צדקה וגמילות חסדים

הבטחתו של רבי יהושע בן לוי

בס"ד 

ה"הבטחה" של (מישהו הגדול יותר מ)רבי חיים קניבסקי 

*הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א* 

שעת ליל די מאוחרת והטלפון הביתי שלנו מצלצל. על הקו יהודי, שאינני מכיר באופן אישי המברר אם אכן הגיע אל הכתובת הנכונה ואני משיב שאכן כן. האלמוני שמעבר לקו מזדהה בשמו, ומספר בקול שבור על בנו בן השש עשרה, שרבותיו ניבאו לו גדולות ונצורות ואילו הוא, ירחם ד' על בניו אוהביו, נפל לאחרונה לשאול תחתית, התחבר אל חברים שאינם חברים והם התחברו יחדיו לבורות נשברים, אשר מים אין בהם אבל נחשים ועקרבים דווקא יש בהם, והרבה. הוא מספר בפרוטרוט על בנו היקר, הנאבד לו ולעזרתו מול עיניהם ואני מנסה להבין בעדינות, כאחד שאינו פסיכולוג או מחנך בעל שם, במה בדיוק אני יכול לעזור. "אומרים שיש לך קשר טוב עם רבי חיים קנייבסקי, אתה יכול לדבר איתו על זה?" הוא אומר - מבקש. 

"להגיד שיש לי "קשר טוב" עם ר' חיים קנייבסקי, זה קצת נשמע מוזר", אני מנסה להוריד את בן שיחי אל קרקע המציאות. "ר' חיים הוא הרעבע שלי, לא חבר שלי... אני גם לא נוסע אליו ולא נכנס אליו בתדירות גבוהה, כי התור שבכניסה גדול, כך שלדבר איתו פנים אל פנים לא יתאפשר לי בתקופה הקרובה. אם תרצה אוכל לשלוח אליו פקס לבקש ברכה או לשלוח מכתב"... 

"ותוכלו לבקש ברכה חזקה ממש?" הוא שואל, מתחנן על נפשו. "מה הפרוש ברכה חזקה"? אני תוהה. 

"הבטחה!", תובע האיש שמעבר לאפרכסת. 

"שכבודו יידע בידיעה ברורה שרבנו הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א לא מבטיח לאף אחד שום דבר, וזוהי עובדה מוגמרת. בכל השנים ישנם מספר הבטחות ברורות, ואולי גם אלו לא היו הבטחות בגדר "הבטחה". הגר"ח שליט"א לא מבטיח, הוא מברך, אפילו מברך בחום רב וברוב אהבת ישראל הגדולה שבו, האופפת את רב רבנן וגדול סבלני הדור, אך להבטיח שהבן שלך ישוב לדרך הישר? – ר' חיים לא מבטיח, נקודה!". 

"רגע רגע, קראתי השבוע בעיתון שר' חיים "הבטיח הבטחה מפורשת" שמי שיתרום ל... לא יהיו לו... ומי שיתרום ל... לא יקרו במשפחתו מקרים של... ושאלו שיתרמו ל... אז מובטח להם ש...

" אני קוטע אותו בנימוס וחוזר על דברי הראשונים שלא, אין זה נכון. רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א ממליץ בחום, מברך בכל ליבו ומעתיר בכל כוחותיו הקדושים עבור כלל ישראל בכלל ועבור כל אלו הבאים לפניו בפרט, אך אין הבטחות. אין פתרונות קסם היוצאים ממעונו של מרן הגר"ח, וגם לא מבתיהם של גדולי ישראל אחרים, ושזה במאה אחוז. 

"אתה בטוח שזה במאה אחוז?" הוא תוהה, מסרב להאמין, חושב שאני שקרן פתולוגי. "במאה אחוז!", אני שב וחוזר על עמדי הנחרצת. "הייתי פעמים רבות אצל ר' חיים, לבד ועם אנשים רבים אחרים. הוא מסרב להבטיח והוא נחרץ בזה!". האיש שמעבר לקו הטלפוני נחרד, כך שמעתי בקולו. לדידו, כך הבנתי, אם ר' חיים לא יבטיח לו ברגע זה שבנו יקירו ישוב אל חיקה החמים של התורה הקדושה, הרי ששום דבר כבר לא יכול לעזור. "אני מוכן לתרום הרבה כסף ל... ול... ול... – אם רבי חיים קנייבסקי יבטיח ויתן לי "ברכה חזקה ממש" שהבן שלי ישוב בתשובה שלמה"... 

"כמה כסף אתה מוכן לתרום לצורך זה?" שאלתי בסקרנות, והאדם הנואש לוחש בשפופרת סכום גדול, סכום גדול ליהודי מן השורה. 

"רגע", אני אומר לו, "אתה מתכוון לתרום סכום כסף כה גדול לקופת צדקה שאיננה בעירנו אלעד ?! אתה הרי תושב אלעד ומדוע שלא תתרום צדקה לארגוני צדקה וחסד, כמו...,למשל, ארגונים הפועל באלעד עירנו?!" 

"לארגון..."? שואל האיש, שהבן שלו זקוק לרחמי הקב"ה ולברכת הצדיקים. 

"אכן כן, לארגון.... הארגון הנפלא הזה הדואג להאכיל מדי שבוע למעלה מ- 100 משפחות עניות, חולות או משפחות שנולד להם ילד במזל טוב. 

הם מגישים גם סיוע עצום למשפחות שאחד מיקיריהם נזקק לטיפול רפואי ולשהייה ממושכת בבתי החולים. ארגון... מסייע במגוון רחב של תחומי חסד נוספים לתושבי אלעד". בודאי לא שכחתם שברמב"ם וב"שולחן ערוך", והמקור לזה הוא בגמרא, נפסק ש"עניי עירך קודמין", הלא כן?!". 

"אתה צודק, אבל מה עם הברכה של ר' חיים והברכה של כל הצדיקים, שמבטיחים לי אם אני אתרום כסף ל... ול... ול...?", הוא שואל ומתעקש. 

אני נאנח. "ברכה מהרעבע ר' חיים, לא הבטחה, אני אשיג לך בעזרת ד', אם כמובן ר' חיים ירצה לברך. אני אשתדל להיכנס אליו. אולי אשלח מכתב ואולי פקס. בסדר. אך אני יכול להשיג ברכה ממישהו יותר גדול מר' חיים קנייבסקי!"... 

"יותר גדול מר' חיים קנייבסקי?" הוא מזדעק, לא מאמין שאני הוא זה שחושב בקול שיש מישהו גדול יותר מרבי חיים קנייבסקי... 

"כן, יותר גדול, אפילו הרבה יותר גדול מר' חיים קנייבסקי" – אני מתעקש בעצמי – ואתה יודע מה? יותר גדול מהסטייפעלער, אפילו יותר גדול מ"החזון איש"... 

"מי? מי? מי?" הוא מתבלבל, אך אני לא מרפה. "כבר ישמע כבודו. אך בשביל כזאת ברכה אתה מוכן להכפיל את התרומה?..." 

צליל של חשדנות נשמע בקולו. "הרב גנוט. אתה מתכוון לגנוב אותי או מה?! אתם חושבים שאפשר "לעבוד" עלי? להבטיח לי ברכה ממישהו יותר גדול מרבי חיים קניבסקי והסטיפלער ו"החזון איש" ואחרי זה תיקחו את הכסף שלי?"... 

אני צוחק ומסביר לו מיד שלא, חס וחלילה. הוא בעצמו יתרום את הכסף למוקד התרומות של..., בלי קשר אלי. הסברתי לו שרק מכיוון שישנה הלכה מפורשת ש"עניי עירך קודמין" ושצריך להעדיף ולתרום לעניי אלעד, ורק מפני ששנינו מסכימים ש... הינה קופת חסד נפלאה וישרה, הדואגת באמת ובתמים לנצרכים ונזקקים באלעד, אני מבקש ממנו להכפיל את תרומתו, וכן, הוא יקבל ברכה מיוחדת מגדולי ואראלי קודש, שדרגתם גבוהה מזו של כל גדולי ישראל בדור שלנו ובדורות שלפנינו. 

האיש מקבל על עצמו בחגיגיות ובלי נדר לתרום תרומה כפולה ואני שואל אותו האם הוא מאמין לדברי חז"ל. "בודאי שאני מאמין לדברי חז"ל!!", נעלב האיש מעצם השאלה. "ידוע לך שהרשב"א כותב שמי שלא מאמין ולו לדבר אחד מדברי חז"ל, אי אפשר לצרפו למניין?" "אני לא מכיר את הרשב"א הזה, אבל אני מאמין באמונה שלמה לדברי חז"ל, הוא חוזר בקול רם ובנחרצות. "מצוין, יפתח כבודו מסכת "בבא בתרא" דף ט' עמוד ב', ויקריא לשנינו מה רשום שם בגמרא", בקשתי ממנו, "למטה, בסוף עמוד ב"... 

האיש הניח את השפופרת, וקולות צעדיו נשמעו. דלת ארון הספרים נפתחה בחריקה קלה והוא שב לטלפון, מדפדף במסכת שלפניו ומקריא: "רבי יהושע בן לוי אומר: כל הרגיל בצדקה הויין לו בנים בעלי חכמה, בעלי אושר, בעלי אגדה"... – 

--שתיקה. 

הקו דומם לרגע.ואז הוא לוחש:"לזה התכוונת? שזה יותר מר' חיים קנייבסקי? רבי יהושע בן לוי?" הוא התאכזב, ומיד, אבל מיד, התעשת. עצר לרגע ואמר בשקט: "אתה צודק"...

רעש שיפוצים בשעות המנוחה


הרב שמואל ברוך גנוט

מח"ס משנת תפילין, שלהי דקייטא, ויאמר שמואל
אלעד


רעש שיפוצים בשעות המנוחה
המשפחות במקומותינו גדלות בלעה"ר והתושבים מרחיבים את דירותיהם. אולם דא עקא שלעיתים רעש השיפוצים גורמים סבל רב לשכנים, ובאנו לדון האם השכנים יכולים לעכב משכניהם לשפץ את דירתם בשעות הבוקר המוקדמות והאם ניתן לעכב רעש שיפוצים בשעות מנוחת הצהרים (בין-2 ל-4).

תשובה: א] בב"ב כ' א' נאמר במשנה: "חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין, אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן, לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התנוקות". והרא"ש בתשובה (כלל ק"ח י', הו"ד ברמ"א קנ"ה, כ') כתב שהמדקדק בפרק לא יחפור יראה דשיעור חכמים בכל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק, והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי להזיק - כתבו השיעורים, והיכא שאין ידוע כתבו "בכדי שלא יזיק", כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחבירו", עכ"ל הרא"ש.

ובגדר וביאור איסור השתמשויות המפריעות לשכנים, נתבאר באחרונים שענינו מדין היזק מניעת עשיית התשמישים בבית השכן. שאדם רכש בית על מנת לגור בו, ואם פעולות שכנו מונעים ממנו לחיות בביתו שלו בצורה מקובלת וסבירה, הרי פגם שכנו המזיקו בבעלות על דירתו, עי' קצוה"ח סי' קנ"ד סק"ט ובאבהא"ז שכנים פ"ב ט"ז ובשו"ת שערי שלמה סי' י. והנה נודעים דברי שו"ת הריב"ש (סי' קצ"ו), שדבריו הינם יסוד מוסד בכל ענינים אלו, שכתב שדברי המשנה שאין השכנים יכולים למחות בקולות הפטישים והריחים, היינו דוקא באנשים בריאים. אך אנשים הרגישים לרעש (מפני שהם חולים או חלושי המזג), יכולים למחות ביד שכניהם. ואלו דברי הריב"ש שם: "וכן הטענה השלישית שטען ראובן, מפני חולי אשתו, שמזיק לה בראשה, גם זו טענה גדולה. ואע"פ ששנינו במשנה (שם): אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחים, ואפילו בחנות שבחצר, כ"ש בזה שהוא בחצר אחרת, זהו בשאר בני אדם הבריאים. אבל כיון שהאשה זו מוחזקת בחולה, אין לך גירי גדול מזה, והוה ליה כקוטרא ובית הכסא, וכדאמר רב יוסף (כ"ג): הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו לי. ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת, הוו לדידי' כקוטרא ובית הכסא, כ"ש במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג. וכתב הרשב"א ז"ל בההיא דרב יוסף, וז"ל: מיהא שמעינן, דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע, מן הנזקין שהנפש קצה בהן, אין לו חזקה. כי הא דרב יוסף, שאע"פ ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך, כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו, אין מחזיקין עליו בכך. ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שהן נזקין ידועין אצל הכל", עכ"ל. והו"ד בב"י סי' קנ"ה. וכ"כ הרמ"א (קנ"ה, ט"ו): "והוא הדין אם אין מזיק לחצר, אלא שיש חולי הראש לבעל החצר, וקול ההכאה מזיק לו - צריך להרחיק את עצמו". וכ"פ הרמ"א בסי' קנ"ו א'. והסמ"ע שם הוסיף לחדש שכאשר הרעש מגיע מחוץ לדירה עצמה (כגון ממשאית או מפיגומים שבחצר המשותפת), טפי יכול למחות, ועי' נתיבות שם.

