חגים ומועדים וימים מיוחדים
חורבן ירושלים
- פרטים
- קטגוריה: צומות ותעניות
- פורסם בשבת, 10 אוקטובר 2020 17:33
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 503
חורבן ירושלים
הגמ' בגיטין נה ע"ב מביאה את הסיבות לחורבן ירושלים:
אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (משלי כח, יד):אשרי אדם מפחד תמיד [דואג לראות את הנולד מתוצאות מעשיו], ומקשה ליבו [שאינו חושש לכך] יפול ברעה"? פסוק זה מתאר שלושה מעשים שבהם אנשים לא הביאו בחשבון את תוצאות מעשיהם:
1) אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים.
2) כתוצאה ממה שאירע עם תרנגול ותרנגולת, חרב הר המלך.
3) כתוצאה ממה שאירע עם דופן של מרכבת נשים, חרבה ביתר .
וכעת נרחיב את המסופר על כל מעשה ומעשה.
המאורע הראשון - מעשה של קמצא ובר קמצא
מעשה באדם אחד שעשה משתה, וביקש ממשרתו שיזמין את חברו 'קמצא' ובטעות שלוחו הזמין את אויבו 'בר קמצא' שהיה שונאו. אותו אדם ראה את 'בר קמצא' שהיה אויבו יושב בסעודתו, ושאל אותו מה מעשיך כאן? אמר ליה בר קמצא: הואיל וכבר באתי הניחני להישאר במסיבה, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה, ובלבד שלא אתבזה לעיני המסובים. א"ל (אמר לו) בעל הסעודה: לא! א"ל בר קמצא: אתן לך דמי חצי הסעודה שהוצאת! השיב לו: לא! א"ל בר קמצא אתן לך דמי כל הסעודה! סירב בעל הסעודה ותפס אותו בידים והוציאו לחוץ. אמר בר קמצא בליבו הואיל והת"ח לא מיחו בו על הביזיון שגרמו לי משמע שהיתה דעתם נוחה מזה . בר קמצא הלך והלשין לקיסר וא"ל שהיהודים מורדים בו. א"ל הקיסר הרומי מי אמר שדבריך נכונים? א"ל שלח להם קורבן ותבדוק אם הם מקריבין אותו, ואכן הקיסר שלח קורבן ובדרך בר קמצא הטיל בקורבן מום במקום שעבורנו היהודים הוא נחשב למום, אך עבור הגוים אינו נחשב כמום. י"א(יש אומרים) שמום זה היה בשפתו העליונה של העגל וי"א בקרום העין. אע"ג שמום זה פסול להקרבה, חשבו חכמים להקריב אותו למען שלום מלכות וסכנת נפשות. אמר להם רב זכריה בן אבקולס: אם נתיר קורבן זה, יחשבו האנשים שמותר להקריב קורבן בעל מום (ולא ידעו שהקרבנו את הקרבן רק למען שלום מלכות). ואכן חכמים קיבלו את דבריו. וכשרצו חכמים להרוג את בר קמצא כדי שלא ילך לומר למלכות רומי שלא הקריבו את קרבנו. ושוב דחה אותם רבי זכריה שיחשבו אנשים שמי שמטיל מום בקרבן חייב מיתה (על אף שמהדין חייב רק מלקות). וכתוצאה מכך הלך בר קמצא לקיסר ולכן הקיסר האמין לדבריו ובהמשך נראה ששלח בעקבות זה להחריב את ירושלים. ורבי יוחנן אמר שלא טוב עשה רבי זכריה בגלל שסבל את בר קמצא ולא הרגו החריב את ירושלים. הרומאים שלחו את נירון קיסר על ירושלים והוא ירה חיצים לכיוון ירושלים, ובדרך שאל תינוק יהודי שיאמר לו מהו הפסוק שלמד היום ? ואותו תינוק א"ל (יחזקאל כה, יד): " ונתתי את נקמתי באדם ביד עמי ישראל וגו'" כלומר שה' יעניש בסופו של דבר את אדום, על זה שהחריבו את ירושלים. ולכן למד הקיסר מפסוק זה שמצד אחד יצליח בכיבוש אך לאחר מכן ה' יעניש אותו. ולכן ברח נירון קיסר והתגייר. ומיוצאי חלציו יצא התנא, רבי מאיר בעל הנס!
