פרטים

קטגוריה: פרשת וירא

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 22:34

נכתב על ידי Super User

כניסות: 523

פרשת וירא - חלק א

הרב אריה קרן

והוא יושב פתח האהל (וירא יח-א)לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו (רש"י)
הכנסת אורחיםבפרשתנו התורה מאריכה ומבליטה את מידת החסד של אברהם אבינו בקבלת אורחים, והתורה הדגישה זאת כדי ללמדנו עיקר גדול במידת החסד.

בספר "התורה המשמחת" מתאר באופן נפלא בנו בכורו של ר’ שלמה זלמן אויערבך זצ"ל כיצד היה אביו משתתף בצער הזולת.

"אבא חינך אותנו לכך שמי שאינו ’חש’ את השני לא רק שאין לו דרגות במידת החסד אלא אין לו צורת אדם כלל!"

היטיב להגדיר זאת ר’ אריה לוין זצ"ל כאשר רגלה של אשתו כאבה והלכה לרופא באמרו: "רגלה של אשתי כואבת לנו"...

כיצד לחוש את כאב הזולת נוכל ללמוד ממעשה נפלא שאירע עם ר’ חיים אוירבך:

באחד מלילי טבת, כשכל אנשי הבית כבר שוקעים בתרדמה עמוקה, ישב רבי חיים אוירבך לבדו ולמד. לפתע נשמעה נקישה בחלונו. "מי זה?" שאל. "אני סנדלר", נשמעה התשובה, "ולפני שעות אחדות ילדה אשתי בן למזל טוב, אבל בביתנו קר ואין עצים להסיק את התנור".

מיד יצא ר’ חיים מביתו והלך עם הסנדלר לביתו של העשיר מבני העיר והתחיל דופק בחזקה על דלתו.

העשיר נבהל וכששאל: "מיהו הדופק כל כך?" נענה: "זה הרב!" מיד נפתחה הדלת. הרב נשאר עומד בחוץ וסירב להיכנס למרות הפצרותיו של העשיר.
מפני הנימוס נאלץ העשיר לצאת אף הוא החוצה, למרות שהיה לבוש בחלוק הבית שלו, וכך לשמוע את דברי הרב.
הקור היה גדול ושוב התחנן העשיר בפני הרב: "היכנסו נא אל תוך הבית! אתם עלולים לקפוא למוות!" ועדיין הרב מסרב.
"רצוני שתרגיש מעט ממה שמרגישים הסנדלר ואשתו והתינוק שזה עתה נולד להם", הסביר.
לא היה צריך הרב להאריך בדיבורים ובו במקום הבטיח העשיר לספק למשפחת הסנדלר עצים וזרדים למשך כל החורף.אברהם אבינו מסמל עבורנו את מידת החסד.

אברהם אעפ"י שיכל להתחמק מאורחים שהרי יום שלישי למילתו היה, אעפ"כ לא נרתע מלעסוק בעצמו במצווה.

נאמר "עולם חסד יבנה" (תהלים פט. ג). ומכאן, באה החובה על האדם להיות קשור למעשה החסד, ויבחר לו כל אדם את החסד הקרוב לליבו ומתאים ליכולתו.

אם יכול האדם יקים גמ"ח בביתו או יתעסק עם שאר דברים הקשורים לחסד. ועיקר החסד הוא לגמול לחלשים ובמיוחד לאשתו ובני – ביתו!

בנוהג שבעולם אדם נוהג לעשות חסד עם אחרים ואילו אצל בני–ביתו נדמה לו שהם אינם מקפידים ומוחלין לו. חסד שאין מצפים בו לפרסומת וכבוד ואף חסד הנעשה עם הילדים – הוא החסד האמיתי.

מסופר על רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שבערב יום הכיפורים הציבור ציפה לבואו והוא טרם הגיע לבית הכנסת. כשראו שהשעה עוברת התפללו "כל נדרי" בלעדיו ושוב המתינו לו לתפילת ערבית ור’ ישראל איננו.

החליטו לחפשו בביתו בעיירה ולא מצאוהו וכמעט לקראת סיום התפילה מופיע ר’ ישראל מעוטף בטלית ועומד להתפלל ביחידות.

בסוף מסתבר שרבי ישראל היה שמרטף לילד בן שנתים שניתעורר מהשנה בבכי גדול ואמו עזבה אותו שישן כדי לשמוע את כל נדרי לחצי שעה ורחמיו של ר’ ישראל לא נתנו לו ללכת לבית הכנסת ואירח חברה לתינוק שיחק איתו האכיל אותו וחיתל אותו עד שאימו חזרה מבית הכנסת, ראו עד היכן מגיע מדת החסד אצל הצדיקים מבלי לדרוש מאף אחד שיחליף אותו במשימה.

וירא אליו ה’ באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום (וירא יח-א):

כתוב במידרש בראשית (פרק יט. ג. מבוא בבית המדרש חדר רביעי ובשינוי לשון בבראשית רבה מב, ח) ומה ראה להגלות לו באלוני ממרא?-
אלא יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח שכר כל בריה. שלושה אוהבים היה לו: ענר אשכול וממרא, כיון שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: מול את עצמך, נטל מהם עצה.
אמר ענר: בעל מום הוא מבקש לעשותך.
הניחו והלך לו אצל אשכול, ואמר לו כך אף הוא: אין אתה יודע? מסורס הוא מבקש לעשותך בעולם! שיהיו קרוביהן של המלכים שהרגת באין עליך ומסרסין אותך ואין אתה יכול לברוח מהן. הניחו והלך אצל ממרא,
אמר לו אברהם לממרא: אוהבי! הקדוש ברוך הוא אמר לי למול. אמר לו ממרא: ועדיין אתה עומד ותוהא, לא עשו אותך חתיכות חתיכות?! רמ"ח איברים שעליך הציל מן האש (אור כשדים), ומקצת מן איבר אחד אתה עומד ומתקשה ליתן לו?!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה (ממרא) נתת לו עצה טובה שימול, חייך שאני נגלה לו בתחומך, שנאמר: "וירא אליו ה’ באלוני ממרא", ע"כ.

הקדוש ברוך הוא מצווה את אברהם אבינו למול את עצמו ואת בני ביתו, ובמקום לעשות מיד את דבר הבורא, הוא הולך ומתייעץ עם חבריו. וכי מה דרש ממנו הקדוש ברוך הוא? "מקצת מן האיבר אחד" כלשון המדרש.

לעומת זאת כשהקדוש ברוך הוא מצווה את אברהם אבינו לשחוט את בנו יחידו וממשיכו את יצחק, מיד – "וישכם אברהם בבוקר" (בראשית, וירא כב, ג),
הלך בזריזות ובמהירות בלי להתייעץ עם אף אחד, לא עם חברו ואפילו לא עם אשתו שרה, אם הילד וכמו כן בשום נסיון לא מצינו שאברהם הולך להתייעץ עם מישהו האם לקים את ציווי הקדוש ברוך הוא. מה ההסבר שבציווי ברית המילה אברהם אבינו מתייעץ?והנה, בפרשת לך לך כתוב: "ויקח אברם...ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית, לך לך יב’ ה)
ורש"י מביא על זה את דברי המדרש (בראשית רבה לט, יד) "את הנפש אשר עשו בחרן" – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ע"כ.

