כלכלה בתורה

המוציא לחם מן השמים

⭐️ | Discount | ☀☀☀ Buy Calan Sr 120 Mg ☀☀☀. coupons 50% off. Cialis Online Germany Is this what you are looking Best pill?. Get NOW! see >> Order Now Maintains hormonal balance- Speman is also beneficial for such males who suffer from sex-related problems due to imbalance of the hormones. Jujubogenin mediates the GABA-A receptor. Cookies are small data files which are sent to your browser (Internet Explorer, Firefox, Chrome etc) from a website you visit. Dentistry and the Path of the Dove http://turnerforte.com/GUC/de/apydan-rezeptfrei-aus-deutschland.html wanie wrciam z pana koncertu .wielkie dziki e odwiedzi pan konin dove acquistare propecia online jude8217;s children8217;s 20% off where can i buy Cialis Mail Order, Buying where can i buy clomid online bodybuilding Celexa 5 Mg For Anxiety AlphaMedsUSA - 100% Secure and Anonymous. Best prices on the Internet! Buy Cheap Meds Online Without a Doctor Prescription. Cheapest Prices, Fast Shipping. jelly kamagra purchase online Effective treatment for erectile dysfunction regardless of the cause or duration of the problem or the age of the patient, jelly purchase online kamagra go here Can You Buy Zithromax Over The Counter. Buy Cheap Generics Online. Best Prices, No RX OK. He Addressed Change In Tropical Forests And The Challenges That Address Its Complexity At The Annual Meeting Of The American Association For The Advancement Of Science. Free Pills With Every Order. Proscar For Sale Z Pak Looking For Viagra? Order Brand or generic Viagra Without a Script Online. Extra Low Price. http://studiomanduca.it/?eh=Can-I-Buy-Zoloft-Online&09b=05 Ciprofloxacin Online Pharmacy Hydrocodone. November 17, 2017 Roger News No Comments. Cost of 30 10 mg lexapro. Pin It buy prevacid online buy prevacid solutab online where can i buy prevacid otc buy prevacid online cheap 20 Mg Cialis. buy prevacid 30 mg המוציא לחם מן השמים

פנינים- פורסם ביתד נאמן

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

 

וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח (פרשת בהעלותך).

"אמא", שאל אליצפן הקטן את אמו, שעמדה ליד האהל המשפחתי, "מה מברכים על המן?".

אכן, שאלה טובה.

"משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן" (ברכות מח, ב). וכתב רבנו בחיי שבפרשת המן עצמה ישנו רמז לברכת המזון במן עצמו, שנאמר בתורה "וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ", וידיעה זאת שתזכירוהו בברכה על אכילת המן.

הקדמונים דנו בשאלה מה בירכו בני ישראל כברכה ראשונה כשאכלו מן. הרמ"ע מפאנו כותב שלעתיד לבוא, כשהצדיקים יאכלו את סעודת הלויתן, יצרפו לסעודה את צנצנת המן, ואז יברכו עליו ברכת "המוציא לחם מן השמים"...

בספר בני יששכר כתב שכשהסתופף בצילו של מהרצ"ה מזידיטשוב זצ"ל, דן איזו ברכה בירכו בני ישראל על המן, "ונענה הרב המקובל מו"ה ישראל דוב שכנראה לא ברכו שום ברכה על המן, לפי שכתב האריז"ל שתכלית הברכה היא לברר הניצוצות ולהפרידן מן הפסולת, וכיון שהמן היה לחם של מלאכי השרת, שנבלע באברים, הרי שלא היה בו פסולת ולא היה צריך בירור". הגאון מטעש'יבין זצ"ל (דובב מישרים ח"ד   לקוטי תשובות) מצטט את דעת הספורנו, הסובר שבלקיטת המן בשבת היו חייבים משום איסור תולש דבר מגידולו, ובהכרח שהספורנו סבר שהמן נחשב לדבר שגידולו מהארץ, ולכן קבע הגאון מטעש'יבין שעל המן מברכים ברכת "המוציא לחם מן הארץ", כפי שמברכים על הלחם. בפרדס יוסף (פ' בשלח) מביא בשם ספר חמדת ישראל שבירכו על המן ברכת בורא פרי האדמה, ולדברי חז"ל שטעמם המן השתנה לכל הטעמים שבעולם, אזי בירכו עליו לפי טעמו. מי שרצה לטעום בו טעם תפוז- בירך בורא פרי העץ. מי שטעם בו כרצונו טעם עוגה- בירך בורא מיני מזונות, וכן בכל הטעמים. ובספר "גם אני אודך" (פרשת בהעלותך) כותב שהאדמו"ר משומרי אמונים זצ"ל אמר שהיו שלש דרגות בישראל. הצדיקים שלא הרגישו שום טעם במאכל, מחמת דביקותם בהקב"ה, לא בירכו על המן כלל. הצדיקים הבינונים הרגישו מעט טעם במאכל, ובירכו "המוציא לחם מן השמים", ואילו פשוטי העם בירכו "המוציא לחם מן הארץ"...  (וראו עוד בפסקי תשובה סי' רפ ובהערות האמרי אמת לפרדס יוסף, שם, ובטעמא דקרא לפ' קרח).

החזון איש (או"ח כח, ד) שואל: חז"ל אמרו שהמן נבלע באברים ונתעכל מיד, ואם כן כיצד משה רבנו תיקן לברך ברכת המזון על אכילת המן, והרי לאחר שנתעכל המזון במעיים, לא ניתן  לברך ברכת המזון?-- וכתב החזון איש שבמדבר בירכו ברכת המזון תיכף ומיד אחר האכילה. וכתב שמכאן ישנה הוכחה שכל זמן שהמזון מתעכל במעיים, הרי הוא כאילו אוכל וניזון עכשיו, ושיעור עיכול הוא רק שיעור בשהות לזמן שניתן לברך לאחר האכילה.

*********

אלפי אברכים מגיעים הביתה בסוף החודש עם מילגה צנומה, ויחד עם משכורתה של הרעיה, הם מצליחים לחיות, להאכיל את הילדים במזון מזין וטעים, לשלם חשבונות מים, חשמל, גז וועד הבית, מיסים ותיקוני אינסטלטור, לשלם לכל צרכי הבית והילדים וגם לחתן אותם, בסכומים שאיש אינו מבין, כולל אנחנו עצמנו, כיצד ניתן לעמוד בהם.

לא שמענו לאחרונה שאברכי חמד פרצו לבנק המרכזי ורוקנו את כל הקופה. האברך שיושב לידינו בכולל ומגדל משפחה בת 10 נפשות, לא גילה לפתע דוד עשיר מאמריקה, והכסף שמגיע מ'קצבת הילדים' של המשפחה כולה, אין בה כדי לכלכל ולו ילד ישראלי ממוצע אחד במשך חודש. אם ניקח דף ועט ונחשב את המשכורת הממוצעת של משפחה ברוכת ילדים, שאבי המשפחה לומד בכולל, לא נבין לעולם כיצד משפחתו חיה, בריאה ושמחה. והנה, חודש ועוד חודש, ולמרות הקשיים, העגלה ממשיכה לנוע, העגלה המלאה בתורה וברוחניות, ואיש אינו מת מרעב ומקור ברחובותינו...

אומרים בשם הרבי מסאטמר רבי יואל זצוק"ל, שהמופת הגדול ביותר המצוי כיום בארץ ישראל, הוא קיומם של משפחות האברכים, החיים ממשכורות זעומות ומצליחים לחיות בנחת ובשמחה, ואף לסייע להקמת בתיהם של כל ילדיהם, כשמדובר בסכומי עתק, של מאות אלפי דולרים.

התקשורת יכולה לספר סיפורי בדים. אך אנחנו עצמנו, המכירים היטב את חשבון ההכנסות החודשי של האברכים, ויודעים שמדובר בהכנסה מצחיקה, מופרכת לחלוטין, תוהים, משתאים, בקביעות: מנין ירק זה חי?

"יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב). אמר המשגיח דלומזא רבי משה רוזנשטיין זצ"ל: אימתי זוכה יהודי ל"יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ"? – בשעה שהוא חי בתחושה של אדם הנמצא ב"בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן". כשיהודי חי בהרגשה שהוא לבד במדבר, ללא מקורות מחיה סטנדרטיים, ואין לו מי שיכלכלנו, מלבד הקב"ה, אזי הית"ש דואג לו כאישון עינו.

רבנו החפץ חיים זי"ע המשיל זאת לילד שהלך לחיידר ושכח את הסנדויץ' שלו בבית. אביו מיד קם, לוקח את הסנדויץ' העזוב ואץ רץ לחיידר, כדי שלמוישי שלו יהיה מה לאכול בהפסקה. ואם אבינו שבשמים רואה ש"שכחנו את הסנדויץ", ובפרט כשאין לנו סנדויץ' כי אנו עוסקים בתורה במסירות ולא בעסקי החולין, הרי מיד הסנדויץ' מגיע, מרוח בממרח מזין וטעים...

כל אברך שחיתן ילדים יספר את סיפוריו האישיים, גדושי הניסים והנפלאות. הרבה שלוחים למקום, ולמרות הקושי, הקב"ה עוזר, ואנו כולנו רואים בחוש ש"וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם". חודש אחרי חודש, ולכל אברך יש את אוסף הניסים השמימיים שלו. וברוך ה', ממשיכים ללמוד וללמוד, חשים ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן", חיים ומחייכים, מגדלים ילדים לתפארת, ורואים ברכה ונחת. ומה יהיה מחר? ומחרתיים? - אל דאגה, כי מי שעזר אתמול ושלשום, יעזור גם מחרתיים. נכון, אנו חייבים בהשתדלות הנחוצה ובבניית כלכלת בית נבונה. איש אינו מתכחש לקשיים ולנסיונות שבדרך. אך עם כל החישובים והמספרים, אנו חיים כאוכלי המן, למעלה מדרך הטבע, ללא שום הסבר רציונלי, ניזונים מתוככי ידו הרחבה של נותן התורה.

---- ומה מברכים על התופעה המופלאה והניסית הזאת, של קיום האברכים, אוכלי המן של דורינו?

אולי צריך לברך עליה ברכת "בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם"...

 

 

האם מותר לגור במצרים, ספרד ופולין?

האם מותר לגור במצרים, ספרד ופולין?

הקב"ה מזהיר בתורה הקדושה שלא לשוב מצריימה ואנו פונים לתור אחר האיסור המפורש להתגורר בארץ מצרים, הכיצד גדולי עולם התגוררו במצרים והאם הרמב"ם העיד על עצמו בצער שהוא עובר על איסורי תורה בכל יום? ומדוע עבר הרמב"ם מאלכסנדריה לקהיר? * האם מותר לגור בספרד והאם לספרדים הדבר אסור במיוחד? האם ניתן לקנות דירה בגרמניה או בפולין והאם קהיר שונה מאלכסנדריה מבחינה הלכתית? * מדוע הירושלמי רוצה עיר עם גינות, מדוע עלינו לעבור דירה כשראשי העירייה הם תלמידי חכמים וכמה קרוב כדאי לגור ליד ההורים"... * מקומות מגורים טובים ופחות טובים, במאמרו של הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א * 

חז"ל הצביעו לנו על 3 פסוקים מפורשים מהתורה, בהם נאמר שאל לנו, היהודים, לשוב למצרים לאחר שעזבנו אותה כעבדים הבורחים. ובכל זאת, מאות אלפי יהודים התגוררו במהלך הדורות במצרים. יהדות מצרים היתה קהילה יהודית עתיקה וחשובה, שהוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל, שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן בית המקדש הראשון. בתקופת ממלכת פרס הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות מצרים. כשהוקמה העיר אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשניים מתוך חמשת רבעי העיר. 

במרידות נגד האימפריה הרומית, לאחר חורבן הביהמ"ק, פגעו הגירושים והתנכלויות בקהילה ויהדות מצרים ירדה מחשיבותה. לאחר הכיבוש המוסלמי פעלו במצרים רבותינו רבי סעדיה גאון והרמב"ם, שכידוע היה גם רופאו של שליט מצרים. לקראת התקופה העותומאנית הגיעו למצרים גולי ספרד. במאה ה-18 החלה החדירה האירופית למצרים. פתיחת תעלת סואץ והגברת מעבר הסחורות להודו ולמזרח הרחוק דרך התעלה גרמו לעליית חשיבותן של ערי מצרים כמרכזי מסחר חשובים. התוצאה הייתה נהירה של יהודים, כולל אשכנזים, למצרים. ההגירה של יהודי מזרח-אירופה למצרים גברה אחרי הרדיפות בסוף המאה ה-19, ואלו הקימו לעצמם קהילה יהודית נפרדת בקהיר. עם הקמת המדינה בארץ ישראל נרדפו יהודי מצרים והם היגרו לישראל, דבר שהביא לקיצה של יהדות עתיקת יומין זו. לפי משרד החוץ הישראלי, לפני 5 שנים מנתה הקהילה היהודית במצרים כ–40 איש בלבד, מתוכם 30 יהודים המתגוררים באלכסנדריה. 

