לב המועדים
הלכות והליכות בענין ספירת העומר

מצוות ספירת העומר מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר (ויקרא כג טו) "וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות תמימות" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ב).

שרשי המצווה 

לפי שכל עיקר של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה שמים וארץ נבראו כדכתיב (ירמיהו לג כ) "לולאי בריתי יומם ולילה חוקי שמים וארץ לא שמתי" ויציאת מצרים היה עבור קבלת התורה כדכתיב (שמות ג יב) "בעבור תעבדון את האלוהים על הר הזה" וזהו עיקר הגאולה של ישראל. 

ולכן נצטונו לספור ממחרת יו"ט של פסח עד יום מתן תורה להרות את נפשנו את הרצון שלנו מתי יגיע היום הזה כי ליום זה אנו כל כך מחכים ומצפים (חינוך מצווה שו).

לפי שהעולם שרוי בצער מפסח ועד שבועות על התבואה ועל האילנות כדאיתא בר"ה (ט"ז ע"א) "אמר ר"י משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות, ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברך לכם פירות האילן, ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג, כדי שיתברך לכם גשמי שנה,

לפיכך צווה הקב"ה לספור בימים אלו כדי שנזכרו צער העולם ולשוב לו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל בריות ועל הארץ שיהיו תיהנה התבואות כתיקונן שהם סיבת חיינו שאם אין קמח אין תורה (אבודרהם ספירת העומר).

טעם אחר: מפני שימים אלו הם ימי מלאכת השדה והיו מפוזרים כל אחד בגורנו ולכן צוה למנות כדי שלא ישכחו מחמת עבודתם זמן עלייתם לרגל (אבודרהם ספירת העומר).

 

טעם אחר: זכר לעומר שהביאו בבית המקדש ובהגדה מביא מדרש שבשעה שאמר להם משה "תעבדון את האלוהים על ההר הזה" אמרו לו ישראל מתי נעבוד אמר להם משה לסוף חמישים יום והיו מונים וסופרים כל אחד לעצמו, ומכאן קבעו חז"ל כיון שאין לנו קרבן ולא עומר אנו סופרים בשביל שמחת התורה כמו שמנו ישראל (ר"ן סוף פסחים). 

טעם אחר: משל לאדם שהיה בבית האסורים וצעק למלך להתירו וקבע לו זמן להתירו ולתת לו את בתו לאשה, והולך ומונה וסופר עד בא הזמן, כך עשו ישראל ביציאתם ממצרים (שהוא בית האסורים) עד מתן תורה (דהוי כבת של המלך) (אבודרהם ספירת העומר בשם המדרש).

טעם אחר: לפי שארץ ישראל היא ארבע מאות פרסא על ארבע מאות פרסא, וירושלם בטבורה, הרי שתי מאות לכל צד, ובעשרים יום ילך לביתו, כי מהלך אדם בינוני עשר פרסאות ליום, ובעשרים יום יחזור לירושלים לרגל חג השבועות, הרי ארבעים יום, ושבעה שבתות הרי מ"ז יום, נשארו עוד שני ימים להתעכב בביתו, לכך ציווה הקב"ה למנות, שלא ישכח שלא יתעכב בביתו יותר משני ימים (מנהגי מהר"י טירנא, בין פסח לשבועות).

בזמן הזה נחלקו הפוסקים האם חיוב הספירה מדאורייתא או מדרבנן, נפק"מ, אם הוי ספק דאורייתא או דרבנן שהולכין לקולא, וכן נפק"מ לענין מי שחייב מדרבנן אם יכול להוציא מי שחייב מה"ת. 

י"א שהוי מדרבנן והטעם: לפי שאין עומר, וחיוב התורה הוא לספור מקרבן העומר עד קרבן של שתי הלחם, ועכשיו לא שייך כן (ר"ן שלהי פסחים), וכן כתב במשנ"ב (תפט ס"ק יד) דהוי רק מדרבנן וזכר לעומר שהביאו בבית המקדש. ובהגדה מביא מדרש שבשעה שאמר להם משה (שמות ג יב) "תעבדון את האלוהים על ההר הזה" אמרו לו ישראל מתי נעבוד אמר להם משה בעוד ג' ימים והיו מונים וספורים כל אחד לעצמו ומכאן קבעו חז"ל כיון שאין לנו קרבן ולא עומר אנו סופרים בשביל שמחת התורה כמו שמנו ישראל. 

הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין פ"ז ה-כ"ד) כתב שהוי מצווה מדאורייתא בזמן הזה, וז"ל: "מצות עשה לספור שבע שבועות תמימות מיום הבאת העומר ומצווה זו על כל איש מישראל בכל מקום ובכל זמן" וכו' והטעם שהוי מדאורייתא אע"פ שאין היום קרבן, דסבירא ליה שעיקר הספירה היא עבור מתן תורה כדברי המדרש, שבשעה שאמר להם משה "תעבדון את האלוהים על ההר הזה" אמרו לו ישראל מתי נעבוד אמר להם משה בעוד נ' ימים והיו מונים וספורים כל אחד, אלא שהקב"ה צווה להביא קרבנות בתחילה וסוף, עומר שעורים בתחילה ובסוף חיטים, כדי להורות לנו שבלי תורה כבהמות נדמו שמאכל בהמה הוא שעורים, ועיקר הספירה היא על מתן תורה ושייך גם בזמן הזה (ערה"ש תפט ד).

י"א שנשים פטורות מלספור (משנ"ב תפט ס"ק ג), והטעם א. דהוי מצווה שהזמן גרמא ופטורות (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז הלכה כד), טעם ב. דודאי ישכחו יום אחד מחמת הטרחה, וגם על פי רוב אינם יודעים פירוש המילתו (משנ"ב תפט ס"ק ג, בשם ספר שולחן שלמה), 

וכתב המגן אברהם (תפט ס"ק א) מיהו כבר שוויהו עליהם חובה (הובא במשנ"ב שם), 

בליל שני אחר תפילת ערבית מתחילים לספור שבעה שבועות (או"ח תפט א). כדכתיב (ויקרא כג טו) "וספרתם לך ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהינה" ויום השבת הכוונה יום ראשון של פסח שעליו דיבר הכתוב, שהוא יו"ט ששובתים בו מלאכה ועל זה אומר הפסוק ממחרת שהוא ט"ז בניסן תספרו "שבע שבועות תמימות" (לבוש תפט א).

והטעם שסופרים בלילה והא כתיב "חמישים יום" (ויקרא כג-טז)

לפי שלומדים מהפסוק (ויקרא כג טו) "תמימות תהינה" שצריך לספור בתחילת היממה היינו בלילה.

ביאור א' כוונת הכתוב היא "עד ממחרת השבת השביעית" שהוא יום החמישים עד אז "תספור" ולא עד בכלל.

ביאור ב' דחמישים יום הולך על המשך הפסוק (שם כג טז) "והקרבתם" והביאור עד ממחרת השבת תספרו ולא עד בכלל, חמישים יום כלומר ביום החמישים אז "והקרבת מנחה חדשה".

ביאור ג' כיון דכתיב "שבעה שבועות תספר לך" אין לספור יותר משבעה שבועות ומה שכתוב "תספרו חמישים יום" ל"ק מידי שכן דרך המקרא כשמגיע למספר עשרות פוחת אחד מחשבון כמו שמצאנו (במדבר כה ג) "ארבעים יכנו" (אבודרהם). 

מצווה מן המובחר לספור בתחילת הלילה, והטעם בכדי שיהיה "שבע שבועות תמימות" (לבוש תפט א).

מי שיש לו מנין קבוע למעריב אינו צריך לספור ספירת העומר ביחידות בתחילת הלילה.

טעם א. לפי שספירת העומר היא דבר שנשכח ביחידות ואם יהיה הדבר מסור ליחידים שיספרו בתחילת הלילה קרוב לודאי שיבואו לשכוח לספור, משא"כ כשקבוע במנין לאחר התפילה (שו"ת שבה"ל חלק ו ס"ג).