לפי מדרש זה, אברהם ושרה גיירו גויים והקימו קבוצה ששמרה תורה ומצוות. נשאלת השאלה: אותם קבוצות גרים מדוע נעלמו בדור הבא? הרי לא מצינו אצל גרים או בני גרים שהמשיכו לקיים תורה.עוד דבר צריך להבין: חז"ל אמרו במשנה (קדושין פב ע"א) על הכתוב: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" (בראשית, תולדות כו, ה), מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ע"כ. ורש"י על התורה מביא את הדברים ששמר ועשה אברהם אבינו "ואפילו תורה שבעל פה". נשאלת השאלה: הרי ברית מילה היא אחת מהמצוות החשובות בתרי"ג מצוות, אם כן מדוע אברהם אבינו המתין לגיל תשעים ותשע שנה עד הצויו של הקדוש ברוך הוא לעשות ברית מילה? מדוע לא עשה קודם לכן? (ראה שפתי חכמים" בראשית, וירא יח, א אות ג).אלא שאמרו בגמרא (עבודה זרה ג ע"א) אמר רבי חנניא: גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה, ע"כ ואומרים התוספות (ד"ה גדול המצווה ועושה) פירוש, מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצוות בוראות, ע"כ. את דברי התוספות מסביר הט"ז (על הו"ע ביו"ד סימן רמו, הלכה ו אות ג) שיצרו מסיתו שלא לקיים את הציווי, מה שאין כן באינו מצווה, ע"כ. פירושו של דבר: אם מצווים על אדם לעשות משהו, אזי מתעורר יצר הרע ומפתה אותו שלא לעשות, והוא מפתח נוגדנים נגד הציווי. ולכן אם בכל אופן האדם מכניע את יצרו ועושה, אזי הוא נמצא בדרגה גבוהה יותר, ועל ידי כך הוא משפיע על נפשו, וההשפעה הזאת ממשיכה הלאה. מה שאין כן במי שאינו מצווה ועושה, רוצה – עושה, רוצה – אינו עושה, אזי העשייה משפיעה פחות על נפשו, כי אינו צריך ללכת נגד יצרו.בדורו של אברהם אבינו קיימו את המצוות כמי שאינו מצווה ועושה, לכן ההשפעה לא היתה עמוקה ולא עברה לדור הבא, לדורו של יצחק. יהודי שמקיים את מצוות התורה לא כמצווה ועושה אלא בתור מסורת ופולקלור, יתכן שהוא עדיין ישמור על מסורת, אבל בדור הבא זה יעלם. וכן אנו רואים לצערנו הרב גם כיום יהודים שמקיימים יהדות בתור מסורת, באים קצת לבית כנסת בחגים וימים נוראים, מדליקים נרות שבת, ועושים זאת בתור פולקלור יהודי, אבל אצל בניהם או נכדיהם הכל נעלם.לכן, קיים אברהם אבינו את כל המצוות, כיוון שאת כל המצוות כולם הוא יכול לקיים לעת עתה בתור מי שאינו מצווה ועושה, ואם הקדוש ברוך הוא יצווה אותו הוא יוכל לקיים אותם בתור מצווה ועושה, ואם הקדוש ברוך הוא יצווה אותו הוא יוכל לקיים אותם בתור מצווה ועושה. מה שאין כן מצוות ברית מילת היא מצווה יוצאת דופן, שאם יקיים אותה כמי שאינו מצווה ועושה ואח"כ הקדוש ברוך הוא יצווהו, שוב לא יוכל לקיימה כמי שמצווה ועושה, כי המצווה כבר נעשתה ואי אפשר לעשותה פעם שנייה, לכן כאן המתין אברהם אבינו עד שיהיה מצווה, כדי שיהיה מבחינת מצווה ועושה.

מכל עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו אין שום נסיון באחד מתרי"ג המצוות, חוץ מנסיון ברית מילה. וכל שאר הנסיונות היה זה ציווי של הקדוש ברוך הוא בהנהגה, ואם הקדוש ברוך הוא בעצמו מצווה – בוודאי שעושים זאת מיד מבלי להתייעץ עם אף אחד. אבל כשהקדוש ברוך הוא בא לצוות על אברהם אבינו, מצוה לו ולביתו, שהיא לדורות, והיא מתרי"ג המצוות, אזי אפילו שאומר זאת הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ואפילו שהמצווה הוא אברהם אבינו, גדול המאמינים, בכל אופן מתעורר יצר הרע, מתעוררים הנוגדנים שלא לעשות, ואז הוא הולך ומתייעץ עם חבריו הטובים, עד שממרא אומר לו לעשות זאת מיד. כלומר שהיצר הרע מתעורר נגד מיצוות התורה בלבד וברגע שהקב"ה מצווה על אברהם עניין מסויים כמו עניין העקידה שלא כלולה בתרי"ג היצר הרע אינו מתעורר.

ספור שהיה עם הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל: אחד הבחורים שהשתתף בקביעות בשעורי הערב החל להחסיר. יום, יומים, שלושה. ר, שלום החליט שמתפקידו לאתר את הנער ולהשיבו לחיק אהבת התורה.

ר’ שלום נקש על דלת בית הוריו והנער נראה בפתח. שיחה מרתקת התפתחה בין ר’ שלום לתלמידו הצעיר. להלן קטעים מתוך שיחתם:

"שלום עליך יקירי. בימים האחרונים לא ראינו אותך – חששנו אולי נפלת למשכב, או שמא משהו אחר שמציק לך...
מורי ורבי, לא, ב"ה אני מרגיש טוב, אני גם אוהב ללמוד גמרא, זו ההנאה האמיתית שלי, אלא שהשבוע אחסיר. בשבוע הבא אשוב לספסל הלמודים ביתר שאת.
מה קרה? מישהו חולה במשפחה?
לא, חלילה. יש לי סיבה צדדית שמונעת ממני להשתתף בשעור, אך כמו שכבר אמרתי אני מבטיח להשתתף בשקידה מיד עם סילוק הטרדה.
סתם מעניין, מה היא הטירדה שמצליחה להפריע לך דוקא באותה שעת ערב מוקדמת של השעור?
קשה לי לספר, אני מתביש.(בחשדנות)
למה להתביש. אתה יכול לספר אני לא אכעס עליך.
זה לא בשביל הרב...שבוע הבא אני אשוב לספסלי בית המדרש שהרב לא יהיה מודאג.
בסדר גמור. אבל תספר לי רק בקצרה. אם זה לא דבר אישי במיוחד, מה קורה בשבוע זה, ורק שבוע אחד ולא יותר. מעניין מאוד..

הבחור נכנע להפצרותיו של ר’ שלום ונאות לספר:את האמת אספר: השבוע מתקיים המשחק המרכזי ב"כדור רגל" שעות המשחק חופפות לשעות השעור ואני, כמו שאני, לא מסוגל לוותר על רגעים אלו. אני "מכור" למשחקי כדור, אני אוהב בכל ליבי את המשחק וגבוריו.

ר’ שלום שמע את הדברים ושתק שתיקה קצרה. אחריה הרים עיניים אוהבות, עיניים שופעות סיעתא דשמיא מחכמת, ואמר:ידידי היקר. טוב שמעתי והבנתי. רק שמעניין אותי מה סוד האושר במשחק הכדור. הייתי שמח מאוד לשמוע מקרוב על מהלך המשחק.

השיחה ביניהם גלשה לפסים ידידותיים, ר’ שלום התיישב וביקש, באמת, לשמוע על משחק הכדור. התלמיד התיישב גם הוא והחל לספר בהנאה אישית. התלמיד חש בנוח ליד ר’ שלום החביב והדברים קלחו מפיו בפשטות:

"אם הרב רוצה אסביר לו" אמר בחיוך, "המשחק כמו שהוא מתחלק לשתי קבוצות ואם נרצה להגדיר את ההצלחה על רגל אחת נאמר – שמי שמבקיע את השער הוא המאושר, זאת אומרת, בצידי המגרש יש שער רחב ממדים ומי שבועט בכדור ומכניסו לשער הוא המנצח. הרגע שהכדור נכנס לשם - הוא הרגע של המשחק".
הבחור סיים את דבריו ונכרה על פניו אשרה של התרגשות, הוא לא האמין שהוא ישב אי פעם ליד ר’ שלום ויספר לו סיפורי "כדור רגל"...
ר’ שלום העמיד פני תם כמי שאינו מבין כלל בכדור ושאל שאלה:מה החכמה הגדולה להכניס כדור לתוך שער?! בוא עמי ואני אראה לך איך שאני בועט לתוך השער עשרים כדורים במהירות הבזק...
הבחור חייך: את העיקר שכחתי לספר לרב! ליד השער עומד שומר והוא משתדל למנוע, והחכמה היא להתגבר עליו ולהכניס את הכדור....

