- פרטים
-
קטגוריה: פרשת צו
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:15
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 653
צו את האהרון (ויקרא צו ו-ב)
הנה בפרשה זו נדונים בפרטות יתר הקרבנות הכתובים בפרשת ויקרא. רש"י מבאר בשם תורת כהנים אין צו אלא לשון זירוז ומיד, עיין שם. צריכין להבין מה נשתנה כאן שהתורה מצווה על הזריזות הלא כל מצוות עשה צריכין לעשותן בזריזות ולמה רק כאן התורה הזהירה במיוחד על הזריזות? נראה לומר בהקדים מ"ש המפרשים הטעם שמקטירין החלב והדם מהקרבנות מלבד קרבן עולה שנקטר כולו, כי חטאי האדם באים משתי סיבות, או מהדם שבו או מהחלב שבו. כלומר, הדם שבאדם מגביר בו את המרץ, ואילו החלב שבאדם להיפך מכביד על הדם את המרץ שבו. וידוע כי במצוות התורה ישנם שני סוגים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצוות עשה, לעשות את המצוות כגון מילה, סוכה, מצה, תפילין וכו’ ולזה צריך זריזות הנובע מהדם, ואילו מצוות לא תעשה, מחייבין את האדם להימנע מלעשות עבירות כגון, חילול שבת שהתורה מכריזה לא תעשה מלאכה ועוד ועוד. והנה תפקיד החלב שבאדם שלא ליתן לו לעשות עבירות כגון לא לרצוח, לא לגנוב וכו’. ואילו האדם המבין יודע שיש לו שתי מידות הטבועים בו זריזות ועצלות, והוא יודע כיצד להשתמש בהם. במידת הזריזות משתמש לעשיית מצוות ובמידת העצלות משתמש שלא לעשות עבירות.
זה תפקיד האדם הישר היודע כיצד להתנהג בחיים. ומי כחכם היודע פשר דבר, מתי להשתמש בזריזות ומתי בעצלות כלומר, מתי להשתמש בתפקיד הדם שבו הנותן לאדם את מידת הזריזות, ומתי להשתמש בחלב שבו הנותן את מידת העצלות.
אמנם החוטא משתמש בהם להיפך, במקום שצריך זריזות כגון, עשיית המצוות לא עושה אותם ומשתמש במידת העצלות, ואילו לעשיית עבירות הוא זריז כלומר, משתמש במידת הזריזות ולכן יוצא שאדם זה חטא בזריזות וחטא בעצלות, שלא ידע כיצד להשתמש בהם, ולכן חוטא זה שחטא בשניהם עליו להביא קרבן להוציא ממנו את הדם ולזורק אותו על גבי המזבח, לתקן את מידת הזריזות שחטא בהם ולהוציא את החלב הרומז למידת העצלות שלא ידע כיצד להשתמש בהם, וזה היה ראוי לעשות בגופו שחטא, אמנם ה’ חס עליו וציוה שיביא קרבן כיוון שהיה בשוגג, ויוציא ממנו את הדם שהיה ראוי להביא מעצמו ויכפר לו.
יוצא שעיקר הקרבנות באו לכפר ולתקן את מידת הזריזות שלא דע להשתמש בה כהוגן והשתמש בה לרעה, כי רק על לא תעשה חייב להביא קרבן, כי זה מעיד על חטאו שקם והזדרז לעשות עוונות, אמנם מצות עשה שלא עשה אין צורך בקרבן כי זה לא מעיד כל כך על זדונו הרע שהרי ישב ולא עשה מצווה ואין בו כל כך אשמה אם שגג. יוצא מזה שכל הקרבנות באים על שחטא במידת הזריזות ולכן התורה כתבה בלשון "צו" להראות שכל קרבן בא על הזריזות שנכשל בה והשתמש בה לרעה, ולכן על אהרון להזדרז ולתקן את מידת הזריזות שנכשל בה העם. (קול יהודה)
וידבר ה’ אל משה וכו’ צו את אהרון ואת בניו וכו’ (צו ו, א-ב)
ואמרו חז"ל אין צו אלא לשון זירוז, שמכיון שמדובר כאן על קרבן עולה שהיא נשרפת כליל על גבי המזבח ואין כאן שום הנאה לכהנים כמו שיש בשאר הקרבנות שמקבלים את מנת חלקם, על כן בא כאן הזרוז באופן מיוחד, בכדי שיהיה גדול המצווה ועושה ממי שאין מצווה ועושה, כי שמא יתרשלו הכהנים בעבודתם זו שאין להם בזה שום הנאה,ולכן היה צריך זירוז מיוחד בעבודה זו.
הזריזות היא מעלה גדולה לתורה ולמצוות וגם לענין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים, ובדרכי הזריזות מגיעים הצדיקים לעבודת הבורא יתברך. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה: זריזין מקדימים למצוות (פסחים ד ע"א). והנה תראה באברהם אבינו בענין עקדה, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש וגו’" (בראשית כב,ג) ואף על פי שהיה קשה לו לשחוט את בנו יחידו, עשה רצון הבורא יתעלה בזריזות והשכים בבוקר. ומי שעושה מעשיו בזריזות, בזה יש הוכחה גדולה שהוא אוהב את בוראו, כעבד האוהב את אדוניו ומזרז עצמו לעשות מלאכתו ורצונו. כי הזריזות תלויה בלב האדם: כשהאדם מפנה ליבו מכל המחשבות האחרות שיש בו ותופס מחשבה אחת,אז הוא מזדרז בלי ספק. כמו כן עשה אברהם,שהסיר מליבו אהבת בנו ואחז רצון בוראו,ונתבטלה אהבת בנו מפני אהבת רצון יוצרו יתברך, ועל כן נזדרז להשכים, כי היתה נפשו ודעתו קשורה בחשק גדול באהבת הבורא יתברך: על כן נשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם לזכור לזרעו מעשה העקדה.
ואתה צריך לדעת, כי מידת הזריזות היא תחילה לכל המידות, כי אין האדם יכול להיות תדיר על הספר, כי צריך לאכול ולשתות ולישון ולעשות צרכיו, לכן צריך זריזות ומהירות לחזור לספרו ללמוד. ואל יחשוב אדם בלבו: עוד היום גדול והשנה גדולה-כי על זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: אל תאמר לכשאפנה אשנה,שמא לא תפנה ולא תשנה (אבות פ"ב מ"ה) גם אל יאמר האדם: עת ערב הוא כבר,אם אלך ללמוד, ואפילו דבור אחד,מכל דברים שבעולם (ירושלמי פאה,פ"א ה"א). ועל זה נאמר: "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה" (משלי כח,ט),וכן כתוב: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב כסף" (תהלים קיט,עב) וכן כתוב: "כי טוב יום בחצריך" (שם פד,יא), אמר הקדוש ברוך הוא: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (מכות י ע"א).
