתית: אברהם ויעקב הקטנים בסך הכל בני ארבע ושש. כל מה שנמצא בראש מעיינם כרגע, הוא המשחק שלהם. שניהם אוהבים את הוריהם. אין להם שמץ של מושג מה זה חוסר התחשבות או חוצפה, בגופם הקטן והטהור. כל רצונם הוא לשחק וליהנות מעולמם הילדותי. ובאמת לאמיתה, הם בעצם עושים את מה שילדים בגיל שלהם אמורים לעשות. כך גם מעולם לא היו להם כוונות, ולו במעט שבמעט, להפריע להוריהם. אולם, אמא או אבא משפילים עד הרצפה את שתי הנשמות הקטנות הללו ושופכים החוצה זעם בכמויות שלא ניתן לשער, שרק השם יודע איזה נזק יכול להיגרם לנשמות שלהם ולדורות!
בואו נעצור לרגע: נכון, יש לחנך את הילדים וללמד אותם את המושג גבולות. למשל, אנו מלמדים אותם שביום שבת בשעה שתיים בצהריים זהו זמן מנוחת השבת של כל המשפחה, ולא הזמן של קרבות אינדיאנים-שריפים או כל משחק רעשני אחר. ובמקביל, על ההורה תמיד לזכור שלילדים יש יצר הרע, ונוסיף לזה גם את התאוות והחשק לממש את רצונותיהם (לשחק באותם משחקים דווקא בזמן המנוחה וכו'). דבר שקיים בכל ילד.
מדהים לגלות, לא פעם, את הצביעות שהורים מפגינים. למשל, אחד ההורים מצטרף לקורס מסוים, דבר שיהפוך לקדוש ויקר אצלו, דבר המתאים לגילו ותחום התעניינותו, אך כשילדיו בני הארבע והשש ירצו לשחק במשחקים שלהם הם ייקראו בפיו "ילדים איומים". או, כשאבא או אמא חוזרים הביתה אחר הצהריים מיום עבודה מתיש כשהם עייפים וזועפים, ומצפים מהילדים שלהם לשמור על שקט מוחלט, דבר שילד קטן לא יכול לעמוד בו, בטח לא לזמן רב. בנקודה זו, הם מקבלים את המצב או הסיטואציה הנוכחית באופן אישי ומגיבים בזעם ובעצבים ומשחררים את כל לחצי היום שחלף - דברים שאין להם כל קשר עם חינוך ילדים.
הורים רבים שואלים אותי: "איך מתמודדים עם ילדים גסי רוח?" (האנרגיות של הילדים כנראה מתורגמות אצל הורים כגסות רוח, השתוללות יתר וכן הלאה). התשובה הראשונה שאני נותן להם היא – אל תגיעו הביתה עם לחצים! אתם מצפים מילדכם בן השבע שיתחשב ביום הקשה שעבר עליכם מחוץ לבית? אם התשובה שלכם היא כן, אז עליכם לדעת שאתם חושבים רק על עצמכם. חשבו על כך בכנות לרגע. אתם חושבים על עצמכם מצד אחד, ומצד שני מצפים מרבקי בת השש שתגלה אדיבות ותתחשב רק ברצונה של אמה. האם זה הוגן? האין זה אנוכי? ומה עם רצונה של רבקי? היא בסך הכל ילדה.
אנחנו בהחלט לא מעוניינים ללמד ולחנך את ילדינו (בעזרת הדוגמא האישית השלילית שלנו) להיות טיפוסים אגוצנטריים. כשנפסיק את האגוצנטריות הזו אצלנו, כשנפסיק להתרכז רק בעצמנו וברצונות שלנו, כשנפסיק לצפות מילדים קטנים להתחשב בנו אבל לא להתחשב בהם וברצונות שלהם, או-אז החינוך יהפוך למשימה מהנה ומספקת.