פרשתנו פותחת "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב". מפרש רש"י שאלו הן דברי תוכחה ומפני כבודן של ישראל הזכיר את עוונותיהם ברמז.

 

הרבי מצביע על כך, שהכתוב גם מתכוון כאן בכל הרמזים ללימוד זכות על ישראל, להדגיש עד כמה הנסיונות שלהם היו קשים ובכך להקטין את אשמתם, כדלקמן:

 

במדבר ולא שם המקום – כדי להזכיר לנו שמדובר "במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב", ובמצב כזה אין להאשימם כ"כ במה שאמרו "מי יתן מותנו . . בארץ מצרים".

 

בערבה ולא שם המקום 'בשיטים'– כי מה שחטאו עם בנות מדין, הוא בגלל שהיו בערבה הידועה - ערבות מואב, שנקרא בשם של פריצות (רש"י וירא יט, לז, ומכך שנענשו ע"ז כל המואבים מובן שהמשיכו בדרך אמם), ובמקום כזה הנסיון לחטוא הוא גדול יותר.

 

מול סוף – הרי הים עמד לפניהם והמצרים מאחוריהם ומובן שבלחץ כזה הם חטאו ורצו לשוב מצרימה.

 

בין תפל ולבן – המן היה "לבן" וחסר מראה (ראה יומא עד, סע"ב), ומובן שהיה חסר להם התענוג באכילה ולכן "תפלו על המן שהוא לבן".

 

ודי זהב – הם חטאו בעגל מפני רוב זהב שהקב"ה השפיע להם, ואין זו אשמתם כ"כ.

 

גם בימי בין המצרים, שהם 'תוכחה' לישראל מוצאים אנו 'לימוד זכות': שמגילת איכה מתחילה "איכה ישבה בדד" שזה מזכיר את כבודן של ישראל שהם 'עם לבדד ישכון' ואינם מתערבים בגוים. ובזכות זה נזכה ל"כבודן של ישראל" בגלוי – בבית המקדש השלישי שיבנה בעגלא דידן ובקרוב ממש.

 

שבת שלום!

 

 

 

מקור: לקוטי שיחות חלק י"ד עמ' 4 ואילך. העיבוד והקיצור בסיוע 'מעיין חי' ח"י עמ' 1.