טעם אחר: לפי שתדיר ואינו תדיר, תדיר קודם, וק"ש ותפילה תדיר יותר מספירת העומר (ביה"ל חלק ו ס"ג).

טעם אחר: לפי שמצות ספירת העומר צריכה לכתחילה להעשות בציבור וברוב עם (של"ה פסחים פ' נר מצווה ד"ה וכתב).

שכח לספור בתחילת הלילה הולך וסופר כל הלילה (טור או"ח תפט א) 
והטעם: כשם שקצירת העומר היתה כשרה כל הלילה דכתיב (ויקרא כג יב) "ביום הניפכם את העומר", כך הספירה כשרה כל הלילה (לבוש תפט א). 

טעם אחר: דכל שלא עבר הלילה לא יוצא מכלל "תמימות תהינה" (משנ"ב תפט ס"ק ד).

מצווה מיוחדת לספור בציבור, והטעם: משום דברוב עם הדרת מלך כמו שמצאנו בקצירת העומר שהיה נקצר בעסק גדול (סדר היום , יסוד ושורש העבודה שער ט פרק שמיני).

טעם אחר כתב השל"ה: במקום שיש חבורה שמתפללים בזמנו ראוי להתחבר להם בימי הספירה, כי אז מצווה וגגרת מצווה ק"ש בזמנו וספירת העומר (של"ה פסחים ג ע"ב, הובא בבה"ט תפט כ).

טעם נוסף: כדי שלא ישכח לספור (שו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן מ"ח אות ב).

מצווה על כל אדם לספור לעצמו (טור או"ח תפט א) ומנין מדכתב בקרא (ויקרא כג טו) "וספרתם לכם" ולא כתיב "וספרת לך" כיובל שהכוונה לב"ד, ומזה לומדים "לכם" לכל אחד ואחד (ט"ז תפט ה, משנ"ב תפט ס"ק ה). 

יש שנוהגים לספור ספירת העומר לפני "עלינו לשבח" (משנ"ב תפט ס"ק ב), ויש שנוהגים לספור אחרי אמירת עלינו לשבח ובקדיש יתום שאחר כך (הגר"א מע"ר ס סט).

והטעם שסופרים בסוף התפילה ולא בתחילתה

טעם א: לפי שדורות הראשונות היה המנהג להתפלל ערבית קודם הלילה ובסיום המעריב התחיל הלילה ואז היו סופרים כדין בתחילת לילה (בה"ל סעיף א ד"ה אחר בשם ספר מור וקציעה) .

טעם אחר: דמדינא צריך להקדים ק"ש ותפילה לפי שהוא תדיר (חיי אדם ס"ק ט"ז).

והטעם לנוהגים לספור לפני "עלינו לשבח"

דכל כמה שאפשר להקדים הספירה מקדימים כדי שיהיה תמימות (משנ"ב תפט ס"ק ב), טעם אחר: לפי שאחר הספירה אומרים פסוקים ומזמורים ולא תקנו לומר אחריהם קדיש לכן סופרים לפני "עלינו" בכדי שהקדיש שאחר "עלינו" יעלה גם על הפסוקים הנ"ל (סידור בעל התניא).

טעם אחר: לפי ש"עלינו" נאמר על הרוב כעין סילוק אחר התפילה או אחר מצווה, כגון ברית, או קידוש לבנה, ולכן סופרים העומר ואחר כך אומרים בסיום התפילה "עלינו לשבח" (ספר מנחת העומר ס"ק לג).

הטעם לנוהגים לספור את העומר אחר "עלינו"

כיון שתפילת עלינו נתקנה כחלק מהתפילה וספירת העומר מצוה בפני עצמה לכן אין להפסיק את התפילה במצווה אחרת (לקוטי דינים וביאורים למעשה רב כב סט).