והנה הגם שנפסק ש"הכל חולים אצל שינה", מ"מ עלינו לדעת האם ישנה תביעה גם על הפרעה בשינת הצהרים, או שניתן למחות רק על הפרעה לשינת הלילה. ושמחתי לראות בס"ד דברי הפ"ת בסי' קנ"ו שהביא תשובת חת"ס (חו"מ סי' צ"ב), שדעת השואל, הגר"ב אב"ד מטרסדורף זצ"ל, היתה שניתן למנוע מהשכנים להרעיש רק בשעות השינה בלילה, אך החת"ס השיב לו דלא כן הוא, וגם ביום אין להפריע ברעש המפריע לשינה, ואפילו ביום יכול האדם למנוע רעש שאינו נותן לו מנוחה מחמת בילבול הקול, ואיכא ינוקא דגני ביממא, וגם כתב למנוע הפרעת שינה בשעות הבוקר המוקדמות. וכ"כ בכסף הקדשים שם, וז"ל: "מצד שאינו יכול לישן מקול הנכנסים, י"ל שגם בחנות שאין באים לשם רק ביום שייך כן, כי כמה אנשים ישנים שנת צהרים גם בחול בקבע ומצד בין השמשות בחנויות והרבה ישנים". הרי לנו שניתן למחות בשכנינו לבל יפריעו את מנוחת הצהרים שלנו (וכמו"כ גם חוק שנחקק לאחרונה קובע שאסור להרעיש בשמיעת מוזיקה בשעות הצהרים, ונמצא שכן הוא ג"כ מנהג המדינה והמקובל).

ב] ואולם נודעים הם דברי החזו"א (ב"ב סי"ג) שכתב ע"ד הריב"ש הנ"ל כך: "נראה דאין דברי הריב"ש אלא בעושה דבר שאינו עיקר דירה, כמו בעושה אריגה וכיוצ"ב, שאין זה מצוי בכל אדם ולא ברוב בני אדם. אבל אם עושה דברים שרוב בני אדם עושים, ולפעמים תשמישן ודיבורם משמיע קול שמפריע את החולה, אינו יכול הניזוק למחות, אף אם החולה קדם. ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו ולהכניס את העוללים והיונקים שצועקים בלילה, ואין החולה יכול לעכב עליו, שהרי אינו חייב לצאת מדירתו", עכ"ל. וד' החזו"א הללו הינם יסוד לכל דיין העוסק בחושן משפט, וכל בתי הדינים קיבלו דברי החזו"א הללו לגדר הדברים ואמיתותם. וסברת הדבר הוא, שאם טעם חיוב הרחקת נזקי השכן הוא מפני שאל לו לפגוע בתשמישי דירת שכנו הניזוקים ע"י מעשיו, א"כ כאשר השכן פועל ועושה בדירתו תשמישים רגילים ונורמטיביים, אזי לא איכפת לנו שהשכן אינו חש בנוח מכך או שתשמישי ביתו שלו יתמעטו, כיון שאם נעצור את השכן מלהתנהג בביתו כרגיל, אזי נפריע לתשמישי הדירה שלו עצמו, ומאי אולמיה תשמישי שכנו מתשמישיו שלו.

ולפי"ז פשוט וברור הוא שמכיון ושיפוצי דירה הינם דברים נורמטיביים ומקובלים, וכולנו באנו להתגורר בעיר חרדית עם משפחות ברוכות ילדים, על דעת זה שאנו ושכנינו נרחיב את דירותינו, ובכלל זה השיפוצים בכל השעות המקובלות, היינו מהבוקר ועד הערב (והחוק החדש מאפשר לשפץ מ-7 בבוקר ועד-8 בערב) אזי אי אפשר למנוע מהשכנים לשפץ, וגם ברעש, בשעות הצהרים. כיון ששיפוצים והרעש הנלווה אליהם הוא דבר מקובל, שאם נמנע אותו נפגע בתשמישי דירת שכנינו. ואולם כל זה הוא דוקא אם השיפוצים נערכים בצורה מקובלת, כאשר לא ניתן לנתב את העבודות המרעישות לשעות הבוקר המאוחרות או שעות אחר הצהרים. אך אם ניתן, בצורה סבירה, לנתב את השיפוצים המרעישים דוקא לשעות הנוחות לשכנים, והמשפצים אינם עושים זאת ומרעישים דוקא בשעות המנוחה, בזה יכולים השכנים למחות ולמנוע את הרעש. שהרי כל ההיתר לשפץ גם בצורה מרעישה הוא משום שהשיפוץ והרעש הינו מצרכי הדירה המקובלים, ואם נמנע אותם - תיפגע בעלותם וזכותם בדירתם. אך כשזכות השיפוצים והרעש לא תיפגע אם ינווטו הם בצורה סבירה את שיפוצי הרעש לשעות מקובלות, אין מניעה מלמחות בהם. וכן הסכימו עימי בעלי הוראה.

ג] וראו בספר פתחי חושן (גניבה ואונאה פט"ו הערה ב') באיסור גזל שינה והפרעת השינה ע"י שכנים המרעישים, שלמרות שא"א למנוע מהשכנים להתנהג בביתם בצורה סבירה, למרות ההפרעה שהיא גורמת למנוחת שכניהם, מ"מ יש להימנע ככל האפשר מרעש מיותר, ואף שאין בזה משום גזל (כי "גזל שינה" אינו גזל, כידוע), מ"מ יש בזה משום "לא תונו". (ואין ספק שמצוה גדולה להתנות עם הקבלן שלא להרעיש עם מכונת הקונגו דוקא בשעות הצהרים).

לסיכום: יכולים דיירים לשפץ את דירתם ולהרעיש, גם בשעות המנוחה בצהרים, אם לא נותרה בידם ברירה והשיפוצים אמורים להימשך גם בשעות אלו. אך כאשר ניתן לנתב ולנווט את השיפוצים הרועשים מחוץ לשעות המנוחה, יכולים השכנים למנוע הרעש בשעות המנוחה, כולל בשעות מנוחת הצהרים.

סטנדר לעולם הבא / פרק ב'

טעון גניזה
סטנדר לעולם הבא
/פרק ב'/

* האשה השתדלה בכל כוחה שבעלה יילך ללמוד, אך הבעל הלך לכולל ו... נרדם. האם האשה הפסידה את שכרה? * 4 דעות ב"חלוקת השכר" שבהסכם "יששכר וזבולון", והרב שך זצ"ל תהה: "מדוע בכלל מעניין אותנו כיצד מחלקים את השכר?!" *חלומו המופלא של רבי חיים מוולוז'ין והמעשה הנורא עם השותפים והמהרש"א * האם ניתן למכור עבירות? האם ה"זבולון" צריך לחתום על שטר עם ה"יששכר"? האם ניתן לחתום הסכם עם אברך אמיד ומדוע הנשים מרוויחות לפעמים יותר מהבעלים לומדי התורה? *הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א במאמר שני על "הסכם יששכר וזבולון" וזכויותיהם הנפלאות של מחזיקי התורה*

רבי חיים מוולוז'ין ישב על הכורסה הקטיפתית בטרקלינו של העשיר והפציר בו לתמוך בעין יפה בצרכיה הגשמיים של ישיבת וולוז'ין, אם הישיבות. "אני מבטיח לך נאמנה שלאחר הסתלקותך לגנזי מרומים, אם וכאשר תמות חלילה לפָנַי, כמובן. אלמד בסייעתא דשמיא לעילוי נשמתך", אמר לו רבי חיים והגביר הסכים וחתם על המחאה בנקאית בסכום גבוה. השניים, הגאון המופלא והעשיר, לחצו ידיים בחמימות וכעבור זמן, לא ידוע לנו כעבור כמה זמן, הסתלק תומך התורה לבית עולמו. 
רבי חיים מוולוז'ין, תלמידו הגדול של אדונינו הגר"א ז"ל, החל לשלם את נדרו. הוא התיישב ליד השולחן והחל להעמיק בלימוד משניות מסדר טהרות. הוא למד ולמד ובמהלך לימודו התקשה בהבנת אחת מהמשניות. ר' חיים עמל ויגע, עד שנרדם על משמרתו, מתוך עמל התורה ויגיעת ההבנה. לפתע נתגלה אליו הנדבן בשנתו, ופירש לו, באר היטב, את דברי המשנה, בפירוש נפלא ומתוק מדבש, עד שנתיישבה דעתו של רבי חיים. המשנה זרחה באור יקרות והגביר נעלם. 
-הקיץ רבי חיים משנתו, השתומם כשעה חדא ואמר בהתפעמות: "שנדיבי עמים יהיו למדנים ידעתי. אך כשהם יידעו ללמוד כל כך מהר? זאת לא ידעתי!"... 

4 דעות ב"חלוקת השכר" 

ה"פלא יועץ" מלא התפעלות על תומכי התורה המוכנים לחתום על הסכם יששכר וזבולון, כשהם מרוויחים את עולמם הבא תמורת כסף, שהוא דבר שאינו שווה, כמובן, ללימוד תורה והוא פחות ממנו באלף אלפי פעמים. אך הוא תמה בתמיהה עצומה על לומדי התורה, שמוכנים לחלק מחצית משכרם בשביל כסף. ה"פלא יועץ" סובר כנראה שחצי משכרו של הלומד הולך, פשוטו כמשמעו, לידי היהודי שתומך בו. דעה זו מפורסמת גם כדעתו של המהר"ם גאלאנטי זצ"ל, תלמידם של מרן ה"בית יוסף" ורבנו הרמ"ק זי"ע, שכתב: "אוי ואבוי לתלמידי חכמים שבזמן הזה, שנהנים מבעלי הבתים, שנמצאו בסוף ימיהם נפטרים מן העולם בידיים ריקניות ואין מאומה בידיהם. לפי שמחצה חולקים עם נשותיהם, ומחצית הנשאר לוקחים מי שמחזיק בידם. נמצא הרי זה תם לריק כוחם"... -זאת היא הדעה הראשונה בנושא, לפיה הלומד מתחלק בשכר זכויות תורתו עם התומך בו כלכלית ונותן לו מחצית משכרו, ללא כחל ושרק, וזאת מלבד המחצה שנוטלת אשת התלמיד חכם.

דעה שניה היא דעתו של המהר"ש פרימו זצ"ל, הסובר שאת מחצית הזכויות לוקח ה"זבולון" משכרו של לומד התורה, אך שונה הוא דין האשה, המקבלת מחצית מהשכר, אך לא על חשבון בעלה, אלא מ"חשבונו הפרטי" ואוצרותיו הבלתי- נגמרים של הקב"ה. 

דעה שלישית היא דעתו של הגאון החיד"א ז"ל, הסובר שאם השניים ערכו ביניהם הסכם ברור וחתום לחלוקת הזכויות, הרי שזבולון ייטול מחצה מזכויותיו של יששכר. אך אם תומך התורה יתמוך כלכלית באברך מבלי להתנות איתו על חלוקה שווה בין שניהם, אזי שכרו של "יששכר" לא ייפגע כלל, ואילו ה"זבולון" לא יפסיד מאומה ויקבל את מלוא שכרו בעולם הבא על החזקת התורה. מסיבה זו, כותב הרב חיד"א, מגדולי גאוני עדות המזרח, יקבלו הנשים את שכרן על לימודם של הבעלים, מבלי לפגום בשכר בעליהן. 

הדעה הרביעית היא דעתם של האור החיים הקדוש, ה"הפלאה" ועוד רבים, לפיה תלמידי החכמים לא מפסידים מאומה מכך שיחתמו על הסכם יששכר וזבולון, כי הקב"ה יתן לשניהם שכר מושלם, מבלי לפגוע משכרו של היששכר. ה"ההפלאה" ממשיל זאת "למי שמדליק נר מנר, שאין מחסור לאורו- כן המחזיק בתלמיד חכם, נוטל שכרו מאת הקב"ה ואינו נוגע חס וחלילה בחלקו של התלמיד חכם". האם כדאי לאברכים להשתתף ב'עיסקה' שכזאת??

