"כי לא נחש ביעקב"

פרטים

קטגוריה: פרשת בלק

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:43

נכתב על ידי Super User

כניסות: 820

ב"ה 

"כי לא נחש ביעקב"

אחד מחסידי אדמו"ר הזקן, בעל התניא, נאלץ לעסוק במסחר ביריד לצורך פרנסתו.

פעם, לאחר שקנה הסחורה ביריד והיה בדרך לביתו, עבר על יד ליאדי, והימים ימי ערב שבועות. נזכר החסיד בערגה על חג השבועות במחיצת רבו. עזב את העגלה עם כל הסחורה והלך רגלית לליאדי.

כשנכנס החסיד לביהמ"ד – אמר הרבי לבנו: "הנה מסירות-נפש חסיד" (היינו שהשאיר את העגלה עם כל הסחורה על אם הדרך).

לאחר יום טוב, נכנס החסיד ל'יחידות'.

-        תיכף שנכנס אמר לו הרבי: "העגלה והסחורה יהיו אי"ה בשלמות".

-        אך החסיד התאונן על כך שהמסחר טורדו מתורה ועבודה.

-        אמר לו הרבי: "עצתי שתשיג איזה מלון ו'מחיה' [=פונדק, בית מרזח] בכפר. פרנסה זו אינה מטרידה: זוגתך תעסוק במכירת היי"ש ואתה תוכל ללמוד ולהתפלל".

הלך החסיד לדרכו, ועל יד העגלה שלו פגש באדון הכפר שהתפלא על שהשאיר את העגלה כך, ומיד כששמע שהעגלה נשארה כך שלשה ימים – הבין שאדם מיוחד הוא והציע לו ניהול הפונדק שלו. ואף מלון לגור בו על יד הפונדק.

אולם כשהגיע לשם אמרו לו השכנים שלא ישכור את הפונדק, כי בסמיכות למלון גר מכשף גדול שגם אשתו מכשפה, וכל מי שדר במלון אינו מוציא את שנתו.

-        אמר להם החסיד "אני אינני ירא מהכשפים, כי רבי הקדוש צוה לי שפרנסתי תהיה מזה. כלום יתן לי הרבי פרנסה שאמות ממנה ח"ו"?

אולם לאחר תקופה החל לחוש שלא בטוב ומיום ליום הלך ונחלש. הוא הבין שזה מעשה המכשף ומיהר לנסוע אל הרבי.

הוא הגיע לליאדי בעש"ק בלק. בליל שבת היה חלש מאוד ולא הגיע לתפילה. אבל בבוקר התחזק ונכנס לביהכנ"ס באמצע קריאת התורה.

הרבי בעצמו היה הבעל-קורא, כדרכו בקודש. וכשהגיע ל'חמישי' צוה שאותו אברך יעלה לתורה. הדבר היה לפלא כי הרבי לא היה רגיל להורות את מי להעלות לתורה.

כשעלה לתורה, נתלהב מאוד הרבי. וכשהגיע לפסוק "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (כג, כג) נעשו פניו כלפיד אש, וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים בדבקות נפלאה.

האברך הגיע לביתו, וכבר בדרך הרגיש שהוא בריא לגמרי. כשהתקרב לבית שמע מהשכנים שהמכשף ואשתו מתו במיתה חטופה.

וכשבירר מתי אירע הדבר – התברר שהיה זה בשבת בבוקר, בדיוק מתי שעלה לתורה אצל הרבי...