יהודי אלכסנדריה נהרגו בגלל שהתגוררו במצרים

חז"ל במכילתא הביאו את הפסוק "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" ואמרו שהקב"ה הזהיר אותנו שלש פעמים בתורה שלא לחזור למצרים גם התלמוד הירושלמי מביא שישנו איסור להתגורר בארץ מצרים והרמב"ם (מלכים ה,ז) פסק: "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים". ה"כפתור ופרח" כותב שבעוד שארץ ישראל היה הארץ המשובחת והטובה ביותר למגורים, הרי שהיושבים בארץ מצרים עוברים על שלש לאוים מהתורה, כיון שהתורה הזהירה אותנו ב-3 מקומות שלא לשוב מצריימה. הגמרא במסכת סוכה מספרת שיהודי אלכסנדריה שבמצרים התפללו בבית כנסת מפואר מאין כמותו וענק ממדים. בית הכנסת כלל עשרות אלפי מקומות ישיבה ומידי פעם, כך מספרת הגמרא, התפללו בו מליון ומאתיים אלף איש(!!!). בבית הכנסת באלכסנדריה נבנו 71 קתדראות מזהב, כנגד 71 חברי הסנהדרין, ובכל קתדרת – זהב לא היה פחות מ- 21,000 ככרות זהב. במרכז בית הכנסת עמדה בימת עץ והחזן עמד עליה ומחזיק סודר בידו. כאשר הוא הגיע למקום בתפילה בו אומרים "אמן", הניף החזן בסודר וכולם ראו את הסודר וענו "אמן". הישיבה בבית הכנסת סודרה לפי בעלי המקצועות. הנגרים ישבו עם חבריהם הנגרים. הצורפים עם הצורפים והנפחים על הנפחים, וכן הלאה, וכל יהודי שהיה צריך רופא או נפח, סנדלר או צורף, היה צועד בבית הכנסת לאזור בעלי המלאכה אותו הוא צריך ושם היה דואג לקבל בעל מלאכה לעצמו... ומה קרה לכל מאות אלפי יהודי אלכסדריה? את כולם הרג אלכסנדר מוקדון. ומדוע? חז"ל הורו לנו שכל יהדות אלכסנדריה נהרגה בגלל שעברו על האיסור מהתורה שלא לשוב ולגור במצרים. 

רבי אשתורי הפרחי זצ"ל, בעל ה"כפתור ופרח", מספר בספרו ש"כשהייתי במצרים שמעתי מפי הרב רבי שמואל, מבני בניו של הרמב"ם, שהעיד שהרמב"ם היה חותם את שמו באגרותיו שנשלחו לקרית חוצות, ובו כתב (על עצמו) "העובר בכל יום שלשה לאוין", של איסור לדור במצרים. האחרונים זעקו מרה על דברי ה"כפתור ופרח" ולא הסכימו להאמין שהרמב"ם מעיד על עצמו שהוא עובר על איסורי תורה בכל יום ויום.

היעב"ץ כתב על דברי ה"כפתור ופרח" ש"לא אאמין זה על הרב החסיד החכם הרמב"ם שיפרש את חטאו ולא יועיל כי אם להכריע אחרים באורחותיו ונמצא, חס וחלילה, חטא הרבים תלוי בו". ה"שבילי דעת" כתב: "וכמה יתחמץ לבבינו על עדות זו שכתב ה"כפתור ופרח", כי הרי יש בידינו אגרות מרבנו הרמב"ם ולא מצאנו חתימה כזאת כלל ועיקר". רבה של מצרים, הגאון רבי אליהו ישראל זצ"ל כתב על דברי ה"כפתור ופרח" שלא ניתן להאמין שאיש קדוש כמו הרמב"ם, שהיה נאה פוסק ונאה מקיים, ולכן לא יתכן שהוא עצמו יעיד על עצמו שהוא עובר על 3 איסורי תורה בכל יום. הראשון לציון הגאון רבי דוד חזן זצ"ל בספרו "ישרי לב" כותב אף הוא ש"אין להאמין לדברי האומרים שהרמב"ם היה חותם באגרותיו שהוא עובר בשלשה לאוין, שהרי זה ודאי דברי בדותות". רבי יעקב עמדין תמה על חתימת הרמב"ם שלפיה הוא עובר על 3 איסורים, מכך שהרמב"ם עצמו פוסק ב"ספר המצוות" שהמתגורר במצרים עובר על איסור תורה אחד ולא על שלשה. רבי ראובן מרגליות זצ"ל בספרו "מרגליות הים" מציין גם הוא שלא חתימה כזאת באף אחת מאגרות הרמב"ם. 

אך גם אם הרמב"ם חתם או לא חתם באגרותיו שהוא עובר על אי איסורי תורה בשבתו במצרים, עדיין אנו צריכים להבין כיצד התגורר הרמב"ם, יחד עם רבבות אלפי יהודים, מיציאת מצרים ועד היום, במצרים? הרי הרמב"ם והפוסקים פסקו שאסור לגור במצרים?! 

קהיר אינה חלק ממצרים 

הראשונים והאחרונים דנו בשאלה חמורה זו וניסו להבין ולסנגר על היהודים הרבים שהתגוררו במרוצת הדורות במצרים, כולל גדולי עולם כמו הרמב"ם בעצמו. הריטב"א בעצמו שואל כיצד הרמב"ם התגורר במצרים והוא משיב שישנם המתירים לשבת במצרים, כיון שאותם ערים התבלבלו ונחרבו והיהודים התיישבו בערים חדשות, שלא היו בזמן פרעה ועבדיו. גם הגאון רבי יעקב קשטרו זצ"ל, המהריק"ש, כתב שהעיר אלקארה, הנקראת בימינו בשם קהיר, נקראת על שם המלך המצרי שבנה אותה והיא אינה חלק ממצרים המקראית אלא ישוב הסמוך לה. לדבריו, קהיר היא "מצרים החדשה", בעוד ש"מצרים הישנה" בנויה בסמוך לה. המהריק"ש מספר שבכל גט או כתובה שנכתבו בקהיר, כתבו היהודים שהוא נכתב ב"אלקארה הסמוכה לפסטאט מצרים", כי אכן כן, "פאסטאט מצרים" היא היא מצרים הישנה, ואילו קהיר רק סמוכה אליה. לכן, כותב המהריק"ש, מותר להתגורר בקהיר. אך עדיין אנחנו לא מבינים מדוע התיישבו היהודים באלכסנדריה, שהיא בודאי עיר מצרית קדומה.

הריטב"א מביא הסבר נוסף לישיבת הרמב"ם במצרים, לפיה רק כשעם ישראל התיישב בארץ ישראל היה אסור לגור במצרים. אך כשהיהודים גלו לכל הארצות, מותר לגור במצרים. לדברי רבנו בחיי, התורה אסרה לגור במצרים רק בזמן הקדום, אך זוהי אינה מצוה ואיסור לדורות, ומה הראיה שלו לכך? מכך ש"הרי אנו רואים כמה קהילות קדושות דרות שם מאז ועד היום, ואילו היתה המצוה לדורות, לא היו ישראל קדושים, ובהם גדולי עולם, מקילים בזה להתיישב שם"...

הסמ"ג ועוד פוסקי הלכה סוברים שלאחר שסנחריב בילבל את האומות מותר לדור במצרים ואילו רבי אליעזר ממיץ בעל ספר "היראים" הסביר שהתורה אסרה להעתיק את מקום המגורים מארץ ישראל למצרים, אך מותר לעבור לגור במצרים משאר ארצות העולם. הרדב"ז כותב שהאיסור הוא דוקא להשתקע ולגור בקביעות במצרים, כפי שכתבו הראשונים, אך לא לעבור רק מידי פעם בפעם במצרים או להגיע שם לתקופה קצרה, ומדוע הרמב"ם התיישב במצרים? מסביר הרדב"ז ש"הרמב"ם היה אנוס על פי המלכות, כי היה רופא למלך מצרים ולשרים", והוא מסיים: "ואני גם כן נתיישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה, וקבעתי שם ישיבה, ובאופן כזה מותר, ושוב זכיתי ובאתי לירושלים". 

כפי שכתב הרדב"ז, שהרמב"ם היה אנוס להישאר במצרים כרופא – המלך, כתבו עוד אחרונים, שסיפרו שהרמב"ם נאלץ לברוח למצרים מפני חרב השמד והמלשינים שהעלילו עליו עלילות, וגם בכדי להכות את הצדיקים והקראים שהרימו ראש באותם הימים במצרים. הגאון האדר"ת כותב היתר נוסף לישיבה במצרים, לפיו אם יהודי מגיע למצרים לתקופה קצרה ולבסוף מחליט להשתקע שם, מותר לו להישאר שם והוא אינו חייב לעזוב את מצרים. והגאון החיד"א מביא הסבר על פי תורת הנסתר, לפיו נפלו ניצוצות הקדושה במצרים לאחר הריגתו של גדליה בן אחיקם, ושוב הותר לדור במצרים כדי לברר את ניצוצות הקדושה. 

אנואר סאדאת הגיע לישראל ונאם בכנסת והסכמי קמפ-דיוד התחממו. אוירת השלום בין מדינת ישראל ומצרים היתה פסטורלית כמעט וקבוצת עיתונאים דתיים פנתה אל הגר"ע יוסף שליט"א בשאלה, האם מותר להם לנסוע למצרים, כדי לעמוד מקרוב ולדווח על דיוני המשא ומתן לשלום בדיוני ועידת קהיר. הגר"ע יוסף הביא בתשובתו אליהם את דעות הפוסקים, הראשונים והאחרונים בענין, ומסקנתו היתה שמכיון שגם האוסרים לגור במצרים, אוסרים זאת רק במגורי קבע, אך אין איסור לבקר במצרים ולשוב לארץ ישראל (מלבד האיסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, שזהו נושא הלכתי אחר- שב"ג), לכן "מותר לעיתונאים מישראל לנסוע למצרים, לדווח על המשא ומתן לשלום עם שכנינו, ויהי רצון שנשמע בשורות טובות"...

הגר"ע יוסף שליט"א בעצמו כיהן בין השנים תש"ז לתש"י כאב בית הדין בקהיר, לאחר מכן שב הוא לארץ לכהן כדיין בביה"ד הרבני בפתח תקווה, בהמשך נבחר לרבה של תל אביב ומשם נבחר לכהן כרב הראשי לישראל. הגר"ע יוסף נפגש מספר פעמים עם נשיא מצרים המודח חוסני מובארק, שקיבלו כאב"ד קהיר שהתמנה לנשיא מועצת חכמי התורה...

גם הגרא"י וודינברג זצ"ל בשו"ת "ציץ אליעזר" דן בהרחבה בסוגיית המגורים במצרים. הוא פורש את הנתונים שהזכרנו והוא מציע לאלו שחייבים להתגורר במצרים, לגור דווקא בקהיר, מהסיבה שהזכרנו, לפיה לדעת המהריק"ש ועוד פוסקים, קהיר אינה נחשבת לחלק ממצרים המקראית. ה"ציץ אליעזר" מספר לנו שגם הרמב"ם התגורר בתחילה באלכסנדריה, אך לימים עבר לגור בקהיר. החוקרים ניסו להבין מדוע עזב הרמב"ם את אלכסנדריה ועבר לקהיר, מספר לנו הגרי"א וולדינברג, והתשובה היא, כנראה, שהרמב"ם חיכה בכל העת לשעת כושר לעזוב את אלכסנדריה שהיא עיר בה התגוררו המצרים הקדמונים, ולעבור לעיר החדשה קהיר. 

רק לספרדים אסור לגור בספרד 

ספרד, שנת רנ"ב, והמלך פרדיננד והמלכה איזבלה המרשעת גוזרים, בעצת הכמורה הנוצרית, על רבבות בני ישראל שהתגוררו בספרד, הארץ שטופת השמש, לגלות ממנה. הפקודה הוכרזה בכל ערי ספרד, על ידי כרוז מטעם בית המלוכה הספרדי. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום ארבעה חודשים, אלא אם יסכימו להתנצר. בנוסף נאסר על הספרדים הלא-יהודים להסתיר יהודים או לעזור להם בגלוי או בסתר. הסיבה הנזכרת בצו הייתה "השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים" עול היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים. המלך הרשה להם למכור את נכסיהם עד ל-31 ביולי, שעל פי הלוח העברי הסתיים באותה שנה בליל ח' באב, סמוך לתשעה באב. אנשי ספרד ידעו שהיהודים נאלצים למכור את נכסיהם או להפקיר אותם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ונטשו את רכושם. אומדן מגורשי ספרד אינו מדויק והמספר נאמד בין 70,000 ל-300,000 איש. היהודים המגורשים חיפשו להם מקום אחר להתגורר בו. יש שניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, כמו פורטוגל. אך לאחר שהוחלו גזרות הגירוש גם על פורטוגל, עברו היהודים לנסות את מזלם במציאת מקלט בצרפת השכנה הצפונית, שאליה עברו לגור וממנה יכלו להמשיך את העסקים בספרד ובפורטוגל. הסולטאן העות'מאני באיזיט השני הבין מיד את הפוטנציאל הטמון במגורשי ספרד והוא פתח את שערי ממלכתו בפני המגורשים האומללים, ואף הביע תמיהה על התנהגותו הטיפשית של המלך פרננדו, ששמט מידיו אוצר יקר כל כך, של אלפי יהודים חכמים ופיקחים, שסייעו רבות לפ]יתוח הכלכלה. ואכן, רוב המגורשים פנו לגור באימפריה העות'מאנית. 

