1. אחד מל"ט המלאכות האסורות בשבת, היא מלאכת מלבן שהיא ניקוי הצמר וליבונו, ובכלל זה איסור כביסת הבגדים בשבת, ויש חילוקי דינים ופרטים רבים בדבר מה נחשב בכלל כיבוס ואסור, ונפרט חלק מהם. (שבת עג.)

2. בגד שחור חדש [כלומר, שניכר בו עדיין חידושו] שירד עליו טל, אם מקפיד שלא ללבשו בצורה זו בלא שינערו, אסור לנערו לפי שעל ידי הניעור מייפהו, והרי זה בכלל איסור כיבוס, אבל אם הבגד ישן או צבעוני מותר לנערו מן הטל שניעור בגד זה אינו מייפהו, וממילא אינו בכלל כיבוס. (שב, א')

3. דעת רש"י והרבה ראשונים שאסור לנער בגד שחור חדש מן האבק שעליו, אם מקפיד על כך, לפי שבזה עובר משום מלבן. ועל כן כשמגיע לבית הכנסת וכדומה, יניח כובעו ובגדו העליון במקום שמור, שלא יפול ויתלכלך ועלול ליכשל חלילה באיסור זה של כיבוס הבגד. (שב סק"ה ו')

4. לכלוך העומד מעל הבגד ואינו דבוק בו, כגון שנתפזרו נוצות ונפלו על בגדו, מותר להסירם בשבת, לפי שאין זה בכלל כיבוס מאחר ואינם תחובים בתוך הבגד. (שב, סק"ז, ועי' שעה"צ ט')

5. בגד שנרטב במים, אסור לנערו כדי שיצאו מימיו, כיון שמקפיד בכך הרי יש בזה משום איסור סחיטה. (שב, סק"ג)

6. בגד שנשאר בו משעת עשייתו שיירי חוטים וכדו', אסור להסירם בשבת בשביל לתקן ולייפות את הבגד, ויש בזה משום איסור תורה של מכה בפטיש. (שב, ב' סק"ט)

7. אסור לקפל בגדים בשבת בצורת קיפולם הראשון אלא א"כ יש בהם ארבעה תנאים, א. שמתכונן ללובשו בשבת. ב. שיקפלנו אדם אחד בידו. ג. שיהא הבגד חדש שלא נתכבס. ד. שיהא בגד לבן. לכן הפושט טלית גדול שעליו לאחר תפילת השבת לא יקפלנו, מאחר שאינו עומד ללובשה שוב בשבת, אבל שלא בצורת קיפול הראשון מותר. (שב, ג' סקי"ג)

 

1. אסור מן התורה לתלוש פירות או ענפים ועלים מן העץ המחובר לקרקע, ואפילו התייבש העץ אסור לתלוש ממנו את הפירות. (של"ו יב)

2. מותר לתלוש פירות מן הענף עליו הם קבועים, כשהעלף נתלש מן העץ מערב שבת. (של"ו ח)

3. כמו כן אסור לעקור כל דבר ממקום גידולו, לכן אין לתלוש עשבים שגדלו מחמת הלחות על גבי החבית או הכותל, כיון שזהו מקום גידולם ואם יתלשם עוקרם ממקום גידולם, והרי זה תולדה של קוצר. (של"ו סקמ"ב)

4. אף מעציץ שאין תחתיו או בדפנותיו נקב אסור לתלוש, ומ"מ תלישה זו איסורה מדרבנן, כיון שמן התורה הרי זה נחשב כתלוש, ואין זה דומה לעוקר דבר ממקום גידולו, מאחר שאין דרך זריעה בכך. (של"ו סקל"ה)

5. כמו כן אסור להזיז עציץ ממקום למקום, ואפילו עציץ שאינו נקוב, כיון שבהגבהת העציץ מן הקרקע מתמעטת יניקתו והרי זה בכלל תולש, וכן להיפך הרי הוא בכלל זריעה. (של"ו סקמ"ג)

6. עציץ שיש בו פרחים חיים הנתונים במים בלבד ללא עפר, יש דעות המתירים לטלטלו, וכל אחד ישאל לרבו.