 (ע"פ סיפורי חסידים (הרש"י זוין) פרשתנו, סיפור 371, על פסוק הנ"ל)

~~~

קסם ונבואה – זה לעומת זה

בנבואת בלעם (פרשתנו כג, כג) נאמר: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל".

מפרש רש"י (בפירוש השני) :"אינן צריכין למנחש וקוסם, כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב"ה ומה גזירותיו במרום – אינן מנחשים וקוסמים, אלא נמסר להם על פי נביאיהם מה היא גזרת המקום, או אורים ותומים מגידים להם".

וצריך להבין:

מדוע מביא רש"י שתי דוגמאות: 1) על פי נביאיהם 2) אורים ותומים מגידים להם?

ויש לומר, ע"פ מה שפירש רש"י בפ' שופטים (יח, י) על הפסוק "לא ימצא בך . . קוסם קסמים . . ומנחש":

ש"קוסם" – הוא "האוחז את מקלו ואומר אם אלך אם לא אלך".

ו"מנחש" – הוא על סמך דברים שאירעו לו: "פתו נפלה מפיו, צבי הפסיקו בדרך, מקלו נפל מידו".

כלומר: קוסם הוא אדם המגלה דברים מעצמו. ואילו מנחש מגלה דברים רק בתגובה לאירועים מסויימים.

ועל כך אומר רש"י שבני ישראל אינם צריכים למנחש וקוסם, כי יש להם:

נביאים – האומרים דברי נבואה מעצמם – מול הקוסם, שאומר מעצמו.

ואורים ותומים – שהם בתגובה, כמענה לשאלה – כנגד המנחש, שאומר עתידות כמענה לאירועים.

על פי זה יובן רש"י תמוה בפ' שופטים:

על הפסוק (שופטים יח, יד) "כי הגוים האלה . . אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך", מפרש רש"י: "לא כן נתן לך – הקב"ה לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים, שהרי השרה שכינה על הנביאים ואורים ותומים".

וקשה: הרי הפסוק ממשיך מיד ומדבר רק על נביאים: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון", ומניין לקח רש"י להוסיף "אורים ותומים"?

אבל על פי הנ"ל, שמעוננים וקוסמים הן שני סוגים שישנם בגוים – הרי מכך שהכתוב משווה ואומר "לא כן נתן לך ה' אלוקיך", מובן שגם אצל בנ"י ישנם – להבדיל – שני סוגים והם: נבואה ואורים ותומים, כנ"ל.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק חי, בלק שיחה ב בהערה 22 (עמ' 264. ובמתורגם ללה"ק עמ' 287). חלק יד עמ' 66 הע' 16. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' שפג. וראה בפנים השיחה ביאור רחב מדוע צריך רש"י בכלל לפירושו השני.

דבר החסידות – פרשת בלק

פרטים

קטגוריה: פרשת בלק

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 10:09

נכתב על ידי Super User

כניסות: 562

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בלק

"מכתבי שרשרת" כהכנה לגאולה

כידוע, הרבי מליובאוויטש בדרך כלל לא סיפר על התכתובת שהיתה לו עם אנשים מרחבי העולם.

באופן נדיר סיפר פעם הרבי:

קיבלתי לאחרונה מכתב מאשה אחת, מפוחדת ומבוהלת.

"קיבלתי מכתב", מספרת האשה במכתבה, "שבסיומו דורש כותב המכתב לעשות עשר העתקות ולשולחן לעשרה אנשים. וממשיך, שבזכות זה תקבל שכר. ומכלל הן אתה שומע לאו – שאם לא תשלח עשר העתקות אלה – הוא לא רוצה לומר מה שיקרה לה..."

"והוא מוסיף, שתדע ש'כבר היה לעולמים' [שהיו כאלה שלא העבירו את המכתב לעשרה אנשים] והתוצאות היו כך וכך..."

המכתב היה מלא שטויות – מציין הרבי. והאשה גם לא יודעת מי האיש ומהיכן השיג את כתובתה, אבל בכל אופן היא שואלת: מכיון שקיבלה 'איום' כזה – האם כדאי לה לשלוח עשר העתקות כדי לצאת מידי ספק.

עניתי לה, שתקרע את המכתב ותסיח דעתה ממנו לגמרי! ויתרה מזה, הוספתי על פי לשון הפסוק (ירמי' י, ב) "ומאותות השמים אל תחתו" שאפילו כאשר מדובר אודות "אותות השמים" אין לבני ישראל מה לפחד, שכן פחד כזה הוא "דרך הגוים . . כי יחתו הגוים מהמה" (כהמשך הפסוק).

"אבל", המשיך הרבי, "התחלתי לחשוב לעצמי":

"אינני מכיר את האשה שכתבה את המכתב, וגם היא לא מכירה אותי. בסך הכל שמעה את שמי ושאלה עצה. ואם כן, מהי הכוונה בכך שמאורע כזה הגיע לידיעתי?! עד שתפסתי שהכוונה היא כדי לנצל עניין זה לקדושה".

[והרבי הציע לציבור, כיצד לנצל את זה לקדושה! – ראה למטה בשיחה]

(משיחת ליל ז' מרחשון ה'תשמ"ו, סעיף לב. נד' בתו"מ התוועדויות תשמ"ו ח"א עמ' 537-8)