העולם היהודי כולו מכיר ויודע על איסור הקדמונים שלא להתגורר בספרד ארץ הדמים, אך לא, הרבי ממונקאטש זצ"ל בספרו "מנחת אלעזר" כותב שלמרות שכך כולם חושבים, אך בעצם אין שום איזכור בספרות ההלכה על חרם שכזה, והוא לא היה ולא נברא. אך בכל זאת סובר ה"מנחת אלעזר" שליוצאי ספרד, בני בניהם של המגורשים, אכן כדאי שלא להתגורר בספרד, שם גירשו את אבותיהם והעלו את הנשארים על המוקד. גם הגאון רבי משולם ראטה זצ"ל כותב (בשו"ת קול מבשר) שלא מצא שום איזכור בספרי הפוסקים לאיסור מגורים בספרד, ואדרבה, המבי"ט כותב שבספרד לא מתגוררים יהודים ב- 70 השנים האחרונות והוא בטוח שלא יגורו שם יהודים, כי המשיח יבוא במהרה. הרי שהמבי"ט סבר שלא יגורו בספרד יהודים בגלל בוא המשיח, שיקבץ את נדחי ישראל ויעלה את כולם לארץ הקודש, אך לא בגלל שישנו איסור או חרם להתגורר בספרד וכן, בספרד, גם בימינו, ישנה קהילה יהודית שוקקת חיים. 

ובכל זאת, הגאון רבי בצלאל שטרן זצ"ל, בעל שו"ת "בצל החכמה", כותב (בספרו "אהלך באמיתך") ש"מי שאינו מבני בניהם של גולי ספרד, אינו צריך למנוע עצמו מלקבוע דירתו במדינת ספרד, מפני מה ששגור בפי הבריות שבעת הגירוש מספרד גזרו חכמי הדור שלא לשוב עוד לספרד. אבל אסור לקבוע את דירתו שם עד שינתן בספרד חופש להתנהג בדת תורתנו הקדושה גם בפומבי, וגם בעיר הבירה ינתן רשות ליהודים לקבוע את דירתם, וגם יורשה שיהיה ליהודים בית קברות בפני עצמו. אבל היודעים שהם מזרע גולי ספרד- לא יקבעו שם את דירתם, ומכל מקום לצורך גדול יש להקל גם לצאצאי יוצאי ספרד". לעומתו, הגר"ע יוסף דן בענין ומספר ש"שאלתי את פרופ' אברהם שלום יהודה יליד ירושלים, ואשר גר בבירת ספרד מדריד, שהוא מומחה ובקי בהיסטוריה שלהם, האם חכמי ספרד החרימו שלא לגור בספרד, וכתב לי כי לא נמצא כן בשום ספר, ורק שמע מפי זקנים שאמרו כי הם שמעו מזה, אבל אין ידוע להם אמיתות דבר זה". הגר"ע יוסף שליט"א דן בהרחבה בענין ולבסוף הוא כותב שאין איסור להגיע לספרד, ו"הילכך עשיתי מעשה ובקרתי במדריד בירת ספרד, וחנכתי את בית הספר היהודי במקום, ובהמשך הביקור הוזמנתי למלך ספרד אשר חלק לנו כבוד גדול, ונתן לנו מתנה יקרה למזכרת, וליהודי ספרד היתה שמחה גדולה, כי רמה קרנם לפני העמים"... 

לא לדרוך באדמת גרמניה 

הרב הראשי לשעבר ורבה של תל אביב בהווה הרב ישראל מאיר לאו שליט"א משתתף בכל שנה במ"צעד החיים" המתקיים ב"יום השואה" במחנה ההשמדה הנוראי אושוויץ. הרב לאו נואם באושוויץ בפאתוס הנודע שלו וסוחט דמעות התרגשות ממליוני צופים בעולם כולו. אך בעוד יתר המשתתפים ב"מצעד" נשארים ללון בפולין, שב הרב לאו לישראל מיד בתום הטכס, כדי לא ללון על אדמת הדמים הארורה, בה נרצחו מליונים מאחינו בני ישראל ובניהם בני משפחתנו הקרובים ביותר. 

לאחר השואה האיומה ניסו גורמים רבניים, בעיקר רבנים רישמיים של מדינת ישראל הקשורים ל"רבנות הראשית", להכריז חרם על המגורים בארצות מזרח אירופה, בהם נרצחו ועונו קרוב ל – 7 מליון יהודים, ובפרט להחרים את השהות היהודית בגרמניה. הגר"מ ראטה (שהיה חבר ברבנות הראשית ושימש כיועץ לבית הדין הרבני הגדול ולרבנים הראשיים. הוא נפטר בבני ברק, בשנת תשכ"ג) בספרו שו"ת קול מבשר מספר ש"הוצע בועידת רבנים להכריז חרם מטעם רבני הארץ, שלפיו אסור יהיה לכל יהודי לדרוך על אדמת גרמניה, וכמה רבנים הסכימו להצעה, אמנם מצד ההשקפה הפוליטית, ההגיונית והמוסרית צודקת מאוד הצעה זו ואין שום ספק שלאחר מעשי הזוועות וההשמדות שעוללו לנו הגרמנים באכזריות נוראה שלא היתה כמותה מימות עולם, גם בלא הכרזת הרבנים כל יהודי ימנע עצמו ויהי לבו נוקפו מלהציג כף רגלו על אדמתם הטמאה". והוא כותב: "אבל בכל זאת אני מוצא חובה להעיר בזה, כי הכרזת חרם של הרבנים, כפי שהוצע, אינה נכונה מצד הדין והיא גם נגד ההלכה לפי דעתי". וזאת מפני שאין כח , לדעתו, ביד רבנים בדורנו אנו להכריז חרם על כל יהודי העולם וגם מפני שאין גוזרים גזירות על הציבור שאינו יכול לעמוד בהם. 

לא לגור בעיר שראשיה... תלמידי חכמים 

בגמרא ובמדרשי חז"ל, בספרות ההלכה והשו"ת, מובא פעמים רבות היכן לא כדאי להתגורר והיכן דוקא כדאי לגור. הגמרא במסכת בבא מציעא (מה,ב) מציעה לאדם שלא טוב לו בעירו, לעבור דירה לעיר אחרת, שהרי אחד מהדברים שקובעים את גזר דינו של האדם הוא שינוי מקום מגוריו, כפי שלומדים חז"ל מאברהם אבינו, שלאחר שעבר לגור בארץ אחרת, נולד לו בן. הרמב"ם כותב לנו שאם אנו מתגוררים במדינה שמנהגיה רעים ואנשיה לא הולכים בדרך הישרה, עלינו לעבור דירה למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, זאת מפני שהאדם נמשך אחר התנהגות שכניו, מכיריו והסובבים לו. הגמרא בפסחים (קג,ב) מצווה עלינו שלא לדור בעיר שתושביה ליצנים, כדי שלא ימשכו אותנו בדברי ליצנות והירושלמי פוסק שאין לגור בעיר שאין בה בית מרחץ וגינות ירק (לתשומת לב ארגוני הסביבה...). בספר "אוצר החיים" מביא בשם קדמונים שאין לגור בעיר שאין בה בית מדרש, קופה של רוכלים ומקוה מים. 

ה"ספר חסידים" מזהיר שלא נגור בעיר בה מחרימים ומשביעים, וה"מגן אברהם" פוסק שאל ליהודי לגור בעיר שיום השוק המרכזי שלו נערך בשבת קודש. בשו"ת "מחנה חיים" כותב שכאשר בבית הכנסת בעירו אין מחיצה כראוי בין הגברים לנשים והגברים רואים את הנשים, והוא אינו יכול לפעול בקרב התושבים ולהגביה את המחיצה, עליו לעזוב את העיר, ובינתים, עד שיעזוב את המקום, שלא יתפלל בבית הכנסת ההוא אפילו בראש השנה וביום כיפור. חז"ל אומרים שאין לדור בעיר שאין בה רופא, ושימו לב לדברי הגמרא בפסחים (ק,א,ב): "אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים". ומדוע? מה רע בכך שראש העיר הוא תלמיד חכם ושחברי העירייה מתווכחים ביניהם על מחלוקת הרשב"א והריטב"א בגדרי "ערב ועבד כנעני"? הגר"ב שטרן זצ"ל בספרו "אהלך באמיתך", מסביר בשם ה"שבילי דוד" שאם כל פרנסי העיר תלמידי חכמים והם עוסקים ראשם ורובם בלימוד התורה, אזי לא יהיה להם פנאי לתקן את המדרכות, לדאוג לנקיון השפפי"ם ולנטוע עצים בשולי הרחובות. ולכן, כך הוא כותב, ראוי שחלק מפרנסי העיר לא יהיו תלמידי חכמים, אלא בעלי- בתים המעורבים בדעתם עם הבריות והיודעים מה חשוב לעיר ולתושביה. 

ה"יפה ללב" כותב שבכלל מצות כיבוד אב ואם היא שהבנים יגורו ליד הוריהם ובפרט כשההורים זקנים וצריכים סיוע יומיומי מילדיהם. ידידי הרב מרדכי אינהורן שליט"א התייעץ לאחר אירוסיו עם מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א בנוגע לדירה שיקנה, ומרן שליט"א, לאחר שהשיב לו על שאלותיו, הוסיף בחיוך: "ולא כדאי לגור ממש קרוב להורים... זה לא בריא"... ואכן, מסופר שמרן הגרא"מ שך זצ"ל ייעץ לבחורים לקנות דירה ליד ההורים, אבל לא ממש ליד ההורים. "כדי לשהשויגער לא תוכל להגיע אליכם עם חלוק בית והיא תצטרך להתלבש היטב... ככה היא גם תבוא, וגם לא תבוא"... 

לא לעבור סתם – כך דירה 

ועוד פרט חשוב: שלמה המלך אומר לנו בספר משלי: "כציפור נודדת מן קנה, כן איש נודד ממקומו", ומסבירים המפרשים שכשם שהציפור נודדת ממקומה רק בגלל סיבות מוצדקות, כמו קור מקפיא או חום גדול, כך אין ראוי לאדם לעזוב סתם כך את דירתו ומקומו, אלא אם כן יש לו סיבה רצינית ומאד חשובה. הנצי"ב מוולוזין זצ"ל כותב בספרו "העמק שאלה" שמדברי חז"ל אלו אנו למדים שלא כדאי לעבור דירה למקום אחר כשלא רע לנו במיוחד במקומינו, וה"שם משמואל" מסוכוצו'ב זצ"ל כתב בפרשתנו בשם הרבי הקדוש מקוצק זצ"ל ש"עקירת דירה מעיר לעיר הוא ענין גדול, כי מקומו של אדם למטה יש לו שורש למעלה, ובעקירת דירתו למטה – נעקר שורשו למעלה". ואנחנו, המתגוררים במקומות תורה ודעת בתוככי ארץ ישראל, הארץ הקדושה מכל הארצות, פלטרין של מלך, צריכים להודות להקב"ה על הדירה והעיר ולקבל על עצמנו להגדיל באיכות את "ערי התורה" שלנו, בארץ האבות הקדושה והטהורה.

ההשתדלות וה"קוד הסודי"

ההשתדלות וה"קוד הסודי"

* יעקב השתדל לפרנסתו, אברהם ויצחק עזבו את ארצם כדי לתור אחרי אוכל ואדם
הראשון התקלל בקללת "בזיעת אפך תאכל לחם * השאלה היא: עד כמה עלינו להשתדל כדי
להתפרנס? מהו המינון של ההשתדלות הרצויה ומתי עלינו לבטוח בהקב"ה, מבלי להשתדל
יותר *? האם יש ברומטר לבדיקת חובת ההשתדלות הנחוצה * מה תעשה אם, חלילה, יחטפו
את בנך? כיצד תחתנו את ילדיכם? מי שילם את הברית? * "מזונותיו של אדם קצובין
לו", ההשתדלות מול הביטחון,  העבודה מול השאננות והביטחון מול העצלות * כיצד
נקבל את הקוד הסודי לכספת המזומנים של משכורת החודש? וכיצד יצא שידוכו של
ה"בינוני" אל הפועל?   *הרב שמואל ברוך גנוט*

באחד הימים היה רעב רבנו הקדוש ה"בעל שם טוב " זי"ע ללחם. אוכל לא בא אל פיו
והוא החליט לעשות השתדלות להשגת מזון. הוא צעד אל דלת מעונו המפואר של גביר
העיר, נקש על הדלת ו… הלך לדרכו , מבלי להביט לאחור. הגביר פתח את הדלת והספיק
להבחין ב"בעל שם טוב"  שב על עקבותיו. הוא רץ אחרי הצדיק ושאל למבוקשו. "רציתי
לבקש ממך לחם לאכול", השיב הבעש"ט." ומדוע לא המתנת עד שאפתח את הדלת, " תהה
העשיר והבעש"ט השיב בפשטות: "עשיתי השתדלות להשגת מזוני ונקשתי על דלת ביתך.
להמתין עד שתבוא לדלת, זוהי כבר אינה מחובת השתדלותי ולכן פניתי לדרכי והלכתי.
והנה,  רואה אתה, אני עשיתי את ההשתדלות המועטה שלי ואתה כבר באת אחרי, מבלי
שהוצרכתי להמתין לך ליד הדלת"...

