שנתיים חלפו משושן פורים התשפ"ב, מהסתלקותו של רבינו שר התורה הגר"ח קניבסקי, בעל 'דרך אמונה' זיע"א, וזאת התחושה המלווה רבבות עמלי תורה, "הַרְבֵּה מָעוֹת יֵשׁ לִי וְאֵין לִי שֻׁלְחָנִי לְהַרְצוֹתָן". דמותו הגדולה של רבינו זיע"א האירה במגוון רחב של תחומים, הליכות חיים ואורחות יושר. לא ניתן לתפוס דמות ענקים שכזאת בעוד מאמר אחד. אך ניקח משהו לעילוי נשמתו הטהורה לקראת 'שבת זכור', בנושא של הדבר החשוב לרבינו מכל, ידיעת כל התורה כולה, זכרון הלימוד.
כנודע, התפלל רבינו הגר"ח קניבסקי זי"ע שהוא יזכור רק את התורה וששום דבר חוץ מלימוד לא ייכנס לראשו. המציאות הוכיחה שמרן זצ"ל הכיר אנשים רק דרך הקשר הלימודי שלו איתם. לא דרך פניהם או חוויותיהם, אלא דרך הספרים שחיברו, ה'תשובות' ששלח להם או הדברי תורה שאמרו לו או שהעלו על הכתב. ('יש שְׁנֵי גנוט'- הסביר פעם רבינו בנוכחותי לבנו- 'יש 'גנוט מהלוח', אבל הוא 'גנוט מהמכתבים'... במשך שלושים שנה הסתופפתי בצילו, אבל הזכרון שלו היה תמיד רק – 'מהמכתבים', כשהרה"ג רבי מרדכי גנוט, זוהה אצלו כבעל 'לוח דבר בעיתו'...). כל מקרה בעולם, כל משפט או מעשה, קוטלג אצלו מיד עם פסוק, עם גמרא, בבלי וירושלמי, מדרש או זוהר הקדוש.
רבינו הגר"ח קניבסקי זצוק"ל חיבר קונטרס בספרו 'שיח השדה' בשם 'ספר הזכרון', ובו כל מאמרי חז"ל והקדמונים על כל הדברים המועילים לזכרון ועל הדברים הקשים לשכחה, הכל נמצא שם כמובן. המעיין ב'ספר הזכרון' של רבינו זיע"א יכול לחלקו לארבעה חלקים:
א) סגולות שקשורות לזכרון ושכחה טבעיים, דברים שבדרך הטבע עוזרים לחיזוק הזכרון או מפריעים לזכרון, באופן כללי ולאו דוקא דברים הנוגעים ללימוד התורה.
ב) סגולות שבכוחם לסייע לזכרון לימוד התורה דווקא ולא לשאר החכמות או הידיעות. יש דברים שמסוגלים דווקא לעסק התורה הקדושה, שהיא חכמה אלוקית, שנכתבה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם.
ג) שינון וחזרה פעמים רבות, מביאה לזכרון. ככל שחוזרים על דבר יותר- כך זוכרים אותו יותר.
ד) אבל ישנה נקודה עצומה, שהיא עצמה סגולה לזכרון, והדבר מופיע בכמה וכמה מימרות שהביא מרן זצוק"ל ב'ספר הזכרון', והיא להתחבר, להשתוקק, לחוות את הלימוד ולהתמוגג ממנו. כך מצינו בהרבה מקומות בש"ס. "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת ר' יְהוֹשֻׁעַ בָּאִטְלֵיס שֶׁל עֵימָאוּם, שֶׁהָלְכוּ לִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל: הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, מַהוּ?" (כריתות טו, א). "רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַסְמַי וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים תָּנוּ פָּרָשַׁת נְדָרִים בֵּי רַשְׁבִּ"י, אֶפְטוֹר מִנֵּהּ בְּאֻרְתָּא. לְצַפְרָא הֲדוּר וְקָא מִפִּטְרֵי מִנֵּהּ", (מועד קטן ט, א). מאי נפקא מיניה היכן פגש רבי עקיבא את רבן גמליאל ורבי יהושע, כששאלם שאלה הלכתית? מדוע הגמרא מציינת שהתנאים למדו אצל רשב"י דווקא פרשת נדרים, כשהנושא הוא דין 'הנפרד מרבו'?
אכן, במקומות רבים ברחבי הש"ס הדגישו כותבי הגמרא את מקום ההתרחשות והחוויה שקדמה לנידון התורני, גם כדי להזכיר ללומדים את הנושא הלימודי דרך החוויה הסביבתית. תחושות עושות רושם בלב הלומד ומאפשרות לו לחוש ולזכור יותר את הנלמד. הזוהר הקדוש מלא וגדוש בגופי תורה, המתחילים בסיפורים וציוני המקומות בהם נאמרו הדברים, אופני ההתרחשויות ועוד. גם גופי ההלכות במשניות ובגמרות, כתובים בלשון סיפורית. אנו למדים על 'שנים אוחזין בטלית' ולא מסקנות הלכתיות.