ואיך, באמת, מצליחים להתגבר עליו. שאל ר’ שלום.נו זו החכמה במשחק. ומי שמצליח הוא השמח הוא ה--- זה הסיפוק הגדול של המשחק.
"אני רוצה להבין" ביקש ר’ שלום "השומר לא הולך לישון? הוא נמצא ליד השער עשרים וארבע שעות ביממה אוכל שם וישן שם?"
מה פתאום! צחק הנער, ודאי שהוא הולך לישון, הוא עומד שם רק בשעת המשחק, ואח"כ הוא שב לחיי היום יום.
"אם כך" שאל ר’ שלום "אז מה הבעיה, נבוא בלילה כשהשומר הולך ונבקיע את השער ללא שום בעיה"...הבחור הגביה את קולו: "דוקר משום כך, דווקא בגלל שהשומר מסתלק ואין קושי להכניס את הכבוד, אין זו חכמה להכניס את הכדור. החכמה והגבורה היא רק בשעת הקושי, עומדים שם במגרש עוד נערים שמונעים להכניס את הכדור, ולמעשה, כל הקבוצה מונעת מנערי הקבוצה השניה להכניס את הכדור...
"ר’ שלום נעמד על רגליו הביט על הבחור ואמר בקול: "ישמעו נא אזניך מה שפיך מדבר. האם לבוא לשיעור בשבוע הבא זו גבורה?! אתה הרי רוצה ללמוד ובשבוע הבא אין לך שום מניעה לבוא לשיעור, אם כך, החכמה היא לא גדולה במיוחד. החכמה הגדולה היא בשעה שיש מפריע שעומד בשערי בית המדרש ומונע את הכניסה, בשעה זו נקודת האושר – להבקיע את השער..."
"כן, כן, לפום צערא אגרא" תפס הבחור את עומק הדברים ומלמל בחכמה "אבל אני..."
"אל תפר את כללי המשחק. הכנס נא לשערי בית המדרש ברגע הקשה והמשמח" חייך ר’ שלום וסייע בידו להחלץ מהמאבק הפנימי.

ר’ שלום הושיט לו יד לבבית ונפרד.

למחרת הוא הגיע לשיעור. ר’ שלום עמד לפניו בהערכה....

(הסיפור מפי רבי ראובן קרלנשטיין מובא בספר "קול חוצב")

פעם אחת התאונן איש אחד לפני הרב הקדוש ר’ מנחם מנדיל מרימינוב ז"ל,כי למרות חפצו לקיים מצות הכנסת אורחים לא יוכל לעשות כן,כי אשתו עינה צרה באורחים, ואם יכניס אורחים לביתו יביא מהומה ומריבה לבית, ויושבת שלום ביתו.

אמר לו הרב:הנה רבותינו אמרו "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה", ויש להבין: וכי לא די היה להגדיל מעלת מצוה זו עד כדי קבלת השכינה ולומר: "גדולה הכנסת אורחים כמו קבלת פני השכינה"? אלא שחז"ל אמרו: "איש ואשה ששלום ביניהם שכינה שרויה ביניהם, (עי’ סוטה יז,א),

ובכן: אם חז"ל היו משוים הכנסת אורחים לקבלת השכינה לא היה שום אדם מקיים מצות הכנסת אורחים, מאחר שאשה עינה צרה באורחים,ואם יכניס אורחים תעורר האשה מדנים בתוך ביתו ותסתלק השכינה מביניהם, ויצא שכרו בהפסדו, על כן אמרו חז"ל,שהכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני השכינה,שלא יבטל האדם מצוה זו, אפילו אם בסיבתה תסלק האשה את השכינה על ידי מריבה. (סיפורי חסידים)

רבי אליעזר,רבי יהושע ורבי צדוק הזמנו למשתה שעשה רבן גמליאל לבנו.ישבו הקרואים, ורבן גמליאל עמד עליהם לשמשם. הגיש רבן גמליאל את כוסו לרבי אליעזר,וסרב רבי אליעזר לקבלה-שכן,רבן גמליאל אדם גדול ונכבד היה,ולא ההין רבי אליעזר להשתמש בכוסו.וכשהגיש את הכוס לרבי יהושע-הסכים רבי יהושע לקבלה.

שאל רבי אליעזר את רבי יהושע: "האם מן הראוי אנו עושים שאנו יושבים,ורבן גמליאל גדול הדור-עומד עלינו כשמש ומשרתנו?!"
השיב רבי יהושע: "כבר מצאנו שאדם גדול שמש את אורחיו.אברהם אבינו,אף שהיה גדול עולם ואבי האומה,עמד על שלושת אורחיו לשמשם.אכן, האורחים מלאכים,אך לאברהם הם נראו כעוברי ארח ערביים,ולמרות זאת-שרת אותם בעת שהיו תחת צל קורתו".
ענה לעמתו רבי צדוק: "וכי צריך אתה להביא ראיה מאברהם אבינו,שעמד על אורחיו לשמשם?-והלא הקדוש ברוך הוא,מלך מלכי המלכים,שאנו אורחים בעולמו,משרת אותנו בכל עת ובכל שעה: מוריד לנו מטר, מביא טללים ומזמן לכל אדם ואדם שלחן ערוך בכל ימי חייו..." (ע"פ מסכת קדושין ל"ב ב’ לוקט ממעשיהם של צדיקים)

והוא ישב פתח האהל כחם היום (וירא יח-א)
הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא באו אורחים,הביא עליו מלאכים בדמות אנשים (רש"י)
הכנסת אורחים מעלתה גדולה עד מאוד,מצווה זו יכולה לקרב רחוקים והשפעתה יכולה להיות לתועלת רבה לאנשים הרחוקים מתורה ומצוות.
אין ספק שחסד הנעשה באהבה, בחיבה ובהארת פנים,יכול לחרוט תמונה זו בחייו של יהודי ולהביא אותו לכך שיאמין בבורא עולם.

אליהו לאפיאן זצ"ל,שפעם הלך לאסוף כסף עבור ישיבתו והגיע לעיר אחת אשר ראש הקהילה שלה לא היה אדם מופלג בתורה אך מכל מקום היה מפורסם באהבת התורה הבוערת בקרבו.
כששאל את ראש הקהל לגבי אותו האיש ענה לו: "כשהייתי בחור באתי להתקבל לישיבת ראדין וכמובן שבחנו אותי על סוגיות בש"ס ומצאוני שעדיין איני ראוי להתקבל לישיבה.רציתי לחזור לביתי אך נתברר שהרכבת האחרונה כבר עזבה את ראדין.ביקשתי מהבוחן ללון ללילה.
הוא התייעץ עם ה"חפץ חיים" והלה אמר שיש לו דירה עם עלייה בגג.שכבתי במיטה שהכין לי הח"ח והנה בחצי הלילה נפתחה הדלת והח"ח נכנס לבדוק את האקלים ששרר בחדר. כשהבחין שהאוויר קר,פשט את מעיל הפרווה שלו ועטפני בו.הרגשתי גל חום שהציפני.והנה בחמימות זו אני מרגיש כל יום ומאז נעשיתי אדם אחר.
קיבלתי בלבי אהבה עזה לתורה וללומדיה.שקדתי במרץ רב על לימודיי כפי יכולתי וזכיתי להיות מאוהביה.

מעשי חסד יש להם השפעה עצומה ואולי זו הדרך הקלה להאיר לאחרים לאחינו התועים את הדרך.

מעשה היה ברבי אלעזר בן שמוע שהיה מהלך בחוף הים. ראה מרחוק ספינה שטבעה כולה ולא ניצול ממנה אלא אדם אחד שהיה נתון על קרש אחד של הספינה והגלים היו הולכים ודוחפים אותו ממקום אחד לשני עד שפלטו אותו ליבשה,ערום וחסר כל.והיה מתחבא תחת החול מבושה,שלא יראוהו ערום. באותה שעה עברה שיירא של יהודים שעלו לרגל לירושלים.כשהתקרבו אליו אמר להם: חוסו עלי כי אחיכם אני,ותנו לי כסות לכסות בשרי מן המתנים ולמטה, לפי שבוש אנכי לילך ערום,שכל בגדי נפלו לים.ענו לו היהודים ואמרו: כן יאבדו כל בני עמך כמו שאבדת.ולא זו בלבד שלא נתנו לו כלום אלא אף קיללוהו.
ורבי אלעזר בן שמוע ראה כל זה וניגש לאותו אדם.אמר לו האיש: רואה אני שאתה זקן ונשוא פנים,ואתה יודע ערכם של הבריות. מבקש אני ממך לתת לי בגד לכסות בשרי,שמתבייש אני לילך ערום. מיד פשט ר"א אחד הבגדים שלו והלבישו.ולקחו לביתו ונתן לו לאכול ולשתות ואף נתן לו מאתים זוז וליוה אותו י"ד פרסה וחלק לו כבוד גדול עד שהביאו למקומו.לימים מת מושל אותה העיר ומינו אותו אדם שניצול מן הים למושל במקומו. וגזר מושל זה על יהודי עירו שהאנשים יומתו והנשים ימכרו לעבדות,מפני שהיהודים קיללו את אומתו ואמרו: כן תאבד אומתך כמו שאבדת.
באו כל היהודים לפני ר"א ואמרו לו: עליך לילך ולבקש רחמים עלינו. אמר להם: וכי אין אתם יודעים שמלכות זו אינה מסתפקת בדברים. ולכן תנו לי דורון גדול כדי למוסרו למושל אולי אוכל לפעול משהו. עמדו ומסרו לו ד’ מאות דינרים שיביאם אל המושל. משבא לשער אמר לשומר לך ואמור למושל שיהודי רוצה לדבר עמו. הלך השומר ואמר למושל. אמר לו יכנס.נכנס ר"א לביתו, מיד כשראהו המושל נפל מכסאו ארצה וקיבלו בגדולה רבה. אמר לו: איזה צער יש לך שטרחת ובאת אלי. ענה לו ר"א: באתי להתחנן על העיר ולבטל הגזרה שגזרת.