אחד מתלמידי החכמים בעירנו דיבר איתי אי פעם על הצעה שמציעים לו, לערוך הסכם של 'יששכר וזבולון' עם עורך דין עשיר מארה"ב, המוכן לשלם בעבורו סכום חודשי נאה, בתנאי שיחלוק עימו את זכויותיו. האברך המופלג התעניין לדעת האם כדאי לו להסכים להסכם, בו חצי משכר לימודו יילכו, לפחות לפי השיטות הסוברות כך, לזכותו של התומך בו. "למה שאסכים למכור חצי מהזכויות שלי בשביל כסף?!", טען האברך.- האם הוא צודק?

בספר כתר ראש (אות ס"ד) מסופר על הגר"ח מוואלאזין זצ"ל בזה הלשון: שאלו לרבינו על דרך קבלת פרס מלימודו לחלק כיששכר וזבולון שנראה בהשקפה ראשונה שלימודו רק בשכר, ואמר מותר, ואדרבה אם עינו צרה ליתן חלק מלימודו לאדם אחר, נראה מזה שרצונו לקבל שכר לעצמו ולמעט רצון בוראו מפני רצונו. אבל צריך שתהיה מטרת חפצו ומגמתו רק שיעשה רצון הבורא ית"ש ומיניה יתקלס עילאה, שאם לא יקבל פרס ילמוד רק חצי היום, וכשיקבל פרס ילמוד כל היום ויהיה נחת רוח להקב"ה על ידו יום שלם, ולמחזיקי התורה יהיה שוה בעיניהם אם הוא עובד או אחר עובד רק שיעשה נחת רוח לפני הקב"ה ביותר". 

ובקונטרס 'קדיש לעלם' , (שחיבר רבי אליעזר זלמן גראייוסקי ז"ל רב בליברפול), מסופר הסיפור שקראנו זה עתה בשם הגר"ח ז"ל, אך בצורה מעט שונה ובמספר הסתייגויות. הסיפור מובא בשו"ת ציץ אליעזר, שכותב ש"מספר הסיפור היה גבר בגוברין ה"ה רבה של ירושלים דאז הגאון הגר"ש סלאנט ז"ל, ושזה קרה בימיו בעירו, ויש לזה על כן כובד משקל". וזה לשון הסיפור: סיפר לי הרב הגאון וכו' ר' שמואל סלאנט כי בימי עלומיו אירע מקרה כי בעיר סלאנט היו שני אחים אחד עשיר והשני י"א יושב ועוסק בתורה, והעשיר נתן לאחיו השני שלשה רו"כ לשבוע על מחייתו, לימים נתיישב האח העשיר ואמר לאחיו העני לא אתן לך השלשה רו"כ כ"א באופן שתתן לי מחצה מלמודך, והוא סירב בדבר עד אשר ישאל את פי הגאון הגדול ר"ח מאלווזין וישמע מה בפיו, וכפי דבריו כן יקום, ונסע שמה לשאול את פיו, והשיב לו ר' חיים הנ"ל כי יוכל לעשות זאת ליתן לו חלק מתורתו, אך זאת יגיד לאחיו, למה לו לבקש חלק מתורתו ולגרוע לו מחלקו הלא בל"ז היה לו שכר גדול כי הוא לא גרע מנשים דאמרו חז"ל הני נשי במאי זכייא וכו' (ברכות י"ז) וגם לא נגרע שום חלק מהאיש הלומד, אך זאת תגיד לאחיך כי מזה השכר שאתה לומד מתוך הדחק בזאת לא יהיה לו חלק".

מרן בעל 'אבי עזרי' זצוק"ל כתב, כמענה לתלמיד חכם שהתלבט האם לערוך הסכם שכזה, כך: "ובכלל לא שייך בדברים אלו שימתעט שכרו בעולם הבא עבור זה, כי שכר הלומד תורה הוא נצחי בלי גבול, ויגדיל תורה ויאדיר". רבנו הקדוש מרן הגרא"מ שך זי"ע התפלא בכלל על השאלה ותהה: "האם אנו מקיימים מצוות בשביל השכר?? הלא אנו מקיימים לרצון ה' יתברך, ואם כן, מה איכפת לנו כיצד יתחלק השכר?!". גם מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר מספר פעמים בשם מרן החזון איש זצ"ל כי שאלת 'חלוקת השכר' אינה אמורה להטריד את התלמיד חכם, ואם הסכם כלכלי עם אדם אחר יסייע לו להוסיף בלימודו, אזי שיעשה זאת ללא פקפוק, והקב"ה יסדר כבר את השכר כרצונו הטוב. 

יד הנשים על העליונה!

בשבוע שעבר נגענו בשאלה היסודית, האם "הסכם יששכר וזבולון" נחשב לחלוקת שותפים שוויונית לכל דבר, כמו כל שותפות במסחר ובעסקים, או שה"זבולון" מרוויח מכך שסייע ללימודו של ה"יששכר", גם כשאין בהם חלוקת רווחים שווה כמו בין שני בעלי עסקים שהשתתפו יחדיו. אחת ההשלכות משאלה זו היא האם צריך לחתום על הסכם כתוב, ברור ומוסכם, בין תומך התורה ללומד התורה. לדעת חלק מחכמי הראשונים והאחרונים צריך להתנות על חלוקה ברורה בין תומך התורה לבין לומד התורה ואילו לדעת רבים אחרים, ההסכם חל גם מבלי ששניהם התנו על כך במפורש. לדבריהם, עצם שליחת הצ'ק או התרומה לאברך, שלמד בזכותה תורה, מקנה שותפות של ממש בין שניהם והצ'ק לעולם הבא יישלח גם הוא לידי תומך התורה...

שאלה יסודית זו קשורה, כמובן, לשאלה האם מדובר בשותפות של ממש, שאז צריכים לסכם עליה מראש, או שמדובר בשכר על סיוע, ושכר כזה מקבל כל מי שסייע ללימוד התורה, גם מבלי לסכם על כך בקנין ובשטר. והנשים, שימו לב: גם לפי הדעות הסוברות ש"הסכם יששכר וזבולון" צריך להיחתם כדת וכדין, בשטר ובקניין, הרי שלגבי שכרן של הנשים, השולחות את בעליהן ללמוד תורה והמקדישות מזמנן, מכוחותיהן, מסבלנותן ומעצם חייהן למען לימוד התורה של בעליהן ובניהן- אין ספק שתקבלנה הן חצי מזכויות הלומדים, גם מבלי להתנות על כך בכתב או בעל פה. האשה זוכה לנתח נכבד מהזכויות על לימוד התורה של הבעל והילדים גם מבלי להתנות איתם ולסכם במפורש, משום- כך כותב בשו"ת אפרקסתא דעניא- שאשתו של האדם היא שותפתו ועזרתו לחיים לכל דבר ועניין, וכשהוא נשא אותה לאשה, נשא הוא אותה על דעת זה שיתחלקו הם בקשיים הרוחניים וגם ברווחים, בשכר הגדול שיגיע בזכות לימוד התורה שלו וההתאמצות שלה. לכן, כשאת מתאמצת ביותר לארגן לבדך את הבית, להשכיב את הגדולים במיטות ולהדיח את הכלים, בזמן שבעלך נשלח על ידך ללמוד כעת את שיעור ה"דף היומי" או את ה"כולל ערב" שלו, תדעי שמחצית משכרו מגיע אליך (מבלי לגרוע משכרו שלו, כמבואר בספר "מדבר קדמות" ו"ראש דוד", אותם כתב הגאון החיד"א זצ"ל). חיים של תורה מביאים לעיתים דחקות וצער גשמי, אך בעולם הבא תשבנה נשות הלומדים (וכנראה גם הנשים שבזכותם תמך הבעל שלהם בלומדי תורה) בכותל המזרח, עם כל המעלות והשכר הקסום הצפון שם. אז הן כבר תשכחנה את הצער והקשיים, וזה בטוח...

שמעתי מראש הישיבה לצעירים בה למדתי, הגאון רבי חיים שינקר שליט"א, שאשתו של הגאון והצדיק רבי שלמה בלוך זצ"ל סיפרה לו, שבאחד הימים רצה בעלה הצדיק לעודדה ולקחה אל מרן החפץ חיים זצ"ל. ה"חפץ חיים" אמר לה: "תדעי שכאשר צדיק בא לשמים עושים חגיגה גדולה לכבודו, ואת אותה החגיגה עושים גם כאשר אשתו מגיעה לשמים"... 

הסכם עם אברך שמצבו הכלכלי משופר 

רבי מוישה גאנצער שליט"א (שם בדוי, כמובן...) הוא יהודי תלמיד חכם עצום ומתמיד גדול, שאין לו בעולמו שום דבר חוץ מדף גמרא וכרך "טור שולחן ערוך". ר' משה הוא האדם האולטימיבי, לכאורה, איתו כדאי לחתום על הסכם יששכר וזבולון. אך דא עקא, שר' מוישה גאנצער אינו יהודי עני. ר' מוישה גאנצער לומד כל היום תורה, אך שעתיים בכל ערב מתווך הוא דירות, רק בשביל הפרנסה. אין ספק שר' מוישה אינו עני בתקופה זו, מפני שהשעתיים של תיווך הדירות מפרנסות אותו ואת משפחתו יפה יפה, ברוך ה'. אך גם אין כל ספק שאם יימצא ה"זבולון" שישחרר את ר' מוישה מהשעתיים ה"מבוזבזות" האלה, לדעתו, של עסקי הפרנסה, מיד ירוץ הוא לכולל- ערב וימלא גם את השעתיים הללו בתורה, הלכה, מוסר וחסידות. האם גם ב"יששכר" כזה ניתן לחתום על הסכם יששכר וזבולון??

ה"אגרות משה", רבי משה פיינשטיין זצ"ל, נחרץ ביותר בדבריו וקובע שבוודאי שאפשר לעשות זאת. לדבריו, הרי גם לשבט יששכר היו קרקעות ושדות פוריות, אותם קיבלו בזמן חלוקת הארץ, ובכל זאת, חתמו איתם בני שבט זבולון על ההסכם. אם כן, אין כל סיבה שלא לממן תלמיד חכם שאינו עני, כדי שיוכל להגות בתורה יותר ויותר, בזכות הסיוע הכלכלי. (וכדאי לעיין ב'הערות במסכת סוטה' דף כ"א, כדי לעמוד על דעת הגרי"ש אלישיב שליט"א בענין זה). ואגב, אי אפשר שלא להזכיר את יסודו המחודש של רבי חיים מבריסק בענין הסכם יששכר וזבולון, לפיו עניינו 'ריבוי התורה בישראל'. יסוד זה משליך על מספר ענינים בנושא.



הכסף הגיע אך הלומד אהב לישון... -גלעד יוספי שילם בכל חודש 4500 ₪ להרב יעקב שמריהו אנטוענס',(שמות בדויים, כמובן...) כדי שהלה יעסוק בתורה בכל כוחו וילמד חזק בעבור שניהם. אך מה שקרה הוא שבעוד שגלעד, תומך התורה, לא פיספס מעולם והצ'ק נשלח בכל- 10 לחודש, הרי שר' יעקב שמריהו לא למד כמו שצריך. הוא איחר בקביעות ללימודיו, פיטפט וארגן את "ענייני הדור" והפוליטיקה העולמית, הארצית, העירונית והשכונתית, ולא מימש כלל את ההסכם שבינו לבין ה"זבולון" שלו. האם גלעד יזכה לשכרו?

-שרה שלחה את בעלה ר' לוי במסירות נפש ללמוד תורה, גם כשנפלה למשכב עם 39 מעלות חום. רבקה זירזה את ר' מנחם בעלה לעזוב את ערימות הכלים שבכיור הבשרי ובכיור החלבי וללכת לבית הכנסת, ללמוד עוד שעה וחצי. ר' לוי ור' מנחם הלכו, אך שניהם לא למדו לבסוף מספיק. ר' לוי נרדם על הגמרא ור' מנחם קרא עיתון, אותו מצא בכניסה לבית המדרש. האם שרה ורבקה תקבלנה את שכרן שלהן?