הרומאים שלחו על היהודים את אספיינוס קיסר, במקומו של נירון שהתגייר. אספסיינוס צר על ירושלים שלש שנים! עד שהגיעו לחרפת רעב.
בירושלים היו שלושה עשירים: א. נקדימון בן גוריון ב. בן כלבא שבוע. ג. בן ציצית הכסת.
כל אחד מהם תמך בישראל בדרכו שלו, אחד תרם חיטים ושעורים, אחד תרם יין מלח ושמן, ואחד תרם עצים. שלושת העשירים הללו היו יכולים לפרנס את ירושלים למשך 21 שנה תחת המצור, אך בירושלים היו בריונים שהשתלטו על העם. החכמים רצו לעשות שלום, אך הבריונים רצו לעשות דווקא מלחמה עם הרומאים, חכמים התנגדו לכך כי ידעו שלא יצליח הדבר. הבריונים עמדו על שלהם ושרפו את האוצרות של העשירים כד לזרז את הקימה נגד הרומאים ושלא יצטופפו תחת המצור. הגמרא מספרת שהאשה הכי עשירה בירושלים שלא תרמה מכספה לירושלים בקשה מעבדה שיקנה עבורה אוכל מסוים וכל פעם ששלחה אותו נגמר האוכל. עד שלבסוף הלכה בעצמה ונתקלה ברגלה בגללים של בהמה וכיוון שהיתה עדינת נפש מתה. וי"א שאכלה את הגרוגרות שיצא מפיו של רבי צדוק. שכן רבי צדוק הבין שעומדת להיחרב ירושלים ולכן ישב ארבעים יום בתענית. ומרוב רעבונו כשאכל הייתה נראית החתיכה בגרונו. וכשרצה להבריא מצץ את הגרוגרות (תאנים מיובשות) ומשליכן וזה מה שאכלה אותה עשירה ומתה ר”ל.
בזמן המצור בא אחד הבריונים לרבן יוחנן בן זכאי והציע לו תחבולה כדי שיוכל לדבר עם רומאים שמחוץ למצור וכך עשה: הראה עצמו כחולה ושם לידו נבלה סרוחה שיחשבו שהוא מת. תלמידיו שמו אותו בארון קבורה ובאו לפני שומרי המצור. שומרי המצור רצו לבדוק שהוא אכן נפטר, ובאו לדקור אותו ולדחופו כדי שיצעק מכאביו, אך הבריון שהיה איתו שיעץ עצה זו, מחה בהם ואמר שיגידו עליכם שאפילו לריב"ז הרעתם! וחזרו בהם. ואכן ריב"ז הגיע לקיסר הרומי אספסיינוס וא"ל שלום עליך המלך! א"ל הקיסר משני סיבות עלי להורגך! אחת שאיני מלך אלא רק קיסר ובכך הורדת מערכו של המלך ! וסיבה שניה שעד עכשיו אני לא הייתי מלך? ואם כן למה לא באתה להשלים עימי? ענה לו ריב"ז אמנם עכשיו אתה לא מלך אך בקרוב ממש תהיה! ולא באתי אליך עד עכשיו כיוון שהבריונים בעיר עצרוני.
ענה לו הקיסר במשל אילו הייתה לך חבית של דבש ונחש כרוך עליו. לא הייתה שובר את החבית כדי שהנחש יקבל את מבוקשו ויסתלק? כך הייתה צריך לעשות להחריב את חומות העיר ולסלק את הבריונים! ולריב"ז לא היה מה לענות. קראו עליו רב יוסף וי"א ר"ע (ישעיה מד, כה): " ה' משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" כלומר ה' נוטל את החכמה מן החכמים שלא יהיה להם מה להשיב לרשעים בגלל עוון העיר. והגמ' אומרת שריב"ז היה צריך לומר במשל שהם היו תופסים בצבת את הנחש והורגים אותו ואת החבית לוקחים. ובנמשל שהם המתינו לעת שבו הבריונים ירגעו בלי להחריב את חומות העיר.