~~~

[בקשר למדובר בפרשת בלק (כד, יד ואילך) על נבואות אחרית הימים (ראה רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"א) – בחרנו השבוע להביא תמצית מהשיחה (בהמשך לסיפור הנ"ל), בה ביקש הרבי לפרסם עניין בקשר לציפיה ודרישה לגאולה:]

ידוע, שכל דבר בעולם נברא למטרה של קדושה, כמארז"ל (בסיום פרקי אבות) "כל מה שברא הקב"ה בעולמו – לא בראו אלא לכבודו", כלומר, גם עניינים של רשות, אף אם השתמשו בהם עד-עתה באופן שלילי – הרי לאמיתו של דבר הם נבראו כדי לנצלם לקדושה, וכדאיתא במדרש (ב"ר פט"ז, ב. שמו"ר רפל"ה) "לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב ולמה נברא בשביל ביהמ"ק", כלומר אף שבמשך 26 דורות השתמשו בזהב עבור עבודה-זרה – התכלית האמיתית שלו היא שסוף-כל-סוף ישתמשו בו עבור ביהמ"ק.

ולכן, כאשר רואים שיש מושג בעולם של "מכתבי שרשרת" ("טשיין רעאקשן") – יש לנצל עניין זה כדי לפרסם דבר טוב בין אחינו בני ישראל.

ובנוגע לפועל: כדאי שכל אחד יכתוב מכתב, ובו יצרף את דברי החיד"א והרד"ק (דלקמן) על חיוב הציפיה והדרישה לביאת משיח צדקנו, ולשולחו לעשרה אנשים, ולבקש מהם לשלוח העתק כזה לעוד עשרה אנשים וכן הלאה.

א)    דברי החיד"א בספרו מדבר קדמות ערך קיווי, וז"ל:

"אמרו בילקוט תהלים רמז תשל"ו: אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי – כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי . . ובזה פירש הרב הגדול מהר"ר יוסף דוד זלה"ה מטבע [=נוסח]ברכת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קיוינו כל היום", דאומרו "כי לישועתך" אינו מובן, מה נתינת טעם היא; דאם מן הדין – נזכה בלא קיווי, והן לא – מה יועיל הקיווי?

אבל על פי האמור אתי שפיר, והכי פירושה: "את צמח דוד וכו' [מהרה תצמיח]", וכי תימא שאין לנו זכות – מכל מקום תצמיח, "כי לישועתך קוינו", ויש לנו הקיווי, ובשכר הקיווי כדאי שתגאלנו".

ב)    דברי הרד"ק סוף שמואל ב', וז"ל:

"ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל, [ותרגומו:] וקביל ה' צלות דיירי ארעא. ובדרש [=ובמדרש*]: כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד – לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בית המקדש [=כלומר, אלפי הנופלים במגפה היה בגלל שדוד רצה את ביהמ"ק והם לא תבעו את זה מהקב"ה]. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם, נפלו על שלא תבעו אותו – אנו שהיה בימינו וחרב בימינו, על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו חכמים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלים", ומסיים: "אכי"ר סלה".

ואך למותר לשלול עניין של "איומים", רחמנא ליצלן מכתיבת איומים ליהודי! כי אם לכתוב ברכות בלבד**, ותוכן המכתב יהיה שאינו כותב מאומה מדעת עצמו, כי אם מעתיק מדבריהם של גדולי ישראל, ומציע לו עניין של זכות – להעתיק מכתב זה ולשולחו לעשרה מישראל, ו"תבוא עליו ברכה" – שעושה פעולה שתקרב את ביאת המשיח!

שבת שלום!

ובלשון הרב – משיח נאו!

מבוסס על: משיחת ליל ז' מרחשון ה'תשמ"ו, סעיף לא-לג (נד' בתו"מ התוועדויות תשמ"ו ח"א עמ' 536-9). ועיי"ש שהרבי ביקש ג"כ לפרסם דברים אלו (החיד"א והרד"ק) ב"עיתון", ולא בשמו, כי אם דברים בשם אומרם, שאז "מביא גאולה לעולם".

