ראש השנה

'תרועה' של תשובה

'תרועה' של תשובה

מאת יוסף זילבר, באדיבות מרוה לצמא

 

דממה עילאית אופפת את בית הכנסת הגדול בקושטא (היא איסטנבול) שבטורקיה. מאות המתפללים עטופים בטליתות צחורות, מכונסים בתוך תוכם, מי בלמוד דברי הזוהר, מי בלימוד דברי הרמב"ם ומי באמירת פרקי תהילים.

בעוד דקות ספורות תחל תקיעת שופר בבית הכנסת - - - ניתן לחתוך את הדממה בסכין. כך כל שנה מחדש. ההתרגשות  גואה על גדוליה, כאשר הכל מתכוננים בסילודין לתקיעת השופר, ועליה נאמר "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!"

אפס, כשם שבכל שנה מחדש התרגשו והתכוננו המתפללים בחרדת קודש לקראת תקיעת שופר, כך בכל שנה מחדש חזרה על עצמה אותה תופעה מוזרה, שלא היה לה אח ורע בשום בית כנסת בטורקיה, כי אם בבית הכנסת הזה - - -

קודם תקיעת השופר עלה ה'בעל תוקע' אל הבימה הניצבת במרכז בית הכנסת, אולם חלף לפתוח באמירת המזמור "למנצח לבני קורח מזמור", שנאמר שבע פעמים קודם התקיעות, היה ה'בעל תוקע' פותח ומספר את הסיפור ה'מוזר', כך בכל שנה מחדש.

זקן מופלג היה כבר אותו 'בעל תוקע'. לבית הכנסת היה מגיע שעון על מקלו, אולם תשעים ויותר שנותיו עלי אדמות לא השפיעו במאומה על חדוות עלומים ששרתה עלי, ועל כוחו שהיה עדיין במותניו. תקיעותיו היו נשמעות ברמה ובקול צלול, משל היה צעיר בשנות העשרים לחייו. והמתפללים, כשם שהכירו את אותו 'בעל תוקע' כבר שנים מרובות, כך הכירו את סיפורו המוזר במשך אותם שנים.

 במשך כל ימות השנה היה אותו 'בעל תוקע' יושב מכונס בתוככי עצמו. כמעט היה במערב בית הכנסת, כשהוא שוקד על לימודו, או לפעמים אומר פרקי תהילים בבכיות עצומות. ורק בהגיע ראש השנה, קודם התקיעות, היה יוצא מדלי"ת אמותיו, עולה במדרגות הבימה, וכך, כשהוא אוחז בחוזקה את השופר בידו, היה משמיע את סיפורו ה'מוזר' בריש גלי, לאוזני כל המתפללים.

"לפני עשרות שנים התגורר בטורקיה אברך ירא שמים מרבים" - פתח הזקן, ה'בעל תוקע' את סיפורו. "אותו אברך שימש כ'בעל תוקע' באחד מבתי הכנסת שבטורקיה, וכיוון שהיה מיומן בחכמה זו, שהרי תקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה, מה גם שנודע היה בשערים כירא שמים, היה תפקיד זה שמור לו משנה לשנה.

תורה וגדולה התאחדו כאחת על שולחנו של אותו אברך. מחד גיסא - היה ירא שמים מרבים, שומר על מצווה קלה כחמורה, ואף מקדיש רבות מעיתותיו למען לימוד התורה הקדושה. ומאידך גיסא - בעל חוש מסחרי מפותח היה, וכיוון שכך, סוחר היה בכל מיני מסחר, וההצלחה האירה לו פנים בכל אשר פנה.

ולא שהיתה הגשמיות מעיבה אפילו במקצת על הרוחניות שלו. גם אלו שהכירו אותו מקרוב העידו, כי הגשמיות והרוחניות היו משולבות במחיצתו האחת אל אחותה תוך שילוב מפתיע ביותר.

כך אמרו עליו: "לרוב, מי שהעושר בידו והוא מנהל עסקי ממון, עיתותיו לא מצויות כמעט בידו כדי לעסוק גם בתורה, וקל וחומר שלא להגות בה שעות מרובות בכל רמ"ח ושס"ה שלו. אך דווקא אצל האברך הזה נדרשו הללו בצוותא חדא כמין חומר".

מספר שנים טובות חלפו עליו בנעימים, כשהוא עולה ומתעלה בתורה וביראת שמים, לצד שגשוגו העצום בעושר ובפרנסה, תוך שהוא יודע להשכיל לקיים בממונו מצוות צדקה לרוב עם אחיו היהודים.

אבל מכיוון שהיה גם סוחר ובעל נכסים, טבעי הדבר כי מעת לעת היה יוצא ובא גם בבתיהם של ראשי השלטון המוסלמי, כאן בטורקיה, כדי לסחור עימהם, לקנות ולמכור. וכך מעת לעת הכיר יותר ויותר את אורח חייהם ואת תהלוכותיהם של המוסלמים.

הביקורים התכופים הללו בבתיהם של המוסלמים, והן גם ההתחברות עמם, הם שהביאו בסופו של דבר למפנה חמור ומזעזע בחייו היהודיים  - - -

לא בבת אחת אירע המפהך. התהליך היה איטי והדרגתי, אבל מכיוון שיותר ויותר היה מבקר בבתי מוסלמים, החלו הללו לפטם אותו במאכלות אסורים, להשמיע באוזניו דברי בלע על היהדות, עד שמיום ליום הלכה השפעתם ונתגברה עליו יותר ויותר, וכארס של עכנאי נכנסו דבריהם באוזניו, והם קנו שביתה בלבו.

לא חלפה אלא תקופה קצרה, והאברך הציץ ו... נפגע. הוא נלכד ברשת שפרשו לפניו בלי שהרגיש, עד שנפל משיא פסגתו לעומק התהום הפעורה מתחתיו וכבר לא מצא שוב את הדרך חזרה לשורשי אבותיו.

וכמים הפנים לפנים, כשם שהוא התרחק מאחיו היהודים ומהדת היהודית, כך גם אחיו היהודים לא חפצו בקרבתו ולא חפצו לישב בדלי"ת אמותיו. וכך יצא קרח מכאן ומכאן. והיה כראותו כי אין לו כבר מה לחפש בקרב היהדות, גמלה ההחלטה החמורה בלבו - להמיר את דתו ולהתאסלם - - -

"השמעתם מה אירע?" - סחו הכל זה לזה, כשארשת של תדהמה וזעזוע נסוכה על פניהם - "האברך, ה"בעל תוקע" שלנו, המיר את דתו והתאסלם" - - -

השמועה הנוראה זעזעה את הקהילה היהודית בטורקיה, וכאש בשדה קוצים התפשטה היא בכל רחקי טורקיה, אבל את העשה אין להשיב. האברך חצה את הקווים, ניתץ בארות מים חיים יהודיים ועבר אל הדת המוסלמית.