ובאמת אח"כ בא שליח מרומי והודיע לאספסיינוס שמינו אותו למלך כפי שאמר ריב"ז. הקיסר החדש רצה לנעול את הנעל השניה שלו, אך לא הצליח להכניסה. בא לשלוף את הנעל שלו ולא הצליח להוציא את רגלו מתוך נעלו. שאל אספסיינוס את ריב"ז מדוע אני לא מצליח? ריב"ז ענה שכיוון שהוא שמע בשורה משמחת התרחבה רגלו, כמו שכתוב "שמועה טובה תדשן(תשמין) עצם" (משלי, טו, ל) לכן תבקש שאדם אתה לא מחבב יעבור מולך, וכיוון שתתעצב, הרגל תחזור לקדמותה כמו שכתוב (משלי יז, כב)"ורוח נכאה תיבש גרם(עצם)".
ואכן עשה כך אספסיינוס ורגלו חזרה למוטב, אחר שראה את חכמתו, אמר לו שאני אלך למלוך ברומי ואשלח שליח אחר במקומי להחריב את ירושלים, אך בקש ממני דבר ואתך לך! וריב"ז ביקש שתתן לי את עיר יבנה וחכמיה, ושלא יהרוג את שושלת רבן גמליאל. ותדאג שירפאו את רבי צדוק. המלך שלח את טיטוס ,ימך שמו, להחריב את ירושלים. ונאמר עליו (דברים לב, לז) "ואמר אי אלהימו צור חסיו בו" שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש אשה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע(פרס) ספר תורה ועבר עליה עבירה ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו(רש"י כינוי כלפי מעלה היינו השכינה) שנאמר (תהילים עד,ד)"שאגו צורריך בקרב מועדיך[בית המקדש] שמו אותותם אותות" הגמ' מבארת על הבלגתו על הקב"ה על מעשי טיטוס:
אבא חנן אומר (תהלים פט, ט) "מי כמוך חסין יה" מי כמוך חסין וקשה שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא: (שמות טו, יא) "מי כמוכה באלים ה'" וכך יש לדרוש את הפסוק: מי כמוכה בָאִלמִים כאילם שלא מגיב. מה עשה נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני(מסננת) והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן והושיבן בספינה להתגאות על מעשי ידיו בעירו.
כשהיה טיטוס בספינה, עמד עליו נחשול(רוח סערה) שבים לטובעו. אמר כמדומה אני שאלהיהם של אלו(הקב"ה) אין גבורתו אלא במים. שכן בא פרעה, טבעו במים. בא סיסרא טבעו במים. אף הוא עומד עלי לטובעני במים. אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצתה בת קול ואמרה לו רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע. בריה(מלשון נברא) קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה. עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. טיטוס עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו(באף שלו) ונקר במוחו שבע שנים! יום אחד עבר טיטוס ליד חנות של נפחים, ושמע את קול הפטיש דופק בחוזקה.
היתוש מחמת הרעש הפסיק לנקר במוחו, וטיטוס שמח שיש לו תקנה לניקור, מה עשה ביקש מעבד נכרי שידפקו בפטיש על מנת שהיתוש יפסיק לנקר ושילם לו ארבע זוזים, אך כשישראלי עשה זאת לא שילם לו דבר, בטענה שדי שאתה רואה בנפול אויבך!. אך לאחר שלשים יום היתוש התרגל וחזר לנקר במוחו. לאחר מס' שנים העיד רבי פנחס בן ערובא "אני הייתי בן גדולי רומי וכשמת טיטוס פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים!.
כשטיטוס עמד למות אמר להם תשרפו אותי ותפזרו את אפרי על פני שבעה ימים שחשב בליבו שכך ה' לא יוכל לייסר אותו לאחר מותו.