ויהיה זריז לבקש ידיעת התורה וידיעת הבורא יתברך,דכתיב: "ונדעה נרדפה לדעת את ה’ (הושע ו,ג),וכן אמרו חכמים: הוי גולה למקום תורה (אבות פ"ד מי"ג). ויהיה זריז לבקש צדקה, דכתיב: "צדק צדק תרדוף" (דברים טז,כ),וכתיב "שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה’ (ישעיה נא,א)וצריך זריזות לכתוב ספרים אשר הוא צריך ללמוד מהם, או כשיראה או כשישמע דבר חידוש, יהיה זריז לכתבו, ולא ימתין עד שישכח מליבו.
אמר רבי יהודה בן תימא: הוי עז כנמר וקל כנשר,רץ כצבי וגיבור כארי,לעשות רצון אבינו שבשמים (אבות פ"ה מ"כ). ראה, איך הזהירו חכמים לעשות עצמו קל וגיבור לעשות המצוות! וכן אמר דוד: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהילים קיט,ס). וכן דרשו רבותינו,זכרונם לברכה: "ושמרתם את המצות" (שמות יב,יז) – אל תקרי "מצות", אלא "מצוות", אם תבוא מיצוה לידך אל תחמיצנה, אלא עשה אותה מיד (מכילתא). וצריך מאוד קלות וזריזות וגבורה,להחלם נגד הרשעים,להיות אביר לב כמשה רבנו,עליו השלום,שאמר: "שימו איש חרבו על ירכו" (שמות לב,כז) וכפינחס שנאמר בו: "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו" (במדבר כה, ז). לכן הזהר בעצמך להיות זריז מאוד להיפרד מחבורת רשעים,שלא להיות בעצתם ושבהסכמתם. ועל הכל צריך זריזות לעשות תשובה,יחיש ולא יאחר בדרכי תשובה,ולא יהא שעה אחת רשע לפני המקום יתברך. ראה, איך משרתי המלכים זריזים הם בשליחותם ובעבודתם כל שכן שיש להזדרז לעשות עבודת מלך מלכי המלכים, הקב"ה. וכל מה שנאמר זריזים מקדימים למיצווה ואין הכוונה לפזיזות ובהלה יתרה לקיים המיצוות – אלא בתבונה ובישום הדעת כי המהירות היא מהשטן ואספר לכם מעשה שקרה בגלל בהלה ופזיזות.
רבי חנינא בן חכינאי ורבי שמעון בר יוחאי ישבו ולמדו תורה אצל רבם,רבי עקיבא בעיר בני ברק. הם למדו שם שלוש עשרה שנה. רבי שמעון בר יוחאי היה שולח מפעם לפעם שליחים לביתו כדי שיתענינו בשלום משפחתו ויעדכנוהו. אך לעומתו רבי חנינא לא יצר קשר עם משפחתו.
לימים,שלחה אשתו של רבי חנינא שליח לבעלה לאמור לו: "בתך בגרה, בוא הביתה ותשיאנה,.
שמר רבי חנינא את דבר שליחות אשתו בלבו ולא סיפר על כך מאומה לרבי עקיבא. הוא לא רצה לחזור כדי שלא יבטל תלמוד תורה.
אולם רבי עקיבא צפה ברוח קדשו את הדבר ואמר לתלמידיו: " מי שיש לו בת בוגרת ילך וישיאנה".
הבין רבי חנינא שרבו התכון אליו ולכן נטל רשות מרבי עקיבא והלך לביתו.
במשך שלוש עשרה השנים בהם שהה רבי חנינא בעיר בני ברק השתנו שבילי עירו,נבנו בתים,ולא ידע רבי חנינא היכן למצוא את ביתו.
הלך וישב בפתח העיר ליד הבא מקום אשר באות לשם הנשים והנערות למלא מים בכדיהן.
חשב רבי חנינא שאשתו או בתו תבואנה לשם וכך ימצא דרך להגיע לביתו. רבי חנינא לא רצה לשאול אחד מבני עירו כדי שלא יתפרס דבר בואו. תוך כדי ישיבתו ליד הבאר הגיעה לשם קבוצת נשים וכדיהן על כתפיהן. והנה שומע הוא שמדברות ביניהן:
"בת רבי חנינא, מלאי כדך ועלי" הנשים נתנו כבוד לבתו בנתנן לה לשאוב מים ראשונה.
מה עשה רבי חנינא? עקב אחרי בתו, ראה להיכן פנתה וניגש גם הוא לביתו ונכנס.
אשתו של רבי חנינא היתה מנפה באותה שעה קמח, היא נשאה עיניה לראות מי הוא הבא ובראותה את בעלה,פרחה נשמתה.
פנה רבי חנינא לבורא עולם ואמר: "עניה זו – זה שכרה,לאחר שהמתינה לי שלוש עשרה שנה?!"
מיד חזרה נשמתה לגופה.
מכאן למדו חכמינו זכרונם לברכה שלא יכנס אדם לביתו בפתאומיות,מחמת סכנה.
וידוע שבשולי מעילו של הכהן הגדול היו פעמונים ורימונים כדי שישמע קולו של הכהן בהיכנסו,שלא יכנס בפתאומיות, כמו שנאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" ( 613 סיפורי על תרי"ג).
צו את אהרון (ויקרא ו-ב)
לשון זרוז, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. (רש"י).
רבי ישראל מסלנט הזדמן פעם לפונדק שבאחד הכפרים. ראה בעל הפונדק כי לפניו אדם בעל הדרת פנים, ופנה אליו בשאלה: "שמא שוחט הוא מר? יש לי בהמה המיועדת לשחיטה, וקשה לי להוליכה אל השוחט שבעירה הסמוכה".
"לא", השיב רבי ישראל. "אינני שוחט".
ישב רבי ישראל בפונדק וכעבור זמן מה פנה אל הפונדקאי בבקשה: "המוכן אתה להלוות לי רובל אחד?"
כיצד אעז להלוות לך ואינני מכיר אותך?" השיב הפונדקאי בתמיהה. "מי ערב לי שתפרע את החוב?"
