הבית היהודי
"הוא שלא כדרך הטבע"
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
בתורה הקדושה נאמר שהארץ תקיא את יושביה, כאשר הם יחטאו בחטאים גדולים, ה' ירחם. והנה בתקופה האחרונה נלחמת התקשורת הממלכתית, העיתונות ויתר המדיה וכבליה, בדבר הפשוט ביותר, שהיה מקובל מיום עומדנו על הר סיני, בגנותם של אלו העוברים על העבירה החמורה הנודעת, הקב"ה יחזירם בתשובה שלמה במהרה.
והנה אינו דומה אדם נכשל ח"ו בעבירה, לאדם המתגאה בקול רם ובפומבי בעבירה שבידו. וכל שכן כאשר המדינה עצמה וחלק משריה ויועציה, ובעיקר אנשי התקשורת שבה, עושים את כל אשר לאל ידם לגנות וללעוג ולהביא דיבה רעה לאיסור מפורש בתורה הקדושה. אין לך קיטרוג גדול מכך, ועל כולנו מוטלת חובה לזעוק ולהריע ולהתפלל אל ה' יתברך שישיבם בתשובה שלמה, יידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו.
כל עוד אנו לא נמצאים במשטר קומוניסטי בולשיביקי, מתאפשר לנו, עדיין, להביע את עמדת ההלכה בכל נושא. בינתים לא עוצרים אנשים וכולאים אותם בסורג ובריח, על הבעת עמדת היהדות. אז הנה, הנה היא עמדת תורתנו הקדושה, זאת התורה לא תהיה מוחלפת, בענין חמור זה. העיתונות החרדית נמנעת, ובצדק רב, להזכיר כל דבר וענין שהכיעור או שמץ כיעור, קשור אליו. אך ישנם במות בהם נוגעים בנושאים אלו בקביעות. אם כן, אם בכל מקרה עוסקים הם בנושאים שהשתיקה יפה להם, אדרבה, ישמעו ויקראו את עמדת והשקפת התורה הקדושה, אש שחורה על גבי אש לבנה, אותה קיבלנו מפי הגבורה.
במאמר זה אצטט, מבלי להוסיף מעצמי כלל, מתוך ספריו של גדול פוסקי אמריקה, מרן הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל, ואנו נקרא יחדיו ונראה כיצד גדול פוסקי ארה"ב בדור האחרון, מגדולי דור דעה ובעלי ההוראה, מתייחס בלשונו לעוון חמור זה:
בשו"ת אגרות משה (אבן העזר ח"ד סימן קיג), נשאל הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בדבר "מי שלאחר נישואיו נודע שהוא שטוף במשכב זכר, אם הוא מקח טעות".
האגרות משה מאריך לדון בענין, כדרכו בקודש, מש"ס ופוסקים, וכותב כך: "אבל לענין נידון דידן, כיון שמצינו שבמום גדול הוא בעצם מקח טעות גם באשה כדבארתי באגר"מ חאה"ע ח"א סימן ע"ט וסימן פ' מסתבר שזה דהבעל הוא שטוף במשכב זכור שהוא התועבה היותר גדולה והמאוס ביותר והוא דבר גנאי לכל המשפחה, וכ"ש שיהיה זה גנאי ביותר לאשתו אם בעלה בוחר יותר במשכב המאוס הזה תחת משכב אשתו, הוא ודאי קידושי טעות וברור לן ששום אשה לא היתה מתרצית להנשא לאדם מנוול ומאוס ובזוי כזה, ואם תיכף כשנודעת מזה הלכה ממנו מסתבר שאם אי אפשר להשיג גט ממנו יש להתירה מדין קידושי טעות, אך אם אפשר להשיג גט צריך להשתדל בכל מאי דאפשר להשיג גט כשר, דהא אם אינו שטוף בזה אלא שנזדמן איזה פעם מצד שתקפו יצרו, אולי אין להחשיב זה לקידושי טעות, אף שהוא רשע גמור גם בשביל פעם אחת ויש שיטעו לדמות להחשיב גם זה קידושי טעות, אבל אם הוא שטוף בזה שיותר נהנה ממשכב זכור ממשכב נשים, הוא ודאי קידושי טעות, אבל כל זה אם הלכה ממנו תיכף אבל אם שהתה אצלו אף אחר שנודעת אז קשה לבטל הקידושין. ואם בא זה מענין שטות, מאחר שהוא שלא כדרך הטבע, ודאי הוא מום דכיון שהוא מצד שטות עלול לעוד שטותים, אבל בעצם הוא מצד רשעות וניוול שג"כ הוא טעות כדלעיל", עד כאן דברי האגרות משה.
&&&&
בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן קטו) נשאל מבחור אחד כיצד עליו לשוב בתשובה על חטא משכב זכור, והנה תשובת רבינו זצ"ל:
"הנה אף לטרדותי המרובות מכיון שחז"ל אמרו כמה דברים מפני תקנת השבים, כל שכן שמוכרחין להזדקק להשיב לבעל תשובה בין שהוא להשיב להלכה בין שהוא לחזוק שאל יפול רוחו ולהתרשל בדבר שצריך חזוק גדול להנצל מעצות היצר הרע, שלכן פניתי מעט להשיב לו על מכתבו, והנה איני רואה שאלה להלכה במכתבו כי אף שבמכתבו שהוא איסור כרת, מסתמא יודע שמשכב זכור הוא גם איסור סקילה כי בתורה בפרשת קדושים נאמר יומתו דמיהם בם וילפינן ג"ש מאוב וידעוני שהוא בסקילה כדאיתא בסנהדרין דף נ"ד ע"א עיין שם וכרת כתיב בסוף פרשת אחרי ונכרתו הנפשות שקאי על כל הא דלעיל עיין ברש"י ריש כריתות, ונמצא שאתה רוצה שאכתוב לך דברי חזוק להנצל מיצר הרע ואיזה עצה".