ועוד מסופר על אונקלוס בר קלוניקוס בן אחותו של טיטוס (מהרי"ץ חיות מוכיח שאין זה אונקלוס שפירש את התורה), שרצה להתגייר. הלך והעלה את טיטוס באוב. ושאל את טיטוס מי חשוב למעלה? אמר לו ישראל! ושוב שאל אותו אונקלוס את טיטוס, האם כדאי להתחבר אליהם היינו להתגייר? אמר לו טיטוס הרשע: מצותיהם מרובות ולא תוכל לקיימם לכן לך תתגרה בהם בעולם הזה! ועוד תהפך לראש דכתיב (איכה, א, ה) "היו צריה לראש וגו'" כל המיצר לישראל נעשה ראש. ואז שאל אותו אונקלוס במה מענישים אותך למעלה על שהחרבת את ירושלים ועל כל מעשיך הרעים? א"ל כמו שפסקתי את דיני למטה, כך עושים לי למעלה כל יום ויום, היינו ששורפים אותו ומפזרים את אפרו בשבעה ימים, וכך כל יום ויום. אונקלוס הלך אף לבלעם הרשע, ואף הוא אמר שישראל חשובים למעלה ובכל זאת דיבר בגנותם שכבר אמרו חז"ל "במתים חפשי" כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ואין אדם יכול להשתנות מרשע לצדיק אחרי שמסתלק מהעולם הזה לכן נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' לפשפש במעשינו ולהפיק מחיינו את המיטב כמובא בגמרא בעירובין העולם הזה דומה לבי הילולא, לחתונה, כמה תורחים בשבילו אך הכל נגמר בלילה אחד, לכן חטוף מצוות כל זמן שהנר (נשמה) דולק. אמנם כשאונקלוס הלך לפושע ישראל, ימך שמו וזכרו, אמר לו טובתם תדרוש אך רעתם אל תדרוש! שכל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו! וזה מה שאמר מר(שם חכם)(עירובין כא:): 'כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת' דבר הגורם לביזיון וכאב מידה כנגד מידה.
בברייתא: אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שבייש אותו אדם את בר קמצא וסילק אותו מסעודתו, שהרי סייע הקב''ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו.
המאורע השני - בגלל תרנגול ותרנגולת חרבה מדינת הר המלך
בזמנם היו נוהגים להוציא לפניהם תרנגול ותרנגולת שמין סימן ש'פרו ורבו כתרנגולים'.
יום אחד עבר גדוד רומאי ולקח מאיתם את התרנגולים, היהודים התרגזו על כך, והרגו את אותו גדוד. הלשינו לקיסר שהיהודים מורדים בהם והכריז על הר המלך מלחמה. בין היהודים היה אדם שנקרא "בן הדרום" שהיה קופץ גבוה מאוד כקילומטר בימנו, וזה אפשר לו להרוג הרבה מהם. הקיסר שחשש ממנו, הוריד את כובעו והחל להתפלל אל ה' וכך אמר ריבונו של עול, אם נח לך אל תפיל אותי ואת ממלכתי בידו" וה' קיבל את תפילתו והוציא בפיו של בן הדרום מילות כפירה (תה', ס,יב) "הלא אתה אלקים זנחתנו ולא תצא אלהים בצאותינו" כלומר אין אנו זקוקים לעזרתך, אלא די לנו בכוחנו . בן הדרום כעונש על דבריו, נכנס לבית הכסא, ודרקון בא והוציא את מעיו, וכך מת. הקיסר אמר שכיוון שנעשה לו נס, ידחה את המלחמה ליום אחר. יהודים ששמעו זאת במקום להודות לה' עשו משתה ורקדו משמחה והדליקו כל כך הרבה נרות עד שראו אותם במרחק מיל! הקיסר ראה זאת ואמר צוחקים עלי היהודים וחושבים שניצחו אותי, הביא גייסות של שלוש מאות אלף חיילים שולפי חרב! והרגו בהם במשך שלושה ימים ושלושה לילות ובצד השני של 'הר המלך' המשיכו לחגוג כיוון שלא ידעו שהצד השני באמצע מלחמה מפאת גודל המקום. אמר רבי יוחנן אלו ששים רבוא ההיינו שש מאות אלף עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך דאמר רב יהודה אמר רב אסי ששים רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים. חוץ משלש שהיו בהן כפלים כיוצאי מצרים, אלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, וכפר דכריא. כפר ביש - שלא היו מארחים בביתם עוברי דרכים. כפר שיחליים – היו כל כך עניים עד שהיו מוכרים שחליים (מן עשב). כפר דכריא(זכרים) - אמר רבי יוחנן שהיו נשותיהן יולדות זכרים תחלה ויולדות נקבה באחרונה ופוסקות ולא מולידות יותר ואני מוסיף שרע בזה שלא היו מרבים בילדים אלא בדיוק לפי ההלכה.