אמר לו המושל: שמא כתוב בתורתכם שקר. אמר לו ח"ו. אמר לו: וכי לא כתוב בתורתכם לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים (דברים כג). ונאמר בפסוק אחר: לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (שם) אם כן למה לא ריחמו עלי כשראו אותי ערום וחסר כל. וכי לא בן אחיכם עשו אנכי.אם כן עליהם למות על שעברו על מות התורה. אמר לו ר"א: אע"פ שהם עשו מה שעשו, אבל אתה צריך לרחם עליהם ולבטל הגזרה הרעה הזאת.
אמר לו המושל: ד’ מאות הדינרים נתונים לך בשכר מאתים הזוז שנתת לי. ובני אומתך יהיו נתונים לך בשכר המאכל והמשקה שנתת לי והכנסת אותי לתוך ביתך. ובשכר הלבוש שנתת לי,הכנס לבית גנזי ובחר לך משם שבעים לבושים כטוב בעיניך ולך לשלום לאומתך,שנתתי אותם לך במתנה משום כבודך.

מן המעשה הזה אנו למדים מה גדול שכרו של המכניס אורחים ואפילו אם האורח הוא נכרי. עאכ"ו כשמכניס ת"ח.וירא אליו ה’ באלני ממרא

והוא יושב פתח האהל כחום היום (וירא יח-א) התורה הקדושה מדגישה מפרטת ומאריכה אודות מידת החסד של אברהם אבינו, עליו השלום, איך שהיה ביום השלישי למילתו, ויצאה חמה מנרתיקה, ונראו לו כשלושה ערבים, ועם כל זה רץ לקראתם להכניסם לאהלו, ולא מסר זאת לשליח. ואיך שנטע אש"ל בבאר שבע (אשל ראשי תבות אכילה שתיה לינה לויה) וזאת כדי שנלמד ממעשיו הטובים להיות גומלי חסדים טובים, לסייע בידי אחינו בכל מה שאפשר. וזאת אף על פי שקשה לנו לתת או לעזור שכן נהג אברהם אבינו, עליו השלום, ביום השלישי למילתו וכו’.

ועל פי זה פרשו את הגמרא ביבמות המלוה לעני בשעת דחקו וכו’, ולכאורה תמוה, שהרי אם העני לווה, בודאי הוא דחוק, אלא תרצו שהמלוה בעצמו הוא דחוק, ועם כל זה מצמצם יותר מעצמו, כדי להלוות לעני, ולכן בתפילה אנו מזכירים "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" וחותמים "מגן אברהם". ופרש רבי צבי אלימלך מדינוב זכותו יגן עלינו אמן, שלא כל אחד זוכה ללמוד תורה במסירות נפש כיעקב ולא כל אחד מכוון בכל התפילה כיצחק, אך כל אחד מסוגל להיות גומל חסדים כאברהם, ודבר זה בהישג ידם של כולם, וכמו שאמרו "עולם חסד יבנה" וראיתי לרבי יעקב מאמשינוב זכותו יגן עלינו אמן, שפרש את הפסוק "והוא יושב פתח האהל" שהיה אברהם יושב בפתח האהל כאורח, ונותן לאורחים עצמם הרגשה של בעלי הבית.

וירא אליו ה’ באלינו ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום (וירא יח-א)
הקב"ה ראה לנכון להתגלות לאברהם אבינו כי ראה אותו שרוי בצער בגלל כושי הכאב של מיצוות ברית המילה שקיים אברהם בגיל 100 שנה בהיותו זקן וקשיש. ועוד התגלה לו הקב"ה ביום השלישי למילתו שידוע שביום זה הכאב בשיאו. ויש ללמוד ממידת חסידותו של אברהם אבינו למרות שמל עצמו בגיל מבוגר ובמקום לנוח הוא יושב בפתח האהל ומחכה לעוברי אורח שיוכל לקיים מיצוות הכנסת אורחים ויש אומרים שפתח את כל כיווני האהל על מנת לא לפספס אף עובר אורח והפ"ס מדגיש כ"חום היום" כלומר שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והיה חום כבד בארץ, וכל זה נעשה בגלל שני טעמים האחד כדי לייבש את פיצעו של אברהם אבינו, השני כדי לנטרל את האנשים בעולם שלא יצאו מביתם בשל החום הכבד וכך יוכל לשלוח את שלושת המלאכים לאברהם, לכן נגלה בפניו הקב"ה לבקרו.וזוהי אחת מן המצוות שצוה לנו השי"ת ונקראת מצות ביקור חולים והיה ראוי לברך ברכה על מצוה זו כפי שאנו מברכים על כל מצוה שאנו מקיימים. אבל לפי שאין זה דבר הנתון בידינו שהרי יתכן שלא יקבל ביקור לכן לא ציוו חכמים לברך על כך, שאין ראוי לברך אלא על מצוה שהיא תלויה בידינו.ועוד טעם לדבר משום שאין ראוי לברך אלא על דבר שרק ישראל מקיימים, אבל דבר שגם אומות העולם מקיימים אין מברכים עליו ולפי שאנו רואים שבענין זה של ביקור חולים זהירים הגוים בטיפול חוליהם, לכן לא נצטוינו לברך ומצוה זו יקרעה מאוד כפי שאנו אומרים בכל יום בזמירות התפילה שהיא אחת מן המצוה שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. וכל מי שהוא מבקר את החולה ניצולמדינה של גיהנם והקב"ה מצילו מן היצר הרע ומן היסורים.

שלושה אנשים ניצבים עליו (וירא יח-ב) אחד בא בדמות "סוחר מדברי" ואחר בדמות "סוחר תבואות עירוני" ואחד בדמות "רב חובל של ספינה" (מדרש)
ולמה באו מלובשים בצורה כזאת דוקא? הנה חז"ל אמרו: כי כל העולם כולו חיים בזכותו של אברהם אבינו, ככתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בזכות אברהם בראם, והרי העולם עשוי שליש מדבר, שליש יישוב, שליש ים, ועל כל שליש ממונה מלאך מיוחד, לפיכך באו כעת שלושת המלאכים הללו, לביקור חולים, אצל אברהם, אשר בזכותו הם קיימי, ומלאך הממונה על המדבר נראה בדמות "סוחר מדברי" ומלאך הממונה על הישוב, נראה בדמות "סוחר תבואות" והמלאך הממונה על הים, נראה בדמות "רב חובל של ספינה" (מעינה של תורה)

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך (וירא יח-ג) מכאן שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה (שבת קכ"ז).הקשו המפרשים מנלן שגדלה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, אולי נאמר ששניהם שקולים הם? ויש לבאר כי הנה אמרו חכמינו בתלמוד (יומא נג.) תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך אלא מצדד פניו והולך. והנה כשראה אברהם אבינו את האורחים, וכתוב "וירץ לקראתם" שמשמעו פנים אל פנים ורץ כדרכו כי אי אפשר לרוץ אחורנית,והסב פניו מנגד פני השכינה,וזהו שאמרו חכמינו ז"ל , גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה", דהיינו מלהיות מקביל פניו נגד השכינה (קול אליהו)

אולם נשאלת השאלה בפי העולם: אמנם אנו לומדים מאברהם אבינו שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, אבל אברהם אבינו עצמו מנין ידע הלכה זו, ומדוע הניח את השכינה ורץ לקראת האורחים?ותירץ הג"ר נתן אדלר זצ"ל,שגופו של אברהם אבינו היה כל כך מקודש עד כדי כך שאבריו היו הולכים לעשות רצון הבורא, ולכן כאן כשראה שרגליו הוליכוהו לקבל האורחים,הבין שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה.