______________

*)  מדרש תהלים מזמור יז (בהוצאת באבער – ע' סד) – בשם ר' שמעון בן יוחי. מדרש שמואל ספל"א והובא להלכה (ברוקח) הל' תפלה סי' שכב.

**)  וכאשר שואל, מניין יש בכוחו לברך יהודי, ומה גם שאינו מכירו ומעולם לא ראהו?!

הנה על זה אומרים לו: מכיון שיהודי זה הוא בן אברהם יצחק ויעקב, בת שרה רבקה רחל ולאה – חלה אודותיו הבטחתו של הקב"ה "ואברכה מברכיך" (לך יב, ג)!

זאת ועוד: כל יהודי רוצה לקבל את ברכותיו של הקב"ה בכל המצטרך לו, וחושב לעצמו: שאם מגיע לו בתור "שכר" – מה טוב, ואפילו אם לאו – שיתן לו הקב"ה בתור "מתנה".

ובכן, העצה היעוצה היא – לברך יהודי, ואז מובטח לו שיקבל את ברכתו של הקב"ה: "ואברכה מברכיך"!

_

דבר החסידות – פרשת בלק (עיוני)

פרטים

קטגוריה: פרשת בלק

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:32

נכתב על ידי Super User

כניסות: 385

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בלק  (עיוני)

לפעמים צריך לשתוק...

הרה"צ בעל "אהבת ישראל" מויז'ניצא היה נוהג לצאת בכל ערב עם הגבאי שלו לטייל כחצי שעה.

פעם אחת הגיע בעת טיולו לבית גביר אחד, שהיה מנהל הבנק המקומי, אבל היה מהנאורים והמשכילים ולא מקורב לרבי כלל. הרבי דפק על דלת הבית והלה הזמינו והושיבו בטרקלין, מפני הכבוד.

הרבי ישב אך לא פצה את פיו ולאחר זמן יצא משם. בעל הבית ניסה לברר אצל הגבאי מה היתה מטרת הביקור, אבל גם הגבאי לא ידע לענות על כך.

הגביר ליווה אותם כברת דרך ולבסוף לא התאפק ושאל את הרבי מה היתה סיבת ביקורו אצלו.

אמר לו הרבי: הלכתי לביתו לקיים מצוה, וברוך השם שקיימתי את המצוה.

-         איזו מצוה?

-         רבותינו אמרו – השיבו הרבי – "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב), ובכן ביקרתי בבית כבודו ולא אמרתי את מה שרציתי.

-         אבל – אמר אז הגביר – יואיל נא הרבי לומר לי את הדבר. אולי אשמע?

-         לא – אמר לו הרבי – מובטחני בך שלא תשמע!

וככל שהרבי סירב להגיד לו את הדבר, כך גברה סקרנותו של הגביר והפציר ברבי שיגלה לו את ה"דבר שאינו נשמע", עד שלבסוף אמר לו הרבי:

-         הנה אלמנה פלונית, חייבת לבנק של כבודו סך מסויים על המשכנתא של ביתה ואין בידה לשלם, ובעוד כמה ימים יזרקוה לרחוב, על כן באתי לבקש שימחול לה כבודו על החוב.

-         אבל – טען הגביר בתימהון – החוב אינו חוב פרטי שלי אלא של הבנק, ואני איני אלא המנהל ולא בעליו ואדוניו...

-         הלא הוא הדבר אשר דיברתי – הפסיקו הרבי – שלא תאבה ולא תשמע.

והרבי הפסיק את השיחה והלך לדרכו וגם הגביר חזר לביתו. אבל לא עברו ימים מועטים והדברים נכנסו ללב הגביר ופרע את כל חוב האלמנה מכיסו.