"השומעות אזניך את שדובר פיך?" שאל רבי ישראל בתשובה. "בממון אינך סומך עלי אפילו ברובל אחד, ואילו בשחיטה, שהתורה כה מחמירה בה,סמכת עלי עוד בטרם ברכתיך לשלום"...(מעשיהם של צדיקים)
צו את אהרון... (צו ו- ב)
מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות (רש"י).
מידת הזריזות היא בניין אב להרבה מידות נכונות ומפתח ראשי לבניין אישיותו של האדם השלם כך כתב בעל "אורחות צדיקים" (שער הזריזות) כי מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות והיא מתקנת את כולן.
הזריזות היא מרשם להצלחה, בניגוד לעלות המכלה כל חלקה טובה.
ומוסיף בעל "אורחות צדיקים" הזריזות היא מידה גדולה לתורה ולמצוות וגם לעניין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים לעבודת הבורא יתברך.
ואכן יש הרבה לעמול על קניין מידה נעלה זו, והיא, כאמור, אם המידות הטובות. "כהנים זריזים הם" אמרו חז"ל (שבת כ.). הכהנים הם שכבת העילית של עם ישראל שתמיד נכונים ומזומנים לקראת בוראם לקיום המצוות המוטלות עליהם.
ה"מסילת ישרים" כותב, כי רצון האדם מלא את מצוות בוראות מתנגש ברצונות אחרים שלו כמו הרצון למנוחה, רצון לצבור ממון וכו’.
חובת הזריזות למצווה נדרשת בפי חז"ל מן הפסוק "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז).
רבי יאשיה אומר אל תקראי "את המצות" אלא "את המצוות". כדך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, כלומר, אם באה לידך עשה אותה מיד.
חז"ל בדרשתם זו הדגישו את ההבדל בעשיית המצווה כמצוות אנשים מלומדה לבין מצווה הנעשית רק בכדי לצאת ידי חובה. כה עמוק ההבדל שבין אלו כהבדל בין מצה לחמץ. בהשתהות קלה שהיא כהרף עין עלול להיות הבדל גורלי!
בחיינו אנו מבחינים בשני סוגי בני אדם אלו הזריזים להשלים כל דבר הקשור לחומריות, הם לא יוותרו על אף פרט. אם, לדוגמא, אדם קנה מכונית וחסר אביזר כלשהו ברכב, מיד הוא ירוץ ויתרוצץ עד אשר ישיג את החלק המבוקש. אך האם כך ירוץ ויזדרז לכל דבר שבקדושה?
אך לעומת זאת יש אדם שהתעורר מאוחר והנה הוא עומד להחסיר חלק מן התפילה, לעיתים ימשיך בשלווה ולא יראה כל זריזות על מנת לחטוף כמה שאפשר.
מידת הזריזות יכולה לתת לאדם מנוף בעבודת ה’.
ר’ אריה לוין זצ"ל הבין מעלתה של מידה זו ואף ידע ליישמה כהלכה.
בספר "צדיק יסוד עולם" מסופר כי באחת השבתות ביקר ר’ אריה בבית הסוהר המרכזי ב"מגרש הרוסים" כדי להתפלל עם אסירי ציון ולקרוא לפניהם בתורה. בתום התפילה ניגשו אליו כל האסירים כדי לברכו בברכת "שבת שלום", והוא, כדרכו, השיבם בלחיצת יד חזקה, בחיוך מלבב ובמאור פנים.
כרגיל, היה ר’ אריה שואלם אם יש "פנים חדשות" בקרבם, דהיינו, האם הובאו לכלא אסירים חדשים. לשאלתו, השיבוהו בחיוב ואמרו לו כי בפינת החדר הסמוך ישנו אדם רזה וצנום היושב תוהה ובוהה וממרמר בבכי כל הזמן. בר ר’ אריה לבקרו, שאל לשלומו ולסיבת בכייתו.
השיבו האסיר: "הכיצד לא אבכה? הלכתי לתומי ברחוב ולפתע תפסוני שוטרים בריטיים והשליכוני לכלא ואנכי חף מפשע, ולי הורים זקנים ותשושים שאינם יודעים כלל שנאסרתי ולבטח דואגים הם היכן נעלם בנם".
ר’ אריה ניסה לעודדו וביקשו שיחדל מלבכות, אף שאלו למקום מגורי הוריו. השיב האסיר כי הם מתגוררים במאה שערים שליד העיר רחובות וכי אי שמות לרחובות. יכול הוא לתאר לר’ אריה את סמטאות שכונתו, שכונת "שעריים", ונקב בשמות הוריו.
לחיץ ר’ אריה את ידו והשיבו "הסר דאגה מלי בך וה’ יהיה בעזרך!"
משנפרד ר’ אריה מהאסירים, ניגשו האסירים לתימני בודד זה ושאלוהו "מה שוחח עימך ר’ אריה ומה אמר לך?"
השיבם האסיר דברים כהוויתם. חבריו למאסר נדו בראשם והיו שאמרו לו כי ברכה לבטלה בירכו הרב, שהרי עד צאת השבת ישכח ר’ אריה את שם הוריו ואת מענם.
קל לשער מה גדלה השתוממותם של האסירים בראותם למחרת היום זוג תימנים קשישים המשרכים דרכם בחצר הכלא בבואם לבקר את בנם. התברר כי מיד עם צאת השבת עשה ר’ אריה את דרכו לרחובות וטרח טרחה מרובה כדי למצוא את הורי האסיר ולגלות את אוזנם כי ביקר את בנם ואל להם לחשוב כי נעלמו עקבותיו.
ואכן כך, הבינו רבותינו זריזות מה היא.
הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק ו) בביאור מידת הזריזות כותב "ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ומתגבר ויזדרז שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו ודאי הוא שלא יצליח".
והא מה שאמר התנא (אבות ד) "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי".
על מוקדה על המזבח כל הלילה (צו ו- ב)
האות מ’ שב"מוקדה" היא זעירא ובאה לרמוז שההתלהבות והלהט של אדם מישראל לתורה וליהדות אינם צריכים להיות בולטים לכל עין אלא חבויים בליבו פנימה, משום שככל שההתלהבות תהיה פנימה היא תתברך ותגבר באדם (הרבי מקוצק זצ"ל).
ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים (צו ו-ד)
תנא דבי רבי ישמעאל (שבת קיד) לימדך התורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהן העבד קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. והכונה היא, לענין שנוי בגדי שבת. שכשם שהכהן לא היה לובש בשעות העבודה אותם בגדים שבהם היה מוציא את הדשן אלא לבש בגדים אחרים יותר נאים ויותר נקיים, כך גם בשבת יש לבוש בגדים נאים ונקיים יותר מימי חול (מהרש"א)
ודרשו רבותינו בתלמוד (שבת קיג) על הפסוק "וקראת לשבת עונג לקדוש ה’ מכובד וכבדתו מעשות דרכיך" וגו’, "שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול", כי על ידי הבגדים הנאים האדם מכבד את השבת ובזה הוא מכבד את השם יתברך כי הוא ציוונו לכבד השבת, וכמו שאם אדם הולך לחתונה מחליף את בגדיו לנאים ומכובדים יותר לכבוד החתן והכלה, כן צריכים אנו להחליף בגדים נאים ומכובדים לכבוד שבת מלכתא. (לבוש יוסף)
מסופר ברבי יהונתן אייבשיץ שהיה קטן היה נוהג לטעום את המאכלים בערב שבת והנה פתח את אחד הסירים וטעם איזה עוף גדול ומשובח.
הגיע זמן סעודת שבת ואמו של הרב יהונתן מזגה את האוכל למשפחה התבוננה בסיר של העופות ונדהמה, מנהג היה שאת העוף הגדול ביותר מקבל האבא והעוף נעלם. שאלה על אודות העוף ואף אחד לא עונה. היא כבר מיד הבינה מי שיכול לעשות את הקונצים האלו זה רק יהונתן הקטן. כעסה אמו ואמרה נו זה יפה ככה לעשות לאבא, לאכול את העוף הגדול.
אמר יהונתן אני קיימתי מצוות טעימה בערב שבת, מה עשיתי?
אמר לה אביו, עזבי אותו, סה"כ הוא מקיים את המצווה טועמיה חיים זכו. ענתה אמו טועמיה נאמר ולא לאכול כזה עוף גדול. ענה לה יהונתן הקטן אך גם נאמר ואוהביה גדולה בחרו.
וכל המשפחה פרצה בצחוק שנזכר לדורות.
ההבדלה של ה"אור החיים"
בכל יום חמישי היה ה"אור החיים" הקדוש שוחט עגל לכבוד שבת קודש, ממנו היה נוטל חתיכה אחת לעצמו, ואת השאר היה מחלק לתלמידיו ולתלמידי חכמים עניים.
פעם אחת נטרפה השחיטה של כל העיר, וכל הבהמות שנשחטו על-ידי שוחטי דמתא לא נמצאו כשרות, רק הבהמה ששחט ה"אור החיים" הקדוש היתה כשרה למהדרין.
גביר אחד מנכבדי העיר רצה לקנות בשר לכבוד שבת ולא השיג. אחר-כך שמע, של"אור החיים" יש בשר עגל כשר, ותכף הלך אל ביתו.
"ימכור נא לי הרב חתיכת בשר לכבוד שבת", ביקש הגביר.
"אינני יכול", ענה ה"אור החיים", כי הכל מיועד לתלמידי חכמים עניים".
התאכזב העשיר מאוד, אך החליט בכל זאת להמתין בבית צדיק עד לתום החלוקה, אולי תישאר בעבורו איזו חתיכת בשר.
והנה התחילו להופיע תלמידי החכמים ליטול את חלקם, והעשיר עמד והביט בכל אחד מהם לראות מי הם מקבלי הבשר. ביניהם הגיע תלמיד חכם אחד, שאף הוא נטל את הנתח המיועד לו לכבוד שבת. כשראה אותו הגביר, אמר בתמיהה ובזלזול: "האם גם זה נקרא תלמיד חכם?..."
ה"אור החיים" שמע דברים אלו ושתק. באותו לילה גילו לו מן השמים, כי הואיל ושמע בזיון תלמיד חכם ולא מחה, מענישים אותו שילך לגלות למשך שנה אחת.
קיבל עליו הצדיק את הדין, ומיד למחר בבוקר לבש בגדים פשוטים ובלויים, כבגדי עני המחזר על הפתחים, ויצא לדרך, לגלות.
באותו שבוע קראו בתורה את פרשת "בחוקותי", וה"אור החיים" הרהר בעת הליכתו על אודות פרשת השבוע. כאשר עשה את דרכו בשדה, עלו בדעתו פרושים שונים לפסוק הראשון של הפרשה: "אם בחוקותי תלכו", וכך פרש ארבעה-עשר פרושים. כשסיים, חרץ סימן במקלו על האדמה, כדי שלא ישכח את הפרושים. הוא המשיך ללכת, ותוך כדי הליכה חידש עוד ארבעה-עשר פרושים על אותו פסוק, ושוב שירטט במקלו בעפר השדה, כדי שלא ישכח את החידושים הנוספים. לאחר שנח מעט, חזר לצעוד, גם עתה הוסיף לחדש עוד ארבעה-עשר פרושים, ואף בפעם השלישית רשם במקל סימן בעפר.
ביום ששי, בצהרי היום, הגיע ה"אור החיים" אל מקום ישוב אחד מרוחק. יש מספרים, שמלאך העביר אותו מעל לנהר ה"סמבטיון" הרועש בכל ימות השבוע, ויש אומרים שהיה זה במקום נידח אחר.
ראה הצדיק, שהשבת מתקרבת, ולא המשיך בדרכו, אלא פנה והלך אל בית-הכנסת שבאותו מקום. שמש בית-הכנסת, שראה את בגדיו העלובים של האורח וחשבו לאחד מ"ארחי פרחי" המקבצים נדבות, הבין שלא יהיו הרבה קופצים על אורח כזה להזמינו לשבת, לכן פנה אליו ואמר: "אם רוצה אתה, יכול הנך להיות אורחי ולסעוד אצלי בשבת".
הסכים ה"אור החיים", ולאחר התפילה בליל שבת הלך יחד עם השמש לביתו. השמש קידש והם טלו ידיהם וישבו לסעוד. ה"אור החיים" נזהר שלא לגלות את גדולתו, התנהג בפשטות ועשה כמעשיו של בעל הבית.
בתוך הסעודה אמר השמש לאורחו: "הרב של עירנו צדיק גדולה הוא, קדוש וטהור, ואנו נוהגים ללכת אחרי הסעודה קודם ברכת המזון אל בית הרב לשמוע מפיו דברי תורה.
מבקש אני ממך, שתצטרף גם אתה אלי ונלך יחד אל הרב".
