בין אדם לחברו

שלא ישב לבדו

 מתוך הבלוג: מהגיגיה של חוזרת בתשובה

 

רבי יעקב יוסף הרמן, שגר בסוף ימיו בירושלים, התמסר מאד לקיום מצות הכנסת אורחים.

 
בליל שבת הוא נהג להתעכב בבית הכנסת לאחר שהקהל עזבוהו, וטעמו היה אולי הוא ימצא עוד אורחים שלא מצאו מקום לסעוד. לבדו היה מגיש לאורחים את ארוחתם ונוהג היה לומר שבניו הם, ואב לא חס על כבודו.
 

עניי ירושלים מצאו אצלו מחסה. גם אלו שלא היו רוצים להכניסם לבתים אחרים, מפאת בריאותם הנפשית או לבושם המלוכלך, מצאו מחסה בביתו.

אחד האורחים שבאו אליו אכל בצורה רשלנית ופיזר את האוכל כל גבי המפה. בשבת אחת, כשחזר רבי יעקב יוסף מבית הכנסת, הוא מצא את האורח יושב לבדו ליד שולחן קטן הרחק בפינת החדר. האורחים האחרים סידרו לו מקום שבו הוא לא יפריע להם.
 

לאחר שנטל רבי יעקב יוסף את ידיו לארוחה, במקום להתיישב כרגיל בראש השולחן, הוא נטל את כסאו, נשא אותו אל השולחן הקטן והצטרף אל האורח.

האורחים נטרדו ושאלו: ר' יעקב יוסף, מדוע אינך יושב בראש השולחן? והוא ענה: אינני חושב שהאורח אוהב לשבת לבדו.
 
רק לאחר שידוליהם הרבים של האורחים, הוא נאות לחזור למקומו הרגיל, כשאותו אורח שהורחק יושב לצידו.

(מתוך הספר "טועמיה חיים זכו" וברשות המחבר)