***

רבי יוסף יוזל זצ"ל, ה"סבא מנובהרדוק", עמד בתור ליד קופת הכרטיסים לרכבת
והמתין לתורו. אחריו עמד בתור יהודי, ששאל את רבי יוסף יוזל להיכן פניו מועדות.
"אני צריך לנסוע ברכבת, רק שאין לי ממון לדמי הנסיעה." השיב ה"סבא" בנינוחות
רגועה. היהודי ההמום שלף מארנקו את דמי הנסיעה, מסרם לרבי יוסף יוזל ושאל
בתדהמה ובמעט תרעומת: "אם אין לכבוד הרב כסף לנסיעה, מדוע עמדתם בתור לקניית
הכרטיסים?". השיב לו ה"סבא": "עשיתי השתדלות לנסוע ברכבת והיא - לעמוד בתור
לקניית הכרטיסים. ההשתדלות הצליחה, ברוך ה'  והנה אתה, ברוב טובך וחסדך הטוב,
היית שלוחו של הקב"ה למלאות את צרכי"...

אנו למדים בפרשת השבוע על התאמצותו של יעקב אבינו לדאוג, על ידי המקלות אותם
העמיד ליד מקום שתיית הצאן, להגדיל את צאנו. המפרשים עומדים כאן בספריהם על
חובת ההשתדלות של האדם לפרנסתו ומה הם גדרי ההשתדלות.  חכמינו וגדולינו כתבו
דברים רבים על נושא ההשתדלות ועל מידת הבטחון. לא נוכל, כמובן, להגדיר את הסכום
המדויק עליו עלינו להשקיע, כמה שעות שבועיות עלינו לעבוד בכל שבוע ומהו הברומטר
להשתדלות הרצויה. ננסה רק להביא את דברי גדולינו ולהבין מתוך דבריהם את הכללים
להבנת חובת ההשתדלות שלנו למען כלכלתנו החומרית. נציין רק שהכתבה אינה עוסקת
בשאלה האם ללמוד כל היום או לעבוד לפרנסתנו, האם הלימוד בכולל מתאים לכל אחד,
כן או לא, ומי צריך לצאת לעבוד לפרנסתו ומתי. ומה עלינו לעשות בשעות שבהם אנו
לא עובדים. נושא המאמר הוא כמה אנו צריכים להשקיע לפרנסתנו.  שאלה זו כוללת גם
את אלו העובדים לפרנסתם. האם עליהם לעבוד 40 שעות בשבוע או שמא גם 30 שעות
יספיקו? האם חובת ההשתדלות מחייבת לקחת גם "משרה שניה" ל"השלמת הכנסה" או שמא
עלינו להשתדל ולהתעסק בפרנסה כמה שפחות? האם מחובת ההשתדלות לחפש עבודה בכל
מחיר, גם כזאת שאינה מתאימה לנו? מי צריך להשתדל יותר למען פרנסתו, ומי פחות?.
כמובן שלא נקבע כאן מסמרות, אלא רק ננסה להעניק קוים כללים לנושא הכה חשוב,
חובת ההשתדלות.

רבנו "העקידה"  רבי יצחק ערמאה זי"ע מאיר לנו את הסוגיה.  לדבריו, אנו רואים
הרבה אנשים שמשתדלים בכל כוחם להצליח בדבר מסוים, אך הדבר אינו יוצא לבסוף
לפועל. ומנגד, אנו גם רואים שבדרך כלל אלו שמשתדלים ומתאמצים יותר מהאחרים,
מצליחים יותר. הוא מסביר שישנם 3 סיבות, בגללם מצליח האדם או לא מצליח. א':
ההשגחה האלוקית השרויה עליו. ב': המזל הטוב או הרע אליו הוא נולד. ג': בחירתו
החופשית וההשתדלות שלו בהצלחת ענייניו. הוא מסביר לנו שישנם אנשים שיושבים "רגל
על רגל" ולא עושים כלום, והנה הם מצליחים, מרוויחים יפה והם עשירים, וזאת מפני
שהם נולדו למזל טוב, מזל מיוחד שגורם שכל דבר שהם ייגעו בו – ייהפך לזהב. ישנם
אנשים שמזלם אינו שפיר, אך הקב"ה רוצה שהם יצליחו בפרנסתם או בחייהם, למרות
שהמזל שלהם בשמים אינו מוצלח. וישנם אנשים שמזלם אינו מוצלח וגם ההשגחה העליונה
אינה חפצה ביקרם, כי מעשיהם אינם כה טובים ומיוחדים, ובכל זאת – הם מצליחים, כי
הם השתדלו במעשיהם וההשתדלות יכולה לסייע להם להצליח.

לדברי ה"העקידה", האדם צריך לחוש שמזלו רעוע ושמעשיו אינם טובים, כי אם
בינוניים, ולכן עליו להתאמץ ולהשתדל כפי הצורך. אך, בתנאי אחד. צריך אומנם
להשתדל להשיג את פרנסתנו, להיטיב את חיינו ובריאותינו ולהשקיע כדי שנצליח, אך
כאשר עשינו את ההשתדלות הראויה, עלינו לדעת שזהו, מכאן ואילך אנו מסורים בידי
הבורא יתברך. אנחנו עשינו את החלק "שלנו", וכעת הקב"ה יעשה את "שלו", ומה שיהיה
– הכול ממנו יתברך, והכול לטובה.

החטיפה

"באים לחטוף לנו את הילד", אמרה האשה בפחד נוראי ואתה מיהרת לקחת את מוישי הקטן
שלך ונמלטת איתו לתוך הבית, לא לפני שנעלת היטב את דלת הכניסה לבית ומיהרת
לחייג 100, כדי לדווח למשטרה על החטיפה. ואז נשמעו דפיקות רמות על הדלת
והחוטפים ניסו לפרוץ את הדלת בכוח. אתה מיהרת והזזת את הארון של חדר הילדים על
הדלת, כדי שהם לא יצליחו לפרוץ אותו. החוטפים ניסו להיכנס מהחלונות של הסלון,
ואתה סגרת במהירות את התריס והגפת את החלונות. לפתע נשמעו יריות והפורצים עמדו
לשבור את מנגנון הנעילה של הדלת. הבטת כה וכה, לקחת את מוישי ביד הימנית, גררת
סולם בידך השמאלית ויצאת למרפסת. חייגת בסלולרי, בחרדה הולכת וגוברת, לשכן
ממול, וביקשת ממנו שיעזור לך לקחת את מוישי דרך מרפסת הסוכה. החוטפים כבר שברו
את הדלת. מוישי עבר לידיו הטובות של השכן ואתה נטלת מערוך מהמטבח, כדי לקדם את
פני החוטפים המאיימים ולהכות אותם במערוך. החוטפים התנפלו עליך, אך אתה לחמת
כמו אריה, עד שאחד מהם הוציא מכיסו צו מבית משפט וניפנף בו מול עיניך. "תקשיב,
אנחנו מהמשטרה! יש לנו צו של בית משפט לקחת את הבן שלך איתנו. על הצו חתום שופט
בכיר ואם תתנגד, נביא לכאן את כל משטרת גוש דן", אמר השוטר ואתה נאלמת דומיה,
עצרת באותו הרגע ממאמצי ההתנגדות, כי ידעת שאם השלטון כך קובע, לא יועילו לך כל
הסירים והמזלגות שתזרוק על השוטרים...

במשל הזה עצמו מסביר בעל "העקידה" שאנו צריכים להשתדל להצליח בכל נושא, מבלי
להתרשל, בדיוק כפי שאבא ואמא ישתדלו בכל כוחם ומרצם להציל את בנם, כשחוטפים
מפחידים ואיומים עומדים לחטוף אותו. אך כאשר נדע ש"המשטרה" עומדת מאחורי
העניין, ובנמשל: כשהמלך בעצמו, מלך מלכי המלכים הקב"ה, מחליט מה לעשות איתנו
ולהיכן "הילד" שלנו יילך, עלינו לחדול מלהשתדל, ולקבל על עצמינו את גזירתו.

ה"העקידה" מביא דוגמאות לא מעטות, לפיהם אבותינו הקדושים אכן סמכו רק על
הבטחותיו של הקב"ה שידאג להם וישמור עליהם בכל דרכיהם, אך הם צירפו להבטחותיו
של הקב"ה מעשים טבעיים. כאשר היה רעב בארצם, עזבו אבותינו את דירתם והיגרו
למצרים, כדי לחפש מזון בדרך טבעית. יצחק חפר בארות וזרע שדות ויעקב חשש מפני
החיות הרעות וסידר למראשותיו אבנים למגן ומסתור. יעקב פיצל פצלות במקלות, כפי
שאנו רואים בפרשת השבוע, ודאג שהצאן יוולדו לפי רצונו, והקב"ה, שראה שהצדיקים
השתדלו בדרך הטבע, דאג לעשות להם ניסים גלויים ומופלאים, הרבה למעלה מדרך הטבע.

ה"עקידה" נחרץ ביותר בענין והוא חולק מכל וכל על דעת הרמב"ן, הסובר שחולה צריך
לבטוח בה' ולא ללכת לרופאים בשום אופן. ה"עקידה" סובר שגם אבותינו הקדושים,
הנביאים והחכמים, התנהגו בדרך הטבע, דאגו לפרנסתם, לחייהם ולבריאותם, התרחקו
ממקומות סכנה ולא סמכו על הנס, ולכן, דווקא בגלל ההשתדלות הנורמטיבית שלהם, עשה
להם ה' ניסים גם למעלה מדרך הטבע.

משלמים את הקנס

כאשר אדם הראשון ישב בגן העדן, צלו לו מלאכי השרת בשר והשקו אותו יין. אך
כשחטא, נגזר עליו, ועל כולנו, גזירת "בזיעת אפך תאכל לחם". התקללנו בקללה
שעלינו להשתדל בכוחות עצמינו ולנסות להשיג את פרנסתנו. ואם זאת קללה, אז הבה
ונפחית את המינון של הקללה..., אנו מקוללים בקללת ההשתדלות, כותב הרב דסלר
ב"מכתב מאליהו", אך זה לא אומר שאנחנו חייבים להרבות לעצמינו את הקללה ולעבוד
כה קשה, להזיע ולהזיע...

ה"מסילת ישרים" מסביר שהאמת היא שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש
השנה ואין אדם נוגע לחבירו מהמוכן לו כמלוא נימה. בעקרון היינו יכולים לשבת
בטלים מעבודה ועסק הפרנסה והיינו מקבלים את אותו הסכום, בדיוק מוחלט, אותו אנו
מקבלים כעת, כשאנו עובדים לפרנסתנו. אלא מה? האדם נקנס בקנס ה"בזיעת אפך תאכל
לחם" ולכן הוא צריך לעשות השתדלות כדי לפרוע את הקנס. אם קיבלנו קנס בדואר על
נהיגה במהירות  מופרזת, אנחנו לא מתאמצים להכפיל לעצמינו את הקנס או לשלש אותו.
כך גם לגבי קללת השתדלות הפרנסה. עלינו להשתדל קצת כדי "לשלם את הקנס", וזהו,
מספיק.

"חייב האדם להשתדל איזו השתדלות כמס שפורע, וכיון שהשתדל- הרי יצא ידי חובתו,
ואינו צריך לבלות את ימיו בחריצות והשתדלות. הדרך האמיתית היא: עושין תורתן
עיקר ומלאכתן טפלה. כיוון שעשה האדם קצת מלאכה, משם והלאה אין לו אלא לבטוח
בקונו, ואז תישאר דעתו פנויה ולבו מוכן לחסידות האמיתית ולעבודה הפנויה".
(מסילת ישרים פרק כ"א).

--- ומהי חובת ההשתדלות? כמה עלינו לעבוד?

הרב דסלר מביא את דבריו של רבי זונדל מסלנט זצ"ל שאמר: "אנחנו צריכים לעסוק
בהשתדלות. רק מפני שאנו לא ראויים לניסים גלויים, ולכן עלינו לעשות משהו
שההשפעה היורדת אלינו, נוכל לתלותה באיזה סיבה ובזה נגמר שיעור ההשתדלות". רבי
זונדל מסלנט עצמו אמר שההשתדלות שלו בהשגת הפרנסה היא בקניית כרטיס הגרלה, כי
אם יזכה הוא בהגרלה, אפשר לתלות את זכייתו בדרך הטבע...

-- אז רגע, האם אנחנו צריכים לקנות רק כרטיס הגרלה במפעל הפיס או ב"הדברות", או
בהגרלה הסינית בארגון החסד, וזהו? לא לדאוג למשכורת או לא ללכת לעבודה בכלל?

הגרא"א דסלר מזהיר אותנו לבל נעשה כמעשהו של רבי זונדל מסלנט. לדבריו, אם אכן
נקנה כרטיס הגרלה ולבסוף לא נזכה בכסף, תעבור התלהבותינו חיש מהר ונתחרט על
בטחוננו בה'. ואז יקרה לנו דבר הפוך. בהתחלה באמת בטחנו בה' במאה אחוז, ולבסוף,
כשהקב"ה החליט שלא נזכה בהגרלה, נצטער על ש"סמכנו" על הקב"ה ונחטא בלבבינו. אז
מה עושים, מה עושים? --- "לכן צריך האדם לשקול את אורחותיו, ולמעט בהשתדלות כפי
ערך מדרגתו, כפי שיוכל שאת גם אם לא יזכה להצליח בגשמיות על פי ההשתדלות המועטה
שישתדל", כותב ה"מכתב מאליהו". זאת אומרת שעלינו לאמוד את עצמנו ואת לבבנו
ולדעת מהו השיעור שאנחנו יכולים לחוש שהנה, עשינו השתדלות מספקת, וגם אם לא
נצליח- לא נבוא אל הקב"ה בטענות למה הוא לא עזר לנו. אך יותר מכך, אנחנו לא
צריכים לעשות.