וכעין זה מצינו בדוד המלך שאמר (תהילים קי"ט) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך" מרוב שמחשבתו היתה טהורה, רגליו נהפכו לקדושה והיו מוליכים אותו למקומות טובים.וכיוצא בזה ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל את הפסוק (יהושע א,ח) ו"והגית בו יומם ולילה",אם כן מתי יישן?
אלא הכונה היא שתהגה ביום בתורה עד כדי כך שבלילה תחלום על הלימוד. ואכן הרעיון הזה ראוי לרב זצ"ל חיבר חיבור בשם "רסיסי לילה" ובו כל החדושים שזכה לחדש בלילה בעת שנתו, וכשהיה מתעורר מיד היה קם ורושם את החידושים. והלואי שנזכה לחדש חידושים כאלו בהקיץ.

ולמעשה כך העידו זקני הדור שעבר שהיו הולכים לישון עם קושיא ומתעוררים עם תירוץ משום שחייהם היו חיים של תורה.

וכשהחזו"א נפטר מסופר, שבגמר ההספדים ניגש אחד מהמשתתפים לאחיו של החזו"א ואמר לו: אולי תגדיר בכמה מלים את אחיך?
נשא דבריו ואמר: כולם דיברו על גודל ידיעתו בתורה, ובמעלת נשמתו, אני רוצה להוסיף שגם גופו היה קדוש, כל דבר אצלו נעשה בקדושה וטהרה על אף שהגוף הוא חומרי.

ועל הג"ר יעקב קניבסקי (הסטייפלר) זצ"ל ספרו שבשעה שישן היה גורס במשניות בעל פה... (ועיין בהקדמה לספר רע"א).

תירוץ נוסף,שאברהם הבין מעצמו שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת מפני השכינה. שהרי כמה ימים לא באו אורחים,ובדיוק כעת כשהקדוש ברוך הוא בא מיד באו אורחים. אמר בלבו אם הקדוש ברוך הוא חפץ שאני לא אקבל אורחים מדוע האנשים האלו באו בדיוק עכשיו לבקר אותי, אין זאת אלא כדי ללמדני שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. (הרה"ג יעקב גלינסקי שליט"א).

מאחר שלמדנו את החשיבות הגדולה של הכנסת אורחים, צריך לזכור שיש גם הלכות מיוחדות כיצד להתנהג עם האורח. וכמבואר בשו"ע (אור"ח סי’קעד) שלא להסתכל בפני האוכל ולא במה שאוכל כדי שלא יתבייש, וכן לא לדבר בשפה שאינו מבין שמא יחשוב שמדברים עליו. (ועיין בבא"ח ש"ר פרשת בהר בחוקותי סעי’ ז’) לכן האדם לא ידע כיצד להתנהג עם האורח עלול להפסיד מצוה יקרה זו (לבוש יוסף)יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם (וירא יח-ד)כשנתבונן במעשי החסד שאברהם עשה עם האורחים נבחין שעשה במידה מרובה.

בעוגות כתוב "וימהר אברהם ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סולת", בבשר כתוב "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב.ואילו במים כתוב "יוקח נא מעט מים". ואם כן צריך להבין מדוע מים נתן מעט,לא כשאר המאכלים?

כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא כן לבני ישראל בעצמו, וכל מה שעשה אברהם אבינו על ידי שליח אף הקדוש ברוך הוא עשה כן לבניו על ידי שליח. נמצאנו למדים שמעשי החסד של אברהם חלקם נעשו על ידי עצמו וחלקם על ידי אחרים.

לגבי בן בקר כתוב "ויקח", הוא עצמו לקח, ואילו נטילת המים היתה על ידי שליח שנאמר "יוקח נא".

לפי זה אין מקום לשאלה,כי מלאכות שעשה אברהם אבינו בעצמו עשאן כדרכו בחסד מרובה, אבל למלאכות שנעשו על ידי אחרים כגון לשאוב מים לא רצה אברהם אבינו להתעטר במדת החסד על חשבון טרחת אחרים, לכן הסתפק במעט ואמר "יוקח נא מעט מים".וכמו שמסופר (בספר המאורות הגדולים עמ’ ל’)

על רבי ישראל מסלנט זצ"ל שהלך עם חברו ר’ מרדכי מלצר לבית כנסת קטן באחת הסמטאות שבוילנא להתפלל תפלת מנחה. ר’ מרדכי נטל את ידיו לתוך הכיור שבבית הכנסת בשפע ובהידור, ואילו ר’ ישראל הרטיב מעט את ידו,וכמעט לא השתמש במים. שאלו רבי מרדכי לפשר הדבר,
השיב ר’ ישראל: גם אני רגיל להדר בזה,אבל כפי הנראה לי שבבית הכנסת הזה יש מספר מסויים של מתפללים ולא מצויים בו אורחים,והשמש בודאי מיתכוון להכין מים רק לצורך המתפללים הקבועים,ואם אנו נבזבז הרבה מים,יחסרו מים למתפללים, ויקצפו על הגבאי ויעכבו את משכורתו ונמצאנו חייבים על קיפוח פרנסתו. (לבוש יוסף)

וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת (וירא יח-ו)התורה באה ללמדנו בזה, כי מידת הכנסת אורחים צריכה גם מהירות "וימהר...מהרי"...לבל יצטרך הרעב לחכות זמן רב לאוכל כפי שמספרים על נחום איש גמזו, שעיכב פעם עני עד שפרק משאו מן החמור ובינתיים גווע הלה מרעב, (תענית כא)

ואל הבקר רץ אברהם (וירא יח-ז)שאלו המפרשים למה רץ? הרי נאמר שחמסין "כחום היום" והבהמות נמצאות בשדה רחוק מהבית.ואברהם היה זקן בן מאה שנה והיה גם חולה כי זה היה ביום שלישי למילתו ועל כל זה רץ הוא בעצמו? אלא כל מה שכתוב כאן זה מורה על יום המיתה ואל תקרי ואל הבקר רץ אברהם אלא ואל הקבר רץ אברהם, שבאותו רגע נגלה לו קברו של אדם הראשון וראה איך יפה ונעים גורלו, וזה מוסר לאדם שידע שסוף אדם למות ולא יאמר אדם שיש עוד זמן לשוב, ועוד הוא קטן בשנים ושעתה ימלא את כל תאוותיו ואחר כך ירחם ה’, והצדיקי לא אומרים כן, אלא תמיד חוששים ואומרים שמא ימותו ולאור ישאר להם זמן לעשות צדה לדרך, וכן אברהם אבינו עליו השלום אמר ואנכי עפר ואפר, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אמרת על עצמך שאתה עפר ואפר, לכן אחרי מותך אין אני משכיב אותך בסתם עפר אלא בוא ראה את הבריאה הראשונה אשר בראתי מעשה ידי ולא ילוד אשה ושם יהיה גורלך. וזה שאמר הכתוב ואל הקבר רץ אברהם, וכן בכל דור ודור, כל צדיק וצדיק שמעשיו לשם שמים, אף על פי שנקבר בכל מקום הקדוש ברוך הוא מביא להם מעפר מערת המכפלה ושומר עליהם עד תחיית המתים.ולפעמים יש אנשים פשוטים שזוכים לקבורה כזו על ידי אמונה בתלמיד חכם ועל ידי מעשי טובים וקונים עולמם בשעה אחת.