"והנה ראשית הידיעה דחומר האיסור דסקילה וכרת וגם שנקרא תועבה והוא מחטאים המגונים ביותר ואף בני נח נצטוו על זה, הוא כח גדול לעמוד כנגד היצר הרע, ושנית שהוא דבר שלא מובן שיהיה ע"ז ענין תאוה דבבריאת האדם בעצם ליכא תאוה מצד טבעו להתאוות למשכב זכור, שלכן אמר בר קפרא לרבי על תועבה זו שנאמר באיסור דמשכב זכור דפירושו תועה אתה בה בנדרים דף נ"א ע"א ופי' הר"ן שמניח משכבי אשה והולך אצל זכר, וכוונתו דהוא על לשון תועבה שנאמר במשכב זכור יתר על לשון התועבות הנאמר ד' פעמים בסוף פרשת אחרי שקאי על כל העריות דעל קרא דתועבות לא הוקשה לו משום שאין צורך לבאור שפירוש שהם דברים מתועבין ומאוסין מצד איסורי התורה, אבל הוקשה לו על לשון תועבה הנאמר בזכור שני פעמים בפ' אחרי כשנאמרה אזהרה בלאו ובפ' קדושים שנאמר העונש מה שלא נאמר כן בשאר איסורי עריות דאם מצד האיסור מ"ט לא נאמר זה בשאר עריות, וע"ז תירץ בר קפרא שהוא תביעת הקדוש ברוך הוא בהקרא להרשעים, שלעבירה זו דמשכב זכור הרי ליכא כלל תאוה מצד הטבע שבראתי שיהיה להם תאוה למשכב הנשים דבלא תאוה לא היה אפשר לקיום ישוב העולם כדאיתא בגמ' בשני מקומות ביומא דף ס"ט ע"ב ובסנהדרין דף ס"ד ע"א, ולא אפשר שיהיה פלגא שיהיה לו תאוה לאשה המותרת ולא יהיה לו תאוה לעריות כמו שאיתא שם שפלגא מרקיעא לא יהבי ע"י תפלה שהוא מהטעם שלא נברא בתחלת הבריאה פלגא, אבל למשכב זכור ליכא שום תאוה מצד הבריאה וכל התאוה לזה הוא רק תועה מהטבע לדרך אחר אשר גם רשעים בעלי תאוה שלא נמנעין מצד חטא ועון אין הולכין לשם שיצר הרע זה אינו אלא מחמת שהוא דבר אסור שהוא כמו להכעיס ח"ו, והחילוק הוא דהרשע הרי איתא ביומא דף ל"ה ע"ב שמתרץ עצמו נאה הייתי וטרוד ביצרי הייתי ומחייבין אותו רק מצד שיוסף מחייב את הרשעים, אבל על עבירה דמשכב זכור אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו. והוא פירוש המדויק והנכון".
האגרות משה מאריך בענין ובהמשך כותב כך: "על כל פנים תאוה למשכב זכור הוא נגד עצם התאוה וגם רשעים אין להם תאוה לזה בעצם, אלא שכל התאוה הוא רק מחמת שהוא דבר אסור והיצה"ר מסיתו להמרות נגד רצון הקדוש ברוך הוא וידיעה זו הוא חזוק גדול נגד יצה"ר שכבר נצחתו שאתה מאמין בהקב"ה ובכל הי"ג עיקרים ובכל התורה שבזה תנצחהו על מה שמסיתך להמרותו ולהכעיסו, וקרא מפורש בהאזינו בתועבות יכעיסוהו, ופירש רש"י כגון משכב זכור שזה קרא הכתוב שהוא להכעיס"...
"ושלישית, הגנאי אף לבני אדם, שכל העולם אף הרשעים מבזין לבעלי עבירה דמשכב זכור, ואף בעיני הרשע השני שעושה עמו העבירה הוא מזולזל ובזוי, שזהו חזוק גדול נגד היצה"ר, ועיין בסנהדרין דף כ"ט ע"א דאמרינן לעדים כשמאיימין אותם שלא יעידו שקר בשביל תאות ממון לפי המסקנא דא"כ אשי אמר לי נתן בר מר זוטרא סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, הרי מפורש שזהו עצה טובה לחזק עצמו מתאות הממון וכמו כן היא עצה טובה נגד תאות עבירה מגונה ובזויה זו שלבד שהוא נגד התורה באיסור חמור היותר גדול הוא גם נגד עצם האנושיות שנעשה שפל ובזוי בתכלית השפלות, ולא רק שהוא גנאי הוא גם גנאי היותר גדול לכל משפחתו.
והעצה הגדולה הוא למוד התורה בעיון שהוא מציל ושומר מכל העריות ואף מהרהורים כדאיתא ברמב"ם סוף הלכות איסורי ביאה גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה וכ"ש שיועיל זה להנצל מיצה"ר דעבירה בזוי הזו. והנני גומר בברכה שתהא תשובתך שלימה וגמורה ותתגדל בתורה ויראת ה'. משה פיינשטיין".
&&&&
מרן רבי משה פיינשטיין זצ"ל, שעולם התורה נשען עליו בעשרות השנים האחרונות ורואה בו אחד מגדולי ברי הסמכא בשטח ההלכה והשקפת התורה, כותב דברים נחרצים ביותר, שאין צורך להוסיף עליהם דבר. אינני יודע האם וכיצד מוטל עלינו למחות כנגד פרסומי הגאווה הללו. אך לפחות הבה ונביע בקול צלול את עמדת התורה הקדושה בענין זה.
&&&&
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁזֹּאת הַתּוֹרָה לֹא תְהֵא מֻחְלֶפֶת וְלֹא תְהֵא תוֹרָה אַחֶרֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ".
(י"ג עיקרי האמונה להרמב"ם).
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: הבית היהודי
- כניסות: 38005
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: הבית היהודי
- כניסות: 61589
אגוז קשיו, למשל.
נקודה למחשבה
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
זמן רב, בגלל סכנת הקורונה, שלא נערך לו 'שלום זכר' ראוי לשמו, עם עשרות יהודים היושבים צפופים ושמחים. אך הנה נערך 'שלום זכר' מצומצם ואני השתתפתי בו בחדווה.