המאורע השלישי – בגלל הדופן של מרכבת הנשים נחרבה ביתר!
היו נוהגים בזמנם, שכאשר תינוק נולד נוטעים עבורו עץ ארז, ואם תינוקת נולדת נוטעים עבורה עץ שיטה. וכאשר הגיעו לפירקן, מכינים מעצים הללו את החופה. יום אחד עברה בת קיסר בכרכרתה, ונשבר הדופן של הכרכרה, מה עשו עבדיה, לקחו את אחד מהעצים המיועדים לחתן ולכלה, והכינו ממנו דופן לכרכרה. בני אותה עיר התרגזו עליה, והתנפלו עליה והרגוה! בא והלשינו למלך שמורדים בו היהודים, ובא לעשות מלחמה על ביתר! הגמ' מעידה שהיו שמונים אלף ראשי גייסות שבאו על ביתר היו כל כך הרבה הרוגים עד שדם זרם כנחל לים התיכון שהיה מרחק מיל מהעיר. ועוד אומרים שדמם של ישראל הספיק להם למשך שבע שנים לזבל את כרמיהם.
הטבח שנעשה בתקופת בית ראשון.
נבוזראדן הנקרא רב הטבחים (היינו שר ההורגים, שר המלחמה), הרג בבקעה שבירושלים 211 ריבוא היינו 2,110,000 . ועל אבן אחת הרג 94 ריבוא היינו 940,000 יהודים, עד שהגיע דמן לדמו של זכריה הנביא, שהוא הוכיח את בנ"י לפני 250 שנה מזמן זה, על שהיו עוברים על חוקות התורה, ולא רק שלא צייתו לו אלא אף הרגוהו ומאז הדם נשאר תוסס ומבעבע למרות כל הנסיונות לעצור את התסיסה. נבוזראדן שראה זאת, ניסה לבטל את התסיסה בעצמו ע"י דם בהמות, אך לא עלה בידו. כששמע שזה נביא ישראל הביא את חברי הסנהדרין, תינוקות של בית רבן, בחורים ובתולות וכולם הרגן על אותה אבן ועדין לא הואיל. לכן פנה לזכריה ואמר לו טוב לך שאני אהרוג עוד מאחיך? ותסיסה חדלה . באותה שעה הרהר נבוזראדן הרהורי תשובה, מה על הריגת זכריה שהוא אדם אחד כך הוא העונש, אני שהרגתי מאות מיליונים עאכ"ו ברח מהמלך כתב צוואה והתגייר!
מחשובי הגרים בישראל
תנא נעמן גר תושב היה(שהיה מותר לו לשבת יחד עם בנ"י), נבוזראדן גר צדק היה(שומר תרי"ג מצות), מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים(י"א שזה היה ר"ע), מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים והם שמעיה ואבטליון.
היינו דכתיב (יחזקאל, כד, ח) "נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות".
בקוראנו מעשים נוראיים אלו שכל השומעם תצלנה שתי אוזניו, עלינו לבכות על חורבן ביתנו וגילוי שכינת עוזו מאיתנו. ולפשפש במעשינו ורק ע"י תיקון מעשינו ואהבת חינם תבנה ותקונן ירושלים, כדברי הגמרא ביומא ט ע"ב: הגמרא שואלת מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע''ז גלוי עריות ושפיכות דמים. לכן אדרבא עלינו להוסיף אהבת חינם, ולהשכין שלום בין אדם לחברו.
נבואת חורבן או נחמה
וכבר היה ר''ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [ברחוק] מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אתת כמה וכמה. שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור''ע מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו מקום שכתוב בו {במדבר א-נא} והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב {ישעיה ח-ב} ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. בנבואתו של אוריה כתוב {מיכה ג-יב} לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו'], ובנבאותו של זכריה כתוב {זכריה ח-ד} עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, שירושלים תחרב, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, שאחרי הגלות תחזור ירושלים לתפארתה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו! (מכות כד, ע"ב)