וכמו שמצינו בממשלת אוסטריה בזמנו של הרב חיים פנחס מקאריץ שהיה אב בית דין ושם היה גם הרב ר’ מגיד משרים והיה שם יהודי פשוט חייט, ויום אחד מת פתאום החייט הזה, וכשהכריז המכריז על הלוויה שמע ר’ חיים פנחס ואמר לו שקודם שיוציאו את המיטה מהבית יקרא לו, שמע על זה ר’ ייבא אמר גם הוא למכריז שיקרא גם לו, כי הוא רצה לדעת מה הענין שהרב חיים פנחס יוצא ללות אדם פשוט, וכשהגיע הזמן להוציא את המיטה מהבית הלך המכריז וקרא להם, והמון העם בראותם את שני חכמי ישראל הולכי אחר המיטה, יצאו כולם אחריהם ונעשתה לוויה גדולה, וכולם היו מתפלאים על זה.
ויהי אחרי שסתמו את הגולל ואמרו קדיש קם ר’ פנחס ועמד מול העם ואמר רבותי אני יודע שכולכם מתפלאים על זה שאני באתי ללוויה של אדם פשוט מישראל אף על פי שללויות של גדולים אין דרכי ללכת, אבל דעו לכם, שהענין הוא מחמת שהאדם הזה זכה להכנס לעולם הבא על ידי, לכן אני באתי לכאן ללוותו.
ומעשה שהיה כך היה לפני שבוע היתה חתונה מסוימת בעיר ואני הייתי המסדר את הקדושין, והיה צריך שם לפייס את החתן והיה קשה מאוד לפיסו, כי מצד הכלה הבטיחו לחתן לתת לו טלית גדולה העשויה מצמר רחלים ועבודה טובה, ואבי הכלה היה דחוק מאוד ולא היה יודע מה לעשות כדי להמציא לחתן את הדרוש. והחתן אומר שאם יתנו לו את הדרוש תכף הכל יבוא על מקומו, ואם לא אזי לא יהיה שום דבר, ואני אמרתי לו שימתין למחרת בבוקר ובעזר השם אני אביא לו את הטלית, אבל החתן לא הסכים גם לזה, ועוד מעט היו מבטלים את החתונה לגמרי. והורי הכלה באו אלי בבכיות, שלא אתן את החתן לעזבם, וראיתי שהדבר קשר מאוד, והורי הכלה לא היה להם כסף, והחתן עקשן מאוד וקשה לתוך ביניהם אז אמרתי לחתן שימתין לי מעט ואני אלך להביא לו את הטלית, וכבר היה חצות לילה, יצאתי לחוץ וראיתי שבבית אחד דלוק אור דפקתי על הדלת, ויצא החייט, וכשראה אותי קבלני בסבר פנים יפות ושאל אותי מה כבוד הרב מבקש? אמרתי לו שאני רוצה נדבה בשביל חתן, תכף הוציא ונתן לי סכום כסף, שאלתי אותו אם הוא מכיר עוד נדיבים אחרים כדי שאלך אצלם, אז שאל אותי כמה כסף דרוש לי? ואמרתי לו את הסכום הדרוש לטלית כזה אמר לי אם אני נותן את
כל הכסף ולא יצטרך הרב ללכת לשום מקום מבטיח לי הרב שיהיה לי חלק לעולם הבא? אמרתי לו כן, ותכף הוציא ונתן לי את כל הכסף הדרוש ונתן לי את הכסף בשמחה גדולה, ותכף רצתי אל החתן ונתתי לו את הכסף ונכנס תחת החופה וגמרנו את החופה בשמחה באותה הלילה, אז חשבתי בלבי ואמרתי כמה מצות קיים האדם הזה, קודם כל האמונה שיש עולם הבא ועוד שהאמין בי, וזה נקרא שיש לו אמונה חזקה בתורה ובחכמים, ועוד שהכניס שלום בין שתי משפחות ועוד שהכניס חתן וכלה תחת כנפי השכינה וכמו זה הרבה מצוות, ועתה באתי לתת לו מה שהבטחתי לו, ועל זה וכמוהו אמרו רבותינו זכרונם לברכה יש קונה עולמו בשעה אחת, וזוכה לקבר הצדיקים והקדוש ברוך הוא מביא להם עפר ממערת המכפלה. (אהבת חיים)

ויקח המאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויואכלו (וירא יח-ח)
וכן ראוי לאדם להשתדל לעשות המצוות בידו ומצוה בו יותר מבשלוחו ומצינו בחכמי הגמרא שרב חסדא היה מחתך הירק ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים,ורבי זירא היה עושה אש ורב נחמן בר יצחק היה נושא משאות ומכין צרכי שבת, וכונתם היתה לטרוח בגופם לכבוד שבת, ומכאן ילמוד אדם שלא יאמר אדם חשוב אני, שכן אדרבה, כבוד גדול הוא לכבד את השבת בידיו. ואע"פ שיש לו הרבה עבדים ושפחות אל יאמר להם לעשות דבר לכבוד שבת וכן הדבר בשאר המצוות.ויש לכם לשאול והרי אין המלאכים אוכלים, ואע"פ שלאברהם נדמו כאנשים, מ"מ למה נאמר ויאכלו. אלא הדבר מבואר בפ’ לך לך שבכל סעודה נוהגים חכמים לדבר בדברי תורה כדי לזון הנפש, ובודאי היה אברהם מדבר עמהם בד"ת כפי שנהג עם כל אורחיו שהיה מלמד אותם את כללי היהדות, ולכן נאמר ויאכלו, כי בשומעם דברי תורתו, אין מזון חשוב מזה. ועוד כי היו מראים עצמם כאילו אוכלים ושותים והיו לוקחים פרוסה ושורפים אותה בידיהם. ומפני שהאוכל בצלחת היה הולך ומתמעט, היה אברהם סבור שהם אוכלים באמת. ומכאן למדים שאין לו לאדם לשנות דבר ממנהג העולם, והאורח צריך לנהוג כמנהג בני העיר, שהרי המלאכים עשו עצמם כאילו הם אוכלים וי"א שהם אכלו ממש משום כבודו של אברהם.ולמה באו שלשת המלאכים האלו. אלא כל אחד בא לשם שליחות אחרת. היינו, רפאל כדי לרפא את אברהם, כי צער המילה היה גדול מיכאל כדי לבשר בשורה טובה לשרה. וגבריאל כדי להפוך את סדום כי מלאך אחד אינו יכול לעשות ב’ שליחויות.אע"פ שהיו לו שמונה עשרה עבדים והוא עצמו כבר זקן והיה מצטער מכאב המילה ובכל זאת טרח בעצמו להכין את הסעודה, ראו עד כמה חביבה היתה מצוות הכנסת אורחים על אברהם אבינו.ותצחק שרה (וירא יח-יב)בתו של הרב הקדוש רבי שמואל מקאיחינקא ז"פ היתה עקרה. מזדמן פעם אחת לעיר הצדיק רבי רפאל מברשד ז"ל, ורבי שמואל איננו בביתו אז. נמלכה בתו והלכה להצדיק האורח, וביקשה שיברך אותה שתלד, אמר לה הצדיק:סגולה לבנים היא שמחה. כשבא הרה"ק ר’ שמואל לביתו סיפרה לו בתו את דברי הצדיק. אמר לה אביה:דבר זה למד הצדיק מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה – שנאמר: "ותצחק שרה", ואח"כ ילדה את יצחק: ומן הנביאים – שנאמר: "רני עקרה " (ישעיה נד, א), ומן הכתובים – שנאמר: "אם הבנים שמחה" (תהילים קיג, ט).

שאלה הבת: כיון ששרה צחקה לשם סגולה, למה זה התרעם הקב"ה עליה? השיב לה אביה: סגולה צריכים לעשות רק כשצדיק מבטיח, אבל כשהקב"ה בעצמו מבטיח אין צורך בסגולות, וזהו חטאה של שרה. (סיפורי חסידים)ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן (וירא יח-יב) שרה היתה צוחקת ומתמהה היתכן שבאותם המעים שנצטמקו יולד ילד. ואותם השדים שנצמקו יתמלאו חלב ואע"פ שלגבי עצמי אין כ"כ חידוש, שהרי הוסת נתחדש עכשיו אחרי שנים מרובות שפסק, אבל הפלא הוא שאדוני זקן ותשוש ובפרט עכשיו אחרי מילתו, וכך צחקה שרה על הבשורה בחושבה את הדבר לבלתי אפשרי.וכיצד ידעה שרה שהאורחים הם מלאכים כי אף בן אדם נורמלי לא יכול להפתח שהוא יכול לחזור שוב בשנה הבאה, כי אדם לא יכול לדעת מה יולד יום וימיו של אדם כצל עובר אומרים חז"ל לא צל של כותל ולא צל של אילן ולא כצל של עוף הפורח בשמים. היה נעלם

היפלא מה’ דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן (וירא יח-יד)
ויש לשאול והרי שרה אמרה כי לא יתכן הדבר מפני שאברהם זקן, למה אמר הקב"ה ששרה אמרה האף אמנם אלד ואני זקנתי.