--- ורבינו הגר"ח קניבסקי זצ"ל הרי יישם תמיד את הסגולה הזאת לזכרון התורה, באהבתו וחשקו הגדול לכל דבר תורה, בצמאון האדיר שלו לתורה. מה עניין אותו באמת בכל חייו? רק תורה!!
הגאון והבקי הגדול רבי ראובן פרידמן שליט"א הוא יהודי חסידי, שהתגורר באנטוורפן שבבלגיה, עד שעבר לירושלים עיה"ק. במשך למעלה מעשרים שנה היה רבי ראובן מגיע מבלגיה לארה"ק מספר פעמים בשנה, כשבכל יום מימי שהותו בארץ עלה לרבינו, ומשוחח עימו ארוכות בדברי תורה כשהוא זוכה לחביבות יתירה ממנו, כנראה בגלל ששניהם עברו בשיחותיהם יחד על הש"ס כולו. וכך מספר הגר"ר פרידמן: "פעם אחת זכיתי לשמוע ממנו 'גילוי' מיוחד על אהבת התורה המפעמת בליבו, כשאמר לי כך: "אומר לך דבר שלא אמרתי מעודי לשום אדם: יש לי כזו אהבת־תורה, שלפעמים כשאני לומד דף גמרא, מרוב אהבה אליו אני בולע אותו ואיני יודע מה אמרתי, ורק אחר־כך חוזר עליו עוד פעם… ומהיכן לקחתי זאת?" שאל רבינו ומיד ענה: "הגמרא ביבמות קי"ז אומרת: 'כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם, רבי יהודה אומר: ההוא בדברי־תורה כתיב'. ורש"י מפרש: "לפי פנים ולב שאתה נותן לתורה, ליבך עומד לך להעמיד גירסא, ואם יגעת בה – תמצא".
זהו סוד זכרון התורה הקדושה. לתת את כל הלב והחשק לתורה, לאהוב אותה, להנות מהלימוד, בחווייה מענגת. כי חוויות מסעירות ומעניינות- אף אחד לא שוכח.
&&&
בכל פעם שהייתי צריך 'ברכה טובה' בענין כל שהוא, הייתי 'משחד' את רבינו. איך? פותח את השיחה בכמה שאלות לימודיות מעניינות, משמחות. רבינו היה זורח מאושר, מאור התורה, ואז הייתי מבקש ברכה. הברכות, שהגיעו אחרי קושיה טובה או נושא לימודי מרנין- היו תמיד נלהבות, ברורות, חדות וגדושות...
לפני כמה שנים, התקשר אלי בבוקר הרה"ג רבי יעקב אסטרייכר שליט"א, מנהלה הרוחני של ישיבת 'תפארת לוי' באלעד, ושוחח עימי אודות עץ השקדים שנטעו בחצרם. העץ ניטע מספר חודשים קודם לכן, כך שמבחינת ההלכה נחשב הוא לנטוע, אך מבחינה טכנית ניתן לעקור את העץ בקלות רבה ולהעבירו, יחד עם כל השורשים, למקום אחר. האם ניתן להעביר את העץ למקום אחר, למרות שהוא עץ פרי? דיברנו על הנושא וסיכמנו שנמשיך לדבר בערב.
באותו בוקר ניגש אלי ידידי הרה"ג ר' שי שמעון חסן, ואמר שהוא יוצא בצהרים לבני ברק, כדי להיכנס אל רבנו מרן זיע"א עם משלחת מבני משפחתו, עשירים מצרפת התורמים כסף צדקה רב ל"קופת העיר". מיד קפצתי על המציאה, שירבטתי במהירות את הנידון של הרב אסטרייכר על דף נייר וביקשתי מהרב חסן למסור את הדף לרבינו ולבקש תשובה בעבורי.
הרב חסן התקשר בצהרים, נפעם ונרגש, ומספר: "המוני אנשים נכנסו אל ר' חיים והוא קיבל את כולם בזריזות רבה, מברך כל אחד ב"ברכה והצלחה" קצר, וזהו. ר' חיים היה נראה כל כך עייף ותשוש עד שלא היה לי נעים להכביד עליו עם השאלה. גם המשלחת מצרפת עברה במהירות הבזק, כשהרב מברך כל אחד בקצרצרה מרוב תשישותו, אבל אז הוצאתי את הדף, והנה שאלה בלימוד, ור' חיים התעורר, לא עייף ולא תשוש, כולו שמחה ומרץ. "תביא את השולחן ערוך יורה דעה!", הוא ביקש ממני בחדוה גלויה. שלפתי את הכרך מהארון, ר' חיים פותח את השולחן ערוך, מדפדף במהירות, תופס בשרוול חליפתי ומראה לי מה כותב ה"פתחי תשובה" בסימן קט"ז על העניין ואומר לי: "תמסור לו שהפתחי תשובה בסעיף קטן ו' מדבר על זה... תראה לו! הוא כבר יבין!"...
רבינו היה כל כך עייף ותשוש, אבל כששאלו שאלה בלימוד, ברגע אחד הוא חי בלהט ובהתלהבות. ואם כן, שכך נהנים ומתלהבים מעסק התורה הקדושה, שהתורה היא חדוות החיים, מה הפלא שלא שוכחים שום דבר ממנה?!