מיני אותה שעה שהתאסלם, נכנס ובא לו בחברתם של הגויים המוסלמים, ויותר ויותר אימץ לו את מנהגיהם ואת אורחות חייהם. ואותם מוסלמים, לרגע אחד לא דחוהו, את אותו מומר. להיפך, הם קירבו אותו ועודדו אותו בדרכו החדשה, שהרי לא בכל יום בבוקר מתעורר לו יהודי ומתאסלם- - -

הסיפור הכה גלים בכל הארץ. שמו של המוסלמי החדש נודע בשערים, וכיוון שהיה בעל ראש טוב, קיבל עד מהרה משרה מכובדת בחצר הסולטאן. חוש מוסיקלי עצום היה לו, לאותו מומר, וכיוון שכך, התקבל כחבר בלהקת המנגנים המלכותית.

יותר ויותר התחבב על חבריו החדשים, ובכל הזדמנות חיפש להוכיח עד כמה הוא נאמן לדת המוסלמית בכל לבו ונפשו. ואם לא די בכך, מכיוון שמאס כליל בדת היהודית, ולא אבה לשמוע מאומה מנושא יהדות, החל לחפש הזדמנויות רבות בקרב המוסלמים כיצד ללעוג ליהודים, לתורתם ולמנהגיהם, רחמנא ליצלן, והזדמנויות אלו לא חסרו.

באחד הערבים נערכה מסיבה מפוארת בארמון הסולטאן, שהוזמנו אליה שרים ונכדים מכל קצווי ארץ. ואז, היפך אותו מוסלמי מומר בדעתו, כדת מה לעשות כדי לשלב את שני הדברים גם יחד; גם להרשים את הסולטאן ואת חבריו, וגם, בחדא מחתא, ללעוג לדת היהודית ולמנהגי היהודים. לפתע צץ במוחו רעיון נועז: "אני כבר אהפוך את הערב הזה לחוויה בלתי רגילה, לחוויה שלא ישכחו אותה ימים רבים"...

האיש מיהר לביתו והחל מפשפש בארונות. שעה ארוכה חיפש עד שהעלה את שללו בידו. הוא אחז בשופר - - -

השופר שהיה שמור לו מן הימים ההם, שבהם שימש כ'בעל תוקע' בבית הכנסת היהודי. חיש מהר נטל את השופר וצעד עמו לארמון הסולטאן כשבת שחוק ממלאה את זוויות פיו:

"האח, כמה יצחקו האורחים כאשר אתקע בפניהם בשופר, כאשר אשמיע באוזניהם את ה"תקיעה", את ה"שברים" ואת ה"תרועה. קולות השופר יאפילו על כל כלי הזמר והחצוצרות שיהיו במסיבה, ויחד עם זה ילעגו כולם למנהגיהם המשונים של היהודים" - - -

"כבוד מעלת הסולטאן" - קרא המומר כאשר ניצב בפני כל המסובים ושופרו בידו - "הנה אשמיע בפניכם קולות נאים מקרן זו, ואז לא רק שתיהנו למשמע הקולות הללו, אלא גם תראו ותבינו עד כמה משונים ומוזרים הם היהודים שעומדים בכל שנה ותוקעים בקרן שכזאת".

והוא החל בתקיעותיו. במיומנות שנותרה לו מן השנים ההן קירב את השופר לפיו, החל לנשוף, והקולות בקעו בזה אחר זה: "תקיעה", "שברים", כשכל המסובים מתמוגגים לשמע הקולות הללו. התגובות היו נלהבות, הצחוק עלה והתגבר מרגע לרגע, ודעתו של המומר היתה זחוחה עליו.

אולם - - - אז אירע הדבר. האיש ניסה להפיק מפיו את ה"תרועה", אבל לא יכול היה - - - שוב ושוב נשף ונשף לתוך פיית השופר, אבל קולות התרועה לא יצאו. מן השופר בקעו קולות שונים ומשונים, קולות מוזרים ביותר. המומר ניסה שוב, אך לשווא. פניו כבר התאדמו מרוב מאמץ. הוא נשף ונשף, אך קול ה"תרועה" לא נשמע - - -

באותו רגע נשמעו קולות צחוק בכל רחבי הארמון. אבל לא היו אלו קולות של הזדהות עם מבצעו של המומר. להיפך, היו אלו קולות של צחוק ולעג למומר המתרברב. הנה הוא רוצה להוכיח את יכולתו אך אינו יכול. הוא אינו יודע להפיק מן השופר את הקולות הנכונים.

ואם לא די בכך, שהרי שהסולטאן בעצמו הזעיף את פניו, כשהוא קורא לעברו בקול מאיים ותקיף: "האם באת לצחוק לנו? אמרת שאתה יכול להפיק קולות נאים מהקרן הזאת, והנה אינך יודע מאומה! האם באת להשבית את שמחתנו? כלך לך מכאן ואל תוסף ראות פני! צא מן האולם!" - - -

והמומר, בבושת פנים גדולה עזב את החגיגה והשופר בידו. נכלם וזעף פנים הגיע לביתו, כשאינו יודע מה זאת אירע לו. "הרי בכל השנים הצלחתי להוציא מהשופר הזה גם קול של "תרועה" ללא כל קושי, ומה אירע היום?" - שאל את עצמו - "הבה ואנסה שוב. אולי רק בארמון התרגשתי יתר על המידה אבל עתה אצליח".

אבל לא.... גם בביתו ניסה שוב לתקוע בשופר, והתופעה חזרה ונשנתה על עצמה: קול ה"תקיעה" וקול ה"שברים" יצאו מהשופר ללא כל קושי, וכאשר רצה להוציא קול של "תרועה", לא הצליח במאומה.

ככל שהרבה להפוך במחשבתו במה שאירע לו, הבין המומר כי יש דברים בגו. "הן לא בכדי איננו מצליח להפיק מהשופר דווקא קול של "תרועה" - אמר לעצמו. ומשלא מצא כל הסבר מניח את הדעת לתופעה המוזרה, החליט לילך ולברר את הדבר.

באותן שנים ישב על כס הרבנית, כאן בעיר קושטא, הגאון רבי אברהם היכיני זצוק"ל, מתלמידיו של הגאון האלוקי מהרימ"ט, רבי יוסף מטראני זצוק"ל (בנו של הגאון האלוקי המבי"ט זי"ע, רבי משה מטראני מצפת). אותו מומר החליט כי אין בפניו כל עצה, כי אם לשאול את הרב היהודי מה זאת אירע לו.

"כבוד הרב!" - שאל המומר בייאוש - "מדוע אני מצליח להפיק מהשופר רק קולות של "תקיעה" ושל "שברים ללא שום קושי, אבל "תרועה" לא?"

ורבי אברהם לא הופתע כלל לשמוע על התופעה המוזרה. הוא ידע את קורותיו של האיש שהמיר את דתו והתאסלם, ואש השיב לו בנחת: "אין בכך כל פלא. סוד גדול וקדוש טמון בזה" - - -

"סוד???" - חזר המומר על דברי הרב כאינו מאמין - "איזה סוד כבר יכול להיות בזה שאיני מצליח להוציא קול "תרועה"?