-ר' זרח זלמן בראק, גביר אדיר עם סכום בבנק בן שבע ספרות, תמך בקביעות בהרב ר' עקיבא יוסף נחמוביץ', בהסכם חתום וברור של "יששכר וזבולון". ר' עקיבא יוסף למד בכל כוחו, יום ולילה לא ישבות. הוא היה תלמיד חכם אמיתי, שאהב ללמוד ולחדש, והוא עשה זאת, כל הזמן, והגביר "שלו" זרח מאושר ומשמחה. לימים נפטר העשיר וכשהגיע לשמי שמים התברר לו לפתע שאמנם ה"יששכר" שלו למד תורה בהתמדה, אך הוא למד שלא "לשמה", לא מספיק לשם שמים. האם ייגרע חלקו של העשיר בשכרו, רק משום שהלומד למד תורה שלא "לשמה"?

החיד"א מביא בספרו מספר ראשונים המורים בפירוש שאם התלמיד- חכם למד שלא לשם שמים, זוכה התומך בו לשכר מושלם כאילו למד "לשמה", ובזה עולה הוא על הלומד עצמו. רב האי גאון ז"ל כותב ששכרם של מחזיקי התורה גדול הוא, לפעמים אף יותר משכרו של הלומד עצמו, והסביר ה"מנחת יצחק", גאב"ד העדה החרדית הגרי"י וייס זצ"ל, שכוונתו של רב האי גאון היא שכשהלומד לומד שלא לשם שמים, שכרו מועט, אך ה"זבולון" שלו מקבל שכר מושלם. החיד"א מסביר שמשה רבנו אמר לבני שבט זבולון ש"שמח זבולון בצאתך", כי מחזיקי לימוד התורה יכולים לשמוח בכל מצב, גם אם ה"יששכר" ילמד שלא "לשמה". דברים דומים כתבו ה"חתם סופר", ה"בית שלמה", כ"ק האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל, ועוד רבים.

וכן, המהרי"ט אלגאזי זי"ע פוסק במפורש שנשות תלמידי חכמים תקבלנה שכר מושלם של לימוד תורה, גם על השעות והדקות שבעליהן התבטלו בהן ולא למדו דיים. האשה אינה אשמה בכך שבעלה לא למד דיו, קובע המהרי"ט אלגאזי בספרו "קדושת יום טוב". היא את חלקה עשתה. היא עמלה קשה בכדי שבעלה ילך ללמוד תורה, ואם הוא כילה את זמנו לשווא- זאת לא בעיה שלה. גישה זו מצויה במקורות אחרים ואני שמעתיה פעם אחת בשם רבי אהרון קוטלר זצ"ל. 

ואמנם, חובה לציין, שהמהר"ש פרימו כותב במפורש שאם ה"יששכר" לא למד כראוי, או שלא למד בכלל, יפסיד ה"זבולון" את כספו ושכרו. לדבריו, עליו לבחור לעצמו תלמיד חכם הגון שיעמוד בהסכמים וגם ילמד לשם שמים, ואם לא- הוא הפסיד. ישנם המדייקים כן גם מדברי ה"חפץ חיים" בספר "שיחות החפץ חיים", וכדאי לברר זאת. 

הגראי"ל שטיינמן שליט"א מביא בספרו "איילת השחר" (פרשת וזאת הברכה) ש"החפץ חיים זצ"ל אמר שיהודי שנתמך על ידי תומכי תורה ואינו לומד כראוי, הרי הוא גזלן, כי הנדיבים נותנים כתף על דעת שילמדו הלומדים, והוסיף הגראי"ל שטיינמן שליט"א: "ובזמנינו יתכן שהם יודעים שלא לומדים יום ולילה, אבל אם לא ילמדו כפי הרגילות- יש בזה חשש גזל". 

מכירת עבירות: הקונה תבע לדין תורה מהשמים

לרבים מאיתנו, אולי לכולנו, ישנם עבירות ועוונות, ה' ירחם. על חלקם שבנו כבר בתשובה שלמה, ועל השאר? ה' ישמור ויציל!! אז מה דעתכם לצאת לקיבוץ של יהודים אפיקורסיים, כאלו שלא אכפת להם מהתורה ומצוותיה, ופשוט לנסות ו... למכור להם את העבירות שלכם?....

אכן, אם ראינו עד כה שניתן לזכות בשכר מצוות תלמוד תורה ואף בשכר של מצוות אחרות שעשו אחרים,(שהוא דיון גדול וארוך בספרים, האם רק מצות תלמוד תורה ניתן 'לקנות', או את כל המצוות האחרות, שסייענו לעשותן) רק מפני ש"קנינו" אותם לעצמנו בכסף, הרי שמתבקש הוא שנבדוק וננסה לדעת האם ניתן גם "למכור" בכסף את העבירות לאלו המוכנים לקנות אותם. האם אכן ניתן למכור עבירות?

בספר "תוכחת מוסר" של המהרש"א הקדוש, מסופר על יהודי אחד שעבר, לדאבון לב, על עבירה חמורה ביותר וחטא חטא גדול. האיש הצטער עד מאד על שיצרו הרע הצליח לגבור עליו בכוחותיו הזדוניים ושלא הצליח לעמוד מנגד לתאוותיו. נפשו היתה מרה לו והוא מיאן להתנחם. במקום לעבוד בבית המסחר שלו ושל חברו, ישב היהודי ובכה, בכה בדמעות שליש על חטאו ועל כך ש"כי רע ומר עזבו את ה'", כלשונו של רבנו יונה ב"שערי תשובה". שותפו בבית המסחר, שהיה ידידו הטוב ואיש סודו הקרוב, ראה בצרת נפשו של חברו והוא הציע לו הצעה משונה: "אני מוכן לקנות ממך את העבירה החמורה שלך, בתנאי שתשלם לי תמורתה חמש מאד רובלי- כסף טבין ותקילין"...

היהודי ניגב את דמעותיו, הביט בשותפו כהלום רעם. הוא שפשף את עיניו בתימהון והתעשת במהירות. הנה, "סחורה טובה" עומדת לו כעת אחר פתחו. לא יהודי משופשף ונבון שכמותו יפסיד הזדמנות פז שכזאת . הוא ניגש לפינה חבויה, הזיז מספר צרורות, קרשים וענפים והוציא שקיק גדוש בשטרות כסף. הוא ספר 500 רובלי כסף והושיטם בחדווה לשותפו. השניים לחצו ידיים בתקיעת כף וערכו קניין כדת וכהלכה. הקונה רכש את העבירה של חברו ואילו המוכר שילם בעבורה 500 רובלים. חלפו שנים והשותף שקנה את העבירה שבק חיים לכל חי. כשהגיע הוא אל שמי מרומים, לבית דין של מעלה, הביט לפתע בכף המאזניים של עבירותיו והשתומם לראות כיצד מאשימים אותו שחטא בעבירה חמורה, אותה לא חטא מעולם. "לא עברתי על העבירה הזאת מעודי ועד היום הזה!", השתומם הנפטר, ובית הדין העליון הסביר לו בפשטות שעבירה זו נרכשה על ידו, תמורת תשלום של חופן רובלים. הבר- מינן טען שלא, הוא כלל לא התכוון לקנות את העבירה ברצינות. "ראיתי שחברי הטוב מצטער מאד וראיתי לנכון להרגיעו, על ידי שארכוש ממנו כביכול את העבירה. חשבתי לתומי שמכירה זו אינה תקפה כלל מבחינת ההלכה ולא התכוונתי ברצינות לקנותה", טען הנפטר בלהט.

בבית דין של מעלה, כך מובא בספר "תוכחת מוסר", התרצו לו שיוכל לתבוע את חברו שחטא לדין תורה והנפטר החל להגיע בתכיפות לשותפו, כדי שיבוא עימו לדין תורה. בצר לו, פנה השותף החי אל המהרש"א ושאל בעצתו. "תאמר לחברך זכרונו לברכה, שלפי ההלכה הולכים אחר הנתבע. ולכן אתה מזמינו לדין תורה אצלי". בלילה הופיע שוב שותפו והחבר הזמין אותו לדין תורה אצל המהרש"א. 

לא נאריך בפרטי המעשה המרתק. השניים, החי והמת, הגיעו לדין תורה. המהרש"א האזין לשני הצדדים, חקר את השותפים בפרוטרוט ופסק שהמקח קיים. "המקר חל כדת וכהלכה ולא היה על השותף לזלזל כל כך בעבירות ולרכוש אותם לעצמו, ועל ידי שקנה ממנו את העבירה, לא שב האיש בתשובה שלמה ושכח הוא ממנה, מפני שחשב שהמקח קיים והעבירה ניטלה ממנו לעולמים". המהרש"א הצדיק את השותף החי, אך סידר סידור ותיקון תשובה לנפטר החוטא, על ששגג ורכש עבירה בטעות. מדברי הסיפור אנו למדים שהמהרש"א סבר שניתן למכור עבירות מאחד לשני. זהו, לכאורה, פתרון קל ופשוט למחוק מאיתנו את עוונותינו ופשעינו. הלא כן?!...

המהרש"ם, הגאון הנודע רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל, נשאל "בדבר מה שאירע בקהילתכם שמכר אחד לחברו העבירות שלו, ונתן המוכר לקונה שלושים רובל כסף ועשה תקיעת כף". השואל הביא רשימת מקורות ממנה נראה שלא ניתן "למכור עברות" (כמו דברי הרמב"ן על הפסוק "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי", שכתב שמשה רבנו ע"ה שימחו את שמו מספר החיים, והקב"ה השיב לו שרק מי שחטא לי אמחנו מספרי, אך לא אנשים אחרים. הוא הזכיר גם את הגמרא בשבת (פט, ב) שיצחק אבינו הסכים לקחת על עצמו מחצית מחטאי בני ישראל ועוד מקורות), אך המהרש"ם הגיע בחידוש מרתק, לפניו יועיל לפעמים למכור לשני עבירות. לדעתו, כבר בערבות מואב חתם הקב"ה עם ישראל שיהיו ערבים זה לזה, ומכך שניתן לכל אחד מישראל להיות ערב עבור עבירותיו של חבירו, וכשם שהבן אומר אחר אביו הנפטר ש"הריני כפרת משכבו", כך יכול גם איש זר לקבל על עצמו את יסוריו ועוונותיו של השני. המהרש"ם מוכיח את דבריו ממספר הוכחות מש"ס ומדרשים ומסיים בהסתייגות אחת חשובה, לפיה הקב"ה יהיה זה שיחליט האם יגבה הוא את היסורים והעוונות מהחוטא עצמו או מהערב שלו, מי שרכש ממנו אותם ("אלא דודאי תלוי ברצון ה' יתברך אם ירצה לגבות מן הערב, שגם בדיני אדם אם רצה מזה גובה ואם רצה מזה גובה"). 

המהרש"ם מספר שבהיותו צעיר נשאל בשאלה דומה, כאשר שני יהודים השתתפו ביניהם על המצוות והעבירות שלהם גם יחד, ועשו קנין ושטר שותפות על כך. "כתבתי אז להגאון מה"ר שלמה קלוגר ז"ל מבראד, והשיב לי כי עובדה כזאת אירעה בימי ר"י בן הרא"ש, שנשתתף הוא עם חברו כן, ומת חברו קודם. והר"י בן הרא"ש גילה את פני המת במטתו לפני בית הכנסת בתוך קהל ועדה שיזכור את השותפות, ופתח המת פניו כמשחק עליו כי אין ממש בקנין הזה. אבל המעין ימצא שהיתה שם עובדה אחרת שנשבע לו חבירו לבוא אליו אחר מותו ולזה צחק עליו, שכיון שמת נעשה חפשי מן המצות ומשא"כ בנידון שלנו. ולכן המוכר לא ישמח במכירתו אבל הוא לאות על חרטתו בלב שלם ומסייע לכפרתו אם עושה תשובה ואם אולי ירצו בשמים להקל מעונשו ולהפרע מהקונה וכולי האי ואולי"...

בעל שו"ת בצל החכמה, הגאון רבי בצלאל (שו"ת בצל החכמה ח"ו כ') מסכים שאכן יכול אדם לקבל על עצמו צער ויסורים, האמורים לבוא על אדם אחר שחטא בעבירות. הוא מביא את דברי הגמ' על שהקללות שקילל דוד את יואב, נתקיימו לבסוף על זרעו של דוד, מפני ששלמה המלך נטל על עצמו את הקללות שקילל אביו דוד. גם רבקה אמנו שלחה את יעקב לקחת את הברכות מיצחק ונטלה על עצמה את הקללות, אם וכאשר יקללו אביו על שנטל במרמה את הברכות. מכאן מסיק ה"בצל החכמה" שהאדם יכול לקבל על עצמו את העונשים המגיעים לו בגלל חטאיו ומעשיו הרעים. 