רבי מאיר קסלר שליט"א, רב העיר מודיעין עילית, משחזר לעיתון "מרווה לצמא" את שיעורו האחרון של מרן זצ"ל
הקשר שלי עם מרן ראש הישיבה זצוק"ל היה יותר בענייני ציבור הקשורים לעיר שבה אני מתגורר. לא זכיתי לשבת אצלו בשיעורים, אבל בשיעור האחרון זכיתי להיות בהשגחה פרטית.
באותו יום שני בערב שהיתי ב"מעייני הישועה" לצורך רפואי, וניצלתי את שהותי במקום להיכנס לחדרו של ראש הישיבה זצוק"ל. ביקשתי רשות לשהות שם, קיבלתי, ובדיוק אז התחיל ראש הישיבה את השיעור. ישבו שם שלושה מתלמידיו הגדולים והמופלגים שזכו לשבת עשרות שיעורים בשיעוריו, ואני נעמדתי בצד להקשיב לשיעור.
זה היה באמת מחזה נורא, מבהיל על הרעיון. הוא היה נראה חולה מאוד. קולו נשמע בקושי, ולא בכדי. הוא סבל מבצקת בריאות, והלב תפקד באחוזים בודדים ממש. הוא היה חבוש במשקפי חמצן, אך נפשו כאילו מנותקת מגופו. כמו תמיד, החזיק את הנייר המקופל מכל הצדדים, שבו היה רגיל לרשום לעצמו ראשי פרקים, והוא מסר את השיעור, כאשר בד בבד הפתק נפתח שלב אחר שלב, לפי ההתקדמות.
הוא סימן לי להתקרב, ואני הבנתי שניתנה לי רשות גם להתערב ולשאול. התלמידים שואלים, והוא עונה. אני שואל, והוא משיב. שוב אני שואל, וכמעיין המתגבר בתורה הוא עונה. כל כולו מונח בתוך הסוגיה של סנהדרין דף ו' בעניין דיין שחזר בו והמחלוקת בין רש"י לרא"ש. כשסיים, הפטיר שזה היה שיעור קצר יותר מהרגיל, והוסיף משפט מלא משמעות: "עד כאן הכנתי".
ביקשו ממנו לומר דברי חיזוק, אך הוא מיאן ואמר: "אני עצמי צריך חיזוק". זה היה משפט נדיר, כיוון שלא נהג לדבר על עצמו.
הכירו עליו שהוא יודע היטב את מצבו הבריאותי אך מאידך ראו עליו אמונה וביטחון, וכשנפרדתי ממנו אמרתי: "כי הם חיינו ואורך ימינו". ה"אורך ימינו" הוא לפי ה"ימינו". אם הימים שלנו חזקים, גם האורך ימים יהיה כדבעי. הוא הביט בי ולא הגיב. כשאיחלתי לו "רפואה שלמה", הוא ענה אמן, ויצאתי מהחדר.
למחרת הוא שוב הכין שיעור, אך את השיעור הזה כבר לא מסר בעולמנו, זכיתי להיות אפוא בשיעור האחרון של מרנא ורבנא רבי גרשון זצוק"ל.
תיעוד וידיאו של השיעור האחרון שהועבר על ידי מרן הרב גרשון אדלשטיין זצוק"ל:
לחצו כאן להורדה
וכאן סיכום השיעור אותו הכין מרן זצוק"ל למחרת:
סיפור מסעותיו של הגאב"ד רבי יצחק טוביה וייס זצוק"ל, שנפטר לבית עולמו בב' אב תשפ"ב, מוצאי שבת קודש פרשת מסעי
מתוך מאמר בעיתון מרוה לצמא
הגאב"ד נולד בסלובקציה, בעייה פעזינג הסמוכה לפרשבורג. כשהיה קרוב לגיל מצוות, נשלח כחלק מ"טרנספורט" של ילדים מהונגריה ללונדון, וכך ניצל מידי הנאצים הארורים. הילדים הגיעו ללונדון, והקבוצה חולקה בין שלושה "בתי ילדים". כל תשעת הילדים מפרשבורג חולקו בין שני בתי ילדים, והער טוביה שובץ בבית שלישי.
בשבת הראשונה לשהותי שם, סיפר הגאב"ד, הזדעזעתי לראות ילדים כותבים. התחלתי לבכות על שנפלתי למקום הזה, שבו מחללים שבת, ואם כי מנהל המוסד גער במחללי השבת, לא רציתי להישאר שם. בלונדון חי יהודי צדיק יסוד עולם, רבי שמחה רובין זצ"ל, האדמור מסאסוב, שגם הוא ניהל בית ילדים. הרבי מסאסוב שמע על מצוקתי, ומיד במוצאי אותה שבת הכניס אותי אל המוסד שלו. כאן היו לי כמה חודשים טובים. למדתי פרק "איזהו נשך" עם הלכות ריבית אצל המלמד רבי שאול שפר.