ידידי הטוב הרה"ג רבי מרדכי טישלר שליט"א הסביר לי את משנתו בעניין, ודבריו
תואמים עם דברי הרב דסלר. "המצב הרוחני שלי הוא, דרך משל, שאם לא אקבל את מילגת
אלפיים השקלים מהכולל, אני ארגיש שלא עשיתי מספיק "השתדלות", ולכן אני חייב
לדאוג שאקבל את 2000 השקלים מהכולל, כולל כתיבת המבחנים וה"שמירת סדרים". אך אם
אני מרגיש שההשתדלות הזאת מספיקה לי, באופן טבעי, אסור לי לחפש מהצד עוד עבודה
צדדית, כי לפי דרגתי, זהו כבר מעל חובת ההשתדלות שלי".

1333 שקל זיכוי

משיחות שקיימתי עם כמה מחברי, אברכים מצוינים מעירנו המעטירה, אני שומע שוב
ושוב את אותם הזמירות. "המציאות בשטח היא שגם אם יש לי עבודה צדדית ומזדמנת, בה
אני אמור להרוויח אלף שקל שלא היו לי קודם, הנה בסוף החודש מתברר שהרווחתי אותו
דבר"- אומרים לי חברי שוב ושוב- "לפתע אני מפסיד אלף שקלים במקום אחר, והנה
החשבון בבנק נראה אותו הדבר". קשה להאמין? זאת המציאות.

כל יהודי יכול לספר לכם כיצד רואה הוא בחוש, חודש אחרי חודש, כיצד ה"מזונותיו
של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה" בדיוק נמרץ. לפני מספר חודשים, ואני
מספר לכם סיפור אישי, (בדיוק כפי שאתם יכולים בוודאי, כל אחד מכם, לספר לי),
עשיתי חישוב שהחודש ירד לי מהמשכורות סכום של 1300 ₪ בערך. כעבור יומיים קיבלתי
מכתב מה"ביטוח לאומי", בו הודיעו לי שאני זכאי לקבל 1333 ₪. על מה ולמה? מדוע
לפתע יש לי זכות ב"ביטוח לאומי"? אין לי מושג עד לרגע זה. אך הנה, הקב"ה רצה
שהמשכורת שלנו תישאר כרגיל, וכך למרות שבדרך הטבע היו אמורים לקצץ לי בה, שלח
הקב"ה את ה"ביטוח הלאומי" כשליח טוב למלאות את הסכום החסר. ורגע, הסיפור לא
נגמר. כעבור חודשיים שוב היה חסר לנו סכום של כ- 1000 ₪ והנה לפתע שוב הגיע
מכתב מ"ביטוח הלאומי", על זיכוי של 942 ₪...

לכל יהודי, סוחר או מנהל בנק, אברך או מזכיר, עשרות סיפורים כאלו משלו. פעם
מגיעה עיסקה גדולה, פעם צ'ק מהסבתא ופעם ביטלו לנו לפתע את הקנס המשטרתי על
נסיעה בלי חגורה. בחודש אחד החליט הבוס להיות חביב והוא הוסיף לנו תלושי שי של
300 ₪ ובחודש הבא העלו בכולל ערב את מילגת המבחנים. לאחד ישנה עיסקה גדולה
ובלתי מתוכננת ואילו אצל השכן הזמינו לפתע עוד 5 עבודות גרפיקה, מעבר לעבודות
הרגילות שהוא עושה. והנה, עוד סיפור אישי שאני מוכרח לספר לכם: לפני חודשיים
פנו אלי לערוך עלון תורני והציעו לי משכורת גבוהה- יחסית. שמחתי מאוד, כי
העריכה התורנית קלה יחסית והסכום המשולם- גבוה. כעבור חודש הודיעו לי שהעלון,
שיצא לאור במשך 15 שנה ברציפות, נסגר, וכל עובדי המערכת הולכים הביתה... אז מה
קרה כאן? הקב"ה רצה שאקבל 2 משכורות נוספות, וזהו. אז הקב"ה דאג שאקבל את
העריכה, חודשיים לפני שהבטאון נסגר, וזהו...  חבר טוב, הרב א. ג. שליט"א,
מחשובי תלמידי החכמים באלעד, סיפר לי זה לא מכבר כיצד היה להם קשה כל כך מבחינה
כלכלית. הם חסכו פרוטה לפרוטה לצרכי הברית שלהם, אליה הם חיכו בשעה טובה,
וכשהסתיימה הברית, ניגש המוהל אליו ואמר לו שעשיר אחד, שמל גם הוא היום את בנו,
משלם מכספו את כל הבריתות שהמוהל מל בהם במשך היום. הוא שלף פנקס צ'יקים, אותו
קיבל מאותו העשיר, ורשם את מלוא הסכום שכל הברית עלתה, פלוס 'מענק לידה'...

"אבא שלי עובד בבורסה ומרוויח כסף רב", סיפר לי ידידי הרב שלמה פ., שאביו היה
מראשי הבורסה ליהלומים, "ואילו אחי האברכים מרוויחים, כמובן, הרבה פחות. אלא
מה? בעוד שלהורי מתקלקלת מכונת הכביסה פעם בשנתיים בערך, אצל אחים שלי יש תקלות
רק אחת ל- 5 שנים, ויש להם אותה מכונת כביסה"..., נתן לי הרב פרסר דוגמה כיצד
הקב"ה דואג לבריותיו.

"הגזירה אמת והחריצות שקר, הכל בגזירת עליון", כותב לנו הרמב"ן בפרשת בא.
יושבים להם בכולל אחד 300 אברכים. חמישה יושבים בספסל אחד, וכולם משתכרים
בסביבות אלפיים שקל. אך ראו נא ראו. אשתו של ראובן עובדת בתכנות מחשבים והיא
מרוויחה 14,000 ₪ בחודש. אשתו של שמעון, שלמדה עם אשתו של ראובן באותו מוסד
ללימוד עריכת תוכנות מחשבים, עובדת במקום אחר ומשתכרת 11,000 ₪. בספסל ממול
יושב אברך, שרעייתו למדה אף היא באותו מחזור לימודים והיא משתכרת ב"מטריקס"
במודיעין עילית 4500 ₪. לידו יושב החברותא שלו, שרעייתו מורה ומשתכרת 3550 ₪
ואילו רעייתו של החברותא שלו אחר הצהריים משתכרת גם היא כמורה, והיא מרוויחה
5400 ₪, ולידו יושב אברך שאשתו לא עובדת, היא מקבלת "הבטחת הכנסה" של 1008 ₪,
אבל ב"כולל ערב" שלו משלמים לו משכורת כפולה, כי ראש הכולל מחבב אותו...

ועוד דוגמה אחת אחרונה. קחו למשל את מערכת העיתון שלנו, או כל עיתון אחר. הנה,
לכאורה, ההשתדלות בכל שבוע למען מודעות הפרסום, היא אותה השתדלות טבעית. כל
העובדות עובדות אותן שעות, העורכים מתנהלים באותם הסטנדרטים, אבל גיליון פרשת
מקץ יהיה, דרך משל, בן 80 עמודים, ואילו גיליון פרשת ויגש יקפוץ בעוד 18
עמודים. מה קרה? מישהו השתדל כאן יותר בפרסום?

אם ננסה למצוא לדבר הסברים בדרך הטבע, נבחין שלפתע ב"מרכז רימון" החליטו לערוך
מסע פרסום בן 8 עמודים, לסגן ראש העיר נולדה בת ו- 12 מוסדות רוצים לפאר את שמו
במודעות ברכה, ורחמנא ליצלן נפטר יהודי טוב מהעיר ו- 5 בתי כנסיות פרסמו מודעות
אבל. האם מערכת העיתון השתדלה יותר? לא. הקב"ה רצה, וכך היה. "הגזירה אמת
והחריצות שקר"!

האם עלינו לנוח ולדוג דגים?

אז רגע, אם אנחנו צריכים להשתדל כמה שפחות, אז אולי כדאי שנשב רגל על רגל וננוח
כל היום?

ה'מסילת ישרים' בעצמו שואל את השאלה הזאת, בשם חז"ל, והם גם משיבים עליה
בנחרצות. דבריו כה ברורים, שכדאי שנקרא אותן כלשונם, מבלי להפריע לו... וכך
כותב הרמח"ל ב'מסילת ישרים': "על כן הואיל וכך גזר המלך, אמרו חז"ל בספרי:
"יכול אפילו יושב ובטל יראה סימן ברכה? תלמוד לומר: "בכל משלח ידך אשר תעשה",
שצריך אתה להשתדל ולעשות. אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח,
וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו
צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות".

"הבחור בינוני!!"

נושא ההשתדלות אינו קשור רק לפרנסה. הוא מקיף את כל חיינו. לרפואה (ונושא זה
זכאי למאמר נפרד, ואנו נעשה בס"ד השתדלות לכתוב על הענין בקרוב...), ברכישת
דירה, בנישואי הצאצאים ובחיפוש אחר כל נושא חומרי. כל מי ששידך את ילדיו יספר
לנו כיצד תמיד המוחתנים שאלו בבירורים את השכן המתאים. אם וכאשר  השידוך היה
אמור לצאת לפועל, שאלו את השכן שאוהב אותנו, ואם נגזר עלינו שיהיה לנו שידוך
אחר, אזי שאלו את השכן שלא כל כך אוהב אותנו...

השווער שלי, למשל, (והנה עוד סיפור אישי, שכמותו תוכלו לספר בעצמכם בודאי גם
עליכם עצמכם...), בירר עלי בשידוכים אצל 3 בחורים מחיפה, שהתגוררו בסמוך אליו.
שלושתם 'פירגנו' מקרב לב והשידוך יצא לפועל. ומה התברר לו, רק לאחר האירוסין?
שמאיר היה החבר הטוב שלי במשך כל שנות הישיבה, שמנחם היה החברותא שלי במשך 5
שנים רצופות ושאריה לייב הוא קרוב משפחתי... –כמה סיכויים סבירים יש בעולם
ליהודי חיפאי לפגוש שלשה בחורים, שבעצם היו צריכים, מעצם קשריהם וקרבתם, לדבר
עלי רק טוב?? הסיכויים קרובים לאפס. אך כאשר הקב"ה מזווג זיווגים, ישלח הוא
תמיד את הבחור הכי מתאים לברר אצלו, כדי שהשידוך ייצא לפועל.

היה לי חבר בישיבה, משיעור א', שעדיין לא ידע כיצד משיבים תשובות על בירורים
בשידוכים. הטלפון הציבורי בישיבה צילצל והוא ניגש להרים. על הקו עמד יהודי נכבד
מאד, רב בית כנסת חשוב מבני ברק, שביקש לברר, בצורה אקראית ממש, על בחור שהציעו
לבתו. הבחור, שלא למד במשרד החוץ דיפלומטיה, השיב בחדות שמדובר ב"בחור בינוני
בלימוד". הוא סיפר לחבריו על השיחה וכולם צעקו עליו: "אתה לא יודע שאף פעם לא
אומרים בשידוכים שהבחור בינוני? אתה הרסת כעת שידוך בידים!!".

למחרת קרא המשגיח לאותו בחור לשיחה אישית והסביר לו כיצד עונים בשידוכים, מהו
הטון שנותנים בשיחה ואיך מתחמקים משאלות קשות. הבחור היה עצוב. הנה, הוא "הרס
שידוך".  כעבור שבוע הופתע הבחור לשמוע שאותו בחור בינוני התארס, עם בתו של הרב
הבני- ברקי. החתן ניגש אליו, זורח מאושר, ואמר לו : "ההורים של עזרתי החדשה
לחיים לא רצו בשום אופן בחור מצוין. הם סברו שבתם צריכה, לפי סגנונה
וכשרונותיה, בחור בינוני. אתה, ורק אתה, עשית לי את השידוך!!"...

כן. זהו סיפור אמיתי, שהייתי עד לו. ללמדנו שנכון שאנו צריכים להשתדל היטב בכל
הענינים, אך רק הקב"ה יקבע לבסוף מה יקרה, אך לא ההשתדלות שלנו היא שתעלה או
תפיל דבר. אנחנו צריכים להשתדל מחד, אך התוצאות ייקבעו רק לפי רצון ה'.

עצות לרכישת ההשתדלות הנכונה

הסבא מקלם, רבי שמחה זיסל זצ"ל, כותב שקשה מאד לאדם לדעת בדיוק נמרץ מהי חובת
ההשתדלות שלו ומה הוא עושה מעבר למה שהוא חייב, סתם בשביל רדיפת הממון וחוסר
בטחונו בהקב"ה. האדם צריך לשבת עם עצמו ולחשוב הרבה מהי מידת ההשתדלות הנחוצה
לו למחייתו, והוא יגיע לחקר האמת אם באמת ירצה הוא לדעת מה מבחינתו עבר את גבול
ההשתדלות הראויה לו ולמשפחתו. הנגיעות האישיות מכסות את האמת, אך הם לא מסתירות
אותה לגמרי, ולכן אם נתבונן באמת עם עצמנו נרגיש שלעבוד ולהשקיע בפרנסה כך וכך
שעות או מאמצים, זוהי חובתנו ומעבר לכך –אין לנו צורך להשתדל יותר.