נאות הצדיק לדבריו ויחד הלכו לבית הרב. כיון שה"אור החיים" נחשב בעיניהם לאיש פשוט, הושיבוהו בקצה השולחן.
הרב, שהיה איש אלוקים, הניח את ידו על ראשו ופניו להטו באש של קדושה. הנוכחים ישבו וציפו בדממה לשמוע את דברי תורתו, דברי אלוקים חיים. לאחר שעה קלה של ציפיה דרוכה, פתח הרב את פיו והתחיל להגיד חידושי תורה על הפסוק "אם בחוקותי תלכו".
הוא אמר ארבעה-עשר פרושים על הפסוק, וכשסיים הכריז: "את כל הפרושים הללו שמעתי במתיבתא דרקיעא בשם רבנו ה’אור החיים’ הקדוש!"
בו ברגע נענה ה"אור החיים" מקצה השולחן וקרא: "כן אמר חיים בן עטר!" רעש גדול נעשה בין הקהל על "חוצפתו" של האורח, שהעז להזכיר את שמו המלא של ה"אור החיים" וגם לא הוסיף לו את הכינוי "הקדוש".
היו שרצו לעשות בו שפטים ולהכותו על דבריו, אבל השמש, שהרגיש כי בתור מארח עליו להגן על אורחו, אמר: "אל נא תענישו אותו, כי הלא רואים אתם שאדם עני הוא, ובודאי גם דעתו משובשת עליו, אנא, הניחו לו". שמעו הנוכחים לדבריו והרפו מה"אור החיים".
למחרת בבוקר, אחרי התפילה, סעד שוב ה"אור החיים" בבית השמש, והלה אמר לו, שהמנהג בעיר ללכת גם בסעודת היום אל בית הרב, לשמוע דברי תורה ולברך על המזון. "אך היום", ביקש ממנו, "התנהג נא בדרך ארץ ושמור על לשונך, שלא לדבר דברי עזות".
ה"אור החיים" לא הגיב על בקשה זו, והשמש חשב ששתיקתו מהוה הודאה לדבריו.
רב העיר ישב שוב שקוע בדבקות ופניו מאירות כפני מלאך. אחר כך פתח ואמר עוד ארבעה-עשר פרושים על הפסוק "אם בחוקותי תכלו", וכשסיים אמר:"את כל זה שמעתי עכשיו במתיבתא דרקיעא בשם ה’אור החיים’ הקדוש".
והנה נשמע קולו של ה"אור החיים" ממקומו בסוף השולחן: "כן אמר חיים בן עטר". סערה התחוללה בחדר. הנוכחים לא יכלו להשלים עם דבריו החצופים של העני, הפוגע בכבוד ה"אור החיים" הקדוש, ורצו להענישו בכל חומר הדין. השמש, שראה כי כלתה אל אורחו הרעה, ביקש בתחנונים שירפו ממנו, באמרו: "אנא, רחמו עליו כי עני ואביון הוא, וכנראה גם חסר דעה ואיננו אחראי למעשיו".
לבסוף הצליח להוציאו מידיהם ונטלו עמו לביתו.
בסעודה השלישית יצא עוד פעם השמש עם אורחו ללכת אל בית הרב, והפעם ביקש ממנו בתחנונים שינצור את לשונו ויתנהג בדרך ארץ, בהזהירו: "אם גם עכשיו לא תתנהג כראוי לא אוכל עוד להגן עליך".
ה"אור החיים" שתק ולא ענה, והשמש קיוה בלבו שהפעם ישמע בקולו.
הרב התחיל גם בסעודה זו להגיע את דברי התורה בהתלהבות, ואמר עוד ארבעה-עשר פרושים על אותו פסוק שפרש בסועות הקודמות, וגם בפעם הזו, השלישית, הכריז: "אלו דברי התורה ששמעתי במתיבתא דרקיבא בשם ה’אור החיים’ הקדוש".
ושוב נשמע קולו של ה"אור החיים" בקראו: "כן אמר חיים בן עטר".
את המהומה שפרצה באולם אין לתאר. קריאות זעם נשמעו על "ארחי פרחי" זה, שהעז זו הפעם השלישית להזכיר את שמו של ה"אור החיים", ולא עוד, אלא בלי להוסיף לו את התואר "הקדוש", למרות ההתראות החוזרות ונשנות. האנשים החליטו שאי-אפשר לעבור בשתיקה על מעשה כזה ומוכרחים להביא את האורח לפני בית-דין מיוחד, שיעיין בדינו של מבזה תלמיד חכם כזה ויענישו בכל חומר הדין.
בינתיים, עד שיעמידו בית-דין כזה, החלט לסגור את ה"אור החיים" בחדר מיוחד, שהקהילה השתמשה בו למאסר במקרים כאלו, ואמנם כן עשו.
הגיע מוצאי שבת, וה"אור החיים" הכלוא בחדר לא יכול להבדיל על הכוס. רעש גדול נעה בשמים, מפני שהרשעים, אשר בשבת פטורים מעונש הגיהנום, היו חוזרים בכל שבוע לגיהנום רק לאחר שה"אור החיים" הקדוש עשה הבדלה, אבל בשבוע זה, כשהצדיק לא הבדיל, לא יכלו להחזיר את הרשים לגיהנום.
אז הודיעו לרב העיר מן השמים וגילו לו, כי האיש האסור בחדר המעצר אינו אלא ה"אור החיים" הקדוש בעצמו, וכל זה בא עליו על אשר שמע דברים נגד תלמיד חכם ולא מחה. כמו כן אמרו לו להגיד לצדיק, כי בזה, שהיה שבת אחת בגלות, ובגלל הצער שעבר עליו, נחשב לו כאילו היה שנה שלמה ורשאי הוא לחזור לביתו.
מיד רץ הרב אל החדר שבו נכלא ה"אור החיים", פתח את דלתו ונפל לפניו בבקשת סליחה ומחילה, על הצער ועגמת הנפש שנגרמו לו. מוהן, שהצדיק מחל לו בלב שלם, שהרי לא ידעו את זהותו ולא בזדון עשו לו זאת. הרב מסר לו את הדברים שנאמרו לו משמים, ואמנם למחרת עזב ה"אור החיים" את העיר ושב אל ביתו. (מקראי קודש)
לכל כדור (וגם לטיל) יש כתובת...