בלונדון, בעיצומו של חודש אלול, הוציא השלטון האנגלי צו האוסר את שהותם של ילדים בלונדון, בשל ההפצצות הכבדות של הגרמנים על בירת אנגליה. כמליון ילדים הוצאו מלונדון ופוזרו בכפרים ברחבי אנגליה. וכך סיפר הגאב"ד: הגעתי עם שלושה ילדים נוספים, צעירים ממני, אל העיירה "אילי", ושוכנתי במשפחה נוכרית. היה זה בדיוק בשבת הראשונה לאחר הבר מצווה שלי. מיד כשהגענו, הודעתי לבעלת הבית חד-משמעית, כמבוגר שבחבורה, שיש לנו "תנאים" לשהותנו במקום: א. שכל מאכלינו יהיו רק לחם ופירות; ב. שנשתה רק תה בלי חלב (תה בחלב משמש כמשקה פופולארי באנגליה); שלא נסיר את הכיפה או את ה"דאשיקל" מראשינו; ד. שלא יחממו לנו מים בשבת, משום מעשה עכו"ם.
בעיצומה של השבת, שמענו כי הגיע למקום יהודי מסלובקיה. שמחתי, הנה יהודי ממדינתי. כשהגיע התאכזבתי. היה זה יהודי רפורמי, שהגיע לשם ברכב, ועט תלוי על דש בגדו. הוא החל לפתות אותנו לאכול בשר. אחד הילדים הפעוטים ששהה עמי כבר הסכים. אמרתי לו: אביך הוא השוחט ירא השמים של פרשבורג, ואתה תאכל נבלות? הילד הסכים איתי וחזר בו. אותו יהודי כעס, ואני הפכתי בעיני הגויים ל"מסית ומדיח"... אני מצידי שמחתי, שבשבת הראשונה להיותי בר מצוה מנעתי מילד יהודי לאכול טרף... בשבת בצהריים הגישה לנו בעלת הבית בשר קר. כשהזכרתי לה את הסיכום בינינו, היא אמרה שאותו יהודי אמר לה שרק בשר חם אסור לנו לאכול, אבל בשר קר מותר. הסברתי לה שהוא הטעה אותה, ואנו איננו אוכלים מהבשר הזה כלל, לא קר ולא חם... מיד כשראיתי שלושה כוכבים ברקיע, כתבתי מכתב לרבי מסאסוב, והתלוננתי שאיננו יכולים להישאר עוד בבית הגויים. וגם אם אנחנו נסתדר איכשהו, מה יהא על שאר הילדים הפזורים בבתי הגויים?
ביום שני בבוקר הגיע המכתב אל הרבי, ובאותו יום בצהריים כבר הופיע הרבי במקום, ומיד החל בפעולות לפתוח בית ילדים נפרד. הוא חיפש הרבה, עד שמצא בית, שאותו שכר מאשת כומר, ולמחרת ביום שלישי עברנו לשם, והיינו ארבעת הילדים הראשונים. ב"ימים הנוראים" כבר היו שם חמישים ילדים יהודים!
הרבי מסאסוב שלח זוג צעיר מלונדון לנהל את בית הילדים. האברך, רבי שלמה שפירא, מנכדי ה"בני יששכר", למד עמנו פרק "כל הבשר" במסכת חולין, וזוגתו בישלה. בכל אותה תקופה לא רציתי ליהנות מחלב עכו"ם, כך שתקופה ארוכה לא טעמתי טעמו של חלב. עיקר התפריט היה מורכב מחלב, כך שלא נשאר הרבה מה לאכול... תקופה קצרה לאחר מכן התיר לי מנהל המוסד לנסוע למחלבה בעיר סמוכה פעמיים בשבוע כדי להשגיח על החליבה. כך הפכתי ל"משגיח" שהחלב לא יהיה חלב עכו"ם.
מאוחר יותר, עבר טוביה הצעיר לישיבתו של רבי יעקב שפירא, וממנה לישיבתו של רבי משה שניידר. ברבות השנים עלה והתעלה בתורה ובהוראה בכולל בגייטסהד, שם היה להיות ראש הכולל לאחר שקודמו מרן הרב דסלר זצ"ל עלה ארצה. שנים רבות הרביץ תורה בלונדון ואח"כ באנטוורפן, ובי"ד תמוז תשס"ג הוכתר לגאב"ד העדה החרדית בירושלים, ומכאן האיר לארץ ולדרים עליה במשך כשני עשורים עד הסתלקותו. ת.נ.צ.ב.ה.
פעם התארח החפץ חיים באכסניה בעיר וילנה וראה יהודי גבה קומה ומגושם כבן חמישים נכנס פנימה, מתיישב ליד אחד השולחנות, ומצווה בגסות על המשרתת שתגיש לו מנת פת גדולה, נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. לאחר שהוגש לו כל מבוקשו, הוא אכל ושתה ברעבתנות מבלי לברך תחילה וסוף, והמשיך להתייחס למשרתת בזלזול רב. החפץ חיים נדהם למראה עיניו, ורצה לגשת לאותו יהודי זולל וסובא כדי להעיר לו על התנהגותו הגסה והפוגעת.