"אכן, סוד גדול" - נענה שוב רבי אברהם והחל להסביר לו בנחת: "כידוע, התקיעות בשופר בראש השנה באות גם כדי לבלבל את כל המקטרגים. כאשר יהודים מתקבצים יחדיו בבית הכנסת, כשהם מלאים ברגש של קדושה וטהרה, אזי קמים ומתעוררים גם כל המקטרגים למיניהם. ואז, אנו היהודים, ניצבים ותוקעים כנגדם בשופר, כדי שיבלבלו אותם הקולות הללו והם לא יצליחו בקטרוגם".

"אולם" - המשיך הרב בהסברו - "שלושה סוגי קולות הם: "תקיעה", "שברים", "תרועה". ה"תקיעה" היא כנגד אברהם אבינו ע"ה, וכיוון שלאברהם אבינו היה בן בשם ישמעאל, גם הוא בא ותובע את חלקו. בשל כך ב"תקיעה" יש לגויים אחיזה כלשהי, והם יכולים להוציא מהשופר קול של "תקיעה".

ה"שברים" הם כנגד יצחק אבינו ע"ה, אך גם לו היה בן גוי - עשו, אשר בא ותובע את חלקו. בשל כך גם ב"שברים" יש לגויים אחיזה כלשהי, והם יכולים להוציא מהשופר קול של "שברים". ברם ה"תרועה" היא כנגד יעקב אבינו ע"ה, היא כולה של ישראל: חכמינו ז"ל אמרו, כי מיטתו של יעקב אבינו שלמה היתה. היו לו י"ב בנים שבטי-קה עדות לישראל. ולכן ה"תרועה" שייכת רק ליהודים, ולבני עם זר אין כל גישה אליה! ועל כך אנו אומרים "יום תרועה יהיה לכם", רק לכם, לישראל, ולא לגויים.

ולא בכדי אנו אומרים "אשרי העם יודעי תרועה" - לא נאמר יודעי תקיעה ולא יודעי שברים, אלא "יודעי תרועה", שכן עיקר הרחמים על בני ישראל מתעוררים מהקול של ה"תרועה" דווקא, והיא זו שמכניעה את המקטרגים ואת המשטינים. כך גם נאמר "תרועם בשבט ברזל", שבאמצעות התרועה אפשר לרוצץ את המקטרגים בשבט ברזל. ולכן - סיים הרב את דבריו בפנותו לעבר אותו מומר - מכיוון שלגויים אין כל קשר ל"תרועה", לכן לא הצלחת להפיק מהשופר קול של תרועה" - - -

כמי שנשכו נחש, כמי שנפלה עליו מפולת, נותר המומר לעמוד למול של רבי אברהם היכיני. אט אט החל להבין את משמעות מעשהו המחפיר שעשה. לפתע התחוור לו כי כמוהו כגוי גמור: "אינני יכול להפיק קול של "תרועה" מהשופר, כיוון שאין לי כל חלק ונחלה בעם ישראל" - אמר לעצמו - "האומנם? האומנם גוי גמור אני?"

ואז, באחת, ניעור לבו... צימאון עז התעורר בקרבו ובנפשו, לשוב ולהסתפח על נחלת אבותיו, לשוב בכל לבו ונפשו לדת היהודית ולאלוקי ישראל.

המומר נפל לרגליו של רבי אברהם היכיני בבכיות מרות: "אוי לי, מה עשיתי? הכיצד בזיתי את דבר השם והפניתי עורף לדת ישראל ולאלוקי ישראל? אוי, רב קדוש, חפץ אני מעומק לבי לשוב בתשובה שלמה ולהיות יהודי ירא ושלם. הוריני נא דרך תשובה, שהרי שערי תשובה לא ננעלו".

ורבי אברהם אכן הורה לו דרך תשובה כדבעי. הוא ציווה עליו לעזוב את העיר ולעבור להתגורר בעיר מרוחקת ביותר, שם לא יכירוהו ושם יעסוק יומם ולילה בתורה, בתפילה ובאמירת תהילים.

ואכן, שב האיש בכל לבו ונפשו לעמו ולאלוקיו. וכבימי קדם שב לאחוז בשופר, וכיוון שהיתה לו מיומנות רבה בחכמת התקיעה, נתמנה שוב להיות "בעל תוקע" בראש השנה בבית הכנסת. ומיני אז ואילך יכול היה להפיק מהשופר גם קול "תרועה" ככל בר ישראל".

בדברים אלו סיים הזקן ה"בעל תוקע" את סיפורו, ואז החל באמירת "למנצח לבני קורח מזמור". וכך בכל שנה מחדש. אלא ששנה אחרי שנה לא הבין איש מהמתפללים מדוע בחל לו ה"בעל תוקע" שלהם לספר בפניהם את הסיפור הזה דווקא בשעה נשגבה זו של קודם התקיעות.

באחת השנים סיפר הזקן את הסיפור בהתרגשות מרובה ביותר, עד שהצליח בדבריו המרגשים הלחדיר הרהורי תשובה בלבות כל המתפללים. הללו הזדהו עם דמותו של המומר ששב בתשובה שלמה, וגם הם נתעוררו לשוב בתשובה, בהבינם עד כמה גדול הוא כוח התקיעות, ובפרט כוחה של ה"תרועה".

ואז, בעוד הכל חושבים על אותו בעל תשובה, נשמע לפתע קולו של הזקן בהתרגשות רבה: "אני הוא אותו "בעל תוקע" ששב בתשובה" - - -

רתת חלף בין כל המתפללים לשמע הדברים. הכל הביטו בו בעיניים נוצצות, ואז קירב הזקן, ה"בעל תוקע" את השופר לפיו, והקול נשמע ברור וחזק: "תקיעה", "שברים", "תרועה".

יומיים לאחר מכן, בין כסה לעשור, נסתלק הזקן לבית עולמו.

 

אופן בדיקת ה"סימנא טבא" לראש השנה

ט"ו אלול תשע"ב

אופן בדיקת ה"סימנא טבא" לראש השנה
עפ"י ספרי "בדיקת המזון כהלכה" מאת הרב משה ויא

1. תמר יבש – חותכים בסכין את הפרי לאורכו, פותחים ומוציאים את הגלעין. אם נראים פרורים כהים באיזור הגלעין (שהם הפרשות של תולעת) אין להשתמש בתמר זה. 
מחזיקים את התמר הפתוח כנגד מקור אור (חלון או נורה), ומתבוננים בצידו הפנימי והחיצוני אם מצוי חרק בצבע כהה. בתמר שהתיישן נוצרים גבישי סוכר לבנים שאינם סימן לנגיעות.

2. תמר לח – תמרים גדולים שקליפתם חלקה וצבעה חום כהה, המשווקים בקירור. בדרך כלל נקיים ואין חיוב לבדקם.

