מכתב שכתב אדם גיבגוט, תסריטאי יהודי מלוס אנג'לס, לעיתונאי ידידיה מאיר, על האדמו"ר מקאליב זצוק"ל:

באדיבות אתר הידברות 

 

 זה היה יום שישי בערב, ספטמבר 2009. חבר הילדות הטוב שלי, מאט פיינסוד, חזר בתשובה, ועמד להתחתן ביום שני בישראל. כל החברים, לא דתיים, הוזמנו לשבת בשכונת מנחת יצחק בירושלים, ולפני ארוחת הערב, המארח שלנו, הרב משה וייס, לקח אותנו להתפלל.

 

אחרי סיור בין כמה בתי כנסת, המארח התחיל לספר לנו את הסיפור של הרבי מקאליב, הרב מנחם מנדל טאוב. בשנת 1944 הרופא הרשע יוזף מנגלה ביצע ניסויים רפואיים כימיים ואכזריים בטאוב הצעיר באושוויץ. הניסויים פגעו בו. הם הותירו אותו בלי יכולת להביא ילדים לעולם וגם עם פנים שלא צמח עליהן שיער לאורך כל חייו. כל אחיו נספו. מה יכול להישאר לאדם שאיבד כל כך הרבה? האם יש משהו שינחם אותו? אלה היו שאלות שלא יכולתי לברוח מהן כששמעתי את הסיפור שלו, עם פרטים מוחשיים כל כך. רבי בלי זקן. רבי בלי ילדים. המחשבה על כך נכנסה לתוך נשמתי.

 

הוא נכנס לבית הכנסת. התבוננתי בו וכל האמונה היהודית שלי צפה ועלתה. בילדותי בניו יורק הכרתי את פסח וחנוכה וחגי תשרי, תמיד הרגשתי קשר לנושא, אבל כמו רבים אחרים בעולם החילוני, שאלות מעצבנות השפיעו עלי. אמרתי לעצמי שאלוקים לא דיבר איתנו ישירות מאז תקופת התנך, אז מאיפה יש לי הוכחה שהסיפורים האלה, שהם בסיס הדת שלי, בכלל אמיתיים? מחשבות אלה חלפו במוחי בעוד כל הקהל עומד ומצטרף לשירה בהתלהבות, התלהבות שהכרתי רק מגמר גביע העולם. השתתפתי בעבר בהרבה קבלות שבת, אבל מעולם לא באחת כזאת. זה היה כאילו רוח נכנסה לחדר וחדרה לתוך כל אדם שהיה שם, לא רק לתוך הנקודה שבה עמד בחדר אלא גם לנקודה הקולקטיבית של כולנו בהיסטוריה היהודית.

 

ואז הוא רקד עם הטלית שלו משתלשלת משני צידי ראשו, הידיים מונפות למעלה לשמיים, ושר בשפה שלא הבנתי. לא הייתי צריך להבין. הרבי מקאליב דיבר מילים שלא היו מיועדות לאוזניי או אפילו למוחי, אלא ללב שלי. האיש שספג כל כך הרבה מהרוע השטני ביותר על פני כדור הארץ, עמד כעת למולי, מוקף במתפללים. הברכיים שלי רעדו פיזית. אף פעם לא התעלפתי לפני כן, אבל אני מדמיין שככה מרגישים רגע לפני שזה קורה. התפילה והשירה נמשכו. הטלית על ראשו נראתה לי כאות ניצחון, ניצחון על אימה שאני אפילו לא יכול לדמיין. ניצחון על כוחות החושך. ניצחון של העם היהודי כולו. לרבי מקאליב אולי אין ילדים משלו, אבל כל בית הכנסת נראה לי כילדיו.

 

ואז זה היכה בי, כמו פאנץ' מהדהד: זה יכול להיות אמיתי. כל סיפור שאני מספר בשולחן ליל סדר, כל פעם שאני צם ביום כיפור, כל פעם שאני מתפלל לאלוקים שיעזור למשפחה או לחבר בצרה, כל זה, כל האמונה היהודית שלי – נראתה פתאום אמיתית בנוכחות הרבי מקאליב. האיש הזה יכול, אחרי מה שהוא חווה והתמודד איתו, לעמוד ככה, עם פני התינוק שלו, ולחיות חיים של אמונה ושל הנצחת השואה. זה האיש הכי מחובר רוחנית שראיתי אי פעם. ההוכחה לקיומו של אלוקים פשוט עמדה שם מולי. אם אין לו ספקות – אז אין ספקות!.

 

כשעזבנו את בית הכנסת, ניסיתי לספר לחברי את מה שחוויתי. כשהתחלתי לדבר, הקול שלי נשבר והתחלתי לבכות, בדמעות של ממש. אני ממש לא אדם שבוכה בקלות בדרך כלל, וזה היה מאוד בלתי צפוי. לא יכולתי להשלים אפילו שני משפטים. בסעודת השבת ניסיתי שוב להתייחס לחוויה שעברנו, ושוב מצאתי את עצמי נבוך, מתפרק מבכי. גם כשהורי הגיעו לישראל יומיים אחר כך, כדי להשתתף בחתונה, מצאתי את עצמי בוכה כשאני מנסה לשחזר באוזניהם מה עברתי.

 

לא יכולתי לדבר על הסיפור הזה במשך כמה שנים. אלה לא היו דמעות של עצב, אלה היו דמעות שהן נס. דמעות שגם היום כשאני כותב את הסיפור הזה מבצבצות ואומרות: זה יכול להיות אמיתי. המילה 'אמת' שבסוף קריאת שמע מתורגמת לאנגלית בסידור חבד כך: it is true. זה נכון. זה מה שהבנתי כשעמדתי שם.

 

חזרתי הביתה ללוס אנג'לס ועשיתי שינויים מידיים בחיי. התחלתי לשמור את השבת יותר ברצינות, התחלתי להניח תפילין כל בוקר ולהקפיד יותר על חוקי הכשרות. אני עדיין לא מחשיב את עצמי לדתי, אבל האמונה שלי הולכת וגדלה מאז שעמדתי בנוכחותו של הרבי מקאליב באותו לילה בספטמבר 2009. חיי השתנו לעד על ידי מפגש קצר עם אדם שאפילו לא דיבר איתי אישית באותו אירוע, אבל גרם לי להרגיש הכי קרוב שהרגשתי אי פעם לאלוקים.