בעל האכסניה הבחין בכוונתו של הרב, והתקרב במהירות לאורחו החשוב כדי למנוע ממנו לעשות כן. הוא ידע שמדובר בחייל לשעבר של הצאר ניקולאי, ואם ישמע הלה את תוכחת הצדיק, יחרף אותו קשות ואף ייתכן שירים עליו יד. הוא הרכין את ראשו ואמר לחפץ חיים בקול נמוך :"אנא ממך, רבי קדוש, הנח לאיש הזה. אין עם מי לדבר! הרי הרבי רואה במו עיניו שמדובר באדם גס ומגושם, בור ועם הארץ גמור". בעל האכסניה וידא שהאיש אינו מביט לעברם והחל להמתיק סוד:
"האמת היא שהוא מסכן גדול. כאשר היה ילד בן שבע חטפו אותו חיילי הצאר מבית הוריו עם ילדים אחרים במסגרת גזרת הקנטוניסטים ולקחו אותו לסיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין האיכרים הרוסים באזור, ואחר כך עבד בשירות הצאר ניקולאי עשרים וחמש שנים. האם היה יכול ללמוד משהו טוב במקומות הללו?! האם יש פלא בכך שהאיש יצא כה מגושם לאחר ארבעים שנה שבהן לא היה בסביבה יהודית, לא למד אות אחת בתורה, ואפילו לא ראה פנים של יהודי אחר?!"
החפץ חיים האזין בקשב רב לדברי בעל האכסניה. הלה סיים את דבריו בנחישות :"לכן מוטב, רבי, שלא תנסה להתחיל לדבר איתו כלל. כבודך יקר מדי עבורנו!"
החפץ חיים חייך לעבר בעל האכסניה והרגיע אותו כי יידע איך לשוחח עם אותו יהודי מגושם. הוא ניגש אל שולחנו של האיש, הושיט לו יד, ברכו בהתלהבות "שלום עליכם", וניגש מיד לעניין:
"יהודי יקר, אומר לך את האמת. שמעתי עליך, כי כאשר היית ילד קטן נחטפת על ידי חיילי הצאר ונלקחת עם ילדים יהודים נוספים לסיביר הרחוקה. שם גדלת בין גויים ולא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה. עברת בעל כורחך את הגיהינום בעולם הזה. עברו עליך צרות רבות, רדיפות נוראות ועינויים איומים. הרשעים רצו כל הזמן להעביר אותך על דתך, אילצו אותך לאכול חזיר ושאר נבלות וטריפות. ואף על פי כן דבקת בעמך ונשארת יהודי!". ה'חפץ חיים' אחז בחום בידו של האיש הנדהם והמשיך לדבר בהתרגשות רבה:
"הייתי מאושר לו היו לי זכויות כמו שלך. הלוואי שאזכה להיות בן העולם הבא כמוך. בעולם האמת יהיה מקומך לבטח בין צדיקי עליון! האם זהו דבר קטן לחיות במסירות נפש כמוך ולסבול ייסורים כאלה למען היהדות ולמען כבוד שמיים במשך יותר משלושים שנים רצופות?! הרי זה ניסיון גדול יותר מניסיונם של חנניה, מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש ונותרו בחיים!"
האיש הקשוח הזדעזע מהמילים החמות שהרעיף עליו הרב היהודי. מעולם לא דיבר אליו איש כך. דמעות החלו לבצבץ בזוויות עיניו והחלו לזלוג במורדות פניו. כאשר נודע לו כי עומד מולו החפץ חיים, הרב הידוע בכל קצווי העולם היהודי, פרץ בבכי עז, חיבק ונישק את הרב ולא רצה להרפות ממנו. החפץ חיים הוסיף לדבר אליו "אם אדם כמוך שזכה להיחשב בין הקדושים שמסרו את נפשם על קידוש השם, יקבל על עצמו לחיות מעתה את שארית חייו כיהודי כשר השומר תורה ומקיים מצוות כפי כוחו, מובטח לו שהוא יהיה האדם המאושר ביותר עלי אדמות!"
האיש לא הרפה מהרב וביקש שידריך אותו מה לעשות מכאן ואילך. הוא קיבל מהחפץ חיים עצה ותושייה ולמד תורה מפיו ומספריו עד שהפך לבעל תשובה גמור.
לסמינר קירוב במלבורן שבאוסטרליה הוזמן מרצה מסוים. כפי שקורה למרצים רבים, ערב לפני השיחה עדיין לא היה בטוח הוא באיזה נושא עומד הוא לדון, ונרדם כשמוחו תר אחד המסר המושלם.
באמצע הלילה חלם הוא חלום- בחלומו נגלה אליו אדם בעל זקן לבן ארוך ומבט קורן, ומסר לפניו דבר תורה נפלא שעליו להשמיע בשיחה. המסר היה ברור וחד, הוא חש כאילו ישבו זה מול זה במציאות. וכאשר התעורר בבוקר, הותיר עליו החלום רושם על כל כך, עד שזכר כל מילה שנאמרה לו.
מעולם הוא לא פגש ברבי שהופיע בחלומו, אך דבר התורה ששמע היה נפלא, והוא החליט שזה המסר שסביבו תיסוב שיחתו. כשהתפלל תפילת שחרית באחד הכוללים המקומיים, ראה לראשונה בחייו את הספר 'נתיבות שלום' והחל לעיין בו. למרבה השתאותו, כשפתח את הספר הבין בדיוק בדבר התורה ששמע בחלומו! התברר לו למעלה מכל ספק שהרבי מסלונים עשה עמו חסד כשהדריכו אילו דברים להשמיע בפני הקהל. הכרה זו ריגשה אותו לחלוטין.