3. רימון – מתבוננים אם מצוי נקב בקליפת הפרי, שהוא סימן לחדירת תולעת. פותחים את הרימון ואם רואים איזור שהפך לחום מסירים אותו. כתמים כהים בגרגרי הרימון אינם סימן לנגיעות. רימונים הגדלים בגינה פרטית נגיעותם גבוהה.

4. תפוחים –  תפוחים מסוג מעולה הם בחזקת נקיים. תפוחים באיכות בינונית, מתבוננים על קליפת הפרי אם מצוי סימן של חדירת תולעת – כמין פצע חום-אפור השקוע בקליפה – ומסירים את האזור הנגוע. 
לעיתים רחוקות, בעיקר בתפוחים מזן ענה, מצויות כנימות בצבע חום-אפור על קליפת התפוח, הגורמות לכתמים אדומים על הקליפה. יש להסיר את הכנימות ע"י שפשוף קל בציפורן או בסכין. הכתם האדום שנותר על הקליפה לאחר הסרת הכנימה מותר באכילה.

5. קרא – בדרך כלל נקי ואין חיוב לבדוק.

6. רוביה טריה – יש לפתוח את התרמילים, לבדוק אם יש בגרגרים כרסום או סימני חדירה של תולעים ולהסיר את הגרגרים הנגועים.

7. רוביה יבשה – 1. הרתחה: מרתיחים את הרוביה בסיר עם מים בכמות פי שלשה מהרוביה. לאחר הרתיחה מכבים ומשאירים מכוסה כשלש שעות.
     2. בדיקה: שוטחים על כף היד קומץ של 10-15 גרגרים, ומתבוננים אם מצוי כתם כהה המעיד על המצאות חרק תחת הקליפה הדקה. מניחים את כף היד השניה על הגרגרים, הופכים את כפות הידיים ובודקים באותו האופן את צידם השני של הגרגרים הגלוי כעת לעין. 
במרכז גרגר הרוביה מצוי כתם כהה שאינו סימן לנגיעות וכן כתמים שטחיים בצבע כתום אינם סימן לנגיעות.
אם נמצאו שלשה גרגרים וודאי נגועים (נמצא חרק תחת הכתם הכהה שעל הקליפה הדקה) יש לפתוח את כולם ולבדקם מבפנים. אם נמצאה נגיעות רבה אין להשתמש ברוביה.

8. גזר – גזר מטיב מעולה בדרך כלל נקי מנגיעות.

9. עלי סילקא – בגידול רגיל הירק נגוע בחרקים רבים וכן מצויות רימות בתוך עובי העלה, שאינן יורדות בשום שטיפה, לכן מומלץ להשתמש רק בעלים מגידול מיוחד "ללא תולעים", הנמצא תחת השגחה מוסמכת, להשרותם במים עם מעט סבון נוזלי ולשטוף היטב כל עלה ועלה.

10. סלק אדום – יש לחתוך את הסלק לפרוסות לרוחב, בעובי של 1-1.5 ס"מ, להתבונן אם מצויה מחילה של זחל לבן ולהסיר את האיזור הנגוע.

11. כרתי – כרתי מגידול רגיל - חותכים ומסירים את איזור השורש ואת העלים הירוקים שבקצה השני. חוצים  את החלק המרכזי הלבן של הכרתי לכל אורכו,  מפרידים את כל השכבות ושוטפים שכבה שכבה תחת זרם מים תוך כדי שפשוף כל שטחה משני צידיה, באצבעות.
לחילופין אפשר להשרות את השכבות המופרדות במים עם מעט סבון נוזלי למשך 2-3 דקות  ולשטוף היטב כל שכבה תחת זרם מים.
        – כרתי מגידול מיוחד "ללא תולעים" (הנמצא תחת השגחה מוסמכת) - חותכים את החלק הסמוך למקום התפצלות העלים הירוקים (בערך 1/3 מהחלק הלבן) מפרידים את השכבות ושוטפים היטב תחת זרם מים. את החלק הלבן הסגור (2/3 הנותרים) אין צורך לפרק.

12.  ראש של דג – ראש דג קרפיון, בורי וכסיף - מן הראוי להשתמש רק בראשים המשווקים בחנות  הנמצאת תחת השגחה מהודרת .
                  –  ראש דג סלמון – יש לפתחו להסיר את הזימים, לשטוף היטב  ולבדוק מטפילים חומים באורך של כ- 1.5-2 ס"מ (גם בדגים הנמכרים תחת השגחה מהודרת עלולה להיות נגיעות זו).
      – ראשי דגים אחרים - הראש בד"כ נקי.

13. דבש – בחזקת נקי.

14. צימוקים- לנוהגים להשתמש בצימוקים בר"ה – יש עדיפות להשתמש בצימוקים מיצור מיוחד "ללא תולעים". ניתן להשיג בטל:  052-7617341    03-6779765


הדרכה מפורטת בליווי תמונות הממחישות את הנגיעות ניתן לראות בספרי "בדיקת המזון כהלכה" ג' כרכים.
וכן בספר החדש באנגלית "Bedikas Hamazon"


 

אכלו משמנים ושתו ממתקים / הרב ש. ב. גנוט

אכלו משמנים ושתו ממתקים

מצוות "ושמחת בחגך" נאמרה גם על ראש השנה יחד עם ה"סימנא טבא" שהובאו בגמרא ובקדמונים. הרב שמואל ברוך גנוט פולש למטבח היהודי וכותב בעבורנו מה אוכלים ומה לא אוכלים בראש השנה

מה קונים ומה אוכלים:
• בראש השנה אוכלים ושותים ושמחים, למרות שהוא יום הדין, מפני המצווה של "ושמחת בחגך" שיש בכל חג, ואוכלים בו בשר שמן, ושותים יין טוב, כבכל הימים הטובים.1
• ישנם הנוהגים לרכוש סכין חדש לראש השנה כסגולה לפרנסה ("פותח את ידך" סופי תיבות "חתך", וגם על שם "החותך חיים לכל חי").2 
• נוהגים לאפות או לקנות חלות עגולות, סגולה וסימן טוב לאריכות ימים, כעיגול שאין לו סוף.3 
• נטבול את החלה בדבש4, וגם את התפוח בדבש. 5 ובראשונים מובא גם לטבול את הראש של הכבש או האיל או הדג בדבש.
• ה"סימנים" הבאים מוזכרים כבר בגמרא, 6 כסימן טוב לאכילה (או לראייה והסתכלות) 7 בראש השנה, ואלו הם: קרא, רוביא, כרתי, סילקא, ותמרי. 
מה הם מאכלים אלו? 
קרא הוא דלעת או מין הדומה של אפונה יבשה בצבע חום. 
כרתי הוא תלתן, או סוג של אפונה בתרמיליה, או סוג של אפונה בצבע חום. 
כרתי הוא ירק ממשפחת הבצל 
וסילקא הוא עלי סלק ירוקים-חומים, או תרד.
ותמרי הם כמובן תמרים.8
• אוכלים תפוח מתוק.9
• אוכלים רימון, ראש של איל או ראש של כבש או ראש של דג, כל קהילה כמנהגה.10
• אוכלים דגים מתוקים (ולא חמוצים), סימן שנפרה ונרבה כדגים.11
• ראוי לאכול כל מיני מאכלים שיש בלשונם רמז לדברים טובים, כמו ראיה (שתאיר עינינו במאור תורתך,) שומשום (שירבו זכויותינו כשומשום), גזר ( שתגזור עלינו גזירות טובות12) ועוד ועוד.13 כאשר ניתן להוסיף ברכות ואיזכורים על מאכלים רבים שניתן לרמוז בהם דברים טובים.