7. מותר להריח הדסים המחוברים לקרקע, ואין לחוש שמא יתלשנו כיון שמריח בו יפה גם כשהם מחוברים. אבל אסור להריח דברי העומדים לאכילה כגון אתרוג או תפוח, מאחר שיש לחוש שמא ישכח ויתלוש בשבת. (של"ו י')

 

1. טיט שעל גבי מנעליו, אין לגרדו אפילו בגב הסכין, מאחר שעל ידי הגרידה מתקלף מקצת מן העור, והוא בכלל איסור ממחק. ואף שאין כוונתו אלא לנקות את המנעל, מכל מקום ברור שיקלף גם מן העור, ועל כן אסור. (ש"ב ח סקל"ז)

2. ברזל המונח בפתחי הבתים בשביל לקנח בהם את הנעליים, אם ראש הברזל חד אסור מהטעם הנזכר, ואם ראשו רחב ועבה הט"ז מתיר, אולם המג"א מחמיר גם בזה. (ש"ב ס"ק כ"ו ל"ח)

3. אולם לכו"ע מותר לקנח בנחת, שבאופן זה אין לחוש שמא ימחק מן העור, ובפרט אם הטיט עדיין לח אין להחמיר בזה. (ש"ב סקכ"ו)

4. מותר לדברי הכל לקנח טיט שעל גבי מנעלו על ידי שפשוף בקורה או באבן או בכותל העשוי מעץ.(ש"ב ו' ס"ק כ"ו כ"ז)

5. נחלקו הפוסקים אם מותר לקנח בקרקע (כיון שיש לחוש שמא יבא להשוות גומות), ובכותל של אבנים (כיון שיש לחוש שמא נראה כמוסיף על הבנין). (ש"ב ו')

6. אסור לדברי הכל לקנח את הטיט שעל גבי מנעלו בקרקע במקום שיש בו גומא, מאחר שיש לחוש שמא יבא להשוות את הגומא ויעבור על איסור בונה. (ש"ב סקכ"ח)

7. מותר לשפוך מים על הטיט הדבוק למנעל עד שיכלה מאליו, אבל לא ישפשף בידו. (ש"ב ט' סק"מ)

 

המשנה ברורה (סימן ש"ח) מקדים לדיני מוקצה, את הדברים הבאים: איסור טילטול מוקצה הוא איסור מדרבנן, ונאמרו כמה טעמים מדוע אסרו חכמים לטלטל מוקצה בשבת. הרמב"ם בהלכות שבת (פרק כ"ד הי"ב) מונה בזה שלשה טעמים, והראב"ד הוסיף עליו טעם רביעי, ואלו הם:

1. אמרו חכמים, ומה אם הזהירו הנביאים וצוו "שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול" וציוו עוד "שלא תהא שיחת השבת כשיחת החול" שנאמר בישעיה (נח, יג) "וקראת לשבת ענג לקדוש ידוד מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר", קל וחומר שלא יהיה הטלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה נראה בעיניו כיום חול, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו, ויבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה (דברים ה') למען ינוח.

2. ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט, ועלול לבא אף לידי מלאכה האסורה בשבת מן התורה.

3. ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי הקרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל בשבת כמנהג שאר ימי החול, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך ציוו הנביאים שביתה מדברים אלו, שהיא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו תיקנו חכמים גם את איסור טלטול המוקצה, שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר.

4. ועוד אמרו במסכת שבת קכד. אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ואמרו עוד במסכת שבת קכג: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, שאמרו שלשה כלים קטנים ניטלים על השלחן, נמצא כי מפני חיוב הוצאה שהיא מן התורה, אסרו חכמים את הטלטול של המוקצה, שאיסור זה הוא גדר וסייג להוצאה.

והנה יש ארבעה סוגי מוקצה כלליים, ומהם מסתעפים רוב דיני המוקצה, ואלו הם:

1. מוקצה מחמת חסרון כיס, והוא כל דבר שאדם מקפיד עליו ונזהר מלטלטלו מחמת חשש הפסד ממון.

2. מוקצה מחמת גופו, והוא דבר שאינו כלי ואינו מאכל, כגון עפר ואבנים, עצים ומעות, ובעלי חיים.

3. כלי שמלאכתו לאיסור, והוא כל כלי העומד למלאכה האסורה בשבת כגון פטיש ושאר כלי מלאכה.

4. בסיס לדבר האסור, הוא כלי שעמד עליו מוקצה בשעת כניסת השבת, ואפילו אינו עליו עכשיו, נאסר.