אחרי התפילה ניגש המרצה לראש הכולל, סיפר לו את השתלשלות העניינים ושאלו האם מכיר הוא את הספר, והאם מחברו עדיין בין החיים.
ראש הכולל השיב שהוא מכיר את הספר היטב, ומחברו חי וקיים בעיר ירושלים. כעבור זמן מה, פגש ראש הכולל בחסיד סלונים, שהגיע למקום כדי לגייס כספים עבור מוסדות סלונים, וסיפר לו את סיפור החלום. כששב החסיד לביתו, סיפר את הדבר לרבי בעצמו, והרבי נענה ואמר: "הייתי רוצה מאוד לראות את היהודי הזה כשיגיע לארץ ישראל".
כששב המרצה לארץ ישראל, יצר אתו קשר אחד מגבאיו של הרבי ואמר שהרבי מעוניין לפגוש בו. הוא כמובן מיהר למלא את רצון הרבי והוכנס אל הרבי.
"שב לידי בבקשה", אמר לו הרבי בחמימות. "שמעתי שיש לך סיפור על חלום הקשור לספר שלי. אנא, ספר לי את כל הפרטים".
המרצה סיפר כי לא ידע מה יהיה נשוא שיחתו, וכיצד החלום המופלא בהקשר לרבי וחידושו סיפק לו את המסר שעליו להשמיע בדבריו.
"האם בבוקר פתחת את הספר בעמוד הראשון, או בדיוק בעמוד שבו הופיע דבר התורה ששמעת בחלומך?"
כשנענה שפתח את הספר בדיוק בעמוד המתאים, חייך הרבי, ואחר כך אמר: "עלי להסביר לך מדוע שואל אני את כל השאלות הללו, ומדוע אני מתעניין כל כך בכל פרט המעשה".
הרב הסביר שעמל על חידושי תורתו לאורך שנים רבות, ורק כעבור זמן רב החליט לפרסם את חידושיו בספר. הוא התלבט האם לבקש הסכמות של גדולי תורה לספרו, ולבסוף הוציא את הספר ללא הסכמות.
"ברוך ה' הספר התקבל בכלל ישראל בחום ובהתלהבות, והדפסנו אותו מחדש כמה וכמה פעמים", סיפר הרב. "אך עדיין הסתפקתי אם נהגתי כשורה כאשר לא ביקשתי הסכמות של גדולי ישראל. מי אני שאעז לפרסם את הספר מבלי לעטרו בהסכמות?!" הסביר את הרגשתו בענווה.
"אבל עכשיו כששמעתי את סיפורך, ברור לי שבית דין של מעלה נותן את הסכמתו לספר, והספר ראוי לצאת לאור ולהתפרסם בעולם היהודי כולו".
הרבי ראה באירוע זה אישור מלמעלה להוצאת ספרו הקדוש לאור, והדבר שימח אותו מאוד. אין צורך לומר כי הרב חולם החלום היה אחוז השתאות מהרבי ומההצצה מאחורי הקלעים על ספרו הנודע.
הייתי במחנות, ולא רציתי לאכול טריפות. הגעתי לאושוויץ ביום שישי. מיד הריצו אותנו מהקרונות והתחילו להכות לנו באלות והריצו אותנו פנימה לתוך מחנה אושויץ. הגענו לאושויץ בשעה עשר בבוקר. הביאו לנו לאכול, אוכל שהיה נקרא "בשרי". אם באמת היה שם בשר או שזה היה קש... אינני יודע, אבל כך זה נקרא (שזה בשרי).
כולם רצו לאכול, וקראו גם לי: "רבי, בואו לאכול! בואו לאכול!"
לא די שהכל שדדו ולקחו ממני, כל אשר לי ברוח ובנפש, עוד אוכל גם טריפות?"
לא רציתי ללכת, וצמתי אותו יום שישי כל היום.
בליל שבת הייתי כבר מאוד חלש. שכבתי, לא יכולתי לרדת כבר.
ביום שבת, שוב נשמעה קריאה שיבואו לקחת אוכל. ואני לא הולך, אני לא הולך, אני נשאר יושב שם.
הצריף התרוקן. אף אחד כבר לא היה שם. ואני נשארתי שם לבד.
פתאום נפתח בי מעין של דמעות. אף פעם לא הייתי בוכה. שאם הקב"ה רוצה כך – שיהיה כך. איך שהקב"ה רוצה, גם אני מרוצה.
אבל אז, בשבת אחר הצהריים, נתעוררתי לבכיה: רבונו של עולם, הכל נטלת ממני, נשארתי ערום ויחף, ללא נעליים וללא בגדים... בלי כלום! ואני שוכב כאן אצל הגויים, וכי אלך לאכול טריפות? אינני חפץ לאכול טריפות רבונו של עולם!
וכך כשאני בוכה שם, בהיותי לבד בצריף, הגיע ורץ אלי מישהו ושאל: "אתם הקלויזנבורגער רב?"
נבהלתי מאוד, כי אסור היה לדעת שאני רב, שאת הרבנים מיד הרגו. אם הם רק ידעו על מישהו שהוא רב מיד הוא נרצח. על פי רוב, תשעים ותשע אחוז!