ומה לא אוכלים בראש השנה?
לא אוכלים אגוזים ולוזין מפני שאגוז בגימטרייא "חטא" וגם מוסיפים הם רוק רב וליחה, המפריעה בתפילה.14 וניתן להקל ולערבב בעוגה או בתבשיל אגוזים טחונים שאינם ניכרים כל-כך ורק טעמם ניכר קצת, אך גם בזה רבים נהגו להחמיר, ולא אופים לראש השנה עוגות עם אגוזים.15 וישנם קהילות שגם לא אוכלים פיסטוקים, שקדים, ובוטנים, וכל אחד יעשה כמנהגו.
• כדי שתהיה לנו שנה מתוקה, לא אוכלים מאכלים וירקות חמוצים ומרים,16 ולכן גם לא אוכלים פירות בוסר עם טעם חמצמץ.17 וגם לא לימון18. 
וזוכרני שסיפרו בישיבה שראש הישיבה מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל היה מגיש לאורחיו ביום ראש השנה , קוגל-אטריות ירושלמי, והיה מתנצל על שאינו מצרף מלפפון חמוץ, מפני המנהג שלא לאכול דברים חמוצים בראש השנה. 
• מאכלים חריפים, כמו פלפל חריף, מותר לאכול. 19
• מקובל בשם הגר"א ז"ל שלא לאכול ענבים בראש השנה ע"פ תורת הסוד.20 אך ישנם מסבירים את כוונתו שלא לאכול רק ענבים שחורים אך לא ענבים ירוקים.21 ואמנם היו מגאוני הדורות, שאכלו ענבים בלילו השני של ראש השנה לברכת "שהחיינו". 
• האוכלים פירות חדשים בליל שני של ראש השנה לברכת "שהחיינו", יזהרו שהפירות לא יהיו פירות בוסר חמצמצים, כפי שישנם פירות חדשים רבים שעדיין אינם בשלים כל צרכם.23
• אין לאכול קטניות וסוגי שעועית המרבים רוק וליחה, 24 ויש המקפידים שגם לא לאכול שום, המרבה רוק וריר.25 
• אין לאכול ראש של עז, הרומז לדינים קשים.26 
• עדיף לאכול "סימנים" גם בסעודת היום,27 ונחלקו האם אוכלים אותם גם בלילה השני.28 

מקורות:
1) שולחן ערוך ומשנה ברורה ר"ס תקצ"ז ומהרי"ל סי' קנח.
2) סגולת ישראל בשם מהר"י מזדיטשוב וכן נהג הרבי מלובלין, והוא מנהג חסידי ששורשו ע"פ הקבלה.
3) טעמי המנהגים, ויש שם סיבות נוספות לזה, והוא מנהג יהודי קדום בארצות אירופה.
4) לבוש ומשנ"ב ועוד.
5) טור ורמ"א
6) בכריתות ובהוריות.
7) הדבר תלוי בגירסאות בגמרא ובראשונים, וראה כף החיים.
8) כן הוא בראשונים, וחלק מהמנהגים על שמות הירקות ביררתי אצלך סבתי שתחי', דור שישי בירושלים, ומנשים ספרדיות מבוגרות, שזוכרות שכך נהגו אצלם.
9) מהרי"ל וטור ורמ"א.
10) טור ושו"ע ומשנ"ב ופוסקים רבים.
11) פוסקים קדמונים רבים ומשנ"ב.
12)ובאידיש נקרא "מעהרן" הרומז ללשון ריבוי, או לשמיעה, "שתשמע קול תחנונינו". 
13) מג"א וחיי אדם ובקיצור שולחן ערוך ועוד.
14)רמ"א ופוסקים רבים קדמונים.
15)שו"ת באר משה ח"ג צ"ז וש"ו"ת יד יצחק ח"א רח'.
16)משנ"ב ומטה אפרים.
17)מש"נ"ב פי' ת"ר סק"ד ובעוד פוסקים רבים.
18) החיד"א במחזיק ברכה וכה"ח.
19)ערוך השולחן, ועוד ספרים.
20)מעשה רב,.
21)פעולת שכיר על המעשה רב שם.
22)מטה אפרים וליקוטיי מהר"יח ועוד. וגם דברי הגר"א במעשה רב אינם ברורים דיים, ואכמ"ל.
23)ספרים.
24)מטה אפרים
25)קצה המטה. ולעניות דעתי ישנה סיבה נוספת שגברים לא יאכלו שום בראש השנה, ואכמ"ל.
26) בן איש חי
27) מטה אפרים.
28)המטה אפרים ומנהג החת"ס ותלמידיו נהגו לאכול, ואולם בבני יששכר ובאשל אברהם (בוטשאטש) כתבו שלא לאכול בליל ב' של ר"ה.

אריה שאג- מי לא ירא?

אריה שאג- מי לא ירא?

 שיר מאת: אהובה קליין ©

מלך גדול ונורא

צופה בנו  כל השנה

פותח ספר, הגיעה השעה

אריה שאג מי לא ירא?

 

שאגתו הרעידה שחקים

סלעים   בקעו בְּקִיעִים

הים  געש , זע ורעד

סירב להירגע לא נעמד.

 

מלאכים חיש נחפזים

יום משפט הברואים

קולמוס חורץ גורלות

חיים, מוות חלילה, מחלות.

 

אלוקים בוחן כליות ולב

אוהב בניו כאָב אוהב

מצפה שובם לזרועותיו

עם  סגולה בבת עיניו.

 

קומו , עורו נרדמים

בקשו מחילה ורחמים

שאו לאלוקים תפילה

"מנע מגיפה ומחלה".     

דבר החסידות – פרשת נצבים – ראש השנה

ב"ה

דבר החסידות – פרשת נצבים – ראש השנה

 

שנה מבורכת

ידוע מאמר הבעש"ט: "החודש השביעי שהוא החודש הראשון לחדשי השנה, הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים, שהוא השבת האחרון דחודש אלול, ובכח זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה".