לעומתם, רב האי גאון ז"ל, מגדולי רבותינו הגאונים, כותב דברים נחרצים וברורים, השוללים מושג של מכירת מצוות או עבירות. רב האי גאון כותב כך: "ראינו כי דברים אלו דברי הבל הן, שאין לסמוך עליהם. וכי יעלה על לב כי שכרו של זה ומעשים טובים שעשה יעברו מזה לזה? והלא הכתוב אומר "צדקת הצדיק עליו תהיה", וכן אומר "ורשעת הרשע עליו תהיה". וכשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו, כן אין אדם נתפס בזכות זולתו".

הגאון הנודע בעל שו"ת מחנה חיים חולק גם הוא בעוז על האופציה למכור עבירות. הוא נשאל על כך מאדם עשיר ששילם ליהודי אחד כסף רב, כדי שהלה יקבל במקומו את עבירותיו והוא כותב בנחרצות שאין למכירה שכזאת כל תוקף. הוא כותב שמדברי הגמרא בשבת (נה, א) מוכח שרק אדם שחטא נענש על כך, וכפי שאדם אינו נענש על חטאי בניו, כך אי אפשר להיענש על "חטאים קנויים". החטא, כותב ה"מחנה חיים", הוא פגם בנשמתו של החוטא. נפשו מוכתמת בכתמים הנמחקים רק בתשובה או בעונשי שמים. ואם כן, כיצד מכירה תועיל להעביר את הכתמים לאדם אחר?! כיצד נפשו תבוא אל המלך בלבוש שק וחטאים?! וזאת ועוד, עצם העובדה שהמוכר בחר למכור את חטאיו בכסף, במקום לשוב בתשובה, והוא לא פנה אל הדרך שהכין הקב"ה לחוטאים, לנוס מפח פשעיהם, עצם ה"הסתדרותניקיות" הזאת כביכול של "מכירת העוונות", היא היא עצמה חטא ופשע. לדבריו, גם המהרש"א התכוון שעל השותף לישא בעונש חבירו, רק משום שנתן הוא תחושה לשותפו שהכל בסדר והוא לא צריך לשוב בתשובה. כותב שכדברי ה"מחנה חיים" כתבו רבים אחרים והוסיפו טעמים ונימוקים לשלול את המכירה המעניינת הזאת. 

הגאון רבי מנשה קליין (הקטן) שליט"א נחרץ גם הוא ביותר בנושא. הוא כותב: " ומה שהקשה עוד הא דאין יכולין למכור שכר מצוה שכבר עשה והקשה לו ת"ח אחד בירושלים מהמעשה שאירע בימי המהרש"א בשני שותפים שאחד מהם עבר עבירה גדולה בשעת שהלכו לעסוק בסחורה והתחרט מאד ושותפו קנה ממנו העבירה בעד הריוח שהרויחו באותו המסחר ועשו שטר ביניהם ולאחר זמן מת הלוקח העברי ובא לפני ב"ד של מעלה ודנו אותו עבור עבירה זו וטען שמעולם לא עבר עבירה כזו ונפסק הדין שילך לד"ת עם שותפו הנ"ל להמהרש"א ואחר שמיעת טענות פסק המהרש"א שהדין עם השותף החי שהוא המוכר כיון שמכר לו העבירה, וכתב כבודו שמעשה זו אמת וצדק ונזכר בכמה ספרים. אהובי ידידי! מאד קשה להשיב בדבר כזה, כי אפילו אגדות הש"ס ומעשיות נחלקו הפוסקים אם ללמוד מהם הלכה למעשה, וכל שכן אגדה זו שהוא סיפור מאחרונים, ואף שתולים אותה ברבינו הגדול המהרש"א ז"ל, מ"מ לאו מר בר רב אשי חתום עלה וכ"ש דאית לן תשובת רבינו האי גאון ז"ל היפוך מעשה זה. אם כן ישנו מעשה לסתור נגד אגדת המהרש"א ז"ל וא"כ אין מאגדה הנ"ל שום קושיה, וזה פשוט". 

והוא ממשיך וכותב: "אלא אפילו אם נקבל אגדה זו כפי המקובל, מ"מ הרי רבינו האי גאון חולק עליו וכן דעת ר"ם אלשקר ובמשנה אמרו לפום צערא אגרא. והגע עצמך, אחד יאכל נבילות וטריפות ויהנה מן העבירות, והשני יענש עבור העבירות שלו?! אין לזה לא טעם ולא ריח לא בהלכה ולא בסברא, ואדרבה אומר אני שאם היה אפשר למכור היה אסור למכור, והמוכר היה עובר אז בלפני עוור שהרי חבירו לא חטא, וזה מוכר לו עבירות ועונשים וחבירו יענש על ידו. ואם נקבל מעשה המהרש"א, נראה לי לפרש בכוונתו ששם העובר שב בכל כחו ופניו נפלו לו וכמעט יצאה נשמתו מחמת רוב צער ויגון בשובו על חטאתו אשר חטא, וא"כ ודאי מחלו לו מן השמים להעובר והשותף שלו שקנה העבירה הראה בזה מחשבתו לרעה שאינו חש לעבירה כזו וגם קבל כסף מחבירו, ואם כן נחשב כאילו עשה מעשה, ולכן מחשבה רעה כמו זה מצטרפת למעשה ונענש על חטא כזה ודנוהו כאלו חטא בחטא כזה ממש אף שלא עבר בפועל, אבל אין זה ענין למכירת עבירות ומצות כלל".

ומה עושים למעשה? האם כדאי לנסות ולמכור את העבירות שלנו? אני, באופן אישי, הייתי מנסה למכור את העבירות שלי לאיזה שהוא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שמוכן לקנותם בכסף מלא. אך בעזרת ה' גם אשוב עליהם בתשובה, כדי שלא להיענש על כך שמכרתי את העבירות ו"שכחתי מהם", וכדברי ה"מחנה חיים". לכאורה, אם נשוב על העבירות שבידינו בתשובה, בתשובה שלמה, ומצד שני גם נמכור אותם. מה יש לנו להפסיד?!... האם לא שווה "לקחת ריזיקה" שבבית דין של מעלה פוסקים כמו אותם הפוסקים הסוברים שניתן להעביר ולמכור עבירות?!... אשמח לקבל את דעתכם. 

---בימים אלו מתנהל מסע הסתה פראי ביותר בציבור הכללי ובכלי התקשורת שלו נגד לומדי התורה ואברכי הכוללים. מקובלנו מרבותינו שכאשר אצל החילונים ומרשיעי הברית ישנו יצר הרע מוגבר על נושא מסוים, הרי שכנראה נושא זה טעון שיפור מסוים גם אצלנו. ככל שנתחזק יותר בהערכת התורה ולומדיה, וככל שנתחזק יותר בהחזקת התורה בממונינו, כך יופחת מערך ההסתה נגד התורה לומדיה ומחזיקה. התקשורת והממשלה, הקואליציה והאופוזיציה, רוצים לעקור את כל התורה ואת כל התקציבים ללומדי התורה? הבה ונתחזק כולנו בתחום זה, וממילא, בהשפעת רוח הקדושה שתנשב בעולם בזכות החיזוק שלנו, יתחזקו אף אחינו התועים והטועים בנושא זה. ---"עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר"!! (התפרסם בטבת התשע"א ב'קוראים אלעד' ומתפרסם כאן ברשות הכותב).

מדריך העושר ו"מעשר הכספים"

מדריך העושר ו"מעשר הכספים" - הרב ש. ב. גנוט שליט"א

מי רוצה להיות מיליונר

* יעקב אבינו נשבע להקב"ה, בתחילת פרשתנו, שהוא יעשר את כל כספו ואנו, היודעים והמאמינים, שמי שמעשֹּר הוא מתעשר, רוצים לדעת מה הם התנאים לעושר שבעקבות המעשרות * 4 התנאים ב"דרך אל העושר" והלכות מעשר כספים במאמרו של הרב שמואל ברוך גנוט * כספי מעשר עבור ההורים או השכנים, קיזוז מ"הביטוח הלאומי"? תוכנית חסכון מכספי מעשר לרכישת דירות לילדים? ממתי נותנים "חומש"? מי פטור ממעשרות? מעשר ממשכנתא? מכספי פיטורים? מקרן פנסיה? מהחזרי מס? * למי ניתן את כספי המעשרות? מדוע גם ליהודים שפרנסתם דחוקה חשוב לתת מעשר? ומה הקשר שבין ביקורי רופאים למעשרות הכספים? *הרב ש"ב גנוט * 

-"אם אתרום לצדקה מעשר כספים אהיה עשיר?", הוא שאל. 
-"בהחלט! זוהי הבטחה ברורה של הקב"ה!!", עניתי.
-"ומדוע כולם נותנים מעשרות ורובם לא עשירים?", הוא תמה. 
-"כי הם לא נותנים מעשר כספים כמו שצריך!", השבתי. 
-"ואיך נותנים מעשר כספים בצורה שנהיה עשירים?", הוא לא הבין. 
-"הנה, תקרא את המאמר שלפניך. כך תדע כיצד להיות מליונר"...

******

נתחיל מההתחלה, מפרשת השבוע שלנו. יעקב יוצא לדרכו מפחד אחיו עשיו. הוא חושש לבאות ונשבע להקב"ה שאם הכל ילך לו כשורה, אזי "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". יעקב אבינו מבטיח מעשר מכל נכסיו. יעקב אבינו לא היה הראשון שעישר את ממונו. לפי דעת הרמב"ם היה זה אביו יצחק, הראשון שהפריש מעשר, כדרשת חז"ל על הפסוק "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים", שיצחק הפריש מעשרות. ואילו לדעת הראב"ד היה זה דווקא אברהם אבינו שהיה נותן המעשר הראשון, כפי שנאמר בתורה שאברהם נתן מעשר מכל למלכי צדק, הלא הוא שם בן נח. לעומתו סובר הרמב"ם (כפי שמסביר ה"כסף משנה") שאברהם אבינו לא עישר את כל כספו, אלא רק את שלל המלחמה, ולא מטעמי מצוות מעשר, אלא מפני כבודו של שם בן נח, שיצא לקראתו וכיבד אותו בלחם וביין. 

אנו יודעים שמעשר תבואה, דגן תירוש ויצהר, הוא חובה מהתורה. כולנו למדנו את פסוקי התורה על תרומות ומעשרות וחלקנו אף למד את מסכתות סדר זרעים, העוסקות בהפרשת תרומות ומעשרות ויתר מתנות העניים. פסוקי התורה ומסכתות הש"ס מתייחסות למעשר התבואה, אך חז"ל דורשים מהפסוק "עשר תעשר את כל" כי "כל" כולל את הצורך לעשר מעשר כספים. דרשה זו מופיעה במספר מקומות בספרי חז"ל ובראשונים. 

חיוב מהתורה, מדרבנן או רק מנהג 

האם חייבים להפריש מעשר כספים? האם הוא חיוב מהתורה או מדברי חכמים? 

-כל צד שתגידו, יהיה נכון... 

ישנם- 3 דעות בהלכה האם מעשר כספים הוא חיוב מן התורה, חיוב מדרבנן או שאין אפילו חיוב לתרום מעשר כספים, אלא שזהו רק מנהג, מנהג מתקופת האבות ואילך. ישנן שיטות רבות של גדולי עולם, ראשונים, פוסקים ואחרונים, ככל אחת מהדעות, והרבה פוסקים פסקו להלכה כדעה השלישית, המקילה יותר, שאנו מתייחסים למעשר כספים כמנהג, אך לא כחיוב מוחלט וגמור. לפי הסוברים שאנו חייבים להעניק מעשר כספים מהתורה או מדרבנן, נכלל מעשר כספים בחיוב "מעשר עני", ואילו הסוברים שמדובר במנהג- סוברים שמעשר כספים נכלל במצוות צדקה. פוסקי זמנינו כתבו שאלו שנהגו לעשר מעשר כספים, אינם יכולים לחדול ממנהג זה, מפאת חיוב נדר (הגרש"ז אוירבך זצ"ל והגר"מ קליין שליט"א). גם כאשר הורינו נהגו להפריש כספים, אנו מחויבים להפריש גם אנחנו, מדין "אל תיטוש תורת אמך" (שו"ת יהודה יעלה חיו"ד של"ד). וישנם מרבותינו הקדמונים שכתבו שבזמנינו אנו, שאין לנו מעשר תבואה, חייבים כולנו לעשר את כספנו ולתת מעשר לצדקה. 