"טילי הסקאד העיראקים רודפים אחר רשת חנויות באזור תל אביב רבתי המחללת בריש גלי את שבת קודש, תחת מסוה של בית מרקחת. במטח הטילים הראשון בליל שלשום, על שכונת יוקרה שבאזור, נפגע הסניף הרביעי של הרשת לאחר ששלושת סניפיה הקודמים באזור נפגעו בהפגזות הטילים הקודמות. כתב העיתון "דבר" הכתיב אתמול את הידיעה על הפגיעה הרביעית באותה רשת חנויות בשאלה: "מה יש לסדאם נגד הסופר פארם?"
סופרנו ערך אתמול משאל בין חנויות הרשת, אנשי הודו כי הן פתוחות בשבת...
"התשובה לשאלה: מה יש לסאדם נגד הסופר פארם? חרוטה על קירות רשת החנויות" - אמר לסופרנו אחד מהיהודים הגואבים את חילול השבת של אותה רשת, והוסיף: "מן השמים תובעים מרשת זו על עלבונה של שבת קדשנו המחוללת". תופעת הפגיעות התכופות ברשת חנויות זו העלתה תדהמה בין אישים קשורים לארועי הבטחון באזור, וצוינה באחת התופעות הרבות, אך החשובות, שאין להן הסבר הגיוני. בשיחה אישית הודה אחד מהם, כי "התופעה חריגה ומוכיחה כי מישהו רוצה משהו מהסופר פארם".
מעשה ברבי הלל פאריטשער ז"ל נכנס פעם לעיר אחת ושמע, כי הספרים חצופים ביותר ואינם מדקדקים בסגירת חנויותיהם בימי ששי, זמן מתאים לפני כניסת השבת.
מיד הלך וכינס את כל הספרים ודיבר על לבם, כי יאותו להקפיד היטב בסגירת עסקיהם לפני כניסת השבת. נכנסו הדברים ללב השומעים כולם הסכימו. אלא אמרו, יש ספר אחד שלא בא לאסיפה, לכן, אם הוא יתחייב לסגור עסקו בזמן ויחתום על התחייבות בענין יסכימו כולם לחתום, אבל אם לא יסכים - גם הם לא יסכימו, כי אז הוא יתחרה בהם ויגזול מהם את פרנסתם.
שלח רבי הלל מיד לקרוא לאותו ספר, אבל הוא סירב ולא בא. אלא שתוך כדי המעשה, התחיל אותו סרבן להתפתל בכאבים עזים שתקפו בבטנו. במרוצה הגיע אז לרבי הלל וצעק: רבי, הצילני!...
השיב לו רבי הלל: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". השבת זעקה כאן, אתה מסרב לשמור את השבת, ועל כן היא זועקת. אם אתה מקבל על עצמך לשמור את השבת, הרי ש"שבת היא מלזעוק" - השבת תפסיק לזעוק, וממילא "רפואה קרובה לבוא"!...
בימי מלחמת העולם הראשונה שלטו בארץ ישראל הטורקים. באותה עת יצאה גזרה מאת הממשל כי כל האוגר נפט מעל הכמות הנדרשת לתצרכתו היומית יענש בכל חומר הדין, ואף צפוי לעונש מוות.
רבי יוסף לוי חגיז, איש ירושלים היה איש אמיד ובעל אמצעים. בגלל הרעב בירושלים העתיק האיש את מגוריו ליפו. בחושו המסחרי המפותח הבין שהנפט עתיד להיות מבוקש ביותר בזמנים של מלחמה, לכן קנה כמות רצינית של פחי נפט והחביאם בתחתית הבאר באחד מפרדסיו שהיה בפתח תקוה.
באחת השבתות הופתע השומר הערבי שהופקד על הפרדס לראות פלוגת חיילים טורקים נכנסת לפרדס ועורכת בו חיפוש יסודי. והנה אחד החילים השתחל לתחתית הבאר אשר בפרדס וגילה את מחבוא הנפט.
השומר הערבי החויר בידעו מה צפוי לר’ יוסף, בעל הפרדס.
השומר גמגם מספר מילים לעבר הקצין הטורקי ששאלו מי הוא בעל הפרדס, אך מחוסר בררה נאלץ השומר לספר לקצין שבעל הפרדס גר ביפו ובא לפרדסיו בפתח תקוה לעתים מזומנות.
"קח מהר את הסוס ורכב אל ביתו של בעל הפרדס", ציוהו הטורקי, "ואמור לו שבפקודת האמפריה הטורקית עליו לבוא ולהתיצב מיד בפני, שאם לא כן - רע ומר יהיה גורלו".
"אבל", התחנן השומר, "בעל הפרדס הוא יהודי, והוא לא יבוא בשבת", כי אסור ליהודים לרכב על סוס בשבת."
דבריו של השומר העלו את חמתו של הקצין הטורקי והוא החל לצרוח בחמת זעם: "רוץ מיד והבא לכאן את בעל הפרדס - ואם לא יבוא מרצונו הטוב, אני כבר אדאג להביא אותו" והוסיף: "לפקודתו של קצין טורקי עוד לא העז בן אדם לסרב".
באין בררה התישב השומר על הסוס ויצא בדהירה ליפו.
אחרי רכיבה של שעות מספר הגיע השומר הערבי לשכונת נוה צדק ביפו, ומצא את ר’ יוסף לוי יושב וסועד את סעודת שבת ומזמר בנחת את זמירות השבת.
מבוהל ומפוחד, סיפר השומר לר’ יוסף לוי את דבר גילוי מחבוא הנפט בתחתית הבאר, וכי יש בידו פקודה דחופה מהקצין הטורקי בדבר התיצבותו של ר’ יוסף לוי.
ר’ יוסף לוי לא גילה שום סימני בהלה או פחד, גמר את זמירות השבת, וברך ברכת המזון בנחת כאילו דבר לא קרה.
בסימו את ברכת המזון פנה לשומר ואמר: "ראשית התר את הסוס מהמושכות וקשור אותו אל העץ שבחצר. מי התיר לך לרכב על הסוס שלי בשבת, הלא הזהרתיך כמה פעמים שלפי הדין היהודי גם הסוס מצוה לנוח בשבת. ועתה, קח לך חמור או סוס בשוק של יפו וחזור לפרדס, אמור לקצין שאצלי שבת היום וצו האלקים מחייב אותי יותר מהפקודה של קצין טורקי".
נתחלחל השומר ורועד מפחד אמר שבודאי יהיה צפוי לו עונש כבד, אך ר’ יוסף לוי ענה לו שוב: "מי שמפחד מאלקים, אינו מפחד מקצין טורקי".