(ספורי חסידים על התורה להרש"י זוין, עמ' 169 – ריש פ' וארא)

~~~

בסיום פרשתנו, במעשה זמרי, מספרת התורה (כה, ו) "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה גו'". מפרש רש"י: "לעיני משה –אמרו לו: משה, זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?".

מדוע אכן היתה בת יתרו מותרת למשה? מסביר רש"י (בסנהדרין פב, א ד"ה בת יתרו) "משה קודם מתן תורה נשא, וכשניתנה תורה – כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצוות והיא עמהם...", כלומר, כאשר משה התחתן היו כולם בגדר 'בני נח' ויוצא שבעצם ציפורה התגיירה ביחד עם משה.

אבל אם כן צריך להבין:

א) מה פשר טענתו של זמרי "בת יתרו מי התירה לך", והרי זמרי היה נשיא בית אב, וכי לא ידע את ההפרש שלפני מ"ת לאחר מ"ת?

ב) מדוע לא השיב משה רבינו על טענתו של זמרי?

מדייק הרבי:

הטענה של זמרי היתה "בת יתרו מי התירה לך", כלומר, לזמרי לא היתה טענה על נישואי אשה לא-יהודייה, כיון שכולם היו בני נח אז, אלא מי התירה לך – למשה רבינו, והטעם:

יש מחלוקת בגמרא (זבחים קא, ב) לגבי משה רבינו: לדעה אחת "משה רבנו כהן גדול" (מאז ששרת בשבעת ימי המילואים) ורק זרעו אינם כהנים, ולדעה שניה "לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המילואים בלבד", ולפי הדעה שמשה כהן גדול – כהן הרי אסור בגיורת*.

ועפ"ז מובנת טענת זמרי למשה: אמנם נשאת את צפורה בהיתר, לפני מתן-תורה, אבל כאשר נעשית לכהן – מניין לך ההיתר להמשיך ולקיימה? היה עליך לגרשה!

ומה אכן היה ההיתר של משה לקיים את צפורה?

התשובה מובנת ע"פ דברי המשנה (יבמות סא, א): "אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול – יכנוס", כלומר אפילו כאשר היו רק האירוסיןבהיתר – כבר מותר לכהן גדול לישא אלמנה – על-אחת-כמה-וכמה כאשר הנישואין של משה היו בהיתר, קל-וחומר שמותר לו להמשיך לקיימה.

ומדוע לא השיב את זה משה? יש לומר:

א) על-פי הלכה לא היה יכול משה להשיבו, מפני שההלכה היא, שתלמיד חכם אינו רשאי להורות הלכה בלתי ידועה ("כך קיבלתי") כאשר הוא נוגע בדבר (רמ"א יו"ד סו"ס רמב. ע"פ יבמות עז, א) וכאן הרי משה הוא הנוגע בדבר.

ב) ויש להוסיף על-פי חסידות: לא תמיד יש לענות לזולת על שאלותיו; כאשר שאלתו היא לשם שמים, שרוצה להבין את העניין – אז צריך לקיים "ענה כסיל כאוולתו" (משלי כו, ה), אבל כאשר כל כוונתו היא להתיר מה שאסרה תורה – אז השיטה היא "אל תען כסיל כאוולתו"! (משלי שם, ד. וראה שבת ל, ב) אלא לנהוג בתוקף ולפעול את מה שדרוש. וכאן, הרי כל כוונת שאלתו היתה כדי להתיר מדיינית!

וכך גם צריכה להיות הנהגתו של יהודי לגבי עצמו: כאשר מגיע ה"מלך זקן וכסיל", זה יצר הרע, לבלבלו בכל מיני טענות ותירוצים – אז אין להכנס עמו בדין-ודברים, אלא מעשה בפועל: "משכהו לבית המדרש" (סוכה נב, ב) !

וכך היתה הנהגתו של אדמו"ר הריי"צ [שהשבוע בי"ב-י"ג תמוז ימלאותשעים שנה לגאולתו ממאסר בשנת תרפ"ז]: שלמרות שהיו טענות של אנשים מסויימים, שאין חובה למסור את הנפש על כל צעד ושעל וכדומה – היתה אצלו הדרך של "בקנאו את קנאתי": כיון שזה עניין של הקב"ה ("קנאתי") הרי הוא מסר את נפשו בפועל, בתמידיות, על הרבצת התורה והיהדות.