אחד הנוכחים הסתובב בין המסובים ובידו בקבוק עם 'משקה' אלכוהולי כל שהוא, כשהוא מוזג לכוסיות ומחלק למסובים מהנוזל הצהבהב- אדמדם, עליו רשומות מילים לועזיות מסתלסלות בעיצוב חדשני. הוא הציע לי לשתות מעט מהמשקה. ביקשתי לרגע את הבקבוק הכרסתני. אחזתי בו והתפעלתי כביכול ממנו. לא היתה חותמת כשרות ואני החזרתי בחיוך את הבקבוק למוזג והפטרתי: "ישר כח, אבל זה כבד לי מידי"...
הבחור הנחמד המשיך לנסות את מזלו בהשקאת הבאים אחרי והיושב לצידי אמר לי בשקט: "הסתכלת אם יש הכשר, נכון?".
"אכן", אישרתי לו והוא לא הבין. "הרי שנים רבות שבכל רחבי העולם היהודי מקובל לשתות משקאות חריפים מסוימים בלי הכשר. אלכוהול זה חמץ בפסח, אבל לא משהו לא כשר. הנה, תבקש ממנו שוב את המשקה ותקרא את המרכיבים שלו".
"ויסקי זה כשר, נכון?"
"כשר לגמרי", הוא פסק בהחלטיות, "ויסקי מופק על ידי זיקוק של דגנים שעברו תהליך הלתתה. לאחר הזיקוק, מיושן הנוזל בחביות עץ אלון, וזהו. אתה יודע שמאות שנים שתו רבים ויסקי בלי הכשר. נכון?"
"נכון", עניתי לי בניחותא, "ולא נכון בכלל. תרכובת הויסקי מופקת בדרך כלל מחומרים כשרים. הבעיה היא שהויסקי עובר תהליך יישון. מדובר בחביות מעץ אלון שבעבר שימשו לאיכסון יין -שרי. תפקיד יין השרי הספוג בדפנות החבית, הוא לעמעם את טעם עץ האלון, ממנו עשויים החביות, וכדי לקבל בויסקי את טעם העץ, שהוא טעם פירות יער. מצד אחד, היצרנים רוצים לקבל בויסקי את טעם העץ. לכן הם מיישנים אותו בחביות עץ. מצד שני, הם לא רוצים שטעם העץ יהיה חזק מידי, ולכן הם משתמשים הם בחביות שספגו טעם יין שרי, וטעם היין שרי מעמעם את טעם העץ. גם אם הויסקי והאלכוהול כשרים, הרי שבמקרים רבים מאד מיישנים את הויסקי בחביות שהשתמשו בהם בעבר לשימור יין נכרים. מדובר בנושא הלכתי מורכב ולא פשוט בכלל של "נותן טעם".
"עכשו אגלה לך עוד פרט קטן. חוץ מחותמת ההכשר, חיפשתי גם את רשימת הרכיבים. רשום על הבקבוק שיש בו 48% אלכוהול"...
"אלכוהול הוא חומר כשר", התווכח היושב לצידי, "משכר, אבל כשר"...
"אולי, אולי"... המהמתי בשקט, "אבל כעת אגלה לך סוד קטן, שגיליתי להפתעתי לאחרונה, במסגרת עריכת ספר על נושא הכשרות, סדרות שיעורים של אחד מגדולי מומחי הכשרות בארה"ב. החוק בהרבה מדינות מאפשר ליצרני המשקאות לא לרשום ברשימת המרכיבים את כל מרכיבי המשקאות. אם מדובר בליקרים, למשל. אפשר להכניס לליקר, שיש לו מגוון טעמים, מרכיבים לא כשרים, ואתה בכלל לא תוכל לדעת שהם נמצאים בליקר. הנה, הזכרת שבמשקה הזה יש 48% אלכוהול. אז אגלה לך דבר מדהים. בארה"ב, למשל, מותר להכניס רכיב אלכוהולי אחר לחלוטין במשקה, עד 2%, מבלי שיהיה צורך לציין אותו ברשימת המרכיבים. רבים, רבים מאד, מיצרני המשקאות החריפים, מוסיפים 2% נוספים במשקה, והם אינם חייבים לציין אותו בתוית. 2% ה'בלנד' הזה, סוג של ערבוב ותערובת מכמה מרכיבים, עלולים להיות בלתי כשרים לחלוטין, והקונה לא יידע בכלל שהם קיימים".
"ומדוע שהם יסתירו ולא יגלו לנו ברשימת המרכיבים דווקא את שני האחוז האלה? וכי מעניין אותם שהציבור החרדי לא ישתה את המשקה? הרי אחוז רכישת המשקאות מקרב הציבור החרדי הוא אפסי!!"
"צודק", עניתי לו, "מי שמכיר קצת את שוק המשקאות החריפים בעולם, יודע עד כמה קשה להעניק הכשר למשקאות הללו, בגלל שלחברות המשקאות אין ענין להשקיע הרבה משאבים כדי לספק מוצרים כשרים לפלח שוק כה זעיר, כציבור דורשי הכשרות המהודרת. ובכל זאת, הם יסתירו דווקא את שני האחוז האלה, שמאד יתכן שיש בהם בעיות כשרות, בגלל המס"...
"המס??", תהה בן שיחי.
"כן, ישנו חוק מיסוי מוזר בארה"ב, לפיו נוטלים סכומי מס גבוהים מאד על משקאות עם אלכוהול 'נקי', בעוד שאם המשקה יתבסס על אלכוהול מעורבב, מה שנקרא בלשונם 'בלנד', המיסוי יהיה נמוך יותר מחצי. כדי ליצור משקה מסויים, צריך שהמשקה יכיל 50% אלכוהול, למשל. אך דא עקא, שעל משקה שיש בו 50% אלכוהול, משלם היצרן מס גבוה במיוחד. אבל אין לו ברירה, כי המשקה יהיה מוצלח רק באחוז האלכוהול הזה. אבל יש לו פתרון נפלא. הוא מרכיב את המשקה מ48% אלכוהול, ואת 2 האחוז הנוספים הוא מרכיב מה'בלנד', ערבוב של כל מיני מרכיבים אלכוהולים ואחרים, שחלקם לא כשרים כלל. על התוית נרשם שבמשקה יש רק 48% אלכוהול, וכך הוא לא הגיע לרמת המיסוי הגבוהה מאד הניתנת על שני האחוז הנוספים"...