א. משום שלא מצאנו ברכת שהחינו אלא בדבר שיש בו הנאה, כגון נטילת לולב שהוא בא לשמח, ותקיעת שופר שהוא זכרון בין ישראל לאביהם שבשמים, ומקרא מגילה דחס רחמנא עליה ופרקינן, ופדיון הבן שמברך לפי שיצא מכלל נפל, משא"כ ספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפש לחורבן בית מקדשינו (שו"ת הרשב"א ח"א סימן קכו).

ב. משום שהספירה צורך יו"ט וסמכינן על ברכת הזמן של הרגל  (לבוש תפט א). 

ג. לפי שאין הנאה בעצם הספירה והביאור שעיקר הספירה היא בשביל היום החמישים (לבוש תפט).

ד. משום שהזכרת הספירה הוי עגמת נפש כי בזמן הבית היו מביאים קרבן העומר ועכשיו אין לנו אלא ספירה לזכר בעלמא, וזכירה שיש בה עגמת נפש אין אומרים בה זמן (מוהר"א אזולאיי תפט ו) יש שמבארים בצורה שונה לפי שהוא עגמת נפש לבני חוצה לארץ שאין העומר קרב שם (רבינו ירוחם תשובות הרשב"א).

ה. לפי שמצות העומר אינה נוהגת בזמן הזה, שמצות העומר היא להביא קרבן מן החדש ועכשיו שאין מקריבים קרבן אין מצות הספירה שלמה, ואין מברכים שהחינו על מצווה שאינה שלמה (כל בו).

ו. לפי שאין היכר בימים, היינו דשאר החגים שמברכים שהחינו ניכר על ידי מעשה כגון לולב שופר או עצם היו"ט, משא"כ מצות העומר אינה מצווה ניכרת ואין מברכים שהחינו על מצווה שאינה ניכרת (רוקח סימן שעא).

ז. משום שחוששים שמא ישכח יום אחד ונמצאת ברכת "שהחינו" לבטלה (מט"מ סימן תרסט בשם מהר"ם מינץ).

ח. דכיון דספירת העומר אינה אלא לזכר בעלמא כדאמרינן במנחות סו ע"א אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא (מטה משה ספירת העומר תרסט).

הנני מוכן לפני הברכה

יש שכתבו לומר "הנני מוכן..." לפני מצות ספירת העומר והוא על פי הזוהר דכל מילי דקדושה בעי הזמנה (ספר מאורי אור).

מצות עשה - הטעם לאומרים לפני הברכה "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר" לסוברים שמצות ספירת העומר אינה מדאוריתא, כמו כן בהמשך כשאומרים "כמו שכתוב בתורה" הרי היום לא נכתב בתורה אלא מדרבנן, ובישוב הנוסח יש לבאר הכוונה שסופר לשם מצווה, ומצוות עשה הכוונה למצוות עשה מדרבנן, ובמה שאומר כמו שכתוב בתורה הכוונה שרבנן תיקנו כמו שכתוב בתורה (הליכות שלמה י"א ב).

ויש שכתבו שאין לומר מצוות עשה מטעם דלעיל אלא אומרים "מצות ספירת העומר" (ספר יד בספירת העומר סימן ה הערה א).

כמו שכתוב "וספרתם לכם.. מנחה חדשה" (ויקרא כג טז)

והטעם שמזכירים "מנחה חדשה" והרי מצוה זו אינה שייכת למצות העומר, לפי שהוא פסוק אחד משלימים עד סופו כדי לא להפסיק באמצע פסוק כדאמרינן במגילה (כב ע"א) כל פסוק שלא פסקו משה רבינו אנן לא פסקינן (סידור עיון תפילה).

נוהגים שהש"ץ סופר תחילה (שו"ת הרשב"א ח"א תכו), והטעם לפי שיש אנשים שאינם יודעים מספר הימים ואם יברכו ולא ידעו מספר הימים ברכתם תהיה לבטלה לכן תקנו שיברך הש"ץ תחילה כדי להזכיר לקהל כמה הם ימי הספירה (מועד לכל חי סימן ה ס"ק יט).