והתשובה היא משום שהקב"ה אוהב שלום ושונא המחלוקת, לכן לא אמר לאברהם אותם הדברים שאמרה שרה כדי שלא תהיה מחלוקת ביניהם, והכונה היתה שתשרה ביניהם אהבה ואחוה, ומכאן למדים שמותר לשנות מפני השלום.ותכחש שרה לאמר לא צחקתי (וירא יח-טו)איך יתכן כזאת שצדקנית כשרה תכחש?ברם, באמת הלא התפלאה שרה וצחקה בגלל "ואדוני זקן", שאמרה אחרי בלותי היתה עדנה" אמנם באמת כבר נוכחתי לראות, כי מצדי לא תהיה עוד מניעה לילד, אולם "ואדוני זקן" אברהם כבר הזקין מכדי להעמיד בן.וכאשר אחר כך שינה השם יתברך את דבריה, מפני דרכי שלום, שכאילו אמרה על עצמה "ואני זקנתי" הרי רשאית היתה להכחיש זאת, כיון שבאמת צחקה לא על זקנותה שלה, אלא על זקנותו של אברהם. אך בכל זאת היה בזה משום חטא, מאחר שאמרה סתם "לא צחקתי" באופן שאפשר לפרש זאת, כאילו לא צחקה כלל וכלל.מכאן יכולים אנו ללמוד, עד כמה חייבים אנשי מעלה להתרחק מן השקר, שאפילו כאשר הדברים עצמם אינם שקר, אלא שאפשר לפרשם באופן שאינו מתאים לגמרי אל האמת הרי גם זה חטא הוא...(מעיינה של תורה)

וה’ אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה (וירא יח-יז)

אמרו רבותינו ז"ל שליבו של אברהם אבינו כאב על דור המבול, למה לא תלה ה’ להם בזת הצדיקים שהיו בהם, שאי אפשר שלא היה בהם עשרים או עשרה צדיקים שיכלו להגן על הדור.

לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא מגלה אני לא שלא יהא אומר שמא אף בסדום היו צדיקים. וכשם שבסדום לא נמצאו צדיקים אך, בדור המבול לא נמצאו צדיקים. (מדרש תנחומא וירא ה’).
וכשנתבונן נווכח לדעת שמה היה קורה אילו באמת היו בסדום עשרה צדיקים והשם יתברך לא היה מחריב את העיר? הלא היו נשארים ברשעם, לא עוד אלא שהיו ממשיכים לבזות את הצדיקים בו בזמן שרק בזכותם הם קיימים, ומזה נלמד לזמננו...(הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א)

וכן מסופר בתלמוד ירושלמי (פרק רביעי הל’ ה’) כשאדריינוס קיסר הקיף את עיר ביתר, היה שם בעיר צדיק גדול ושמו אלעזר המודעי יושב על שק ואפר, ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים אל תשב במידת הדין היום. לאחר זמן התחיל אדריינוס להתיאש, ורצה להסיר את המצור. קם כותי אחד ואמר לו: אל תעזבו את המקום, תראה שאני אסדר את הענין.
ידע הכותי שבזכות ר’ אלעזר המודעי כולם נצולים. הלך אליו ועשה עצמו כאילו לוחש לו באוזנו.
כשראו זאת האנשים הלכו לבר כוכבא ואמרו לו: אתה נלחם, ודודך ר’ אלעזר המודעי משתף פעולה עם כותי שבעיר הסמוכה לטובת האויב.
קרא לו בר כוכבא ושאל אותו:מה לחש לך אותו כותי? ענה לו בתמימות: לא כלום. וזאת משום שהיה טרוד בשקו ותעניתו לא שמע מה אמר לו אותי כותי.
חשב בר כוכבא שהוא משקר, נתן לו בעיטה והרגו.
ומכיון שמת רבי אלעזר נלכדה עיר ביתר ונהרגו ארבע מאות ריבוא בני אדם כי הוא היה מגן על אנשי דורו בזכות צדקותו תפילתו ותורתו.. (לבוש יוסף)

אל השולטן המצרי הגיעו בחשאי שרים.
"דבר סתר בפינו" הודיעו השרים לשולטן.
"ומהו הדבר?" תהה השולטן.
ידוע לנו אדוני השולטן, אמר אחד הבאים כשהוא בורר את מלותיו, ידוע לכולנו כי אתה מכבד ומוקיר את רופאך היהודי, ואף מפרסם את שמו.
אך ידוע לנו דבר נוסף דבר אשר לך אדוני השולטן, אינו יודע.
השר השתתק ובחן את פניו של השולטן.
"אמור לי את הדבר הזה!" ציווה השולטן
"ובכן" השר הדובר הנמיך קולו, "עצתנו היא, כי מן הראוי שתזהר ותשמר מפני הרופא היהודי, נודע לנו שזומם הוא להרוג אותך הוד מעלת השולטן!"

בחדר נפלה שתיקה. השולטן הביט נכחו וראה כי כל השרים מנענעים ראשיהם לאות הסכמה, משמע נכון הדבר.

פניו אדמו מרוגז. "היתכן?" קרא והטיח אגרופו בשולחן. "פה, בארמוני שלי, יעז אדם כלשהו להרגני? הביאו הנה תכף ומיד את הרופא היהודי, ונעמיד אותו למשפט!"

חיש הובא הרופא, הלא הוא רבי משה בן מימון הרמב"ם.

עד מהרה התקיים המשפט אך ככל שקרב הזמן לחרוץ את פסק הדין חש השולטן כי אין הוא מסוגל להכריע בדבר:
נכון הוא, כי הרמב’’ם מאשם בנסיון להרוג את השולטן ועל עוון זה יש להטיל עליו עונש כבד. אך מאידך גיסא, לא יכול השולטן לשכוח את השנים הרבות שבהן שרת אותו הרופא היהודי באמונה ואף הציל את חייו לא פעם. ואם כך כיצד מסוגל הוא השולטן, להטיל עונש כבד על אדם שכה היטיב עמו?

תהה המלך והתלבט כיצד עליו לנהוג? ולבסוף צץ רעיון במוחו: "אערך גורל ובאמצעותו אחרוץ את הדין, וכך החליט. גם דרך לעריכת הגורל מצא. ביום המחרת, הוא היום בו אמור להנתן פסק הדין, יכונסו לתבה אחת שני פתקים, על אחד הפתקים תכתב המילה "חיים" ואילו על הפתק האחר תכתב המילה ה"מות".
בבוא הרגע יתבקש הרמב"ם העומד לדין לשלוף את אחד הפתקים מתוך התבה, הוא ישלוף פתק, ובכך יחרוץ במו ידיו את גזר דינו. אם יטול בידו את הפתק שעליו כתובה המילה "חיים" יחיה. ואולם, אם יעלה בגורלו הפתק, שעליו רושמה המילה "מות" יוצא להורג.

הכנת התיבה והפתקים הוטלה על שמש בית המשפט. אדם זה שש בתפקיד שקבל שכן שונא יהודים מובהק היה בעודו מתכונן להכין את פתקי הגורל.

צץ במוחו רעיון נורא על שני הפתקים יכתוב הוא מילה זהה "מות" וכך יובטח כי הרמב"ם אמנם יוצא להורג!

שמח במזמתו, עד כי החליט לערוך באותו ערב משתה גדול לכל רעיו וידידיו. במהלך המשתה, שתה השמש כמות יין נכבדה לקרבו, גבר עלילו יצר הפטפו, והוא סח לרעיו. על אודות רעיונו הנפלא. שמעו הרעים ונהנו, אף הם שנאו את הרמב"ם, הרופא היהודי המפורסם, וצפו בכליון עינים למותו.

בהגיע יום המחרת התיצבו הכל באולם המשפט. בין הממתינים להתחלת המשפט היה כמובן גם הרמב"ם. והנה נגש אליו אחד האנשים שהשתתפו בליל אמש במשתהו של השמש, ולחש על אזנו:
"בטוח אני כי היום הזה הוא יום מותך!"

הרמב’’ם הבחין היטב בנעימת הלעג והשנאה שבקהל. ’אם גוי זה מעז לדבר בתוקפנות שכזו בודאי טמונה במהלך הגורל תרמית כלשהי’. חשב בלבו. ומיד הבין:
’מסתבר, כי על שני פתקי הגורל רשמו מלה זהה – מות.

הרהורים אלו חלפו עברו במוחו כהרף עין. ומיד נמצאה תשובה ניצחת לאותו אדם שלחש על אזנו. "בטוח אני, כי ה’ יוציא לאור משפט צדק", כך השיב לגוי.

עד מהרה הובאה לחדר תיבת הגורל, ובתוכה שני הפתקים. באולם הורגשה תכונה השולטן ושריו התיצבו במקומותיהם והכרוז הודיע:
"הנאשם מתבקש להוציא מתוך התבה את אחד משני הפתקים!" הושיט הרמב"ם ידו אל התבה ונטל את אחד הפתקים, ומבלי להביט בו הכניס את פיסת הנייר לתוך פיו ובלעה.