"...אבל באמת הוא הוסיף עוד שני אחוז אלכוהול, אבל אלכוהול מעורבב, עליו הוא לא חייב לדווח על פי חוק, כי עד שני אחוז מה'בלנד' לא חייבים לרשום על התוית"...., הבין שכני לספסל.
&&&&
"אתה רואה פה את קערת הפיצוחים?", הצבעתי לו על השולחן, "מה הפיצוחים היקרים ביותר כאן מכל התערובת שלפנינו?"
האיש הסתכל בקערת הפיצוחים ואמר: "אגוז קשיו. הכי יקר, בערך שמונה שקל למאה גרם"...
"מדוע?"...
"אין לי מושג"....
"אגלה לך סוד שמתקשר בדיוק למה שדיברנו, והוא שכל דבר מאכל שאין לך ידיעה מאד מאד ברורה עליו, אסור לאוכלו בלי שיש עליו השגחה צמודה. אגוז הקשיו מכיל קליפה כפולה שיש בה שרף המכיל חומר רעיל. המגע שלו עם העור יכול להביא לגירוי, ובבליעה- לתגובת הרעלה. לכן כל אגוז קשיו צריך לעבור טיפול מדויק כדי להסיר את קליפתו בלי להגיר מהשרף על האגוז. בעלי המטעים מורידים בבישול או באידוי את השרף הרעיל, מכל אגוז קשיו לחוד, ומשאירים את הגרעין שלו. לכן קשיו עולה הרבה יותר יקר מפיצוחים אחרים".
"כעת מגיעה הבעיה הגדולה. אגוזי הקשיו גדלים באמריקה הדרומית, אפריקה ודרום מזרח אסיה. אלפי איכרים גויים וקשי יום מגדלים בחצר עצי אגוז קשיו. הם קוטפים אותם, מבשלים את הקשיו בסירי הטריפה הביתיים שלהם, אפילו בסירים 'בני יומן',מוציאים את השרף הרעיל ומביאים אותם בשקים לשוק, למתווכים מקומיים, המוכרים אותם לכל העולם. לא המתווכים הגדולים מבשלים את הקשיו, אלא אלפי גויים מקומיים מביאים אותם לשוק אחרי הבישול. אתה מביט באגוז קשיו ולא מבין מה יכול להיות בו לא כשר. הוא מגיע מחו"ל, בלי מצוות התלויות בארץ. מה כבר יכול להיות בקלייה שלו. אבל הנה, כל אגוז קשיו הוא בחשש גדול של בישול בסיר של מקומי ברזילאי, הודי או ניגרי!!".
"אי אפשר לסמוך אף פעם על רשימת מרכיבי המוצרים הכתובים על המוצר, בגלל שחוקי המדינות מאפשרים ליצרנים להעלים מידע עד אחוז מסוים מרכיב המוצר. תאמין לי, אם תעקוב אחרי יצור כל מוצר, יסמרו שערות ראשך מעוצמת השאלות והבעיות העלולות להיווצר. אל תיגע אף פעם בשום מזון ומשקה ללא הכשר מעולה".
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: הבית היהודי
- כניסות: 62176
'בין הזמנים' התשע"ב. ילד חרדי בשם יענקי צנח ממרומי הר בצפון, נפצע והחל לאבד דם. יענקי הובהל לבית החולים והרופאים הסבירו להורים המודאגים שבנם זקוק לכמה מנות דם. האב המבוהל פלט: "בסדר. כמובן. אבל תשתדלו בבקשה לתת לו רק מנות דם של יהודים שאוכלים אוכל כשר"...
פרופסור יהודי מבוגר נכנס אל מעונו של מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א וסיפר בכאב שבעוד שבכל הבנת חכמות העולם, הוא מבין מצוין, אך דף גמרא הוא לא מצליח לקלוט. למרות כל נסיונותיו להבין, הוא לא מצליח לרדת לעומקה של סוגיה. הכל מתבלבל לו. מרן שליט"א פסק: "כנראה אכלת מאכלות אסורות".
בפרשתנו מובאים דיני איסורי אכילת מאכלות אסורות וכולנו יודעים שאכילת איסורי אכילה מטמטמת את ליבו של האדם. ענין טמטום לבו של אדם הנגרם ע"י עשיית עבירות מובא בגמרא (יומא לט, א) "תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם". ומסביר רש"י : "מטמטמת - אוטמת וסותמת מכל חכמה".
חומרת אכילת דברים אסורים חמורה יותר מכל עבירה אחרת, וכדברי המסילת ישרים: "והמאכלות האסורות יתירות בזה על כל האיסורים, כיוון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו". הכנסת דבר איסור לתוך גופו של האדם, אינה משפיעה רק על נשמתו, אלא גם על המציאות הגופנית שלו. אדם שאכל דבר איסור, נהפך לאדם בהמי יותר ופחות רוחני.
הרמב"ם כותב בספרו מורה נבוכים ש"כי כל מה שאסרתו התורה עלינו מן המאכלים, מזונם מגונה, ואין בכל מה שנאסר עלינו מה שיספק שאין הזק בו… ודע שאלו הסימנים רוצה לומר העלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמות, וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סבת ההתר ולא העדרם סבת האסור, ואמנם הם סימן יודע בו המין המשובח מן המין המגונה". ספר החינוך מסביר "לפי שענין הטומאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה ויפריד בינה ובין השכל עליוני השלם ותהי נפרדת עד אשר תטהר, וכמו שכתוב בענין הטומאה (ויקרא יא, מג) ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ודרשו זכרונם לברכה "ונטמתם בם", כלומר שמעיינות השכל מטמטמים בטומאה. על כן במקום הקדוש והטהור אשר רוח א-להים שם אין ראוי להיות בו האיש המלוכלך בטומאה".