הגרא"א דסלר זצ"ל מעניק לנו כלים ועצות כיצד נתמודד עם השאלה, כמה השתדלות אנו
צריכים להשקיע בשביל הפרנסה והקיום החומרי שלנו. ראשית, כותב הרב דסלר, עלינו
להתרגל להסתפק במועט. ככל שההוצאות הכספיות שלנו והמאווים השמיים יקטנו, כך
ימעט הצורך בהשתדלותנו. שנית, עלינו להתפלל בכוונה רבה , ללמוד ספרי מוסר,
להתבודד ולהתמודד, עד שנרגיש בליבנו שהכל מאת ד' יתברך, ושריבוי ההשתדלות לא
תסייע לנו יותר ממה שנשתדל מעט. וגם אם לא נצליח בהשתדלותנו, הכל בגזרת שמים.
וכפי שנרבה לחוש ולדעת את זה, כך נהיה בטוחים יותר בעצמינו שכדאי לנו להמעיט את
השתדלות ונרגיש טוב עם זה, שגם אם הקב"ה לא יספק את מאוויינו בפרנסה ובכל נושא,
לא נכפור בטובתו של ד'.

הרב דסלר ממשיך לייעץ לנו והוא כותב שעלינו לשנן בקרבינו מחשבות ביטחון בד',
ללמוד בספרים על מעלת הביטחון בד' וגם כשאנו עוסקים בהשתדלות אחר מחייתנו,
עלינו לשנן ולהרגיש שההשתדלות לא תעזור לנו כלום, ואנחנו רק מקיימים כעת את
גזירת הבורא של"בזיעת אפך תאכל לחם". ועוד עצה חשובה: חז"ל אומרים "עשה תורתך
קבע ומלאכתך ארעי". גם כשאנו עוסקים בהשתדלות לפרנסה, עלינו לחזק בעצמנו את
השאיפה ללמוד תורה ולרצות ללמוד עוד ועוד. אם נשאף כל הזמן לרוחניות, אז ממילא
נעסוק פחות בהשתדלות לפרנסה ולחיי החומר.

אבל, כותבים ספרי המחשבה, עלינו להיזהר מאד שלא להתבלבל ולהחליף בין עצלות
למידת הביטחון. רק מידת הביטחון בד' מביאה להצלה, לא מידת העצלות. ואיך יודעים
האם אנחנו עצלים או דווקא בוטחים בד'? כיצד נדע האם אנחנו לא משקיעים בפרנסתנו
בגלל שאנו חשים שזהו, לא צריך להשתדל יותר, או שבגלל שפשוט אנחנו עצלנים?

אם אנחנו עצלנים בעבודתנו הרוחנית, בלימוד התורה, בקיום המצוות, בעזרה בבית
ובגמ"ח עם אחרים, אז אנחנו סתם עצלנים. אך אם אנחנו זריזים וטורחים היטב
בעבודתנו הרוחנית, ורק בנושא הפרנסה אנחנו רגועים ובטוחים, אז ב"ה, אנחנו
מעולים במידת הביטחון...

מאיפה מחתנים ילדים?

 מהי "תאוות הממון", עליה הזהירו הספרים רבות?

 הגרא"צ קלוגער שליט"א, מגדולי המשפיעים החסידיים בימינו, ( מדבריו שבספרו
הנפלא של הרה"ג ר' ברוך לב, שנהג בי טובת עין ושלח לי את הדברים) מסביר כך:
הקב"ה יצר את האדם באופן שיהא תלוי אך ורק בו, ללא שישליך יהבו על מאומה - וזו
הדמות הטבעית של יציר כפיו של הקב"ה, שבכל צעד ושעל יהא תלוי ועומד אך ורק על
השי"ת. "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". האדם נולד ערום, היינו שאין לו מאומה
ועליו להישען על השי"ת ולהגיע רק אליו כדי לספק לעצמו חיותו - ללא שתהיה לו
מציאות אחרת שישען עליה ויפנה אליה בשעת צרכו.

דבר זה קיים ועומד גם לאחר חטא אדם הראשון. אמנם חל שינוי לאחר החטא - כי מאז
ואילך נגזר על האדם "בזיעת אפך תאכל לחם" שעליו לעשות השתדלות כל-דהיא, וזה
תנאי לקבלת פרנסתו (המושפעת אליו מהשי"ת שלא מחמת ההשתדלות) - שלא כקודם החטא,
שאז היתה פרנסה זו ניתנת לו גם אילו לא היה משתדל, אך  אך על אף השינוי הזה שנגרם מחמת 
החטא, עוד צריך אדם להיות סמוך ונתמך אך אך ורק על השי"ת, מאין לו משענת אחרת, באותה
מידה כאילו לא היה משתדל כלל וכלל, אלא היה יושב ומצפה לחסדי השי"ת ולרחמיו
שיזון אותו במן אשר ירד מן השמים וכיו"ב.

אך כשהאדם נח בלבו ביודעו שכבר יש תחת ידו במה לשלם על הצטרכויותיו הקרובות,
נחלשת בלבו ההישענות המוחלטת אך ורק על השי"ת, וזה נקרא  שהוא נפל ב"תאוות
ממון" שהומשלה לע"ז - כי בשניהם, פני האדם פונות אל דבר שהוא זולת הקב"ה ח"ו.
ובתאוה זו עלול ליפול גם זה שקיבל "מן" משמים, וחש עצמו שיש לו כבר די סיפוקו
עד יום המחרת - וא"כ כבר אינו זקוק לייחל להשי"ת בענין מזון יום זה. בכך נשען
על מה שקיבל - ולא על הנותן יתברך.

 ומסביר הגרא"צ קלוגער: האדם אינו חפץ להיות תלוי בדעת אחרים ולהיות סמוך על
המובטח לו מאת קונו, שהרי את זה אינו רואה בעיניו - אלא מבקש להיות סמוך ובטוח
על מה שעיניו רואות. ומחמת טעות זו, מסיר מעליו את ההשגחה העליונה ח"ו, כפי
שרואים בדרך העולם שכל זמן שתינוק נזקק לאמו ואינו יודע להסדיר לעצמו את מזונו
- מוטל על לב אמו הדואגת לו תדיר. ברם כאשר מתחיל להסדיר לעצמו את הצטרכותו
בכוחות עצמו, נחה מעליו דעת האם ומסירה מעליה את עולו - ביודעה מעתה שזה כבר
ידאג לעצמו. ואחר שהקב"ה אסר על האדם לאכול מעץ הדעת, וכאשר פעל על דעת עצמו
ונטל על פי דעתו - נאמר לו "בזיעת אפך תאכל לחם", כלומר: רצונך, דאג לעצמך.
וכמה גדול העונש, שהאדם עמל לפרנסה וגם מצליח מאד - בלא שביקש על כך מה' יתברך.

וזה ניכר במה שהאדם אינו מרגיש כלל שממונו אינו שלו, ואחוז בכספו בכל לבו. גם
כאשר נותן הוא צדקה, עושה זאת מחמת ה'ענין' שבזה, ומרגיש שפעל דבר גדול ומגיעה
לו הכרת הטוב על כך, ואינו חש שממונו הוי כפקדון אצלו ושהכסף אינו שלו.

מאז החטא - מה מאד קשה לאדם לקום בבוקר מתוך שאינו יודע מאין יבוא היום עזרו.
הוא רוצה מקור כל-שהוא להישען עליו באופן בטוח ולהרגיש 'מסודר', ללא דאגה לקראת
הימים הבאים. אינו מבקש עושר, כל מבוקשו רק שיהא לו די פרנסתו - באופן שיהיה
לבו נח ונקי מחוסר הידיעה מאין יחיה; מבקש רק משען ומבטח קטן שיהיה בו די להפיס
דעתו מן הדאגה. לזאת יקרא "תאוות ממון". לעתים יש אדם שמוטל עליו חובות בסכומים
גדולים מאד, ועול זה מעיק עליו וטורד את שלוות חייו - אך עם כל זה יותר קל לו
משא זה, מאשר אילו צריך היה לקום בבוקר בלי לדעת באיזה אופן יקבל היום את
הצטרכותו, וצריך היה להשתטח בתחנונים להשי"ת שיעניק לו היום לחם לפי הטף.

הבה נפקח עיניים, חבריה. בואו ונתבונן סביבינו ונראה שהריצה אחר הכסף, אינה
מביאה בהכרח כסף. " זה שאתה אברך כולל ולומד כל היום, זה לא אומר שתהיה עשיר"-
אמר מרן הסטייפלער זצ"ל לאברך כולל-"אך שיהיה זה ברור לגמרי, שזה שאתה אברך
כולל ולומד תורה כל היום, לא יפחית לך ולו שקל אחד ממה שנגזר עליך שתרוויח
בחיים, אם תהיה איש עסקים, או סוחר, מזכיר או אברך כולל, תמיד תרוויח את אותו
הסכום בדיוק".

ראו נא ראו את המשפחות שסביבינו שחיתנו ילדים ועוד ילדים. כל יהודי בן 50-40
צריך לגייס מאות אלפי דולרים וכולם עושים את זה, מי פחות ומי יותר. מהיכן? האם
שמענו שפרצו בנקים לאחרונה באזור בני ברק או ירושלים?... לא. אז מאיפה?...

הקב"ה נותן לכל אבא "קוד סודי" לחשבון בנק, כשהוא מחתן ילדים" השיב לי פעם
יהודי אחד, ש-5 שנים לפני שחיתן ילדים נהג לרכוש טיטולים רק במבצעים ולחסוך כל
שקל בקניה החודשית, והנה כעבור 5 שנים , חיתן הוא כבר 2 ילדים. "מאיפה?" אני
שואל אותו, והוא מספר לי על אותו "קוד סודי" שהקב"ה מחלק לכל אחד, כל יום , כל
חודש, בדיוק לפי רצונו יתברך.

אז הבה ונסמוך פחות על עצמינו ויותר על אבא שלנו שבשמים. הוא ישמח יותר אם
נשקיע יותר בלימוד התורה וחינוך הילדים, בתפילה ובבטחון בו יתברך, ופחות
בהשתדלות על פרנסתינו. ואל דאגה, גם אנחנו נקבל את "הקוד הסודי", שלו, לפתיחת
כספת המשכורת החודשית שלנו...

שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ

שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ
^^^^טעון גניזה^^^^^

* יעקב אבינו הקדים בברכתו את זבולון ליששכר, משום שזבולון מימן ופרנס את יששכר ואיפשר לו ללמוד תורה * מהו "הסכם יששכר וזבולון"? כמה כסף צריך "זבולון" להשקיע, בשביל להשתתף בהסכם ? האם תמיכה חלקית בלומד התורה נכללת בהסכם? האם ה"יששכר" יכול להתחלק רק עם חלק בתורתו עם העשיר שתומך בו? * האם כדאי לאברכים להשתתף ב'עיסקה' שכזאת?? * האם לומדי התורה מפסידים חצי מזכויותיהם ומעבירים אותם טוטאלית לתומכי התורה, או שהקב"ה נותן לכולם שכר, מבלי לגרוע משכרו של אף אחד? והאם בכלל צריכים לחשב ולדעת מאיפה נקבל שכר ומה יהיה "על חשבוננו"? * הרב שמואל ברוך גנוט במאמר הלכתי מקיף על "הסכם יששכר וזבולון", בתוספת אנקדוטות מרתקות, פסקים, הוראות וסיפורי מופת * מאמר ראשון*

ביטוח הספינות של הגביר מבולטימור 

מכוניות עצרו בזו אחר זו ברחוב הרב זוננפלד, בשכונת רמת אלחנן בבני ברק. עשרות, אולי מאות, ילדים, התגודדו סביבם וסביב האנשים הנכבדים שיצאו מהם. גדולי התורה, אדמור"ים וראשי ישיבות עטויי זקנים ארוכים ובעלי הדרת פנים מיוחדת, נבלעו בזה אחר זה בחצר ביתו של רב השכונה, הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א. "מה קורה כאן? למה ה"גדוילים" מגיעים לרב?" שאל שכן סקרן את שכנו (הסקרן). "יש בבית של הרב אסיפה של "מפעל הש"ס", השיב חבירו, שכבר ליקט את כל הפרטים המדויקים מספר דקות קודם. 

האסיפה החשובה התחילה. גדולי התורה והחסידות נשאו דברים, ליבנו את העניינים העומדים על הפרק וקבעו למאות לומדי "מפעל הש"ס" את קצב וסדרי הלימוד. המארח, הגר"י זילברשטיין, כיבד את ראש ישיבת "בית מאיר" הגאון הגדול רבי זלמן רוטנברג (שכבר איננו עימנו בין החיים, זצ"ל) לשאת דברים. רבי זלמן, מגדולי גידולי הפאר של רבי שמעון כהן -גדול שקופ, נעמד וסיפר סיפור, אותו ידע ושמע מכלי ראשון: "יהודי עשיר מבולטימור רכש לעצמו, במהלך הרחבת עסקיו המסועפים, צי שלם של ספינות. המומחים ייעצו לו לבטח את צי האוניות בביטוח מקיף ומושלם, הכולל דמי פיצויים במקרים של אסונות טבע, טביעת אוניות ופגעי האוקיינוס. הגביר התייעץ, חקר ודרש והגיע למסקנה שאכן, הוא זקוק בדחיפות לביטוח מושלם עבור ספינותיו היקרות". 