נבהלתי מאוד. בינתיים מגיע שליח נוסף: "רבי, אתם חייבים ללכת, עומד שם מישהו בפתח וממתין לכם".
הוא ממתין לי? נו, להסתתר כבר אי אפשר. לא ידעתי אם זה אס. אס. או קאפו. אבל אני מוכרח ללכת אל הפתח.
כשאני מגיע אל הפתח, עומד שם אדם ואומר לי: "תגידו נא, הרב מקשאנוב היה דוד שלכם?"
אני מביט בו, איך הוא יודע שאני נמצא כאן, ועוד יודע שהרב מקשאנוב היה דוד שלי? הרב הקדוש מקשאנוב הקדוש זכותו יגן עלינו!
אני אומר לו: "כן"... וכי מה אומר לו, שלא?
הוא אמר: "הבאתי לכם לחם וצלחת עם מרמלדה, שיהא לך מה לאכול".
אני מסתכל – אילו היה נותן לי אז, לפי ערך שויות הממון של זמנינו, חצי מליון – זה לא שוה כלום. הוא מביא לי לחם לאכול... לחם גדול, עם צלחת גדולה מלאה ממרלדה. "הא לכם, תקחו את זה למקומכם ותאכלו".
אם כך! נתיישבתי בדעתי, הרי אכן רואה אני שיש אלוקים בארץ אף כאן! גם כאן נמצא הבורא הקדוש! וכי מהיכן ידע אדם זה שאני נמצא באושויץ והלך להביא לי לחם לאכול? הנני צודק, אפוא, במה שאיני רוצה לאכול טריפות. אז קבלתי על עצמי, שמה שרק לא יהיה, כל דבר בעולם, טריפות אני לא אוכל! אם הקב"ה שולח לי לחם כשר עם מרמלדה, מה? וכי אוכל טריפות? חס ושלום.
חיפשתי מעט מים לנטילת ידיים ואמרתי קידוש על הלחם. היה לי כבר גם על מה לעשות קידוש, ביום שבת. אותו בן אדם לא ראיתי יותר, אף פעם! רק אותו פעם אחת שהביא לי את הלחם ולא יותר!
והקב"ה עזר לי. כך הייתי שנה שלימה אצל אותו רשע, אין בפי להודות ולהלל אחד מאלף אלפים ורבי רבבות כל מה שעבר עלי, כמה פעמים הם ביקשו להרוג אותי וכמה פעמים כבר שכבתי בארץ להיות.. ושרדתי כל זאת, ובלי טריפות ונבלות, וגם, כמדומני, כמעט ללא חילול שבת! מן השמים שמרו אותי.
סיפר הגאון רבי ידידיה מנת שליט"א, שהרב אורי זוהר היה לומד בכולל שבראשותו משך כמה שנים, כי באחד הימים ניגש אליו יהודי מהכולל, וצערו ניכר על פניו. הוא סיפר כי הוא מעוניין שבנו ייכנס ללמוד בישיבה מסוימת, אולם ראשי הישיבה מערימים לפניו קשיים. "אולי יוכל כבוד הרב לעזור לי, הן דבריו נשמעים בכל מקום, וודאי ייפלו גם על אוזניהם של ראשי הישיבה...". הרב לא היה צריך יותר מזה, ומיד התקשר לראש הישיבה, כשהוא ממליץ בכל פה על אותו בחור שאביו כה משתוקק שילמד בישיבה. ראש הישיבה ניסה להסתייג, באומרו כי הוא אינו בטוח שאותו בחור יוכל להשתלב בישיבה ולהצליח בה, והרב נחלץ גם כאן לעזרה ואמר כי הוא ערב לנער. "אם יש בעיה - אני הכתובת. פנו אלי ואני אטפל בכל מה שצריך". דבריו אכן נפלו על אוזניים קשובות, והבחור התקבל לישיבה. לאחר כחודשיים, פגש הרב אורי זוהר את אותו ראש ישיבה בשמחה, והתעניין מה מצבו של הבחור. ראש הישיבה סיפר בשמחה כי הבחור אכן השתלב בישיבה בצורה מצוינת ועושה חיל בלימודיו. הוא רק הוסיף הערת אגב, שיש לבחור בעיה קלה של קימה בבוקר בזמן, אבל מדובר בחריגה שאינה משמעותית ואינה מקלקלת את הרושם החיובי הכללי עליו. למשמע הדברים נחרד הרב. אם הבחור לא קם לתפילות בזמן, הרי שהוא צריך לטפל בכך, הרי הוא ערב לו... למחרת בבוקר, לאחר סיום תפילת שחרית עם הנץ החמה, נסע הרב במונית לישיבה של אותו בחור, ופנה לבניין הפנימיה, אל חדרו של אותו בחור. הן ערב הוא... במשך חודשיים ימים היה הרב מגיע בכל בוקר להעיר את הנער ולוודא כי הוא מגיע לתפילת שחרית בישיבה, עד שהלה התחנן בדמעות שהוא יצליח לקום בזמן בכוחות עצמו, ואל לו לרב להטריח את עצמו. או אז נאות הרב לחדול ממסלול הבוקר שאימץ לעצמו.