אנו לומדים מדברי הרמב"ם והחינוך שהטומאה שבמאכל האסור היא עצמית ומשפיעה על גופו ונפשו של האדם, מחלישה את כח הנפש ומערבבת אותה.
הרמב"ן (דרשת תורת ה' תמימה) מסביר לנו ש"התורה מאירת עינים בסוד התולדה, שאסרה לנו מקצת בהמות וחיות ומקצת עופות ומקצת דגים, וגם זה הולך בשאר דרכי התורה, שכל דברים טובים לגוף, כנוהג שבעולם, וטובים לנפש, מצד היצירה ומצד המצות, כי הדברים האלה ידוע שאינן מאכלים טובים לרפואה ולבריאות, ומלבד זה יש להם נזק בנפש מצד התולדות".
הרמב"ן מסביר בהרחבה במספר מקומות שהתורה התירה ליהודים לאכול דוקא מבעלי החיים העדינים, הרכים והרגישים, ואסרה להם לאכול מהחיות האכזריות, הבהמות הרעות והעופות הדורסים. לדבריו הקדושים, וכך כתבו עוד מרבותינו הראשונים, בחר הקב"ה לאפשר לנו לאכול דוקא מבעלי החיים שלא מציקים ומתאכזרים לאחרים, ואסר לנו לאכול מבעלי החיים בעלי המידות הרעות והמושחתות. כי אם נאכל מבשרם, נכניס לגופינו לא רק את בשרם, כי אם גם את תכונותיהם הרעות.
לעומת דעות הקדמונים הסבורים שהתורה אסרה לאכול מאכלות אסורות בגלל שהם מאכלים המזיקים מעצם טבעם לגוף האדם שאוכל אותם, מצאנו את שיטתם של קדמונים אחרים שלא ראו את האיסור בגוף המאכל, אלא בציווי התורה הקדושה שלא לאוכלו.
המהר"ל בתפארת ישראל: "מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך הגוזר על עמו גזירות, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת ימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל… לפיכך כל מי שנותן במצוות טעם על פי הטבע לומר כי לכך אסרה תורה חזיר מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע וכן הוא בודאי האמת, וכן נתנו טעם באיסור חלב שהוא מוליד מזג רע וכן בדם ומכל שכן בעופות הטמאות בכולם נתנו טעם על פי הטבע וכאלו היתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע, חס ושלום לומר כך … ואף אמנם כי האמת הוא כי כל אלו יש בהם מזג רע ודבר זה ימשך בודאי במה שיש בהם שנוי רע גם כן. אבל אין זה עיקר טעם המצוה. רק שאינם ראוים אל האדם כפי הסדר אשר סדר השם יתברך לכך הרחיקה אותם ולפעמים לא הרחיקתם התורה".
גם האברבנאל כותב: "איסור המאכלים שאסרה התורה, כבר חשבו הרבה מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו, וחלילה לי מלהאמין בו, לפי שאין הדבר כן, היה ספק תורת האלוקים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה. וגם עינינו הרואות כי האומות האוכלות בשר חזיר, השקץ והעכבר, ושאר בעלי החיים טמאים, כולן הן חזקות, אולם התורה האלוקית לא באה לרפא את הגוף ולדאוג לבריאותו, אלא לדאוג לבריאות הנפש ולרפא תחלואיה, ולכן אסרה התורה את המאכלים, לפי שהם מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה".
הרמח"ל בספרו 'מסילת ישרים' חילק בין אכילת נבילות האסורים והרעים מצד עצמם, לבין טרפות האסורים מהצד ההלכתי ולא משום שהם עצמם מאכלים המזיקים לגוף ונפש האדם. רבנו הרמח"ל סבור הוא שנוסף על האיסור שבעשיית העבירה, המשפיע לרעה על האדם, יש גם את המימד של 'חפצא של איסור' בהכנסת הבהמות הטמאות והשקצים והרמשים לתוך גופו של האדם והם משפיעים על לבו ונשמתו של היהודי, נסיך הכתר.
המהר"ץ חיות זצ"ל מסביר: "פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא-נראה בזה לאו דוקא במשה לבד שעתיד לדבר עם השכינה אמרו שאינו נאות שיינק מן דבר טמא רק הדין מבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' פ"א סעיף ז') שלא יניקו תינוק מן העובדת כוכבים, שחלב עובדת כוכבים מטמטם את הלב ומוליד לו טבע רע".
והנה, גם להיפך. כאשר תינוק גוי יונק מאם יהודיה, הוא מקבל אורות נפלאים מן השמים.
התוספות (עבודה זרה י, ע"ב) מספרים לנו בשם המדרש ש"כשנולד רבי גזרו שלא למול ואביו ואמו מלוהו. שלח הקיסר והביאו לרבי ואמו לפניו, והחליפתו אמו באנטונינוס והניקתו עד שהביאתו לפני קיסר ומצאוהו ערל ופטרום לשלום. ואמר אותו הגמון "אני ראיתי שמלו את זה, אלא הקב"ה עושה להם נסים בכל עת", וביטלו הגזרה. ואמרו בירושלמי שלבסוף למד אנטונינוס תורה ונתגייר ומל עצמו". אנטונינוס המלך שינק מישראלית, לבסוף למד תורה, התגייר ומל את עצמו, בזכות אותה השפעה חד פעמית, שינק מחלב יהודיה!
ישנה מחלוקת גדולה בראשונים האם אסור לתינוק יהודי לינוק מאם נכריה, אך כותב המאירי: "מכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו, מדת חסידות להניק כמה שאפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה".
הרמ"א (יו"ד ס' פא ס"ז) פסק: "חלב כותית כחלב ישראל, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, שחלב כותית מטמטם הלב. וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים. וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו". הפרי חדש כותב דברים חמורים: "לפי שבזמנינו אין נזהרים מענינים אלו, לכן רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה ורובם הם עזי פנים שבדור ואין יראת ה' נוגעת בלבם, ואף אם יוכיחם על פניהם, אינם מקבלים מוסר". וה'צידה לדרך' כותב שגם "צריך להשתדל שתהא המינקת בעלת מדות טובות, לא כעסנית ולא רגזנית", כדי שהילד היונק ממנה, לא יקבל דרכה את מידותיה הרעות.
כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל (שו"ת דברי יציב יו"ד סימן ב) כותב לנו ש"באגרת הרמב"ם כתב שכל מה שבאו לידי הרהורי כפירה ר"ל, הכל מכח שאכלו נבילות וטריפות ונטמטמו. ודבר זה ידוע שאין דבר עבירה כמאכלות אסורות שמטמטם את לב הישראל, ובעוונותינו הרבים על ידי זה יצאו כמעט מן הדת כמה קהלות בארץ לועז ע"י השוחטים והבודקים הקלים, ואכלו ונתפטמו בטריפות, וגברו עליהם דעות זרות, עד שפקרו ונאבדו מתוך קהל הקדוש, ותסמר שערות ראש ממה שהאריכו עוד בספרים הקדושים מחומר הענין, ואשר על כן צריך לדקדק ביותר בענין חמור כזה ולא סומכים על השוחט בחזקת כשרות גרידא, ומה גם שהוא שוחט בקביעות וגם לרבים שחשו חז"ל ביותר".
והנה אנו רואים עד כמה צריך להיזהר שאנו ילדינו יאכלו רק מאכלים כשרים בתכלית הכשרות!!
ראינו שמעיקר הדין, סבור הגר"ע זצ"ל, אין כלל לחשוש לקבל תרומת אבר מגוי או אוכל נבילות וטריפות, אך ממידת חסידות במקרה שאין חשש פיקוח נפש, יש להעדיף תרומה מיהודי כשר.
לעומת זאת, הגאון המקובל רבי עובדיה הדאייה זצ"ל בשו"ת ישכיל עבדי (יו"ד סי' כו אות ו) האוסר תרומת אברים מגוי. הוא נשאל "בדין ישראל שכהו עיניו, והוא זקוק להשתלת קרום עין של מת, כדי להחזיר לו את מאור עיניו והרופאים המומחים לכך עומדים להשתיל לו קרום עין של מת גוי". לדבריו למרות שאמרו חז"ל שסומא חשוב כמת, ועל ידי השתלת קרנית העין יחזור לחיים, לאחר שהוחזר לו מאור עיניו, "מכל מקום גדול הפסדו יותר משכרו, שמכיון שראיית הגוי בעוה"ז היא כולה של הסטרא אחרא, גנוב וגזול ורצח וכל מיני תועבות שבעולם, הרי ממילא ישפיע הדבר על היהודי הזה שהושתלה לו עינו של הנכרי, לרדוף אחר כל התועבות הרעות, ונמצא שמאבד עולמו על ידי כך, ומוטב לו שיהיה סומא כל ימיו בעולם הזה ויאיר לו בעולם הבא. ועוד שכל אחד מישראל כלול מנשמת כל ישראל, ובזה שהכניסו לו מעינו של גוף טמא של גוי, הרי הוא גורם נזק לכל הנשמות הכלולות בגופו. ואולי לא יקום בתחיית המתים, מפני התערובת שעירב בגופו. ולכן האיש הירא לנפשו אל יעשה שקר בנפשו להשתיל לעינו קרום עין של גוי, והרי הוא כחובל בנפשו, ודמו בראשו".
הרב א. מוכר באלעד כאחד מאנשי החסד הגדולים והיקרים. הוא מטפל בבעיות קשות בשלל נושאים ומידי פעם אני שומע ממנו על דילמות קשות ומסובכות, שזקוקות לעמדה הלכתית- תורתית. לפני תקופה שוחחנו על ילד מאלעד, שלוקה במחלה נפשית חמורה ביותר. ה' ישלח לו רפואה שלמה. המוסד החרדי שטיפל בילד האומלל, נאלץ להפסיק ולטפל בו, בגלל רמת חוליו הקשה, והאופציה היחידה שעמדה על הפרק, היתה העברתו למוסד פסיכיאטרי חילוני, שם יטפלו בו, אך גם יאכילוהו מאכלים לא כשרים.
ה'חתם סופר' (ח"א או"ח סימן פג) נשאל "אודות ילד בן שבע שנים והנער בכל מעשיו כמתעתע, מדבר ואך קול דברים ובעצמו אינו יודע מהו מדבר, שומע בעת מדברים אליו ואינו יודע תכלית שום כוונה מיוחדת על בוריה ממה שדברו אליו, אינו לא חרש ולא אלם, אף לא פיקח, כל מעשיו, רמיזותיו קריצותיו ותנועותיו מוכיחים ומעידים שהוא שוטה ודעתו חלשה מאוד, והרופאים כולם פה אחד כי יש בו מעט דעת ודעתו חלשה ואין רפואה אחרת למכתו, אם לא בעיר אשר שמה הוקם בית חנוך עם מורים, מחנכים ומלמדים לאלה דעת, ואם יבוא שמה בודאי בלי שום ספק יעלה מעלה אחר מעלה בדעת, ואף כי לא יהיה חריף כשארי בני אדם, לפחות יגיע למעלה להיות בעל אנושי לישא וליתן לכלכל דבריו במשפט לטרוף טרף לו. וזהו מקום השאלה - כי אחרי אשר ינתן שמה אף כי אפשר לשלוח לו ולהכין לו די מחיתו בכשרות אך לא יניחו להוביל לו שמה דבר ממקום אחר והוא צריך להיות בחברה ואגודות כל הנמצאים שם, ואף במאכל ומשקה, האם רשאים למוסרו לשם כיון שבודאי יאכל נבילה וכל טרפה, או לא?".
החתם סופר משיב שמעיקר הדין עד גיל בר מצווה הדבר מותר, אך לאחר גיל בר מצווה יוציאוהו משם. אך הוא קובע שלמעשה שמוטב שלא לשולחו לשם, למרות שהוא עדיין לא הגיע לגיל מצוות, וכה דבריו: "העידו קדמונינו ז"ל שעל ידי מאכלות אסורות בנערות, מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו".