הרב או האב"ד סופר

יש מקומות שמכבדים את הרב לספור (אוצר כל מנהגי ישורון מב ב), והטעם: כדי לא לבייש את החזן אם שכח לספור מאחד מהימים ספירת העומר (דרכי חיים ושלום אות תרכה).

טעם אחר: לפי שחוששים שאדם שאינו בן תורה יסבור שהוא מוציא את הקהל בספירתו ואחר כך יברכו הקהל והוי ברכה לבטלה (ספר מטעמים החדש אות ספירה).

מצוה לכתחילה לספור במעומד (חיי אדם כלל קלא ד), וצריך לעמוד משעה שמתחיל הברכה (משנ"ב תפט ס"ק ו) והטעם: ככל ברכות המצווה דצריך לכתחילה לברך בעמידה (שעה"צ שם בשם הטור וב"י ס"ח). ספר במיושב יצא (משנ"ב תפט ס"ק ו).

טעם אחר: כדילפינן מהפסוק (דברים טז ט) "בקמה תחל לספור" אל תקרא בקמה אלא בקומה (טז תפט ס"ק ב). 

טעם אחר: משום שהוקש ספירה לקצירה, מה קצירה במועמד אף ברכה במעומד (שבלי הלקט רלד). 

טעם אחר: והוא על פי הזוהר בפרשת תצוה (דף תסג) דספירה ענין גדול כתפילת שמונ"ע ולכן צריך לברך בעמידה כשמונ"ע (ערוה"ש תפט). 

רמז לעמידה בשעת הספירה: דכתיב "עצת ה' היא תעמוד" עצת ר"ת עומר ציצת תפילין "היא תעמוד" בזה תעמוד (הגהו"ת מוהר"א אזולאי תפט ב)

משום דתרי קראי כתיבי, חד קרא על שבועות כדכתיב (דברים טז ט) "שבעה שבועות תספר לך" וכן כתיב (ויקרא כג טו) "וספרתם לכם שבע שבתות תמימות", משמע שבועות, ואידך קרא כתיב (ויקרא כג טז) "תספרו חמישים יום" משמע שצריך לספור הימים ולכן סופרים הימים והשבועות (מנחות סו ע"א). 

 

אומרים "הרחמן יבנה בית המקדש במהרה בימינו" אחר הספירה (אבודרהם ספירת העומר) והטעם: כיון שחיוב הספירה הוא מדרבנן לפי שאין לנו הקרבת העומר, לכן אנו מתפללים שיבנה בית המקדש במהרה, ונקיים מצות הקרבת העומר כתיקונה (לבוש תפט א). טעם נוסף: מתפללים שיבנה בית המקדש ונקיים את מצוות ספירת העומר מן התורה ולא כמו שהיא עתה מדרבנן זכר למקדש (לבוש תפט א).

"מזמור אלוהים יחננו" – אומרים מזמור זה (משנ"ב תפט ס"ק ו) והטעם: לפי שיש בו מ"ט תיבות כמספר הימים שסופרים בו העומר חוץ מהפסוק הראשון שהוא פתיחת המזמור, ועוד שיש בו שבע פסוקים חוץ מהפסוק הראשון שהם כנגד ז' שבועות של ספירת העומר (ערוה"ש תפט ה).

"אנא בכוח" (יסוד ושורש העבודה שער ט פרק ח) "ורבונו של עולם" – הטעם שאומרים "אנא בכוח" ו"רבונו של עולם" לטהרת הנפש (שו"ע הרב תפט יא).

טעם אחר שאומרים "אנא בכוח": לפי שבאנא בכוח יש ז' פסוקים כנגד שבעה שבועות של ספירת העומר (ספר הזכרון לר' יצחק ניסים כרך עמוד קנב הערה 7).

הטעם לנוהגים שלא לומר "רבונו של עולם" – וז"ל הערוך השולחן יש שאומרים תחינה ומרבים בעניינים המוסתרים ורבים התרעמו על זה מפני שהם דברים העומדים ברומו של עולם ואין הפרסום ראוי לזה, אבל עכשיו כבר רגילים לאומרו באימה ובהתפעלות הנפש (ערוה"ש תפט י).