חג-הגאולה שמח ושבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח"י, בלק שיחה ג (עמ' 285 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 310 ואילך נד' ג"כ בדבר מלכות השבועי עמ' עז ואילך) וראה ג"כ רשימות חוב' נ'. העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" במדבר ח"ב (היכל מנחם תשע"ב) עמ' קב-ג.

______________

*)  ואף שהגמרא לומדת שגיורת אסורה לכהן מפסוק ביחזקאל – הרי זה איסור מן התורה, ורק ש"אתא יחזקאל ואסמכה אקראי" (תוד"ה אין, יבמות סא, א), והאיסור הוא ממה שנאמר "אשה זונה וחללה לא יקחו" – לפי שבאה מן העכו"ם השטופים בזימה (תוס' שם).

ועפ"ז מובן הקשר לאיסור של "מדיינית" (שזמרי טען "אם תאמר זו אסורה – בת יתרו מי התירה לך) – כי אם אסורה מדיינית מפני שהיא "ארמית" – מדוע מותרת "בת יתרו", שאף היא "באה מן העכו"ם השטופים בזימה", למשה (כהן)? [והתשובה – להלן בפנים].

דבר החסידות – פרשת בלק (עיוני)

פרטים

קטגוריה: פרשת בלק

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:31

נכתב על ידי Super User

כניסות: 501

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בלק  (עיוני)

לפעמים צריך לשתוק...

הרה"צ בעל "אהבת ישראל" מויז'ניצא היה נוהג לצאת בכל ערב עם הגבאי שלו לטייל כחצי שעה.

פעם אחת הגיע בעת טיולו לבית גביר אחד, שהיה מנהל הבנק המקומי, אבל היה מהנאורים והמשכילים ולא מקורב לרבי כלל. הרבי דפק על דלת הבית והלה הזמינו והושיבו בטרקלין, מפני הכבוד.

הרבי ישב אך לא פצה את פיו ולאחר זמן יצא משם. בעל הבית ניסה לברר אצל הגבאי מה היתה מטרת הביקור, אבל גם הגבאי לא ידע לענות על כך.

הגביר ליווה אותם כברת דרך ולבסוף לא התאפק ושאל את הרבי מה היתה סיבת ביקורו אצלו.

אמר לו הרבי: הלכתי לביתו לקיים מצוה, וברוך השם שקיימתי את המצוה.

-         איזו מצוה?

-         רבותינו אמרו – השיבו הרבי – "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב), ובכן ביקרתי בבית כבודו ולא אמרתי את מה שרציתי.

-         אבל – אמר אז הגביר – יואיל נא הרבי לומר לי את הדבר. אולי אשמע?

-         לא – אמר לו הרבי – מובטחני בך שלא תשמע!

וככל שהרבי סירב להגיד לו את הדבר, כך גברה סקרנותו של הגביר והפציר ברבי שיגלה לו את ה"דבר שאינו נשמע", עד שלבסוף אמר לו הרבי:

-         הנה אלמנה פלונית, חייבת לבנק של כבודו סך מסויים על המשכנתא של ביתה ואין בידה לשלם, ובעוד כמה ימים יזרקוה לרחוב, על כן באתי לבקש שימחול לה כבודו על החוב.

-         אבל – טען הגביר בתימהון – החוב אינו חוב פרטי שלי אלא של הבנק, ואני איני אלא המנהל ולא בעליו ואדוניו...

-         הלא הוא הדבר אשר דיברתי – הפסיקו הרבי – שלא תאבה ולא תשמע.

והרבי הפסיק את השיחה והלך לדרכו וגם הגביר חזר לביתו. אבל לא עברו ימים מועטים והדברים נכנסו ללב הגביר ופרע את כל חוב האלמנה מכיסו.

(ספורי חסידים על התורה להרש"י זוין, עמ' 169 – ריש פ' וארא)