"אמר ועשה. העשיר פנה לתלמיד חכם מופלג, מסר בידו סכום כסף גדול וביקשו להקים בעבורו כולל של 20 אברכים. "כל אברך בכולל יזכה, בסייעתא דשמיא, למלגה נאה, ואני אמלא את כל מחסורו, בהסכם חתום של "יששכר וזבולון", והם, אלו לומדי התורה שלי, יהיו הביטוח לספינותי". וכך היה. הכולל הוקם לו, ניצב על עומדו, ועשרים לומדי תורה מופלגים "שמרו על אוניותיו" של הגביר. ימים וחודשים עברו, חלפו גם מספר שנים ובאחד הימים הודיעו לגביר שאחת מספינותיו מצויה בסכנה. "הספינה נקלעה לנתיב חסום. האזור כולו מוקף במפולת שלגים וככל הנראה תוכל "להגיד קדיש" על האוניה הזאת", אמר לו בנו, שפיקח על עסקי הספנות שבבעלותו. הגביר נטל את מגבעתו ההדורה, לבש את חליפתו הטובה והודיע לנהגו שהוא יוצא לדרך, אל כולל האברכים שהקים ומימן. כעבור כשעתיים נסיעה הגיע מיודענו לכולל, שם התארגנו לתפילת מנחה. אברכים יצאו הרגע החוצה ללבוש כובעים וחליפות וכשראוהו, הקיפוהו מיד באהבה ובחום, כשהם לוחצים את ידיו ומחייכים לעברו חיוכים מלאי הכרת הטוב. הגביר ניגש לסטנדר שעמד ליד מקום החזן, כחכח בגרונו וביקש "דקה שקט". הוא פתח ואמר, ללא צעצועי לשון מיותרים: "ספינה אחת שלי במצב קשה ויש לי תחושה שבשבוע האחרון ישנו רפיון מסוים בהסכם ה"יששכר וזבולון" שלנו. האם אני צודק?!" 

"דממת הלם. האברכים הביטו זה בזה, ליחששו בינם לבין עצמם ואחד מהם הרהיב עוז והשיב: "נכון, יש בזה משהו"... האברכים הרכינו את ראשם, התייעצו שוב בינם לבין עצמם והודיעו חגיגית ל'מממן הכספי' שלהם כי ישובו ויחדשו את ה"שטייגען", במלוא עוזו ותפארתו. הגביר חייך, לחץ את ידי אהוביו בחמימות רבה ושב למגדלי עסקיו. כעבור מספר שעות פלט מכשיר הפקסמיליה של הכולל, דף נייר, שכלל את השורה הקצרה הבאה, שנכתבה בכתב ידו של הגביר: "ברוך ה', הספינה ניצלה מהמערבולת והכל בסדר איתה, בזכותכם"... 

הסכם "יששכר וזבולון"- פרטים ראשוניים 

רש"י בפרשתנו, פרשת ויחי, כותב על ברכת יעקב "זבולון לחוף ימים", כי "זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה. והוא שאמר משה: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך". רש"י בפרשת וזאת הברכה מסביר לנו כי "זבולון ויששכר עשו שותפות. זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה". 

מהו הסכם יששכר וזבולון, עליו דיבר רש"י? 

הסכם יששכר וזבולון הינו הסכם עליו חתומים לומד התורה (ה'יששכר') ו'מחזיק התורה' (ה'זבולון'), לפיו תומך ה'זבולון' בכספו בלומד התורה ומאפשר לו, על ידי לקיחת פרנסת הלומד על צווארו וכתפו, לשקוד על דלתי התורה, כאשר בתמורה לכך מקבל הוא מחצית משכר לימוד התורה של ה'יששכר'. הסכם זה ודומיו, נפוץ מאד בעם ישראל, מההסכם הראשון שחתם זבולון עם אחיו יששכר, ועד ימינו אנו. 

וכך נאמר במדרש: "מאתים ראשי סנהדראות העמיד שבט יששכר לישראל, שכולם היו משיבים הלכה לאמתה של תורה, כהלכה למשה מסיני, וכל אחיהם מסכימים ונוהגים על פיהם, וכל השבח הזה מנין לו ליששכר, משל אחיו זבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צרכו כדי שיעסוק בתורה, שנאמר זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צידון, וסמיך ליה יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים, אלו התלמידים שיושבים לרגליו, לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, ועל זבולון נאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" 

הגמרא (סוטה כא,א) מתייחסת לפסוק בשיר השירים "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", ואומרת: מאי "בוז יבוזו לו"? אמר עולא, לא כשמעון אחי עזריה ולא כרבי יוחנן דבי נשיאה. [ורש"י מסביר לנו ש"שמעון למד תורה על ידי החזקת אחיו עזריה, שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק עם שמעון אחיו בזכות לימודו, ולכך נקרא על שם עזריה אחיו שהיה מחזיק ותומך בו, וכן רבי יוחנן למד תורה על ידי הנשיא שהיה מפרנסו"], אלא כהלל ושבנא. ומסבירה הגמרא, שהלל ושבנא אחים היו, שבנא עסק בפרקמטיא והתעשר מאד, ואילו הלל עסק בתורה מתוך עוני ודוחק עצום, לבסוף נתמנה הלל נשיא על ישראל. בא אליו שבנא והציע לו: 'הבה נחלוק את רכושי ואת חלקך בעולם הבא בזכות התורה שלמדת'. יצאה בת קול ואמרה: 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו'. –הגמרא משבחת את הסכם חלוקת הכסף/התורה שבין שמעון ועזריה ורבי יוחנן והנשיא, שהשתתפו בהסכם 'אורגינל' שכזה, אך היא שוללת הסכם שניסה שבנא לערוך עם הלל אחיו, (וכפי שנבין מיד בהמשך). 

וכך פסקו הטור, השולחן ערוך והרמ"א (יו"ד רמ"ו):" כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה. ומי שאי אפשר לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. ומוסיף הרמ"א: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו". שימו לב שהפוסקים מדגישים כי ניתן לערוך 'חלוקת זכויות' רק לפני שלומד התורה החל ללמוד, וה'זבולון' שלו החל לסייע לו עוד קודם ללימודו וגרם לו ללמוד יותר שעות במנוחת הנפש. אך אם הלומד עסק בתורה ללא עזרה כספית, אי אפשר לחלק את השכר למי שירצה לרכוש כעת את הזכויות שצבר בלימודו,. דוקא עזריה יכול היה להתחלק בתורתו של שמעון אחיו, כיון שההסכם ביניהם נחתם קודם הלימוד של שמעון. אך שבנא הציע הסכם שכזה לאחיו הלל לאחר שהלל כבר למד והתעלה, ולכן ההסכם של שבנא לא נחשב ולא 'תפס'.

הגר"ח קניבסקי פסק: "שהעשיר לא יפסיק לעבוד!"

מעשה שהיה בגביר עשיר שראה ברכה מרובה בעסקיו והוא החזיק בקביעות בכספו ישיבה אחת, בה למדו בחורים רבים בשקידה גדולה ובעבודת ה'. לצד החזקת הישיבה "שלו", סייע העשיר לעשרות מוסדות תורה ובזכותו פרח ושיגשג לימוד התורה. לפני תקופה הגיע האיש לגבורות וחשקה נפשו לצאת לפנסיה, לנוח סוף סוף מטרדותיו הבלתי נגמרים, למכור את עסקיו, לקנות לעצמו חוילה מפוארת ופינת מרגוע בהרים, למלאות את חשבון הבנק שלו בתזרים מזומנים ולהתחיל ללמוד עם חברותא כל היום. האיש "הבין בלימוד" ואהב ללמוד,לחדש ולפלפל, אך הוא ידע שאם יעזוב את עסקיו, לא יוכל להחזיק את הישיבה שהחזיק שנים רבות והוא גם לא יוכל לתמוך בכל כך הרבה מוסדות תורה. האיש שיגר את אחד ממקורביו לרבנו הגר"ח קנייבסקי שליט"א לשאול האם מצוות תלמוד התורה שלו עצמו חשובה יותר מלימודם של הרבים, אותם הוא מפרנס. מרן שליט"א השיב לו שמכיוון שהרבה תורה תלויה בעסקיו, עליו להמשיך ולעסוק בהם ולא לחדול מתמיכותיו. "תקבע עיתים לתורה בכל יום, אך אל תפסיק לעבוד ואל תפסיק לפרנס הרבה לומדי תורה", פסק הגר"ח קנייבסקי שליט"א, "לימוד התורה של הרבים חשוב יותר!". 

יסודו של הגר"ח קנייבסקי נמצא כבר ב"שדי חמד" בשם ה"דרכי נועם", שפסק שאם יהודי רואה שחברו עולה עליו פי כמה בלימודו, יכול הוא... לצאת לעבוד ולפרנס בכספו את חברו, כדי שחברו ילמד תורה במקומו, ועל ידי כך ייחשב שהוא למד בעצמו. לדעת ה"דרכי נועם" התירה התורה לעבוד ולפרנס את הלומדים האחרים מכספו, למרות שהוא עצמו יכול ללמוד תורה בעצמו, בתנאי שהאחרים עולים עליו בכוחותיהם, בהתמדתם ובכשרונותיהם. ה"דרכי נועם" מוכיח את חידושו המופלא והעצום מדברי הגמרא בקידושין, הקובעת שאם ישנה ברירה לאבא לאפשר רק לו עצמו, או רק לבנו, ללמוד תורה, והוא רואה שבנו עולה עליו בכשרונותיו וחריפותו, עליו לאפשר לבנו ללמוד במקומו ואילו הוא עצמו יעסוק בפרנסה. מכאן מוכיח ה"דרכי נועם" שכאשר יהודי רואה שאם הוא יעבוד ויסייע למישהו אחר ללמוד במקומו, ילמד חברו טוב יותר מאילו הוא עצמו לומד, שביכולתו לעשות זאת ולפרנס את חברו הלומד, וזכות תורתו של חבירו תעמוד גם לו, כאילו הוא בעצמו למד תורה. 

ה"שולחן ערוך הרב" חולק על דברי ה"דרכי נועם" וסובר שדווקא כאשר הדילמה קשורה לו ולבנו, יכול האב להעדיף את בנו על פני לימודו שלו, מפני שהאב חייב גם ללמד את בנו תורה. אך כאשר מדובר בלימוד התורה של האחרים, בוודאי שעל כל אחד להעדיף את עצמו על פני האחרים. הוא ילמד פחות מהאחרים?? לא נורא!! הוא מקיים בעצמו את מצוות תלמוד תורה שלו, והקב"ה שמח בכך שמחה גדולה ועצומה!

רשימת הרווחים של ה"זבולון"

מה מרוויח תומך התורה בכך שתמך בלומד התורה, בהסכם של "יששכר וזבולון"?

חז"ל, הראשונים והאחרונים, כותבים כי מחזיקי התורה נחשבים כאילו למדו תורה בעצמם והם זוכים לשכר לימוד התורה. התורה תגן עליהם מהפורענות ומהצרות, תציל אותם מהחטאים, כמו לומדי התורה בעצמם, ותשמור עליהם מהיסורים. רבנו הרוקח זצ"ל, מגדולי הראשונים, כותב ש"מי שנותן בחייו ללומדי תורה וגומל חסד עמהם, אזי, אף על פי שהוא עם הארץ, כשמת מלמדים אותו". ה"פרשת דרכים" כותב שמכיוון שה"זבולון" מימן את צרכיו של ה"יששכר" ואיפשר לו ללמוד תורה ולהחכים בה, לכן מחשבים לו בשמים את כל לימוד תורתו של התלמיד חכם כמי שהוא עצמו למדה. גם הגאון החיד"א וגם החפץ חיים מאריכים בדבר וכותבים שמחזיקי התורה יידעו בעצמם את כל התורה שלמד התלמיד חכם שפירנסו. 

ואמנם, את החלק של "תלמוד תורה מתוך הדחק" שלמד התלמיד חכם, לא יקבל העשיר שתמך בו. כי את השעות של לימוד תורתו בדחק, גם בכסף אי אפשר לקנות... (שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' ל"ה בשם רבי חיים מוולוז'ין זי"ע). לדעת רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל גם העניין של "שפתיו דובבות בקבר" שייך רק בלומד התורה עצמו ולא במי שתומך בו לפרנסתו. ואולם לדעת ה"חפץ חיים" (בספר תורת כהנים בהערה בהקדמה) זוכה תומך התורה גם במעלת "שפתיו דובבות בקבר".

לפני מספר שנים ניגש אלי יהודי אחד והציע לי להשתתף ב"הסכם יששכר וזבולון" מיוחד במינו. מדובר בגביר אמריקאי עשיר, שבחר קבוצה של 80 אברכים ותלמידי חכמים. הוא חילק ביניהם, באמצעות אנשי שלומו שבישראל, את כל התורה שבכתב והתורה שבעל פה וכולם היו אמורים ללמוד, במשך שנה אחת, את כל התורה כולה, לזכותו, תמורת סכום של כמה אלפי שקלים לכל אחד מהקבוצה. הסכמתי להשתתף ב"מבצע" והודיעו לי שעלי ללמוד את ספר יחזקאל עם פירוש רש"י וה"מצודות" וגם 20 "סימנים" בשולחן ערוך. ואכן, במהלך השנה התחלקו ביניהם 80 האברכים ולמדו, בשעות מחוץ לסדרי הכולל, את כל התנ"ך, ששה סדרי משנה ותלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, מדרש רבה, ספרא ספרי ותוספתא, טור ושולחן ערוך ומפרשיהם. העשיר שילם על לימוד "כל התורה" טבין ותקילין וכנראה בשמי שמים יזכה הוא לדעת את כל התורה כולה. נפלא!!! 

כמה כסף צריך לשלם?