וממשיך, שזה מרומז בפרשתנו: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם": "היום" מתייחס לראש השנה שהוא יום הדין, כפי שנאמר באיוב (א, ו) "ויהי היום ויבואו בני האלקים להתייצב על ה'" אומר התרגום (וגם המפרשים): "והוה יום דינא רבא". והפירוש "אתם נצבים" הוא קיימים ועומדים והיינו שזוכים בדין [ומנהגנו לקרוא את כל התהילים בשבת זו כמו בשבת מברכים].

בפעם האחרונה שהרבי דיבר לקראת השנה החדשה (לפני 24 שנה. זכיתי להיות נוכח שם) היתה זו שנת תשנ"ב. ראש השנה חל אז בימי ב' וג' (כמו השנה) והרבי הזכיר בשיחה את הסימן שמובא בשולחן ערוך (סי' תכח ס"ד) על הפסוק "פתבג המלך" (דניאל א, ה): "ב"ג המלך פת וילך" כלומר, מתי שראש השנה ("המלך") חל ביום ב' או ג' – אז  פרשת וילך נפרדת ("פת" כמו "פתות אותה פיתים") ונקראת לחוד.

וכשם שבדניאל נאמר "וימן להם המלך דבר יום ביומו מפתבג [=סעודת] המלך ומיין משתיו" – כך בראש השנה, במיוחד כשהוא חל בימי ב"ג, מזמין הקב"ה, מלכו של עולם, לכל אחד ואחת מישראל את כל צרכיו ("פת") לכל השנה משולחן המלך!

ויהי רצון שכן תהיה לנו בשנה זו שהיא גם "שנת הקהל" – שניקהל כבר יחד כל בני ישראל בשולחן המלך בביהמ"ק השלישי ובקרוב ממש.

 

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 

מבוסס על: "היום יום" כ"ה אלול. תו"מ התוועדויות ה'תשנ"ב ח"ב עמ' 10 ועמ' 18. לשלמות העניין מומלץ ללמוד את השיחה כולה, המבארת באריכות ובפרטיות את הקביעות המיוחדת של השנה ושל פרשיותיה, וגם את סימנה 'בש"ז', שהיא גם סימנה של השנה הבעל"ט - תשע"ו.

דבר החסידות – ראש השנה (וההפטרה)

ב"ה

דבר החסידות – ראש השנה  (וההפטרה)

 

מה באמת רצתה חנה?

ביום א' דר"ה מפטירים בסיפור חנה ותפילתה. ושם מסופר (שמואל א' א, יג-טו) שחנה התפללה בצורה מוזרה: "היא מדברת על לבה וקולה לא ישמע" וכתוצאה מזה "ויחשבה עלי לשיכורה" והוא נזף בה "עד מתי תשתכרין וגו'", ואז ענתה לו חנה "לא אדוני גו' ואשפוך את נפשי לפני ה'".

ולכאורה לא מובן:

א) איך ייתכן שעלי הכהן טעה בצורה כה קיצונית – שבמקום להבחין בכך שהיא מתפללת בשפיכת הנפש חשב אותה ל"שיכורה"?

ב) אפילו אם נמצא ביאור על הטעות של עלי (ראה רש"י ועוד) – מדוע כותבים על כך בנביא? והרי אפילו "בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב", על אחת כמה וכמה, להבדיל, בנוגע לעלי הכהן!

ג) כיון שעלי חשב אותה לשיכורה – מדוע המתין לה עד שסיימה תפילתה ("ועלי שומר את פיה" – לשון המתנה), היה עליו לדאוג להוציאה תיכף מבית ה'!?

אלא ודאי, שאין המשמעות שעלי חשב אותה לשיכורה כפשוטו, אלא העניין יובן ע"פ דברי הגמרא (ברכות לב, ב) "כל המאריך בתפילתו ומעיין בה – סוף בא לידי כאב לב" שהמפרשים מסבירים שהמדובר על אריכות בבקשת צרכיו, כי הוא "מצפה שתיעשה בקשתו על ידי הארכתו" (רש"י).

ועפ"ז אפשר לפרש, שכאשר ראה עלי שהיא עומדת לפני ה' – "לפני קדשי הקדשים" (רלב"ג) – הוא חשב אותה ל"שיכורה", כלומר שיכורה בעניין התפילה; שהיא כל כך שקועה בצרכיה וברצונותיה "ונתתה לאמתך זרע אנשים" וכו' ומאריכה בהם, עד שהיא שוכחת שהיא נמצאת לפני ה'! והדבר קל-וחומר ממי שעומד בפני מלך בשר-ודם, שמתבטל לפניו באימה ופחד וגם אם מבקש דבר אינו מאריך בדבריו אלא במילים קצרות.

ועל כך ענתה לו חנה: "ואשפוך את נפשי לפני ה'" – שתפילתה לא היתה לצורך עצמה, אלא בדוגמת הכתוב "את פניך ה' אבקש": שזה שהיא רוצה בן הוא כדי שיעבוד את ה' – וכפי שהיא מיד ממשיכה "ונתתיו לה' כל ימי חייו", וזו היתה אריכות תפילתה!

וזו הוראה גם לכל אחד ואחת מאיתנו, שכאשר ניגשים להתפלל לפני ה' בראש השנה, אמנם אנו מבקשים גם את צרכינו האישיים: זכרנו לחיים, פרנסה טובה וגזרות טובות וכו' – אבל כוונתנו ומטרתנו צריכה להיות לא בשביל לשבוע מטוב עוה"ז*, אלא כדי שנוכל למלא את רצונו של הקב"ה – מלוך על העולם כולו בכבודך.

 

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יט, ר"ה - ו' תשרי (עמ' 291 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 313 ואילך וכן בספר "שערי המועדים ראש-השנה" עמ' רצט ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קעה-ו.

______________

*)  ואף שחז"ל קבעו את נוסח התפילה עבור כל בני ישראל, גם האדם הפשוט, והרי אנו יודעים ("ידע אינש בנפשיה") שהוא מתפלל לא רק שתושלם הכוונה העליונה אלא שהקב"ה ימלא את צרכיו "מידו המלאה . . והרחבה", ואדרבא, זוהי כוונת התפילה כפשוטה – לבקש צרכיו, ומדוע איפוא קבעו כזו אריכות בבקשות צרכנו בראש השנה – יום הכתרתהמלך?

אלא הדבר יובן ע"פ פירוש הבעש"ט (כתר שם טוב סי' קצד) על הפסוק "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" (תהלים קז, ה) – שהרעב והצמא של הגוף לדבר מאכל ומשקה הוא בגלל שהנפש רוצה לברר את ניצוצות הקדושה השייכים אליה ועליה לתקנם ולהעלותם. כלומר, אע"פ שהרעב נראה דבר גשמי מצד הגוף – הרי השורש לזה הוא מהרעב של הנשמה.

וכך גם בענייננו: זה שיהודי מבקש בר"ה בתחנונים כו' שהקב"ה יתן לו את צרכיו – אז [אע"פ שבחיצוניות הרי זה מפני שנוגע לו בני חיי ומזוני והמציאות שלו, אבל] האמת והפנימיות של 'שפיכת הנפש' שלו היא ה'רעב' של הנשמה למלא את הכוונה העליונה ולעשות מהדברים הגשמיים דירה לו ית'.

