סיפורים לכבוד שבת
סיפורים על הרבנית קניבסקי זי"ע, מתוך ההספד לזיכרה
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 12:47
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 249
סיפורים על הרבנית קניבסקי זי"ע, מתוך ההספד לזיכרה:
הרב זילברשטין שליט"א:
* אוי לנו כי איבדנו עטרת תפארת הרבנית בת שבע אסתר קניבסקי עליה השלום. הרבנית היתה תכשיט בשמים ובארץ. היא קישטה את השמים ואת הארץ במעשיה הכבירים. בליבה הטוב ונשמתה הגדולה. איבדנו תכשיט. עדי יקר אבד לנו. אחד מעמודי עולם. לא פגעה באף יהודי כל ימי חייה. לא פגעה באף נברא כל ימי חייה. היתה אחד מעמודי העולם בשלום בית. אחד מעמודי העולם בהארת פנים ורדיפת שלום, כתלמידו של אהרון הכהן. אחד מעמודי עולם בהכנסת אורחים. אחד מעמודי העולם בהצלת נפשות במלחמה עם רופאים שאמרו דברים שלא כדין תורה ששמעה מבעלה. אוי לנו כי איבדנו עטרת תפארת, הרבנית בת שבע אסתר קניבסקי , אחד מעמודי עולם. לימדה את בנות ישראל מסכת חלה (הפרשת חלה) ואת בחורי ישראל ללמוד מסכת קינין (הרבנית עודדה ללמוד מסכת זו כסגולה לרפואה). ועכשיו שתי המסכתות הללו בוכות על עמוד עולם זה שנתרופף..
* שאלו את הרבנית ע"ה איך זכתה לבעל שהוא שר התורה, והיא אמרה שהיא לא יודעת. לחצו עוד קצת, והרבנית אמרה שאולי בזכות כיבוד אב. ואמנם אחותה ע"ה היתה מספרת, שבתקופת מלחמת השחרור, כאשר היתה סכנה לצאת לרחוב, היה צורך להביא מזון חיוני לביתם מנקודות איסוף, והרבנית בת שבע אסתר ע"ה אמרה "אני אלך". ואמנם היא הלכה להביא את המצרכים החיוניים, במסירות נפש, למרות כל הסכנות, כאשר אביה לא פסק פומי' מגרסי'.
* אהבת התורה שלה היתה מהמפורסמות. עברה בזיונות נוראים כדי שבעלה יוכל ללמוד תורה. * גמילות החסד שלה היתה פרושה בכל רחבי העולם. אהבת התורה והאהבת החסד ואהבת ישראל עברה כל גבול אצלה. לא פעם ביקשה להפעיל קשרים בכל העולם להשיג תרופות, רופאים וכדומה עבור משפחות נזקקות ונצטרכות. לפני הרבה שנים שמעה על יולדת שצריכה כבד. טרחה, צלתה, ושלחה זאת לאותה יולדת. כמה פעמים ביקשה ממני שאלך ואשיג מחוץ לארץ תרופות לחולים. היה מקרה בו אפילו ביקשה לארגן קשרים להשגת דירה עבור משפחה, כדי להשכין שלום בית בביתם. ואמנם כך היה ואותה משפחה אמנם הגיעה לדירה המבוקשת.
* הזוהר הקדוש אומר שאם אדם מקדש שם שמים נחטף מהעולם, יכול להיות שהציבור אשם. הדבר שכאב לה בלב, היה על בנות ישראל שלא לבושות כהלכה. זה כל כך כאב לה. הייתי רואה אותה אומרת, אוי, אנחנו עם סגולה, אנחנו עם קדוש, מה שהולך הרי זה איום ונורא, המלבושים הקצרים שלובשות נשות ישראל. היא אמרה שהבגדים הקצרים קוצרים את הקדושה ואת ההשגחה בעם ישראל. בנות ישראל מצוות להיות עטרת תפארת. כשלא לבושות כמו שצריך, הן מסלקות קדושה מעם ישראל. הדבר כאב לה מאוד, עד דמעות.