בספרי 'שלהי דקייטא' הבאתי את דבריהם של שו"ת קרן לדוד שמיקל בכך, כאשר אנו מסופקים האם החנווני נגע באוכל ויש לנו ספק נוסף שמא האיש היה ער בלילה ויש לו רק "ספק רוח רעה" (כבשו"ע ד' ד'). וראב"ד ה'עדה החרדית' הגר"מ שטרנבוך שליט"א מיקל בעניין, לפי דברי הרמ"א הכותב שכלי נטלה אינו מעכב לעניין רוח רעה, ומכיוון שכל אדם נורמלי רוחץ ידיים בבוקר והמים זורמים על ידיו זמן- מה, אזי יש להקל, וכך סבר גם רבנו הגרי"י קנייבסקי זצ"ל.
---- "אמר רבי ברכיה בשם רבי יצחק: אריסטון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא".
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: הבית היהודי
- כניסות: 38622
ביתו של יהודי- האם תמיד גם מבצרו?/ מאת: אהובה קליין.
שמעון היה מתווך מנוסה ובעל הצלחה רבה בשטח הנדל"ן , ללקוחותיו- היה מקשיב בקשב רב ומנסה לבוא לקראתם ולסייע במציאת מבוקשם.
באחד הימים נתקל שמעון בלקוח מעט מוזר: אדם לבוש ברישול אשר פניו מביעות חוסר שקט ושלווה,
הוא אמר בקול ענות חלשה:"שלום",
לאחר כמה דקות של שקט - פתח בבקשתו בקול רועד ומידי פעם ניגב את זיעתו ממצחו:"אני מעוניין בבית חדש"
שאל אותו המתווך מה הן דרישותיו? כמה חדרים?
באיזו סביבה? איזה גודל של דירה ?...
לשמע שאלות אלו, האיש לפתע השתתק ודמעות זלגו מעיניו כמים.
שמעון הציע לו כוס שתייה על מנת להרגיעו, אך האיש סירב, הוא ספג את דמעותיו בממחטה ולאחר שניות פתח ואמר:"לצערי קשה לי לתאר את רצוני, היום אני גר בבית רחב ידיים ומפואר יחד עם משפחתי היקרה, אך אנו חשים כי משהו לא תקין בבית,איך להסביר, האושר המיוחל אינו קיים, האם תוכל לעזור לי?
המתווך היה אדם סבלני מאד:"אני מציע שתשוב לביתך ולאחר שתהיה לך תמונה ברורה יותר לגבי בקשתך אשמח לעזור".
פתגם ידוע אומר: כי ביתו של אדם הוא מבצרו,
ואכן הבית בדרך כלל משמש מקום של חמימות ובטחון לאדם ומשפחתו.
כאן מתעוררות כמה שאלות:
א] מהו הבית האידיאלי לאדם?
ב] מאין לנו כי ביתו של אדם מושפע מדרכיו?
ג] אילו מעשים ניתן לעשות על מנת להגיע לאושר הנכסף במקום המגורים?
התשובה לשאלה א]
כדי לענות על שאלה זו, נתבונן בתורתנו הקדושה ונלמד כיצד נבנה המשכן-
ומה הייתה התכלית בבנייתו?
כפי שהתורה מתארת הרי המשכן הוקם בעיקרו על ידי - בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך- שניהם אומנים מוכשרים אשר היו בצל הקב"ה וזכו לרוח הקודש[בצלאל- בצל ה', אהליאב- נמצא באוהל ה'] וכל זה במטרה להשכין בו את השכינה על עם ישראל כמו שכתוב:
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" [שמות כ"ה, ח]
אך עניין זה תמוה וכי הקב"ה – מלך מלכי המלכים צריך משכן או מקדש כדי להשכין את שכינתו על בניו?
הרי אין שום קושי מצידו של הבורא- הכול יכול- להשכין את השכינה על כל הארץ?
על כך ישנם כמה דעות :
ה'חתם סופר' אומר: "ידוע דעיקר הכוונה בתחילה, להיות כל ישראל ראויים להשראת השכינה מבלי הכנת שום מקום משכן או מקדש, כמו האבות שהיו מרכבה לשכינה, ומשה רבנו ע"ה שהיה צינור לכל הטובות והשפעות ודוד המלך ע"ה שהיה מרכבה לשכינה ולכן [בשעת מתן תורה] נעשו חירות מאומות העולם- חירות ממלאך המוות ומשחטאו בעגל נאמר: אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו והוצרכו למשכן.."
כלומר מאז חטא העגל הקב"ה מצמצם את שכינתו במקום מוגדר והוא: משכן ויותר מאוחר- מקדש.
את רעיון החטא מחדד יותר השל"ה הקדוש בהקדמה לספר ויקרא:
לדבריו לולי חטא עץ הדעת לא היה צורך בהקמת בית המקדש- המשמש להשראת השכינה, אלא הקב"ה היה משרה שכינתו בכל מקום.
"ונתתי משכני בתוככם, תשרה שכינתי בתוככם בכל מקום שתהיו, כמו שיעד קודם העגל באומרו [שמות כ,כ"ד] "בכל מקום אשר אזכיר את- שמי אבוא אליך"
מתברר כי המשכן והמקדש נרמזים במקרא בשם:"צוואר"
אנו פוגשים ברעיון זה בכמה מקומות, לדוגמא:
א] "צווארך כמגדל השן" [שיר השירים]
ב] כאשר יוסף פוגש את אחיו הקטן- בנימין במצרים, נאמר:"וייפול על צווארי בנימין- אחיו ויבך ובנימין בכה על- צוואריו" [בראשית מ"ד,י"ד]
לרש"י קשה מדוע כתוב בלשון רבים:"וייפול על צווארי בנימין" הרי היה צריך לכתוב וייפול על:"צוואר" בנימין - בלשון יחיד?
עונה על כך רש"י. בשם חכמנו ז"ל בגמרא [מגילה ט"ז,ב]: מסתבר כי יוסף ראה ברוח הקודש כי בחלקו של בנימין עתידים להבנות שני בתי מקדש. אך סופם גם להיחרב- לכן בכה על שניהם.