~~~

בסיום פרשתנו, במעשה זמרי, מספרת התורה (כה, ו) "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה גו'". מפרש רש"י: "לעיני משה –אמרו לו: משה, זו אסורה או מותרת? אם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?".

מדוע אכן היתה בת יתרו מותרת למשה? מסביר רש"י (בסנהדרין פב, א ד"ה בת יתרו) "משה קודם מתן תורה נשא, וכשניתנה תורה – כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצוות והיא עמהם...", כלומר, כאשר משה התחתן היו כולם בגדר 'בני נח' ויוצא שבעצם ציפורה התגיירה ביחד עם משה.

אבל אם כן צריך להבין:

א) מה פשר טענתו של זמרי "בת יתרו מי התירה לך", והרי זמרי היה נשיא בית אב, וכי לא ידע את ההפרש שלפני מ"ת לאחר מ"ת?

ב) מדוע לא השיב משה רבינו על טענתו של זמרי?

מדייק הרבי:

הטענה של זמרי היתה "בת יתרו מי התירה לך", כלומר, לזמרי לא היתה טענה על נישואי אשה לא-יהודייה, כיון שכולם היו בני נח אז, אלא מי התירה לך – למשה רבינו, והטעם:

יש מחלוקת בגמרא (זבחים קא, ב) לגבי משה רבינו: לדעה אחת "משה רבנו כהן גדול" (מאז ששרת בשבעת ימי המילואים) ורק זרעו אינם כהנים, ולדעה שניה "לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המילואים בלבד", ולפי הדעה שמשה כהן גדול – כהן הרי אסור בגיורת*.

ועפ"ז מובנת טענת זמרי למשה: אמנם נשאת את צפורה בהיתר, לפני מתן-תורה, אבל כאשר נעשית לכהן – מניין לך ההיתר להמשיך ולקיימה? היה עליך לגרשה!

ומה אכן היה ההיתר של משה לקיים את צפורה?

התשובה מובנת ע"פ דברי המשנה (יבמות סא, א): "אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול – יכנוס", כלומר אפילו כאשר היו רק האירוסיןבהיתר – כבר מותר לכהן גדול לישא אלמנה – על-אחת-כמה-וכמה כאשר הנישואין של משה היו בהיתר, קל-וחומר שמותר לו להמשיך לקיימה.

ומדוע לא השיב את זה משה? יש לומר:

א) על-פי הלכה לא היה יכול משה להשיבו, מפני שההלכה היא, שתלמיד חכם אינו רשאי להורות הלכה בלתי ידועה ("כך קיבלתי") כאשר הוא נוגע בדבר (רמ"א יו"ד סו"ס רמב. ע"פ יבמות עז, א) וכאן הרי משה הוא הנוגע בדבר.

ב) ויש להוסיף על-פי חסידות: לא תמיד יש לענות לזולת על שאלותיו; כאשר שאלתו היא לשם שמים, שרוצה להבין את העניין – אז צריך לקיים "ענה כסיל כאוולתו" (משלי כו, ה), אבל כאשר כל כוונתו היא להתיר מה שאסרה תורה – אז השיטה היא "אל תען כסיל כאוולתו"! (משלי שם, ד. וראה שבת ל, ב) אלא לנהוג בתוקף ולפעול את מה שדרוש. וכאן, הרי כל כוונת שאלתו היתה כדי להתיר מדיינית!

וכך גם צריכה להיות הנהגתו של יהודי לגבי עצמו: כאשר מגיע ה"מלך זקן וכסיל", זה יצר הרע, לבלבלו בכל מיני טענות ותירוצים – אז אין להכנס עמו בדין-ודברים, אלא מעשה בפועל: "משכהו לבית המדרש" (סוכה נב, ב) !

וכך היתה הנהגתו של אדמו"ר הריי"צ [שהשבוע בי"ב-י"ג תמוז ימלאותשעים שנה לגאולתו ממאסר בשנת תרפ"ז]: שלמרות שהיו טענות של אנשים מסויימים, שאין חובה למסור את הנפש על כל צעד ושעל וכדומה – היתה אצלו הדרך של "בקנאו את קנאתי": כיון שזה עניין של הקב"ה ("קנאתי") הרי הוא מסר את נפשו בפועל, בתמידיות, על הרבצת התורה והיהדות.

חג-הגאולה שמח ושבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח"י, בלק שיחה ג (עמ' 285 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 310 ואילך נד' ג"כ בדבר מלכות השבועי עמ' עז ואילך) וראה ג"כ רשימות חוב' נ'. העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" במדבר ח"ב (היכל מנחם תשע"ב) עמ' קב-ג.