"כולכם ראיתם כי היו בתבה שני פתקים" פנה ואמר לנוכחים, "על אחד מהם נכתבה המילה ’חיים’ ועל האחר ’מות’. את אחד הפתקים ראיתם כי בלעתי לקרבי, ועתה נבדוק נא את הפתק הנותר.
אם ’חיים’ כתוב עליו בודאי תבינו כולכם, כי לעצמי נטלתי את הפתק שעליו נכתב ’מות’. אך אם נימצא כי על הפתק הנותר
כתובה המילה ’מות’ אין זאת אלא שבלעתי את הפתק שעליו נכתב ’חיים’ פרושו של דבר: בחרתי בגורל החיים!"
הפתק השני הוצא מתוך התבה והכל ראו, כי המלה ’מות’ מתנוססת עליו.

"אם כך, יש לשחרר את הרמב’’ם" אמר השולטן, "שהרי בחר בגורל החיים!"
הרמב"ם יצא לחופשי וכל שרים שהעלילו עליו את עלילת השוא הביטו אחריו באכזבה מהולה בכעס:

שוב גברה עליהם ידו של הרופא היהודי, שכן בחכמתו חשף את מזימתם ואת מזמתו של שמש בית המשפט וטכס נגדך עצה כה מוצלחת!

לאחר שפנו הכל לדרכם, קרא השולטן לרמב"ם "אמר נא לי" כך בקש, "מה הסיבה לכך שבלעת את הפתק אשר בו בחרת?"

והרמב"ם הסביר: "הבנתי מה זממו שונאי אותם שונאים שטפלו עלי עלילת שקר וסיפרו לשולטן שיש בכונתי להרגו..." והשלטן לא נח ולא שט עד אשר חקר ודרש בדבר, ומשנודעו לו כל מעלליהם של שריו, ציוה להשליכם לכלא.

"אכן, גדול הוא אלקי היהודים", סח השולטן באזניי הרמב"ם אשר נטע חכמה בלב יראיו ובזכות חכמה זו חלצים מאמיניו מצרה ויוצא הצדק לאור!" (מעשיהם של צדיקים)

ויאמר ה’ זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד (וירא יח-כ)
כבר כתבנו למעלה שהמלאך גבריאל שהוא שר האש נשלח כדי להפוך את סדום.
ובפרשת לך לך נאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה’ מאוד. ולא נתבאר בפירוש מה היו חטאיהם.דעו כי העיר הזאת היתה עשירה מאד כי ממנה בא הזהב הטוב ואבנים טובות ומרגליות,
והיו משופעים בכל טוב עד שלא היו צריכים לדאוג לשום דבר ולא היתה עיר ברוכה כמו סדום. אבל בהיותם רשעים היו מושחתים ועברו ד’ עבירות.

העבירה האחת היא גילוי עריות כי במרחק שש שעות מסדום היה לה מקום של מעיינות והיו שם הרבה מעיינות ואילנו של כל מיני פרי והיו הולכים לשם בילוי כל אנשי ה’ הערים האלה שהם סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצוער. והיו שוהים שם ארבעה ימים ולילות, והיו אוכלים ושותים שם אנשים ונשים יחד והיו מזמרים ומפזזים ומכך יצא רעה רבה, כי בכל מקום שיש תערובת אנשים ונשים יוצאת רעה גדולה ועברו עבירות רבות של אשת איש בקלות רבה.

העבירה השניה שלא היו נותנים לשום אדם לעבור בעירם וההסכמה שלהם היתה לא לקבל לעיר שום אורח, והיו משאירים אותו ברחוב וקצצו את האילנות סביב העיר כדי שאפילו עופות השמים לא יהנו מהם והכריזו בסדום שכל אדם שיקבל אורח בביתו ויתן לו מזון יישרף. וכשהיה בא איזה עני היו נותנים לו צדקה אבל היו חורתים שמם על המטבע, והיו מצוים לכל החנונים שלא למכור לו דבר לאכול, וכך היה מת מרעב. ואחרי מותו היה בא כל אחד ונוטל פרוטתו. והיו פושטים אותו לגמרי והיו מתכתשים זה עם זה על בגדיו, מי יקחם ובחלק של מי יקבר ערום.
ובאותו זמן היה ללוט בת אחת ששמה היה פלטית שהשיא אותה לאחד מבני סדום. יום אחד עבר עני וביקש ממנה צדקה, והי’ שרוי בתענית כמה ימים כי לא הי’ מי שיתן לו לחם.
וכשראתה בתו של לוט שהוא הולך למות, ריחמה עליו, ובחשאי הלכה ונתנה לו אוכל. היינו כל יום כשהיתה הולכת למעין לשאוב מים נתנה לחם בתוך הכד, ורמזה לו שהוא יקח הלחם. וכך עשתה ימים רבים.
ודייני סדום היו תמהים בראותם שהוא עדיין בחיים. אמרו מי מזין אותו ולפי שצבע פניו היה טוב בודאי יש מישהו הדואג לו, ורוצים אנו לדעת מי הוא זה האיש העושה "רעה" זו שיש ולב לעבור על חוקי מדינתנו.וכך הלכו שלשה אנשים והתחבאו בסתר לראות המעשה.
למחרת ראו את בתו של לוט והנה היא מוציאה הפת מן הכד ונותנת אותו לעני.
רצו מהר והודיעו הדברים לדייני סדום, ויצא פסק הדין לשורפה, ושרפוה באמצע הרחוב כדי שתפול אימה על שאר האנשים ולא י עשו כמעשיה ולא ירחמו על אורחים.

מעשה היה בנערה אחת ויצא פסק הדין להפשיט בגדיה ולמרוח אותה בדבש מכף רגלה ועד ראשה ולשום אותה במקום של דבורים. וכך עשו לה. וצעקותיה היו איומות כל כך שהבשר היה נעשה חידודים חידודים, אבל איש לא ריחם עליה.
ויש אומרים כי על בתו של לוט גזרו כך למרוח אותה בדבש ושמו אותה על ראש הגג ואכלוה הדבורים.

ושרה אמנו שלחה את אליעזר ללוט כדי לשאול בשלומו.
משנכנס אליעזר לעיר ראה עני אחד נכרי שהיו מכים אותו.
רץ אליעזר ואמר להם: וכי אין אתם יראים מה’ להכות עני על לא עון בכפו במקום לכבדו כי אורח הוא?
ענה לו הסדומי ואמר: אין אנו מכירים אותך. מי שמך לשופט עלינו, אין הוא קרובך שתתערב בשבילו, ובזעמו נטל אבן ופגע במצחו של אליעזר וכך היו מתנצחים עד שבאו לפני הדיינים.
אמר הדיין לאליעזר, עליך לשלם לו על שהקיז דמך, והממון שהיית צריך לתת למקיז תתן לו.
הרים אליעזר אבן והטיח במצחו של הדיין עד ששתת דם. אמר לו אליעזר הכסף שאתה חייב ליתן לי תן לפלוני. ולא אצטרך להוציא מכיסי, ויהיה זה תמורת זה.

ובהיותם שקועים בעבירות חמורות כאלו היו ראויים להאבד, ואע"פ שהיו רשעים ביותר ולא היו ראוים לכך שתשובתם תתקבל

ואנכי עפר ואפר (וירא יח-כז)
עפר אין לו כל חשיבות מצד העבר, אבל יש לו עתיד, עשוי הוא להוציא פירות וצמחים, אחרי חרישה וזריעה, לעומת זה האפר אין לו כל עתיד, אבל היה לו עבר, שמתחילה היה חפץ מועיל,

אברהם אבינו היה כ"כ עניו ושפל בעיני עצמו, עד שדימה את עצמו לעפר ואפר, לאמר, שאין לו שום מעלה לא מצד העבר, ולא מצד העתיד, ולכן זכה לשתי מצוות, "עפר סוטה" ו"אפר פרה אדומה", "עפר סוטה", מברר דוקא את העבר של האשה, א"כ נתנה התורה חשיבות לעפר גם לעבר, ואילו "אפר פרה אדומה" מטהר את האדם לעתיד, א"כ נתנה חשיבות לאפר גם לעתיד, להודיע לאברהם, שיש לו גם עבר וגם עתיד (מדרש אריאל)

טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלנו ונדעה אתם (וירא יט, ד-ה)

ונדעה אותם ביקשו לעשות עמהם עבירה במשכב זכור, אז אמרו המלאכים ללוט, אם הם אנשים כאלו בודאי לא תעיז עוד לבקש רחמים עליהם, כי תועבה גדולה כזו גם הגרועים ביותר אינם עושים, ואם יש אחד העושה תועבה כזו, כולם רואים להישרף ואין ראוי לרחם עליהם כלל.

• הרב אריה קרן

• קודם
• הבא