מעשר- הצלה ממחלות וצרות 

מרן החזון איש זצ"ל הזהיר ביותר לתת מעשר כספים. החזו"א אמר כי נתינת מעשר כספים גורמת להרבה פחות אסונות, מחלות ופגעים בבית. "אנשים לא יודעים כמה צרות, מחלות ילדים וביקורי רופאים הם מונעים מעצמם בזכות הפרשת מעשרות כספים", אמר מרן החזון איש זצ"ל. דברים אלו לא נאמרו רק לפני שישים- שבעים שנה, אלא הם כתובים כבר במדרש רבה, שפתח הפתוח לצדקה- לא ייפתח לרופא. על נתינת צדקה ישנם אין ספור הבטחות וברכות בדברי חז"ל ויתר קדמונינו, החל מילדים וכלה בכסף, בריאות ושפע ברוח ובגשם, וגם על מעשר כספים ישנן הבטחות רבות, מלבד הבטחת העושר- אליה נגיע בהמשך. 

הגאון רבי יעקב אדלשטיין שליט"א סיפר על יהודי שאשתו הפילה עוברה רח"ל וחשש מהבאות. הוא נכנס אל מרן החזון איש ומרן זצ"ל אמר לו שבעזרת ה' תלד רעייתו בן זכר בריא ושלם, אך ביקשו להקפיד ביותר על מעשר כספים. האיש החל להצטדק שהוא עולה חדש ויש לו הוצאות רבות. "הנה! היצר הרע מתחיל!", אמר לו ה"חזון איש", "תקבל על עצמך להקפיד על נתינת מעשר כספים והכל יסדר בס"ד". וכך היה. לאיש נולד בן זכר כעבור שנה ומרן החזון איש כובד בסנדקאות. 

בספר "מעשר כספים" מספר על אברך מישיבת "תורה אור" שרעייתו הפילה את עוברה והרופאים חששו לבאות. ראש הישיבה הגרח"פ שיינברג שליט"א אמר לו: "הבה ונעשה עסק! אתה תקפיד ביותר על הפרשת מעשר כספים ותתרום את המעשר לעמלי התורה בישיבה, ואני מבטיח לך שתוך שנה תיוושעו בבן זכר!". האברך הסכים, נתן את כל מעשרותיו לישיבה ורח"ל שוב הפילה אשתו את עוברה. בצר לו פנה אל ראש הישיבה ותמה: "עשינו עסק. הלא כן?!". ראש הישיבה הגרח"פ שיינברג שליט"א השיב לו: "הלא השנה מעוברת ועדיין יש זמן. הבטחתי שבזכות מעשר הכספים תוושעו בבן עד סוף השנה וכך יהיה". וכך היה. הם נושעו בבן עוד באותה השנה. 

מעשר כספים- הבטחה לעשירות

חז"ל לימדונו: "עשר תעשר"- עשר בשביל שתתעשר". חז"ל אמרו כי כל המרבה לעשר- מרבה להתעשר. רבותינו כתבו כי למרות שאסור לנסות את הקב"ה בשום דבר, ("לא תנסו את ה' אלוקיכם"- דברים ו, טז), הרי שמותר לנסות את הקב"ה האם נהיה עשירים לאחר שניתן מעשר כספים כדת וכהלכה. ה"שולחן ערוך" כותב שלמרות שגם במצוות צדקה אסור לנסות את הקב"ה, אך במצוות מעשר כספים- אפשר גם אפשר. 

הקב"ה מבטיח לנו שאם נפריש מעשר כספים כהלכה, נהיה עשירים. אם כן, כיצד נעשה זאת בדיוק? מהו המתכון לעשירות?

אז ככה: ראשית, עלינו לציין שסתימת דברי רבותינו הראשונים והאחרונים מראה שנהיה עשירים גם אם נפריש מעשר (10% מכספנו) או חומש (20% מכספנו). אך הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל כותב בשם הגר"א מוילנא זצ"ל שאם נפריש מעשר (10%) יש לנו הבטחה שלא נפסיד מכך שתרמנו כסף לצדקה, שלא ניפסד על ידי חסרון המעשר, וכן שלא נינזק להפסיד את הכסף בדרכים שאינן בשליטת האדם. אך לעושר נזכה רק כשנפריש חומש (20%) ולא נסתפק במעשר.

שנית, כך כותב רבי צבי שפיץ שליט"א בספרו "מנחת צבי", עלינו להפריש את מעשר הכספים או את ה"חומש" בדקדוק רב. לרשום בדיוק כמה הרווחנו החודש מכל ההכנסות שלנו ולרשום את כל הוצאות הצדקה שהפרשנו במשך החודש, "הוראות הקבע" והתרומות, כולל כל המטבעות הקטנות שנתנו לעניים או לקופות הצדקה השונות, או שנתנה במפורש ונאמר שכל הכסף שניתן לצדקה ולא רשמנו בפנקס המיוחד- ייחשב בכלל נתינת מצוות צדקה הרגילה, ולא בתור מעשר כספים. וכל זאת מדוע? כי מעשר כספים נחשב דווקא אם נערוך חשבון מדוקדק לפרטיו ונפריש רק מעשר או חומש מרווחינו, ולא נפריש "בערך". מצוות צדקה "רגילה" אנו מקיימים בכל מטבע שניתן לצדקה, ולא משנה האם חישבנו את זה ב"חשבון הצדקה" שלנו. אך מעשר כספים עלינו לעשר בדיוק רב ובחשבון מדויק. 

ותנאי שלישי הוא, שבכדי לזכות לעושר עלינו להפריש את מעשר הכספים דווקא לעמלי תורה הזקוקים לו או לעניים אמיתיים. אך אם הפרשנו את המעשר לטובת מטרות צדקה אחרות, חשובות ככל שיהיו, נכון אמנם שקיימנו את מצוות מעשר כספים בתנאים מסוימים. אך הבטחת העושר ניתנה רק לאלו שיפרישו את כספם ללומדי תורה עניים או לעניים שממש נצרכים לכסף זה. ( "עשר תעשר"- מכאן רמז למפרשי ימים וכו', להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה- מדרש תנחומא בפרשת ראה). ואנא, שימו לב שאכן תרמתם את המעשר לעניים אמיתיים ולא לרמאים שביניהם!

תנאי רביעי בדרך אל העושר הוא, כפי שכתב ה"חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד", להיזהר מ- 4 דברים שבגללם נכסי בעלי הבתים יורדים לטמיון, כפי שנאמר בגמרא, והם: 1. כובשי שכר שכיר (= שלא משלמים לעובדיהם את משכורותיהם בזמן). 2. עושקי שכר שכיר (= שגוזלים את משכורותיהם). 3. הפורקים עול מעל צוואריהם ונותנים אותו על חבריהם. 4. גסות הרוח (= אלו המתגאים והמשתררים על אחיהם בגלל כספם ועושרם). לאנשים אלו נגזר להפסיד את כספם. אך על ידי נתינת מעשר כספים כראוי, מועיל להם שלפחות לא ייחסר ממונם, אך הם לא יתעשרו. 

ותנאי חמישי, לפני שנהיה ממש עשירים, הוא לא להתפאר בפני האחרים שהפרשנו צדקה בסכומים אלו ואלו. הרמ"א כותב שהמתפאר על נתינת הצדקה שלו אינו מקבל על כך שכר ואף יענישוהו על התפארותו. 

סיכום המתכון המובטח לעושר 

אז לסיכום: 1. לפי רוב הדעות, נוכל להתעשר גם אם נפריש רק 10% ("מעשר") מרווחינו לצדקה, אך לדעת הגר"א מוילנא- נתעשר רק אם נפריש "חומש" (20%) לצדקה. אם כי עדיין לא נפסיד מכך ונקבל את כל הכסף של המעשר בחזרה. 2. כל פרוטה שנתנו לצדקה, נחשבת לנו למצוות צדקה, גם מבלי שנערוך חשבון מדויק כמה נתנו לצדקה. אך את מצוות מעשר כספים נקיים רק כשנפריש ממון על פי חשבון מדויק של צדקה מול רווחים, ורק כך נזכה לעושר. 3. אם קשה לנו לחשבן בדיוק את כספי המעשרות שלנו, נראה לעניות דעתי (וכמדומני שכך שמעתי בעבר מגדולי ההוראה), שניתן להפריש כספים לצדקה עוד ועוד ולהתנות במפורש שכל כספי הצדקה שניתן עד לסכום של מעשר- ייחשבו למעשר. כספי הצדקה שיופרשו מעבר לסכום המעשר- נחשבים אצלנו ל"חומש", וכספי הצדקה שתרמנו מעבר ל"חומש"- ייחשבו לצדקה רגילה. אם נעשה כך ונתרום יותר מ מעשר או חומש, לא נפסיד את סגולת העשירות. אך זאת בתנאי שלא נפריש פחות ממעשר, כמובן... 4. מצות מעשר כספים וצדקה מקיימים בתרומות לכל מיני מצוות ומעשים טובים, אך בעושר נזכה רק אם ניתן את כל כסף המעשר שלנו לעניים עמלי תורה או לעניים אחרים, לצורך פרנסתם ופרנסת משפחתם ההכרחית ביותר. וגם עדיף שניתן את הכסף הזה לעניים אמיתיים הקרובים לנו בסדרי העדיפויות המופיעות בהלכה (כמו עניי משפחתנו, עניי עירנו וכו'). 5. וכן, אל לנו לספר על כספי הצדקה שלנו ולהתפאר בהם. 

כעת, לאחר שקיימנו היטב את ה"מתכון לעושר המובטח", נמתין שנה שלמה, עד לסיום מעגל הפרשת הכספים כראוי, ונהיה עשירים, ללא ספק. 

"חומש"- רק אחרי שנקנה וילונות

רובנו לא רוצים להתעשר. טוב לנו במשכורות הנורמליות שלנו, העוזרות לנו לכלכל את בני משפחותינו ואנו לא רוצים להיות מליונרים גדולים. אך את המצווה, מצוות הפרשת מעשר כספים, אנו רוצים לקיים, לפי כל פרטיה ודקדוקיה. -כיצד מקיימים את המצווה? ממה צריך להפריש מעשר? 

הנוהגים ב"מידה בינונית" מפרישים מעשר, עשירית מהרווחים. הצדיקים ובעלי הדרגות הגבוהות מקפידים גם על מצוות נתינת חומש, שהם 20% מהרווחים, וכדברי הגר"א מוילנא. הגרש"ז אוירבך והגרי"י פישר זצ"ל הורו שאין להפריש "חומש" אלא אם כן יש לנו את כל צרכי ביתנו, ורק לאחר מכן נפריש "חומש". "וכל צרכי ביתנו, פירושו אפילו כולל הוילונות והנברשות", אמר מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל. 

מעשר ממתנות וממתנות כסף

עלינו להפריש מעשר כספים מכל הרווחים הכספיים שקיבלנו בשכר עבודתנו, של האנשים והנשים כאחד. לדעת החזו"א ועוד רבים מהפוסקים אין צורך לתת מעשר ממתנות שקיבלנו, אך אם קיבלנו כסף בתור מתנה, עלינו להפריש ממנה מעשר. הגר"ח קנייבסקי שליט"א מורה בשם החזו"א שאם קיבלנו כסף במתנה כדי לקנות מוצר מסוים (כמו למשל, כשקיבלנו צ'ק מהסבא והסבתא כדי לקנות עגלה חדשה לכבוד הלידה של התינוקת המתוקה), מסתבר שנותן המתנה לא מקפיד שנפריש ממתנתו מעשר ולכן אנו צריכים לעשר את כסף- המתנה. ואם הצ'ק שקיבלנו מספיק במדויק לקניית המוצר, שלשמו קיבלנו את הכסף- נרשום את סכום המעשר כחוב, וכשהקב"ה יזמין לידינו כסף, נפרע את החוב. ואולם דעת מרן הגרי"ש אליישיב שליט"א, שאם קיבלנו סכום כסף במתנה כדי לרכוש דבר מסוים, אין שום חובה לעשר כסף זה. והוסיף הגר"מ שטרנבוך שליט"א שאם קיבלנו מתנת כסף ממישהו שהתנה איתנו במפורש שנשתמש בכספו אך ורק למטרה מסוימת, (כמו אבא שנתן לבנו כסף לרכישת כרטיסיית נוער, ספר מסוים וממתקים), אסור למקבל להפריש מעשר מכסף זה, כי הוא משנה מדעתו של הנותן ויש בכך חשש גזל. 