______________

*)  ואף שהגמרא לומדת שגיורת אסורה לכהן מפסוק ביחזקאל – הרי זה איסור מן התורה, ורק ש"אתא יחזקאל ואסמכה אקראי" (תוד"ה אין, יבמות סא, א), והאיסור הוא ממה שנאמר "אשה זונה וחללה לא יקחו" – לפי שבאה מן העכו"ם השטופים בזימה (תוס' שם).

ועפ"ז מובן הקשר לאיסור של "מדיינית" (שזמרי טען "אם תאמר זו אסורה – בת יתרו מי התירה לך) – כי אם אסורה מדיינית מפני שהיא "ארמית" – מדוע מותרת "בת יתרו", שאף היא "באה מן העכו"ם השטופים בזימה", למשה (כהן)? [והתשובה – להלן בפנים].

דבר החסידות – פרשת בלק

פרטים

קטגוריה: פרשת בלק

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 14:39

נכתב על ידי Super User

כניסות: 424

ב"ה

דבר החסידות – פרשת בלק

למה שם כזה?

יש להקשות, מדוע קראו לפרשתנו בשם בלק, והרי ידועים דברי הגמרא (יומא לח, ב) "דלא מסקינן בשמייהו" (שאין לקרוא בשמו של רשע), על יסוד הפסוק במשלי (י, ז) "שם רשעים ירקב", וא"כ, הלוא בלק שנא את ישראל "יותר מכל שונאים" (תנחומא פרשתנו ב) וכיצד זה נהגו ישראל לקראה "פרשת בלק"?

והנה בחיד"א (שו"ת יוסף אומץ סי"א) כתב דכשם שמותר להזכיר שם עבודת-כוכבים הכתובה בתורה (סנהדרין סג, ב) – כך מותר לקרוא בשמם של רשעים הכתובים בתורה, אבל עדיין לא מובן, כי גם אם איןאיסור בדבר, מדוע בחרו בדווקא לקרוא בשם של רשע – בלק?

[ואין לומר שזהו מחוסר ברירה, כי כך מתחילה הפרשה, שהרי יכלו לקרוא לה על שם המילה הראשונה בפרשה – "וַיַרְא", כמו שיש פרשת וַיֵרָא (בקמץ), ויצא ועוד]

ויש לומר, ע"פ מה שכתב ב"יראים" (סי' עה) הטעם שע"ז הכתובה בתורה מותר לקרוא בשמה – לפי שכיון שהזכירה אותה התורה ודאי נתבטלה, ומאותו טעם שהתורה מזכירה אותה אנו רשאים להזכירה. אבל לכאורה צ"ע, כי הלוא מצינו שמות ע"ז בתורה שלא נתבטלו כמו 'בעל פעור' המוזכר בפרשתנו ולא נתבטל (משנה סנהדרין ס, ב ובגמ' שם סד, א).

אלא מסיק הרבי, ששיטת היראים היא, שכל האיסור להזכיר שם ע"ז הוא כי בהזכרת שמה נותן בה ממשות, ולכן לא שייך איסור זה בע"ז הכתובה בתורה, כי אדרבה ואדרבה, כל כוונת התורה בהזכרה זו היא לגלות איך שהיא אפס והבל ואין בה מועיל (או ע"י סיפור איך שהע"ז לא הועילה כלום או איך שעובדיה נענשו וכיו"ב) ולכן גם מותר לנו להזכירה*.

ועפ"ז מיושב גם טעם קריאת שם הפרשה "בלק", כי כל תוכן הפרשה היא להראות איך התבטלה מחשבתו הרעה (ואדרבה עוד הביאה תוספת ברכות לעם ישראל) ואין בהזכרת שמו שום חשיבות לרשע אלא אדרבה מוסיפה בגנאי ורקבון שמו.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כג, בלק שיחה א (עמ' 166 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 193 ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קכח-ט.

______________

*)  ועל-דרך שאמרו (סנהדרין סג, ב) "כל ליצנותא אסירה חוץ מליצנותא דעבודת כוכבים" – מאחר שבליצנות זו מבזים את הע"ז, וכך הזכרת שם ע"ז הכתובה בתורה מבטלת ממשות הע"ז. ועפ"ז יומתק שהגמ' מביאה הך דמותר להתלוצץ בע"ז בהמשך לדין כל ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה, כי שניהם מטעם אחד נאמרו.