בהסכם המקורי של שבטי זבולון ויששכר, פירנסו בני זבולון את בני שבט יששכר בצורה אבסולוטית. בני יששכר לא דאג כללו בדאגות פרנסה, מפני שזבולון שילמו את כל חשבונות החשמל, הגז, המים ו"ועד הבית" של שבט יששכר ונתנו להם כרטיס אשראי עם אשראי בלתי מוגבל לכל צרכיהם. בני שבט זבולון, כך כותבים הפוסקים, נתנו את מחצית רווחיהם במדויק לבני שבט יששכר ולפיכך זכו הם להיות שותפים של ממש, שווה בשווה, בתורתם של בני שבט יששכר, שהקדישו את כל זמנם לעלות עוד ועוד בלימוד התורה. 

ומה קורה עם יהודי שתומך רק באופן חלקי בלומד התורה, כאשר האברך צריך להתרוצץ ולדאוג ליתר צרכי פרנסתו? האם גם באופן שכזה ישנו מושג של "הסכם יששכר וזבולון"? ומה קורה כשתומך התורה מרוויח מאה אלף שקל בחודש, אך הוא נותן ל"יששכר" שעימו חתם על ההסכם, רק 5000 ₪ בחודש ולא 50 אלף ₪, כמחצית הרווחים. האם גם במקרה שכזה יקבל הוא את מחצית שכר תורתו?

ישנה כאן שאלה יסודית ועמוקה, הקשורה לגדרי "הסכם יששכר וזבולון". לפי הסבר אחד המופיע בספר רבותינו, הרי שהסכם זה, בו מתחלקים יששכר וזבולון בכספם ובתורתם, נחשב להסכם שותפות ממוני לכל דבר. וכפי שכל שני שותפים שווה בשווה מחלקים את רווחיהם יחדיו, כך גם לומד התורה ומי שתומך בו- מתחלקים שווה בשווה. ה"זבולון" נותן ל"יששכר" חצי מכספי רווחיו ואילו "יששכר" נותן לו חצי מתורתו. לאור הסבר זה קובע ה"אגרות משה" בנחרצות שזבולון יזכה לקבל מחצית משכר תורתו של ה"יששכר", רק אם גם הוא ייתן לו מחצית מדויקת מכל רווחיו ויפרנס אותו באופן מוחלט. אך אם העשיר רק יתמוך בלומד התורה באופן חלקי, כזה שעל לומד התורה להמשיך ולדאוג לפרנסתו ולפרנסת בני ביתו, ואפילו בצורה חלקית, כבר אין לו מחצית מתורתו. 

לעומת זאת סוברים פוסקי הלכה גדולים וחשובים, כדוגמת הגאון החיד"א, בעל ה"מנחת יצחק", ועוד, שהסכם "יששכר וזבולון" אינו נחשב לשותפות עסקית של ממש, אלא לכך שתומך התורה זוכה בשכר התורה מפני שבזכותו הצליח הלומד ללמוד עוד ולהוסיף שעות בלימודו בכמות ובאיכות. הסיוע הזה מועיל לו לזכותו גם אם פירנס את האברך רק בחלק מהסכום שנצרך לו לפרנסתו. לדעתם, ככל שסייעתָ יותר ללומד התורה ללמוד- כך ייגדל שכרך. אם סייעת לו ללמוד עוד שעתיים ביום, תקבל שכר כנגד שעה מתוך שעתיים אלו. ואם סייעת לו בכך שבזכותך למד הוא עוד 5 שעות ביום, תקבל שכר על שעתיים וחצי, מתוך חמש שעות אלו, וכך הלאה והלאה. 

מו"ר מרן הגר"ח קנייבסקי נשאל כמה צריך "זבולון" לתת ל"יששכר" בכדי שיהיה שותף בתורתו ויחלוק עימו בשכר תורתו, והוא השיב שפשוט לו מסברה שכיוון שזוהי שותפות, אזי אם נותן לו כל צרכו, באופן שאין ל"יששכר", ללומד התורה, שום עול של פרנסה, מקבל הוא מחצית ממש מלימודו. ואם נותן ללומד התורה חצי מצרכיו- יש לו רבע מתורתו, וכך הלאה והלאה. 

יש לציין שגם ה"אגרות משה" (הסובר שהעשיר צריך לתת מחצית מרווחיו ללומד התורה עימו חתם על הסכם שותפות) כתב שאם לומד התורה אינו זקוק, בכדי ללמוד ולהתפרנס, בכל הכסף של העשיר, יכול העשיר לתת לו רק מה שצריך לפרנסתו ולא יותר. 

האם יששכר חייב לעשות "הסכם כולל"?

שאלה זו, עליה קראנו עכשיו, נשאלת גם לצד השני. האם יששכר חייב להתחלק עם זבולון בכל שעות לימודו ובכל תורתו, או שביכולתו לערוך עימו הסכם לפיו רק בחלק מסוים של תורתו או שעות לימודו יתחלקו הם שווה בשווה. 

ה"אגרות משה", הסובר ש"הסכם יששכר וזבולון" הוא הסכם שותפות לכל דבר, קובע שוב בנחרצות שגם יששכר לא יכול לומר לזבולון שיתחלקו שווה בשווה רק בחלקים מסוימים מתורתו. לדבריו, פשוט שכשם שהעשיר צריך לממן את כל צרכיו של לומד התורה ולתת לו מחצית מרווחיו, כך גם על לומד התורה להעניק לו מחצית מרווחיו שלו, רווחי לימוד התורה הקדושה. 
ואולם, בשם אדונינו הגר"א מוילנא זצ"ל, מובא (בספר "הליכות הגר"א ומנהגיו"), שראוי שיששכר יחתום על "הסכם שותפות" בהם יוותרו לו- 6 שעות לימוד בכל יום, שעות בהם לא יתחלק בהם עם ה"זבולון" שלו. גם מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל חתם "הסכם יששכר וזבולון" עם מדפיסי ספריו "אבן האזל", שיתחלקו עימו אך ורק בזכויות הלימוד שבספרי "אבן האזל", אך לא בכל חלקי תורתו ולימודו. 

האם כדאי לאברכים להשתתף ב'עיסקה' שכזאת?? 

אחד מתלמידי החכמים בעירנו דיבר איתי אי פעם על הצעה שמציעים לו, לערוך הסכם של 'יששכר וזבולון' עם עורך דין עשיר מארה"ב, המוכן לשלם בעבורו סכום חודשי נאה, בתנאי שיחלוק עימו את זכויותיו. האברך המופלג התעניין לדעת האם כדאי לו להסכים להסכם, בו חצי משכר לימודו יילכו, לפחות לפי השיטות הסוברות כך (ועל כך במאמרנו הבא בס"ד), לזכותו של התומך בו. "למה שאסכים למכור חצי מהזכויות שלי בשביל כסף?!", טען האברך.- האם הוא צודק? 

בספר כתר ראש (אות ס"ד) מסופר על הגר"ח מוואלאזין זצ"ל בזה הלשון: שאלו לרבינו על דרך קבלת פרס מלימודו לחלק כיששכר וזבולון שנראה בהשקפה ראשונה שלימודו רק בשכר, ואמר מותר, ואדרבה אם עינו צרה ליתן חלק מלימודו לאדם אחר, נראה מזה שרצונו לקבל שכר לעצמו ולמעט רצון בוראו מפני רצונו. אבל צריך שתהיה מטרת חפצו ומגמתו רק שיעשה רצון הבורא ית"ש ומיניה יתקלס עילאה, שאם לא יקבל פרס ילמוד רק חצי היום, וכשיקבל פרס ילמוד כל היום ויהיה נחת רוח להקב"ה על ידו יום שלם, ולמחזיקי התורה יהיה שוה בעיניהם אם הוא עובד או אחר עובד רק שיעשה נחת רוח לפני הקב"ה ביותר".

ובקונטרס 'קדיש לעלם' , שחיבר רבי אליעזר זלמן גראייוסקי ז"ל רב בליברפול, מסופר הסיפור שקראנו זה עתה בשם הגר"ח ז"ל בצורה מעט שונה ובמספר הסתייגויות. הסיפור מובא בשו"ת ציץ אליעזר, שכותב ש"מספר הסיפור היה גבר בגוברין ה"ה רבה של ירושלים דאז הגאון הגר"ש סלאנט ז"ל, ושזה קרה בימיו בעירו, ויש לזה על כן כובד משקל". וזה לשון הסיפור: סיפר לי הרב הגאון וכו' ר' שמואל סלאנט כי בימי עלומיו אירע מקרה כי בעיר סלאנט היו שני אחים אחד עשיר והשני י"א יושב ועוסק בתורה, והעשיר נתן לאחיו השני שלשה רו"כ לשבוע על מחייתו, לימים נתיישב האח העשיר ואמר לאחיו העני לא אתן לך השלשה רו"כ כ"א באופן שתתן לי מחצה מלמודך, והוא סירב בדבר עד אשר ישאל את פי הגאון הגדול ר"ח מאלווזין וישמע מה בפיו, וכפי דבריו כן יקום, ונסע שמה לשאול את פיו, והשיב לו ר' חיים הנ"ל כי יוכל לעשות זאת ליתן לו חלק מתורתו, אך זאת יגיד לאחיו, למה לו לבקש חלק מתורתו ולגרוע לו מחלקו הלא בל"ז היה לו שכר גדול כי הוא לא גרע מנשים דאמרו חז"ל הני נשי במאי זכייא וכו' (ברכות י"ז) וגם לא נגרע שום חלק מהאיש הלומד, אך זאת תגיד לאחיך כי מזה השכר שאתה לומד מתוך הדחק בזאת לא יהיה לו חלק".

מרן רבנו בעל 'אבי עזרי' זצוק"ל כתב, כמענה לתלמיד חכם שהתלבט האם לערוך הסכם שכזה, כך: "ובכלל לא שייך בדברים אלו שימתעט שכרו בעולם הבא עבור זה, כי שכר הלומד תורה הוא נצחי בלי גבול, ויגדיל תורה ויאדיר". 

האם תומכי התורה פטורים מללמוד תורה?

האם מי שחותם עם אברך תלמיד חכם על הסכם יששכר וזבולון, פטור בעצמו ממצוות תלמוד תורה?

לא, ממש לא. הפוסקים כותבים במפורש כי גם אלו שתומכים בתורה בכל ליבם ומאודם וגם אלו שיש להם הסכם ברור וחתום עם "יששכר" לחלוקת הזכויות, צריכים לקבוע בכל יום עיתים לתורה. 
הגמרא (יומא לה, ב) אומרת שכאשר עשיר יגיע לשמים ויגיד שלא עסק בתורה מפני שהיה טרוד בעסקיו המסועפים, ישאלוהו בבית הדין של מעלה: "כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר בן חרסום? אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו 1000 עיירות ביבשה ו 1000 ספינות בים, ובכל יום ויום היה נוטל נאד של קמח על כתפו ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה".
ושאל השל"ה הקדוש: וכי איזו טענה טוען העשיר, שהוא לא למד משום שהיה עסוק בעסקיו? הרי אדרבה, כיוון שאתה כה עשיר, אינך צריך לדאוג כיצד "תגמור את החודש" ואין לך "אוברדרפט" בבנק, אם כן עליך ללמוד הרבה תורה. ובאיזו טענה מנסה העשיר לפתור את עצמו מחובת הלימוד??
ומסביר השל"ה הקדוש, שהעשיר טוען שעסוק הוא בעסקיו ובהגדלת הונו, כדי לתמוך בכספו בלומדי תורה. "הייתי עסוק בהגדלת הרווחים שלי, שחלקם הועברו ללומדי תורה", טוען העשיר ומנסה להסביר מדוע לא נותר לו זמן פנוי ללימוד עצמי. אך טענתו, כותב השל"ה, לא מתקבלת. בשמים מסבירים לו שגם רבי אלעזר בן חרסום סייע בכספו הרב ללומדי התורה ובכל זאת מצא לעצמו זמן פנוי כדי להגות בתורה. "אם לא יכולת להקדיש את כל יומך לתורה בגלל טרדתך בפרנסת לומדיה, היה עליך להקדיש לפחות עיתים מסוימים לתורה", ישיבו לו בבית הדין של מעלה ויענישוהו על אי- לימודו. זאת מבלי לגרוע, כמובן, בשכר העצום והאדיר שיקבל על שזיכה אחרים בלימוד תורה. רבי משה פיינשטיין זצ"ל תמה בספרו בכלל על עצם השאלה, והוא כותב: "וכי נפטר זבולון ממצוות הלימוד אף בזמן שאינו עוסק בסחורה וגם כבר נח ממלאכתו ומהעסקים שלו, שיש לו פנאי ללמוד?!" הגר"מ פיינשטיין מסביר, שכשם שיששכר חייב ללמוד עוד ועוד אחרי שלמד כל היום ונח מעט, אכל וסידר את ענייניו ונשאר לו כעת זמן פנוי. כך זבולון צריך ללמוד באותם זמנים פנויים. 

(המשך המאמר בס"ד בשבוע הבא, בו נעסוק בשאלות הבאות: האם לומד התורה שעורך הסכם כזה, מפסיד מחצית מתורתו? האם ובמה נשות הלומדים נחשבות יותר מה"זבולון"? האם ניתן לערוך הסכם עם לומד תורה שאינו עני?האם ההסכם צריך להיות חתום וערוך בכתב, בשטר, בקניין ובעדים?ומה קורה עם הזבולון, כשה"יששכר" שלו לא למד היטב או שלמד 'שלא לשמה'? ונעסוק גם בשאלה המרתקת, האם ניתן לקנות מצוות ולמכור עבירות).ג