הרב שטיינמן שליט"א:
* חז"ל אומרים שמיתת צדיקים מכפרת. לומדים מפרה אדומה. כמו שפרה אדומה מכפרת כך מיתת צדיקים מכפרת. כשהצדיק מת, יש כפרה. כשיש צער, לכל האנשים יש צער, הצער מכפר. העיקר תלוי בכך שכשיש צער, זה מכפר. אם כן, הקדוש ברוך הוא יעזור שלא נצטרך כפרה כזו. מכאן והלאה הקדוש ברוך הוא יעזור שתהיה כפרה גם בלי זה. שלא נצטרך חלילה וחס צער כזה יותר. הקדוש ברוך הוא יעזור שהמשפחה וכולם ינוחמו.
הרב קולדצקי שליט"א:
* אהבת התורה שלה היתה לשם דבר. מעולם לא היתה מבטלת את בעלה מלימודיו במשך קרוב לשישים שנה, מאז שהתחתנו ועד סוף ימיה, ואפילו בערבי פסחים. גם בשעות הערב, כאשר היתה מגיעה לשמחות לפעמים, וילדיה עוד היו קטנים, היתה לוקחת אותם איתה לחתונות עם התינוקות, ובעלה היה ממשיך בלימודי הקודש. מסירות נפש למען התורה.
* הרבנית זי"ע היתה מקפידה על תפילות במנין בבית הכנסת לדרמן. היתה מגיעה בשחרית עוד לפני זמן התפילה של מניין ותיקין, כדי לענות "אמן" על הברכות של המתפלים. היתה מגיעה כל יום ויום לכל התפילות, גם כשמצבה הבריאותי היה כבר חלש. ואחרי התפילה היו מחכות לה עשרות נשים עם בקשות. חוץ מפעם אחת בשבוע. מנחה ביום שישי. ערב שבת, לא שייך לרדת. מה כן היתה עושה? בשתים עשרה ועשרים, באמצע הדגים וכל הדברים, היתה מפסיקה באמצע, מורידה את הסינור, מקפידה על נעילת הנעליים, ובשתים עשרה וחצי, כשמתחילים בלדרמן שמונה עשרה, היתה מתפללת איתם. ומיד בסיום תפילתה, היתה ממשיכה בהכנות ובבישולים לכבוד שבת קודש.
* לא ויתרה כל יום על לימוד אורחות צדיקים, חפץ חיים ופרק שירה. הקפידה לברך ברכת המזון מתוך סידור ואשר יצר מתוך סידור. תמיד באמצע העבודות, באמצע ההכנות, היתה שומעת קדיש ואומרת, אמן יהא שמיה רבה. אנחנו לא יודעים כמה צרות היא מנעה מעם ישראל.
* לכבוד שבת היתה מכינה את כל המאכלים גם כשלא הרגישה טוב לא ויתרה על המאכלים לכבוד שבת ולכבוד ראש חודש. מלאכים הלכו בבית כשהיא היתה אומרת "לכבוד שבת קודש". כשהיא היתה מדליקה נרות, אנחנו הילדים הרגשנו כמו שהכהן הגדול מדליק נרות בבית המקדש. במשך שעה ארוכה היתה בוכה ומתחננת על כל השמות שביקשו ישועות. את כל השמות היא זכרה בעל פה.
* אמא ע"ה היתה בצניעות כמו טייס. כל הזמן, במשך כמעט שמונים שנה, הרגישה שכל רפיון בצניעות וכל חולשה חס ושלום גורם לסילוק שכינה מישראל ומי יודע מה זה יכול לגרום. הסבתא ע"ה, אישתו של מו"ר הקהילות יעקב זצ"ל, היתה אומרת, נכון, על פי ההלכה לובשים שרוולים שמכסים את המרפק בכל המצבים. אבל אם רוצים לזכות לבנים גדולי ישראל, לא מספיק לכסות את המרפק. מוסיפים עוד חתיכת בד שיגיע עד כף היד. כך אמרה הסבתא, וסוד ה' ליראיו. ואמא ה"ה שמעה זאת מהסבתא וקיימה זאת במלא מובן המילה. גם כשהיתה בביתה וגם בזמן הבישולים בהכנות לכבוד שבת וגם בכל זמן שהוא. אין אצלה היסח הדעת. כמו טייס. צניעות. קדושה. יראת שמים.