"אמנם אמרתי לקצין שלא תבוא" - ענה הערבי "אבל הוא לא רצה להאמין לי".
השומר ירד מן הסוס וקשרו לעץ התאנה שבחצר, ויצא לחפש לו סוס אחר כדי לשוב אתו לפרדס של ר’ יוסף.
נקל לשער, איפוא, את כעסו ורוגזו של הקצין הטורקי בראותו את השומר חוזר בגפו, ובשמעו את תשובת השומר, השאיר שני חיילים לשמור במקום והחליט לחזור עם חיליו למחרת בבוקר.
למחרת הופיע ר’ יוסף בפרדס רכוב על סוסו, והתיצב לפני הקצין הטורקי.
"מדוע זה לא באת אתמול כששלחתי לקרוא לך?" הרעים הקצין בקולו.
"הנני מצווה על ידי מי שהוא גבוה ממך לא לבוא" ענה לו ר’ יוסף לוי בקול שקט ותקיף.
"מי הוא זה שציוה עליך לסרב לפקודה?"
אלקים - והמשיך "אם כבוד הקצין היה מקבל פקודה מהסולטן ירום הודו והיה בא קצין ומצוה אחרת, למי היית מציית? - הלא גם אתה מאמין שאלקים הוא מלך על כל המלכים ופקודותיו מחייבות את כולם."
"ומהו הנפט שמצאתי אגור בפרדסך, האם גם זה מצות אלקים?" שאל הקצין ברוגזה.
"בודאי", ענה ר’ יוסף לוי בשקט. כלום יעלה בדעתך כי אאגור נפט עבורי ואסכן את חיי?!
כל זה הכנתי עבור העניים שיש להם משפחות גדולות ואין להם במה לחמם את האוכל לילדיהם. תוכל לשאול ביפו ובירושלים אם חי אני בשבילי או בשביל העניים".
"האם לא ידעת שאתה עובר על החוק וצפוי לעונש כבד?" - המשיך הקצין לשאול.
מי שדואג לעניים ולנצרכים - אלקים יגן עליו, ואם גם אתה תעזור לי לקיים מצוה זו - אלקים יגן גם עליך. ועתה בזמנים קשים אלה של מלחמה כולנו זקוקים לעזרת האל."
המשפטים האחרונים רככו קצת את הקצין הנוקשה ועל פניו הופיע חיוך קל. לאחר הפסקה
קצרה אמר לר’ יוסף לוי: "אני בעצמי מאמין באלקים ומכבד אנשים מאמינים. אם היית בא אתמול, לא הייתי מאמין לדבריך. אבל מכיון שנוכחתי שאתה מאמין באמת ובתמים באלקים, ואפילו מוכן לסכן את חייך ולא לעבור על ציוויו - מזה אני למד, כי אכן איש ישר וירא אלקים אתה. ולכן אני מודיע לך שאני משחרר אותך ומשיר את הנפט ברשותך, למען תוכל לעזור לאלה המסכנים שאלוקים רוצה שנעזור להם".
הקצין הטורקי וחיליו עלו על הסוסים, הצדיעו לר’ יוסף לוי שעמד נדהם ונרגש ועזבו את הפרדס.
ר’ יוסף לוי עמד בדיבורו וחילק את הנפט לעניים ולמוסדות מבלי להשאיר לעצמו אפילו פח אחד. אכן, זכות שמירת השבת עמדה לו לר’ יוסף לוי חגיז.(613 סיפורים על תרי"ג)
מעשה ברב מטשעבין זצ"ל נהג לבחון בשבת ילדים משכונת שערי-חסד על מה שלמדו במשך ימי השבוע. באחת השבתות התדפק אחד הילדים על דלתו של הרב, וכאשר הדלת לא נפתחה - הקיש על הדלת עוד כמה פעמים עד שהרב מטשעבין פתח לו, וכאשר שאל לילד מה הוא רוצה, והילד ענה כי הוא מבקש מהרב שיבחן אותו במסכת בבא מציעא, העיר לו הרב הנחת: בני, אם מקישים פעם ופעמים בדלת ולא פותחים - צריך לחשוב שאולי שכב בעל-הבית לנוח...
הקשה הילד בתמימות: מה? הרב ישן בשבת?!...
ידוע ששעת לימוד תורה בשבת משפיעה ושכרה כמו אלף שעות לימוד ביום חול. אמר הרב שלום שבדרון הכהן זצ"ל: ש"את הסיפור שמעתי מהרב מטשעבין, שסיים באומרו: מאז לא ישן עוד בימי שבת!"...(שאל אביך ויגדך)
ישנה מצוות לא תעשה שלא נצא בשבת מחוץ לתחום.
"השמעתם" - פנה משה העגלון אל הנוסעים בעגלתו - "שוב הגיע אורח לעיירה, ויש בדעתו לשבות בשבת, צדיק גדול הוא - אורח זה".
"ומנין לך כי אמת הדבר?" שאל אחד הנוסעים את העגלון, "וכי לא די רמאים ושקרנים הגיעו לעירתנו והתחזו לצדיקים? ומי ערב לנו כי הפעם אכן צדיק לפנינו?"
"צודק אתה," המהם העגלון מתחת לשפמו העבות "שמא אף הפעם הגיע אלינו וכי מנין נדע?"
"מי הוא הצדיק הלז?" התערב נוסע אחר בשיחתם, "מה שמו?"
"רבי לוי יצחק מברדיצ’ב - כך אומרים, השיב העגלון הידען.
"מי אמרת?" קפת ממקומו נוסע נוסף, "רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, הן מכיר אני אותו, ראיתי באחד ממסעותי.
"ברוואו" צהלו כולם, אתה תוכל אם כן לזהותו ואם אין הוא צדיק זה, יקבל הוא מאיתנו את חלקו, במכות נכהו עד צאת נשמתו שלא יהינו עוד שקרנים ונוכלים להגיע אלינו ולרמותנו.
וכך בהחלטה משותפת זו ירדו הנוסעים אחד אחד מהעגלה והצטרפו אל האדם שהלך לזהות את הצדיק.
"שוב נוכל לפנינו" - אמר הכפרי אשר הציץ בפני רבי לוי יצחק - "לא, אין זה הצדיק, הוא אינו דומה לו כלל וכלל, לפיכך כשיעלה השבת לתורה נפליא בו את מכותינו וילמד הוא ושכמותו, ולא ישקרו לנו עוד", סיים הלה והכל מסכימים עמו.