ג] הזוהר הקדוש גם כן מזכיר את רעיון ה"צוואר" כרמז למקדש והוא מביא את הפסוק:"כמגדל דויד צווארך בנוי לתלפיות"[שיר השירים ד,ד]
כשם שהצוואר אצל האדם תפקידו לחבר את הראש לגוף ולשמש כדרך להעברת מחשבות שבמוח ללב ומהלב למוח זורם כוח חיוני, הצוואר משמש כקשר גשמי וגם רוחני בין גוף האדם לראש.
הוא הדין לגבי בית המקדש- המשמש צוואר בין הקב"ה לבניו כדרך להעברת השכינה, ישנו קשר דו צדדי בין העם לה', מצד אחד עם ישראל מחויב לעבוד את ה' ולקיים את מצוות התורה ומצד שני הקב"ה משכין דרך המשכן ואחר כך דרך המקדש את השכינה.
רעיון זה טמון בתוך ביתו של כל אדם,הבית הוא כעין "צוואר" לקבלת השכינה, אדם שבביתו שורה השכינה- עבורו הוא הבית האידיאלי המשרה עליו ובני ביתו- אושר ושלוה.
לכן נאמר:"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ולא כתוב:"ושכנתי בתוכו"- כי הקב"ה שואף לשכון בתוך כל בית יהודי וגם בתוך כל אחד ואחד.
התשובה לשאלה ב]
יתכן, חלילה,מצב שמופעים נגעים על קירות הבית של היהודי כפי שהדבר מתואר בכתובים:
"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור:כנגע נראה לי בבית" [ויקרא י"ד, ל"ד- ל"ה]
במצב זה נראה שיש בעיה עם בני הבית בהתנהגותם הרוחנית ובטרם ה' מעניש אותם, תחילה מעניש את קירות ביתם- למען יתעוררו מתרדמתם ושאננותם.
האדם שניגש לכהן ומספר על הנגעים, חייב להיות זהיר בלשונו ולהגיד:"כנגע נראה לי בבית"
לעניין זה הגמרא [מסכת ברכות ] אומרת:"לעולם אל יפתח אדם פה לשטן" ויקבע בוודאות שאכן זהו נגע, אלא יאמר:"כנגע" מכאן ניתן להסיק כי ביתו של האדם מושפע מהתנהגות המשפחה בתוך כותלי הבית.
התשובה לשאלה ג]
הנה כמה דוגמאות מן המעשים שיש לנקוט- על מנת להגיע לבית שבו תשרה השכינה:
1] אדם הרוכש דירה חייב לבדוק בטרם העסקה מי אותו אדם המציע לו את הנכס למכירה, האם הוא ישר והגון?
2] לאחר שכבר רכש את הנכס, עליו להקפיד לקבוע מזוזות בפתחי ביתו לשם שמירה.
גם בעניין המזוזה ,עליו להיזהר לרכוש אותה מיהודי ישר וירא שמים אשר יוכיח כי סופר סת"ם
[סופר הכותב ספרי תורה ומזוזות] כתב את הפסוקים הקדושים במו ידיו על קלף אמיתי, אין קיצורי דרך במצב זה.
הגמרא מביאה סיפור מעניין על מזוזה: מעשה באיש עשיר אשר שלח ליהודה הנשיא יהלום יקר ערך,
בתמורה על כך שלח לו רבי יהודה מזוזה מתנה. התרעם העשיר ואמר לרבי יהודה: אני שלחתי לך יהלום יקר מאד ואילו אתה שולח לי פיסת קלף שערכה כסף מועט! השיב לו הרבי:
אתה שלחת לי מתנה שאני חייב לשמור עליה, אך אני שלחתי לך מתנה אשר תשמור עליך- שהרי בזכות מזוזה ניצל אדם מכל דבר רע. [ירושלמי, פאה, פ"א,ה"א]
בזמן קביעת המזוזה יש להגיד:"מודה אני לפני ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שזיכיתני לבנות ולחנך בית זה.
הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות מזוזה בביתי כאשר ציוויתני בתורתך הקדושה.
יהי רצון מלפניך, כשם שזיכיתני לחנוך בית זה, כן תזכני לראות במהרה בבניין בית נכון ונישא.
לאחר שבעל הבית קבע מזוזה נוהג לכבד את קרוביו וידידיו לקבוע מזוזות על שאר דלתות הבית.
ונוהגים ללמוד משניות ולהוסיף עוד קטעי תפילה.
תפקיד המזוזה להגן על היהודי ובני ביתו מפני רוחות רעות הנושבות בחוץ - בשטח הרבים.
3] ישנו מנהג יפה וחשוב לחנוך את הבית, לחנוכת הבית- בעל הדירה מזמין קרובי משפחה וידידים קרובים לסעודת הודיה לה', המקור למנהג זה עוד מימי בראשית, בתום בריאת העולם במשך שישה ימים ראה הקב"ה:"כל אשר עשה,והנה טוב מאד" ערך ה' סעודה והזמין את אדם וחוה, חז"ל מספרים כי האדם נברא ביום שישי במטרה- שייכנס היישר לסעודת חנוכת הבית של העולם.
מנהג זה השתרש היטב בעם ישראל וההוכחה לכך: כי כאשר האיש אשר רצה לחנוך את ביתו היה חייב לצאת למלחמה, התורה מצווה לשחררו מהשתתפות במלחמה כפי שכתוב:"אשר בנה בית חדש ולא חנכו...פן ימות במלחמה" [דברים כ,ה]
למנהג חשוב זה ישנה מטרה חשובה - להודות לקב"ה על כך שהיהודי, בסייעתא דשמיא, הצליח לרכוש בית ואין הוא כפוי טובה ואינו שוכח את בוראו.
יהי רצון וכל יהודי יתמיד בקיום מצוות התורה, מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו- אזי יזכה בע"ה- בברכת שמים עד בלי די והשכינה תשרה בביתו, כמו שנאמר:
"ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" [דברים כ"ח,ה]
"בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו והראנו בבניינו, שמחנו בתיקונו"
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)
- פרטים
- נכתב על ידי Super User
- קטגוריה: הבית היהודי
- כניסות: 40530