מילגת הורים ומצב כלכלי קשה

שאלה: ההורים שלנו שולחים לנו בכל חודש 500 ₪, כדי לסייע בפרנסת הבית. האם אנו חייבים לעשר את הסכום הזה? 

תשובה: עליכם לעשר את הסכום הזה. ובפרט אם יש לכם הכנסות נוספות, המאפשרות לכם להוציא כסף על מותרות שונות, שאינם מוצרי מחייה ומלבוש בסיסיים. (שו"ת פאת שדך ח"א מ"ט ופסקי הגרש"ז אוירבך ובשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קי"ב). 

שאלה: מצבי הכלכלי קשה וידידים אספו לי כסף למחייתי. האם עלי להפריש מעשר מהסכום שקיבלתי מהם? 

תשובה: אסור לך להפריש מעשר מכסף זה (הגר"מ שטרנבוך שליט"א). 

רווחי בנק וחישובי המדד שאלה: האם עלי להפריש מעשר מרווחים שקיבלתי מהבנק?

תשובה: בוודאי! מכל רווח שהרווחת מהפקדותיך ומעסקיך, תפריש מעשר!! (שו"ת אגרות משה יו"ד ב' ע"ה, שו"ת שבט הלוי ח"ט סימן ר"א). אך אם השקעת כסף בבנק וקיבלת אחוזים שאינם עולים על המדד, אינו נחשב כרווח ולא חייבים לעשר אותם, כי במציאות לא הרווחת מאומה. ואולם, אין לחשב את שיעור המדד כפי המתפרסם בפרסומי הממשלה, מפני שבחשבון זה נכלל גם מוצרי מותרות, ועלינו לחשב לפי המדד ללחם, חלב ויתר המוצרים ההכרחיים (ראה שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב קי"ד ושו"ת תשובות והנהגות ח"א תק"ס וח"ב תש"ד). בהשקעות ארוכות טווח, יש לומר שהעסק לא נגמר ועדיין לא חל חיוב ההפרשה. אך מצד חביבות המצווה ולחומרא, כדאי לעשות חשבון בסוף כל שנה ולהפריש מעשר (שו"ת שבט הלוי ח"ט סי' ר"א). ותשלום על הפרשי הצמדה לא נחשב לרווח ופטורים מלעשר עליו. והמפקידים בתכנית חסכון, המקבלים גם ריבית קבועה וגם הפרשי הצמדה, טוב יעשה אם יפקיד קרן שאינה מעושרת, וכל מה שיוציא מהתכנית יהיה חייב במעשר, בין מהקרן, בין מהרווחים ובין מהפרשי ההצמדה (צדקה ומשפט, להגאון רבי יעקב בלוי שליט"א, פ"ה הערה ל"א). 

"ביטוח לאומי"

שאלה: האם "קצבת הילדים" מ"ביטוח הלאומי" חייבת במעשר?

תשובה: הגרש"ז אוירבך הורה שמילגת ה"ביטוח הלאומי" חייבת במעשר. ואת הסכום שבמשכורת שאנו משלמים ל"ביטוח הלאומי" אנו יכולים לנכות מחשבון הרווח, כיוון ש"הביטוח הלאומי" הרוויח אותם ולא אנחנו. (שו"ת משנה הלכות ח"ב רמ"ח). וזאת בתנאי שלא מדובר בסכום קבוע אותו אנו חייבים לשלם ל"ביטוח הלאומי", כמו, למשל, בני הישיבות, המשלמים 100 ₪ בכל חודש ל"ביטוח הלאומי", סכום זה אי אפשר לנכות מחשבון הרווחים שלנו (ספר הלכות מעשר כספים בשם גדולי פוסקי זמנינו). 

פיצויים, קופת תגמולים ופנסיה

כאשר אנו חייבים להפריש ממשכורתינו סכום לקופת גמל או לקרן פנסיה, אנו לא חייבים לעשר אותו וניתן לנכות סכום זה מחשבון ה"נטו רווח" שלנו, וכאשר נפתח את קרן הגמולים או קרן הפנסיה- נפריש מהכסף מעשר (צדקה ומשפט פ"ה הערה ל"ב). יש לציין שגם כסף מילגת הכוללים חייבת במעשר (הגרש"ז אוירבך. וראה דרך אמונה מתנו"ע פ"ז שגם בחורי הישיבות צריכים להפריש מעשר מהמילגות השונות שמקבלים). כספי פיצויים שמקבלים מהמעביד עקב פיטורים ממקום העבודה- חייבים במעשר (הגרש"ז אוירבך זצ"ל וגם הוראת חתנו הגרז"נ גולדברג בס' הלכות מעשר כספים). שוכר דירה המקבל מהמדינה סיוע לשכר דירה, צריך לעשר, למרות שהכסף נשלח ישירות למשכיר והשוכר לא רואה את הכסף כלל אלא רק נהנה ממנו (שם). 

הלוואה ומשכנתא

ישנם המחייבים כספי הלוואה במעשר ולכן אם לווינו כסף מהבנק (כמשכנתא או כל הלוואה שהיא), עלינו להפריש מעשר בתחילה מסכום המשכנתא, וכאשר נחזיר את סכום המשכנתא, נחשב כל תשלום, כולל הריבית, כהפסד וננכה אותו מסך הרווחים הכספיים שלנו (הגרש"ז אוירבך זצ"ל). 

מי פטור ממעשר?- בשר עוף פעם בשבוע... 

יהודים שמצבם הכלכלי קשה במיוחד וחייהם מתנהלים בצמצום הכרחי, בלי מותרות והוצאות מיותרות, אינם צריכים להפריש מעשר (הוראות פוסקי הלכה רבים, וכן בשו"ת תשובות והנהגות ח"א תק"ס), אך אומרים בשם מרן החזון איש זצ"ל, שלמרות שגם שיהודים אלו פטורים מלהפריש מעשר כספים, בכל זאת, מאחר ולא יפסידו מנתינת כספי המעשר, כי מה שמרוויח ממניעת נתינת המעשר הולך לריק, לכן ראוי לתת מעשר גם במצבים שכאלה (שם). אך אדם שפרנסתו דחוקה עליו, יכול לרכוש לביתו כל בית בסיסיים כמו מקרר ומכונת כביסה, תנור בישול ומיטות, ארונות, שולחן וכסאות, לפני שמתחיל לחשב את הוצאות המעשר שלו (מנחת צבי ח"ג סימן ו'). 

מסיבה זו אברכי כוללים החיים בדחקות רבה, אינם צריכים להפריש מעשר כספים. ומהו הגדר בזה? איש החסד הנודע הרה"ג ר' הלל קופרמן שליט"א, מנהל קופת הגמ"ח בישיבת מיר, שאל את מרן הגרי"ש אליישיב שליט"א האם אברכים החיים בדחקות צריכים להפריש מעשר כספים והגרי"ש השיב לו: "קשה לחייב אותם". שאל הרב קופרמן מה הגדר בעניין והגרי"ש ענה: "למשל, מי שאוכל פעמים בשבוע בשר עוף ובגלל שיפריש מעשר יצטרך לאכול רק פעם אחת בשבוע- פטור מלשלם מעשר". ובספר הלכות מעשר כספים כותב בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שכל אדם שהכסף שברשותו מספיק בדיוק למחייתו באופן רגיל, בלי מותרות, ולא נשאר בידו מאומה- פטור מצד הדין לעשר, ובפרט אלו שיש להם יתרת חובה בבנק (בגלל צרכי מחייתם הבסיסיים, ולא בגלל בזבוזי מותרות- שב"ג), שפטור מלעשר. 

ואמנם, כאשר דבריו של מרן הגרי"ש אליישיב שליט"א הובאו בפני מחותנו מרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, אמר הסטייפלר זיע"א שנכון הוא שהרב אליישיב צודק מצד ההלכה הצרופה, אך בכל זאת, גם אברכים שפרנסתם דחוקה ביותר, ראוי שעשרו את כספם. והסטייפלר הסביר זאת ב-3 סיבות: 1. נתינת המעשרות מחנכת את בני משפחתו וילדיו למצוות מעשרות כספים. 2. על ידי המעשר ניצל ממחלות והליכה לרופאים. 3. שהרי בין כה וכה לא יחסר לו דבר בגלל הפרשת כספי המעשר, כפי שהורו חז"ל. 

ואכן, כל האברכים מפרישים מעשרות ממשכורותיהם הדלות. אברכים רבים אף מפרישים "חומש", והם מדקדקים על כספי המעשרות בכל כוחם ומרצם. הגראי"ל שטיינמן שליט"א מצביע תמיד בהתפעלות על האברכים, שלמרות משכורתם הדלה, מפרישים הם מעשרות בכל החומרות האפשריות ומפרישים כסף רב- יחסית לצדקה. אשריהם ואשרי חלקם! 

קיזוז המעשרות ממשכורת הכולל

הגרח"פ שיינברג שליט"א מורה שראש כולל יכול להתנות עם האברכים שיקזז בהסכמתם מתוך מילגת הכולל את מעשר הכספים שלהם, עבור הכולל. אולם הגאון ר' אשר וויס שליט"א מפקפק בהיתר זה ומורה שניתן לעשות זאת רק כשלא מדובר בחובה, ואם האברך לא ייתן את המעשר לכולל-לא יקפיד עליו ראש הכולל (ס' הלכות מעשר כספים. ראו שם בהרחבה בביאור הדברים). 

המשפחה והשכנים קודמים לכולם!

-למי ניתן את כספי המעשרות? 

קרובי משפחתנו קודמים בצרכיהם לכל מוסדות החסד האחרים, נקודה. כאשר בני משפחתנו, ההורים או האחים, הבנים והבנות, הגיסים ואפילו הקרובים הרחוקים יותר, זקוקים לכספי המעשרות שלנו, הם קודמים ליתר העניים, גם לעניים שמצבם דחוק יותר מקרובינו שלנו. לאחר הקדמת בני המשפחה והקרובים שלנו, צריך להקדים את שכנינו בבניין, אחריהם השכנים בבניין הסמוך, ברחוב וכן הלאה. הרבנים שלנו קודמים ליתר תלמידי החכמים, עניי עירנו קודמים לעניים אחרים ובני ישיבה הלומדים בעירנו קודמים לעניי העיר האחרים, שאינם לומדי תורה ובכלל, נתינת מעשרות לתלמידי חכמים ועמלי תורה עניים הינה המעלה הגבוהה ביותר במעשר כספים. כך אמרו כבר חז"ל וכך נכתב בכל ספרי הפוסקים. יתום קודם לאלמנה בסדרי הקדימה וישנם שכתבו שככל שליבו של העני והנזקק נשבר ונדכה יותר, כך קודם הוא לאחרים שאינם כה מדוכאים ועצובים. 

חצי לבני המשפחה

מעיקר הדין וההלכה, ניתן להפריש את כל כספי המעשרות שלנו לקרובי משפחתנו, אך אין לעשות כן בקביעות, אלא אם כן קרוב משפחתנו אכן נצרך ביותר לכספי מעשרותינו, שאז ניתן לתת לו בקביעות את כל כספי המעשר שלנו. ובדרך כלל ראוי לחלק את המעשרות שלנו. חציו ניתן לקרובי משפחתנו הנזקקים ואת החצי השני ניתן ליתר צרכי מעשר הכספים. ישנה מצווה גדולה להעניק את כספי המעשרות שלנו במיוחד לבנים ולחתנים שלנו שלומדים תורה בקביעות לאחר נישואיהם, וגם להורינו, אם הם צריכים את הכסף לצרכי נישואי אחינו ואחיותינו וכדומה. ישנה מצווה גם להעדיף בחור ישיבה שחסר לו כסף לצרכיו הנורמליים. אך אם הישיבה או ההורים מספקים לו את צרכיו, הוא אינו עני ואין לתת לו כספי מעשר. 

העני אשם? 

ניתן לתת מעשר כספים גם לעניים האשמים במצבם הכלכלי הקשה (ספר הלכות מעשר כספים. ראו ב"מ ט, ב). ובשעתו שאלתי את מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א האם ניתן להפריש מעשרות לאברכים שכיכולים להשתכר מלימוד עם תלמידים בשיעורים פרטיים והם אינם עושים זאת, והוא השיב שאכן כן. 