אך הפעם טעה הכפרי, אכן היה זה הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ’ב שנסע עם משמשיו, ומכיון שהדרך נתארכה והגיע יום ששי החליטו לשבות באותה עיירה שבה נקלעו, כדי שלא לנסוע לשום מקום לאחר חצות היום.
אל עיירה זו הגיעו פעמים אחדות רמאים שהתחפשו לצדיקים והיו באים עם משמשיהם וגבאיהם ונוהגים למראית עין כדרך צדיקים אמיתיים, עד שהכפריים הרגישו בהם שאינם אלא רמאים ונוכלים לכן גם הפעם כשהגיע רבי לוי יצחק מברדיצ’ב חשדוהו שאין הוא צדיק, וכשמוע הכפריים שאין זה צדיק, החליטו להלקותו כדבעי בשבת בבוקר.
השמש והגבאי של הצדיק שמו לבם כי לב בני העירה בל עמהם וכי הם חורשים מזימות להרע לצדיק, והפצירו ברבי לוי יצחק לנסוע למקום אחר טרם בוא השבת, אך הצדיק לא אבה לשמוע להם כיון שמימיו לא נסע ביום ששי וכך ינהג גם עתה - כך ענה להם.
שבת המלכה פרשה את כנפיה על בתי העירה, כל הכפריים שמו פעמיהם אל עבר בית הכנסת לקבל שבת בציבור. גם הצדיק רבי לוי יצחק התפלל עימם תפילת שבת וכדרכו התלהב בתפילתו וליוה את נעימותיו בתנועות של התעוררות.
השמועה שאיש זה אינו אלא רמאי עברה מפה לאוזן והקהל עמד תוהה ומשתומם כיצד יכול אדם זה לסמא את עיני הבריות בהעויות משונות שהוא עושה.
הכפריים התלחשו ביניהם על האורח, אך הצדיק לא שם לבו לסובבים והמשיך בתפילתו בהתלהבות רבה.
באותה שעה עבר דרך העירה גוי מהכפר הסמוך, וכששמע קולות משונים הבוקעים מבית הכנסת שאל את אחד היהודים העומדים בפתח: "מה הקולות הללו אשר אני שומע?"
"בא אלינו אורח, שלפי דבריו הרי הוא הרב מברדיצ’ב" - ענה לו היהודי, "ואדם זה צועק בתפילתו, ואת קולו אתה שומע".
ניסה הגוי להציץ פנימה כדי לראות את הרב אך לא הצליח במשימתו והחליט להמשיך לנסוע לביתו.
בהגיעו לפתח כפרו נכנס תחילה לבית המרזח, ולאחר שאלת שלום שאלו החוכר מה אשר שמע בדרך, והנכרי שלא התחדש לו דבר בדרכו גרד את ראשו וניסה להזכר בדבר מה שיוכל לספר... חדשות...חדשות... רוצה אתה" המהם מתחת לשפמו "כן, נזכרתי, עברתי דרך העירה הקרובה ושמעתי צעקות משונות על יד בית הכנסת, כששאלתי לפשר הדבר, אמרו לי כי הגיע אורח רב, וכך הוא מתפלל."
"ומי הוא הרב?" שאלו החוכר בהתעינות.
"כמדומה לי, שאמר לי כי הרב מברדיצ’ב הוא" ענה הגוי.
כשהזכיר הגוי את שם הרב קפץ ממקומו המלמד של בן החוכר שישב בחדר הסמוך, מלמד זה הכיר היטב את הרב מברדיצ’ב והתרגש מאוד לשמוע שהצדיק נשמע בעירה סמוכה, וכך אמר: "אפשר צדיק בא לגבולנו ואני לא אקבל פניו?!"
ולא נתקררה דעתו עד שהחליט ללכת ברגל, תיכף ומיד אל העירה הסמוכה ולחזות פני הצדיק. וכך עשה, התחיל ללכת בדרך ולפתע נעצר, במוחו חלפה מחשבה: מה עושה אני?
הלא שבת היום? מכאן עד העירה הדרך ארוכה ואני עובר על תחום שבת, וכי אלך ואחלל שבת?
כך עמד המלמד והרהר, שקל בדעתו והרגיש דחף עצום לראות את הצדיק ויהי מה. המשיך ללכת עוד כברת דרך ושוב חשב - הרי זו מצוה הבאה בעברה, כלום מותר לחלל שבת בשביל לקבל פני רב. אך מיד הרגיש שוב שאינו שולט בעצמו, רצון עז והשתוקקות לראות את הצדיק פשטה בקרבו והמשיך ללכת.
כך הלך ושוב עמד, שוב הלך ושוב הרהר וכל הדרך הרגיש כיצד דחף עז מושך אותו על הרבי, כך הלך כל הלילה עד שעם אור הבוקר נמצאו רגליו עומדות סמוך לעירה. כשהגיע לעירה כבר היו כל הקהל בבית הכנסת, וכשנכנס פנימה כבר קראו בתורה. היה זה בדיוק בזמן בו עלה הצדיק אל הבמה, וכל הכפריים הכינו עצמם כדי להכות את הרב בחושבם שהוא מתחזה. מתחת השולחנות הוסתרו המקלות והאבנים וכשינתן האות כולם יכוהו. מי במקל ומי באבן עד אשר תפח רוחו של השקרן.
הכפריים עמדו בציפיה, מוכנים ומזומנים להתחיל במלאכה, דממה מתוחה עמדה בחלל בית הכנסת. העינים עוקבות אחר הצדיק עטוף הטלית שצועד מדודות אל הבמה ואזניהם כרויות לשמע האות.
אך לפתע, נפתחה הדלת, והמלמד שהיה ידוע בעירה כירא שמים ובר אורין התפרץ לבית הכנסת וכשראה את הצדיק עומד על הבמה רץ אליו בבהלה וצעק בכאב: "רבי, אוי, רבי! חללתי את השבת!..."
ענה לו הצדיק בקול רם וברור: "לא חיללת את השבת, כיון שיש בביאתך לכאן משום פיקוח נפש אלמלא באת הייתי שרוי בסכנה...
דממת תדהמה השתררה בבית הכנסת, תושבי העיר הבינו עתה מה עמדו לעשות. הם ראו שאכן הרב מברדיצ’ב שובת בעירתם. בפנים מלאות בושה וכלימה בקשו את סליחתו על שחשדוהו לשוא. (613 סיפורים על התרי"ג)