* היתה מצטערת מאוד והיה כואב לה מאוד כשהיתה רואה בנות שאינן לבושות בצניעות, ואף על פי כן היתה מקבלת אותן בחום ובלבביות ומברכת אותן מכל הלב ומעודדת אותן לשמור על הצניעות. תדעו לכם, אומרת האמא, שכל חיסרון בצניעות וכל רפיון בצניעות, רחמנא ליצלן, מסלק שכינה מעם ישראל וגורם לכל הצרות. ואם הולכים בצניעות נגד הזרם, עד מביאים ברכות, מביאים ישועות. אומרת האמא, תרחמו על עם ישראל, אל תסלקו שכינה מעם ישראל.
* הכח של התפילות של האמא עליה השלום. היא הרגישה כל יהודי כאילו זה בן שלה. היא בכלל לא הכירה אותו. לפני שבע עשרה שנה, בי"א תמוז, הלכה לעולמה הרבנית אלישיב ע"ה. והנה, מודיעים שכבר נוסעים ללויה, היה זה בערך בשעה שש או שבע. והנה, אמא ע"ה רואה מהגג קן ציפור. מיד, תוך כדי דיבור, שלחה את אחד הנכדים תלך מיד לישיבת בית מאיר, יש שם אברך, עוד אין לו ילדים. הוא היה פה לפני כמה שנים ואמרתי לו סגולה שילוח הקן "שלח תשלח את האם" ותגיד לו שעכשיו אני נוסעת ללויה של האמא, אבל עד שאבא ירד וניסע, יש עוד עשר דקות, שיבוא מיד לקיים מצוות שילוח הקן. האברך בא, ובדיוק הציפור לא היתה. אומרת לו הרבנית, תחכה, עד שאבא ירד, יקח עוד זמן. חיכה ואמר תהילים. ברגע האחרון, היונה הגיעה. האברך סילק את היונה ולקח את הבנים, וכעבור תשע חודשים נולד לו בן. אישה הולכת ללויה של אמא שלה, וזוכרת את אותו אברך. מסירות הנפש של האמא, עם מצוות שילוח הקן, זה פעל. כך היו מעשים כאלו יום יום.
* בחורה שהתחתנה בגיל 47, באה לאמא לבקש ברכה לפני החתונה. והרבנית אומרת לה, "אני זוכרת את השם שלך. לפני 20 שנה באת לפה לבקש ברכה". היסוד של כל זה: אהבת ישראל. ר' חיים מוואלוזין אומר, עיקר חיות האדם בעולמו, לעשות חסד עם השני.
* אחרי נישואיה גרו בצפיפות עם משפחה נוספת, כאשר המטבח של שתי המשפחות היה מטבח אחד משותף, אבל מעולם לא היתה שום מריבה ושום טרוניה ושום מחלוקת ביניהם. ובכלל הרבנית מעולם לא פגעה באיש. אמא ע"ה כל כולה היה לתת לשני. היא לא קיימת, כפשוטו, בלי שום גוזמה. "ונפשי כעפר לכל תהיה". בשנות הצנע היו מקבלים מהסטייפר (אביו של ר' חיים שליט"א) מזון בצמצום, ומנהגה של הרבנית היה להכין ארוחה לבעלה ר' חיים קניבסקי שליט"א מכל המצרכים שקיבלה, והיא הסתפקה בלחם עם מרגרינה והיתה שמחה בכך וקראה לכך "גן עדן". "כמה גן עדן יש לי", היתה הרבנית אומרת, "אני אוכלת לחם, ועוד עם מרגרינה, ובעלי יושב ולומד".
* עד הרגע האחרון היתה עסוקה במצוות. התפללה מנחה, עלתה לבית, עוד הספיקה לבקש שיוציאו משהו מהמקרר, החזיקה את התהילים ביד, ודוד המלך בא לקבל את פניה. מיתת נשיקה ממש. עד הרגע האחרון היתה בקדושה, יראת שמים, מסירות נפש עד הרגע האחרון. השמש בצהריים באמצע היום כבתה.