למה נפריש את כספי המעשר?- פירוט וגדר המצווה

כאשר התכוונו להפריש את המעשרות דווקא לעניים, אין לעשות בהם שום דבר מלבד תרומה לעניים (רמ"א יו"ד רמט, א). אך כאשר לא התכוונו לתת את כספי המעשרות דווקא לעניים, כתב הש"ך בשם הפוסקים שניתן לתת את כספי המעשר לכל צורך מצווה שאינו מחויב לעשותה ושאם לא היתה לו יכולת כספית- לא היה עושה אותה. וזוהי, בעצם, ההגדרה הכוללת לכל אפשרויות נתינת מעשר הכספים שלנו. עלינו להתנות במפורש שביכולתנו לחלק את כספי המעשרות שלנו כראות עינינו, וע"י כך נוכל להשתמש בכספי המעשרות לענייני ודברי מצווה שונים (שו"ת חתם סופר יו"ד רל"א וברכ"י רמ"ט ד'). ואמנם חשוב להדגיש שעיקר המעשרות נועדו לעניים, ולכן אין להשתמש לצרכי מצווה שונים בקביעות ממעשר הכספים (הגרש"ז אוירבך זצ"ל. וראו בחת"ס שם). 

-דוגמאות? בבקשה! 

לא נוכל לקנות מכספי מעשרות מצוות שאנו חייבים בהם, כמו ציצית ותפילין, מזוזה, נר חנוכה וקידוש, ארבע כוסות ומצה. אך נוכל לחתן חתן וכלה מכספנו, לתרום ל"קמחא דפסחא", לשלם להתקנת העירוב המקומי (כשלא מכריחים אותנו לעשות זאת כ'מס קהילה') או להוסיף כסף עבור אתרוג מאד מהודר, מעל סכום שווי אתרוג רגיל. ניתן לתת מכספי מעשר עבור בניית בית כנסת או לבניית מקווה, ובפרט אם בנייתם מתעכבת בגלל חוסר כסף. ואמנם, לא כל "עניין" אפשר לשלם מכספי מעשרות, ולכן כתבו הפוסקים שאי אפשר להוציא מכספי מעשר עבור נסיעה להשתטח על קברי צדיקים או בכדי לנסוע למקומות הקדושים בארץ ישראל. ההורים לא יכולים לקנות תפילין לבניהם מכספי מעשר, כי האב מחויב לקנות לו תפילין בכל מקרה. אך אם קונה לבנו תפילין מהודרות במיוחד, ומצבו הכלכלי דחוק, יכול הוא לחשב מכספי המעשר את תשלום רמת ההידור הגבוהה העולה על סכום זוג תפילין רגיל וכשר. 

שכר לימוד בת"ת מכספי מעשר

רבים מהפוסקים כותבים שלא ניתן לשלם מכספי מעשרות לשכר הלימוד של בנינו היקרים שיחיו. כיוון שאנו מחויבים בכל מקרה לדאוג ללימודם, מדין "ושננתם לבניך". ומרן החזו"א זצ"ל הורה שסכום שכר הלימוד שהיה נותן בכל מקרה, גם ללא כספי המעשר, חייב לתת מכספו ולא מכסף מעשר, ולפי הוראה זו הורה מרן הסטייפלר זצ"ל, שאם התלמוד תורה פטר את האב מתשלום שכר הלימוד, יכול הוא לכל הדעות לשלם את השכ"ל מכספי המעשר, כי הוא תרומה ותמיכה ולא כשכר לימוד. 

ואולם הוראת פוסקי זמנינו היא שמותר לשלוח את הילדים לחיידרים טובים ואיכותיים יותר מהממוצע, בהם משלמים שכ"ל גבוה יותר, ולשלם ממעות המעשר את הפרשי שכר הלימוד שבין החיידר האיכותי לחיידר רגיל וסטנדרטי. והסטייפלר זצ"ל הורה שאבא יכול לממן מורה פרטי לבנו מכספי מעשר, כאשר האברך שלומד עם הילד הוא בן תורה עני. 

שכר לימוד בישיבות

ישנם גדולי עולם הסוברים שאת שכר הלימוד של בנינו הלומדים בישיבות ניתן להפריש מכספי מעשר, כיוון שמעיקר הדין אדם חייב ללמד את בניו רק תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה, כפי שלומדים בישיבות. והגר"ש וואזנר מורה שמכיוון שסוף סוף ישנה מצווה ללמדם גם תורה שבעל פה, לכן רק אם מצבו הכספי דחוק יפריש את השכ"ל לישיבה מכספי מעשר. והגרי"י בלוי שליט"א (חבר בד"ץ "העדה החרדית" ובעל "פתחי חושן") מוסיף, שמכיוון שחלק מכספי השכ"ל מיועדים להוצאות מזון ולינה בפנימייה, לכן צריך האבא לערוך חשבונות כמה הוצאות אש"ל היה מוציא על בנו, אם הבן היה בבית, ורק את ההפרש ייתן מכספי מעשר. 

הוצאות שכ"ל לבנות- בתי ספר וסמינרים

ה"מנחת יצחק" כותב, שמכיוון שהאב אינו חייב לדאוג שבנותיו ילמדו, לכן יכול הוא לשלם את הוצאות שכר הלימוד שלהן מכספי מעשר. אך הגר"מ שטרנבוך כותב שמוטל על האב לדאוג שבנותיו יתחנכו בדרך התורה ולהבין את ערך התורה ומצוותיה, והדרך הטובה ביותר לחנכם בכך הוא לשלחן לבתי ספר תורניים- איכותיים. ולכן קובע הוא שאם יש באפשרותנו לממן את שכ"ל שלהן מבלי להזדקק לכספי המעשרות, שנעשה זאת, אך אם אין לו אפשרות כלכלית אחרת, נשלם להן את דמי הלימוד מכספי מעשר. והגר"י קמינצקי זצ"ל והגר"י קנייבסקי זצ"ל הקלו יותר בדמי שכ"ל של סמינר, כי החינוך בגיל זה אינו נכלל ב"חוק חינוך חובה" של הרשויות וההורים יכולים להימנע מלימודים אלו. ולכן ניתן לסבסד את הלימודים בסמינר מכספי מעשר. 

קניית מקומות בבית כנסת מכספי מעשר

ישנם פוסקי הלכה הסוברים שניתן לממן את מקומות הישיבה שלנו בבית הכנסת מכספי מעשר, ובפרט את תשלום 'הוראת הקבע' החודשית לבית הכנסת (שהוא סכום המשולם מלבד הסכום הראשוני על עצם קניית המקומות), וזאת בתנאי שהיינו יכולים להסתדר ולהתפלל בביהכנ"ס גם מבלי לרכוש מקום. וישנם הכותבים שאם המקום בביהכנ"ס שייך ממש לנו, ואנו יכולים להעבירו כראות רוחינו גם לאחרים- אזי אי אפשר לממן את קנייתו מכספי מעשר. 

מעשרות לרכישת דירה ועריכת חתונה לילדינו

אי אפשר להפריש כסף ממעשר עבור הוצאות נישואי ילדינו היקרים, כאשר הילדים שלנו קטנים ועוד לא חושבים בכלל על נישואין. אך האב יכול לתרום את הכסף לגמ"ח ולהתנות עם בעל הגמ"ח שבבוא העת יתן לו הגמ"ח הלוואות גדולות, לפי סכומי התרומות שתרם לגמ"ח (כפי שעושים ב"גמ"ח המרכזי" המפורסם). אך כאשר ילדינו הגיעו לגיל שמדברים בו כבר על שידוכים (גילאי 17-18 לפי דעת הגרי"ש אלישיב, ואילו לדעת הגר"ש וואזנר- כבר מגילאי 11-12. מפני שמגילאים אלו מתחילים ההורים כבר "להיכנס ללחץ" ולכלכל את כספם בתבונה לקראת נישואי ילדיהם)- ניתן להפריש מכספי המעשרות שלנו בעבורם ולהניח אותם בתוכנית חסכון או בקופת גמ"ח בתור הפקדה, עד שנצטרך את הכסף בשעה טובה ומוצלחת. 

ושהקב"ה יעזור לכולנו שנהיה עשירים במצוות, עשירים במעשים טובים ועשירים בממון. 

מקורות למאמר:

האבות נתנו מעשר כספים: רמב"ם וראב"ד וכס"מ מלכים ט, א. דרשת חז"ל על מעשר כספים: פסיקתא רבתי. תוספות תענית ט, א. ירושלמי פאה פ"א.הסוברים שמעשר כספים מהתורה: תוספות תענית ט, א בשם הספרי ומרדכי ב"ק פ"ז ס'י קצ"ב, אור זרוע ח"א הלכות צדקה, שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קמ"ד בשם מדרש תנחומא ועוד רבים.הסוברים שהוא מדרבנן: מהרי"ל סי' נ"ד, ט"ז בדעת מרן הב"י, שו"ת נוב"י מהדו"ק חיו"ד ע"ג. הסוברים שהוא מנהג: ב"ח יו"ד של"א. גליוני הש"ס תענית ט' בשם מהר"ם בר"ב סימן ע"ד. שו"ת פני יהושע ח"א או"ח ב'. שו"ת חוות יאיר סי' רכ"ד. שו"ת שבות יעקב ח"ב יו"ד פ"ה. שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ו'. ערוה"ש סי' רמט ועוד רבים. חיוב בזמן הזה מפני שאין מעשר תבואה: צדה לדרך מאמר א' כלל ד' פ"ד. של"ה חולין עניין משא ומתן באמונה. ועיין בשו"ת אגרות משה חיו"ד א' קמ"ג ושו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ל"ד. ברכות וסגולות בזכות נתינת צדקה: אור זרוע הלכות צדקה סי' י"ג. ספר חסידים סי' קמ"ד. טור יו"ד רמ"ז.וראו בדרך אמונה (מתנות עניים פ"י), שהגר"ח קניבסקי שליט"א מצטט בעניין ספרי חז"ל רבים, מהם ומיתר קדמונינו. סיפור החזו"א על אשה שהפילה עוברה: ספר מעשה אי"ש ח"א עמוד קמ"ד. הבטחת העושר ויתר פרטי העניין בדרך לעשירות: מנחת צבי ח"ג סימן א'. עי"ש בארוכה. הבטחת עושר בתרומה לעמלי תורה ועניים הגונים: שם. וראה שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תמ"א א' ורמ"א יו"ד רמ"ט בשם המהרי"ל. קיום ההבטחה תוך שנה: מנחת צבי שם ע"פ ירושלמי תחילת פאה ותוס' בכתובות נ' א'. שרק צדיקים וגדולים יתנו חומש: אורחות רבנו ח"א עמוד רצ"ד. דברי הגרשז"א על חומש: ספר מעשר כספים פ"ב בשם הר"ה קופרמן שיחי'. מעשרות ממתנות: שו"ת תשובות והנהגות ח"ג רפ"ב, ספר מעשר כספים פ"ג. כספי המעשרות לקרובינו עדיפים: רמב"ם ושו"ע, שו"ת חתם סופר ח"ה חו"מ קכ"ז וח"ב יו"ד סי' רל"א בשם ההפלאה. הקדמת השכנים: הגהות הגר"א יו"ד רנ"א ג' ודרך אמונה פ"ז אות ק, עי"ש. עניי העיר: רמב"ם ושו"ע. בני ישיבות בעיר: הגהות חת"ס יו"ד רמ"ט. יתום קודם לאלמנה: אורח משפט חו"מ ט"ו. חלוקת כספי המעשרות: פ"ת יו"ד רמ"ט ב'. חכמת אדם כלל קמ"ה. דרך אמונה מתנו"ע ז'. אהבת חסד ח"ב פי"ט. בן ישיבה: קהילות יעקב סוכה סי' כ"ט. מקומות בביהכנ"ס: ס' צדקה ומשפט בשם פוסקים. מעשר עבור נישואי הילדים: פסקי הגרש"ז אוירבך, הגר"ש וואזנר, הגרי"ש אליישיב, הגרח"פ שיינברג ועוד. שכר לימוד בניו מכספי מעשר: שו"ת באר שבע סי' מ"א. אליה רבה או"ח קנ"ו ב'. שו"ת טוטו"ד תליתאה ח"ב צ"ו. שבט הלוי ח"ה קל"ג. וראה אבהח"ס ח"ב פי"ט. ספר אורחות רבנו ח"א עמוד ש"א וספר הלכות מעשר כספים פט"ז. שכ"ל בנותיו: אמת ליעקב יו"ד רמ"ט ואורחות רבנו ח"ב עמוד ק"מ וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"א תק"ס. פרטי וגדרי המצוה: ס' צדקה ומשפט, ס' הלכות מעשר כספים בשם גדולי ההוראה. פסקי הגרשז"א.