היה בחור שלמד בישיבה לבעלי תשובה שבה לימד הרב אורי, וגם אני, כמו עוד פעילים רבים, פעלתי במסגרתה. אותו בחור עשה כברת דרך ארוכה, עד שהצטרף לישיבה, ובה למד כשנתיים ימים, כשהוא נתון כל העת ללחצים איומים מצד בני משפחתו שניסו להניאו מתהליך החזרה בתשובה שחווה, ולהשפיע עליו בכל דרך שיחזור בו. לאחר שנתיים ימים הוא נעלם מהישיבה. ראש הישיבה סיפר כי הוא נסוג ועזב את הישיבה. היה לי עצוב לשמוע, היה לי חבל על נשמה יהודית שעשתה כברת דרך, וכעת מאבדת את כל נכסיה. כשראה הרב אורי שאני גם מיואש, הוא הגיב בצורה שלעולם לא אשכח. הוא אחז בכתפי וקרא בנהמת לב: "אבד לי ילד! אתה מוכן לעזור לי להחזיר אותו??" כשאני תחת הרושם העז של דבריו של הרב, נכנסתי שוב להיכל הישבה, וניסיתי להשיג מספר טלפון שבו ניתן ליצור קשר עם אותו בחור. לבסוף הצלחתי להגיע לכתובת ברחוב יפו בירושלים, שם נאמר לי שהוא מתגורר. היתה זו שעת ערב, כשניגשתי אל הרב בידי המידע שאספתי, והרב קם מיד על רגליו: "בוא, הולכים..." אמר, ואני מיהרתי בעקבותיו. הגענו לדירת גג די מוזנחת ברחוב יפו, והרב דופק על דלתה בעוז. אך אותו בחור לא היה אז בבית. לאחר כשעתיים קיבלתי טלפון מהרב. השעה היתה שתים עשרה בלילה. "אתה בא?" הוא שאל, כאילו ברור לו שחיכיתי לטלפון הזה. וכך שוב יצאנו אל הבית שברחוב יפו. הפעם הוא היה בבית. הרב התיישב ליד מיטתו של הבחור והחל לפרוט על נימי נפשו, "אני יודע ומבין את הקושי שאתה עובר, גם אני הייתי במצב שלך, אבל מה שמחזק בעיתות קושי הוא האור הגדול של הקב"ה והתורה הקדושה. אתה הרי נחשפת לאור, אתה מכיר ויודע מה גדול ערכה של התורה הקדושה, אל תעזוב באר מים חיים כדי לחצוב בורות נשברים. חזור אלינו, חזור לאביך שבשמיים..." שעה ארוכה ישיב הרב ליד אותו בחור, ולבסוף הוא נמס מול אישו הגדולה. כיום הוא בן תורה ובעל משפחה מפוארת.
הרב זייבלד שליט"א מספר למרוה לצמא על אהבת ישראל של החברותא שלו, הרב אורי זוהר זצ"ל:
כל כולו היה אהבת ישראל. זה לא משהו שאפשר לתאר במילים, זו מסכת חיים שלמה שכל כולה אהבת ישראל מזוקקת. אני זוכר כי פעם פנו אליו בני משפחה כואבים, וסיפרו לו כי אחיהם מאושפז ל"ע בבית חולים לבריאות הנפש וכי הוא נמצא בדיכאון עמוק, ומתקשה להשתחרר ממנו. הם פנו אל הרב אורי זוהר שכוחו בפיו, ותלו תקוות כי הוא יצליח לחלצו מהמצר.
והוא אכן נרתם למשימה. עוד באותו יום ניצב הרב אורי זוהר בפתח חדרו של האיש, השמיע באוזניו אמרות שפר ודברים המשמחים לבבות, אולם האיש דנן - שריר לא זע בפניו. שרוי היה בדיכאונו, ולא
נרשמה ולו תגובה זעירה למול הרב והדברים שהשמיע.
הרב ניסה, ניסה באמת, ולא רק לצאת ידי חובה, ובמשך שעה ארוכה לא התייאש, והמשיך לנסות ולחלץ ולו חיוך קל מבין שפתיו ההדוקות של האיש, אולם ללא הועיל.
מה היה עושה אדם רגיל במצב כזה? מן הסתם היה פושט את ידיו לצדדים ואומר לבני המשפחה - "ניסיתי, לא הצליח..." ויהיו בני המשפחה אסירי תודה על המאמץ והמסירות. אולם הרב בהחלט לא היה אדם רגיל. למחרת, בלי שבני המשפחה ידעו אפילו, הוא שוב התייצב בחדרו של האיש, וביום שלאחר מכן שוב הגיע. כך במשך כמה ימים הוא הגיע ברצף לבית החולים, ולא הרפה, עד שישב האיש על מיטתו כשבת שחוק על פניו ורוח של שמחה שורה עליו.
לא היה במערכת החיים שלו משהו שהוא כמעט או בערך, לא היה מצב של 'עשיתי את שלי - יצאתי ידי חובה'. לא היה מצב שיהודי זקוק לעזרה, והוא לא יתגייס לעזרתו במלוא כוחותיו.