דבר החסידות – ראש השנה שחל בשבת

ב"ה

דבר החסידות – ראש השנה שחל בשבת

 

לכבוד שבת קודש אותיות לשמוע קול שופר

 

אדמו"ר הזקן, בעל התניא, הפליג פעם במעלתו של יום השבת ואמר "מה שפועלים בראש השנה ע"י תקיעת שופר פועלים בשבת קודש ע"י אכילת קוגל [=פשטידה]!"

-         שאלוהו: אם כן, מדוע עלינו לתקוע בשופר בראש השנה? נאכל קוגל!

-         השיב הרבי: אכן כך אנו עושים בפועל – כשראש השנה חל בשבת אנו אוכלים קוגל ולא תוקעים בשופר!...

(מפי חסידים. הובא ב'שיחת השבוע' גל' 662, כ"ט אלול תשנ"ט)

 

~~~

השופר והשבת

ידועים דברי המשנה (ר"ה רפ"ד) "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה".

והטעם מבואר בגמרא (כט, ב): "דאמר רבה . . שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".

 

ולכאורה תמוה:

א)    איך ביטלו מצוות עשה מן התורה של תקיעת שופר, בגלל "גזירה דרבה"* שהיא מדרבנן?

ב)    ובפרט תמוה: הרי החשש "שמא . . ילך אצל הבקי ללמוד" שייך בעיקר אצל עמי הארץ ופשוטי העם, ואיך מנעו את מצוות שופר בשבת מכל החכמים והצדיקים שבכל הדורות בגלל חשש שיהודים בודדים עמי הארץ יטלטלו את השופר?

ג)     במיוחד קשה הדבר, על פי הידוע שעיקר העבודה של ר"ה היא הכתרת הקב"ה למלך, וזה נעשה על ידי השופר כדברי הגמרא (שם טז, א. לד, ב) "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם . . ובמה בשופר"**, ואם כן איך בכלל פועלים בשבת את עניין הכתרה ללא תקיעת השופר?

 

אלא, מבואר בחסידות, שהדבר יובן במשל ממלך בשר ודם, להבדיל:

הסיבה שמלך צריך את הכתרת העם, הוא מכיוון שהמלך הוא מרומם ומנושא מכל העם, כמו שנאמר בשאול (ש"א ט, ב) "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", כלומר, שה'לב' שלו ('שכמו') היה גבוה מה'ראש' של העם. ומכיוון שכן המלך מצד עצמו לא מעוניין להשפיל את עצמו ולרדת למלוך על העם.

[בניגוד למנהיגים שאנחנו מכירים, שמחפשים למלוך, שזה מראה על נחיתותם הפנימית שהם רוצים להשתלט על אחרים – מלך אמיתי אינו רוצה לשלוט]

ולזאת צריך את הכתרת העם, שיעוררו אצלו את הרצון למלוכה.

 

מכך מובן בכל שכן וקל וחומר – במלכותו של מלך מלכי המלכים, המרומם ומנושא באין-ערוך מהנבראים, שיש לעורר אצלו כביכול את הרצון למלוכה. והיינו לגרום לקב"ה עונג בקיום העולם.

ואיך גורמים כביכול תענוג למעלה? ע"י השופר! תקיעת השופר מבטאת את הצעקה הפנימית של היהודי מעומק נשמתו, המגיעה עד פנימיותו ועצמותו של הקב"ה כביכול. וזה מעורר למעלה רצון חדש למלוכה והקב"ה נענה לבקשתם של בנ"י "מלוך על כל העולם כולו בכבודך".

אך כאשר ראש השנה חל בשבת – אין צורך לעורר את העונג למעלה, שכן השבת עצמה היא עונג, שכן היא באה לאחר סיום המלאכה ("ויכל אלקים גו'") והעונג שנעשה למעלה אחרי המלאכה שהושלמה חוזר על עצמו בכל שבת ושבת [כמו שאומרים בברכת יוצר "לא-ל אשר שבת מכל המעשים . . תפארת עטה ליום המנוחה ענג קרא ליום השבת"].

 

על פי זה מובן למה דחו חז"ל את מצוות תקיעת שופר, כיון שהעניין הרוחני (הרצון למלוכה) נפעל מעצם יום השבת, ולכן די בחשש בעלמא ("גזירה דרבה") כדי לדחות את תקיעת שופר.

ובשנה זו כל ההשפעות באות מלמעלה מתוך עונג שבת ומתוך מנוחה ושמחה.

 

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

תהא שנת פלאות אראנו***

 

מבוסס על: לקוטי תורה דרושי ר"ה נו, א. וראה בארוכה התוועדות ש"פ נצו"י התשמ"ט (תו"מ ה'תשמ"ט ח"ד עמ' 341 ואילך) ושם מבואר גם מדוע במקדש היו תוקעין גם בשבת. העיבוד והתימצות בסיוע מאמרו של הגה"ח הרב יואל כהן "ראש השנה שחל בשבת", 'מעיינותיך' גליון 10, שיחת השבוע גליון 662 מדור 'דרכי החסידות' (הר"מ ברוד).

 

______________

*)  ולהעיר מ"חידוש מפתיע" (ל' הרבי באג"ק ח"ב עמ' רמג) של אדמו"ר הזקן בשולחנו (סי' תקפח ס"ד) שטעם האיסור דתקיעת שופר בשבת הוא "משום עובדין דחול . . ולמה אין דוחין איסור קל כזה מפני מ"ע של תורה כמו שדוחין אותו בכל י"ט של ר"ה הואיל ואין בו שבות גמור? . . גזרה שמא יטלנו בידו כו'". וראה בארוכה רשימות חוב' ס' מדוע צריך את שני הטעמים – גם עובדין דחול וגם גזירה דרבה [ועוד חזון למועד לסכם סוגיא זו].

 

**)  וכמ"ש הרס"ג (הובא באבודרהם בטעמי התקיעות – "הענין הראשון") שאחד הטעמים דתק"ש הוא לפי ש"כן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם".

 

***)  ע"פ שיחת ש"פ ויגש ה'תנש"א הע' 94 בשוה"ג. נד' בתורת מנחם התוועדויות תנש"א ח"ב עמ' 94-5. ויה"ר שכשם שנתקיימו דברי הרבי "תהא שנת אראנו נפלאות" בשנת תנש"א במלחמת המפרץ – כן יתקיימו דבריו הק' "אראנו פלאות" ועוד לפני תשפ"א יוציאנו ה' מאפילה לאורה וביו"ט של ר"ה דשנת אראנו פלאות נשמע תקיעת שופר בביהמ"ק השלישי ("במקדש היו תוקעין") משופרו של משיח צדקנו.

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

הלכות והליכות ראש השנה התשע"ב

הלכות והליכות ראש השנה התשע"ב

/הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א /



צום ערב ראש השנה 

א. במדרש תנחומא נאמר שהמתענים בערב ראש השנה, מוחק הקב"ה שליש מעוונותיהם . עוד אמרו חז"ל שכל העושה תשובה ביום אחד בשנה, נחשב כאילו שב בתשובה כל השנה , ולכן נהגו להתענות בערב ראש השנה, שהוא היום האחרון בשנה . אך לא צמים עד הלילה, כדי שלא להיכנס מעונים לראש השנה. ובפוסקים מצינו שיטות ומנהגים שונים עד מתי צמים. האם עד פלג המנחה (שעה ורבע קודם הלילה), ואחרי תפילת מנחה, או עד זמן "מנחה גדולה" (כחצי שעה לאחר חצות) ומתפלל מנחה קודם אכילתו, או עד חצות ותו לא, מבלי להתפלל מנחה קודם האכילה.

ב. הצום נועד לגברים ונשים כאחד, מגיל בר/ בת מצוה . 

ג. כשהצום יפריע לנו לשוב בתשובה וללמוד תורה היטב ביום זה, אין צורך לצום . כמו כן ישנם הנוהגים לסיים מסכת או להשתתף בסיום מסכת, כפי הנהוג בערב פסח . 

ד. מנין לסליחות שהתחיל בערב ראש השנה קודם עלות השחר, אומר "נפילת אפיים" בסיום הסליחות, למרות שכבר עלה השחר . אך אם התחילו לומר סליחות ביום, אין אומרים "נפילת אפים" בסליחות . 

ה. שאלתי את מורי הגר"ח קניבסקי שליט"א האם אלו שעושים סיום מסכת בערב ראש השנה ואינם צמים כלל. מלבד זה שאינם צריכים לצום, האם מרוויחים הם גם את סגולת הצום, שכל המתענה מוחלין לו שליש מעוונותיהם. השיב לי מו"ר הגר"ח שליט"א: 'אני עושה סיום מסכתות בערב ראש השנה'... 

ו. התרת נדרים

ז. מתירים נדרים בערב ראש השנה, לפי האמור בגמרא (נדרים כג, א) שהרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר:"כל נדרים שאני עתיד לידור בשנה זו יהיו בטלים". השל"ה הקדוש מסביר שבהתרת נדרים של ערב ראש השנה ישנם שני חלקים. 1)התרת נדרי העבר. 2)מסירת מודעה לשנה הבאה, שהנדרים והשבועות שנידור יתבטלו מאליהם. 

ח. התרת נדרים כללית זו מועילה רק לנדרים שנשכחו. אך כשזוכר את נדריו, עליו להתירם לפי כל כללי התרת נדרים (בתוספת פירוט הנדר, פתח וחרטה) .את התרת הנדרים לנדרים ספציפיים שזוכר אותם, צריך להתיר רק בפני תלמידי חכמים המבינים בהלכות נדרים, פתח וחרטה . 

ט. עוון נדרים ושבועות חמור הוא מאד מאד ועונשו רב, כמבואר בגמרא ובספרים.וראוי להזהיר את ההמון העם לבל לנדור ולהישבע ("אני נשבע לך" הוא ביטוי נפוץ במקומות רבים, והיא רעה חולה ועוון פלילי). שמעתי פעם ממו"ר הגר"ח קניבסקי ש"נדרים זה משחק באש". בהלכה ישנם כללים מתי נודרים ומתי לא ומי שאינו בקי בהלכה, שלא יידור כלל וכלל. ושוב: העונש על העובר על נדרים ושבועות הוא מיתת אשתו וילדיו הקטנים של אדם (כמובא במסכת שבת ונדרים). 

י. יעויין בספרי הפוסקים למה מועילה התרת נדרים כללית זו (של ערב ראש השנה ו"כל נדרי" בתחילת יום כיפור). 

יא. יש שנהגו שמתירים גם את נדרי נשותיהם, כאשר האשה תמנה את בעלה לשלוחה ובסוף אמירת התרת הנדרים מוסיף שמתיר גם את נדרי אשתו ומוסר מודעה להבא גם בשבילה . ונראה שכשהאשה יודעת שלא תלך ל"כל נדרי" בליל יום כיפור (משום שעסוקה במצוה החשובה של הטיפול בילדיה), אזי ראוי שבעלה יתיר את נדריה כעת, בהתרת נדרים זו . –ושוב:אם האשה רוצה שיתירו את נדריה, שתמנה את בעלה לשלוחה, (כי בלעדי זה הוא אינו יכול להתיר את נדריה). 

הכנות לראש השנה 

יב. מכבסים את בגדינו ומסתפרים, כדי להראות שאנו בטוחים בחסד ה', שיוציא לצדק משפטינו. אף אין ללבוש בגדים חשובים כבשאר יום –טוב, (ואפשר שהלובשים רק ביום –טוב את בגד ה"פראק", שלא ילבישוהו בראש השנה, ולא כפי הנהוג במקומות מסוימים). 

יג. כתב ה"חיי אדם":"ולא יסיח דעתו כל היום מתשובה".

יד. נוהגים לטבול במקוה משום טהרה ופרישות. ויש הטובלים שלוש פעמים . ויטבול משעה לפני חצות ולא קודם לכן . 

טו. יש לתת צדקה בעין יפה בערב ראש השנה, ועדיף לתת צדקה קודם יום זה, כדי שהעניים יספיקו לקנות מזון לחג . ונפסק בהלכה ש'עניי עירך קודמין'. 

טז. השנה, (התשע"ב), כיון שראש השנה חל בימי חמישי ושישי, אנו צריכים לעשות בערב החג 'עירוב תבשילין', מפני שנאסר עלינו לבשל בסיר מיוחד או לאפות ולהדליק נרות ביום טוב לצורך שבת. ולכן תיקנו חכמינו 'עירוב תבשילין', כדי להראות שאנו לא מתחילים בחג את בישולי והכנות השבת כעת, אלא שאנו ממשיכים את ההכנות והבישולים לשבת, אותם התחלנו כבר מערב החג. 

יז. שיעור התבשיל לעירוב הוא כזית. ועדיף לקחת חתיכה חשובה של תבשיל. ואם רוצה גם לאפות-צריך לקחת גם פת, עדיף פת שלמה בגודל כביצה. ורבים נוהגים לקחת לחמניה וביצה לעירוב. 

יח. העירוב צריך להישאר עד שיגמרו לבשל או לאפות לכבוד השבת, ואם נאכל או נאבד העירוב, עד שלא נשאר ממנו כזית, אסור להמשיך בהכנות לצורך שבת, חוץ ממה שכבר התחיל לעסוק בבישולו, שמותר לסיימו יט. בשעת הנחת העירוב, עוד לפני שנכנס החג כמובן, מברך :'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו על מצות עירוב', ואת הנוסח המודפס בסידורים: 'בהדין עירובא'. 

כ. אם שכחו, בפעם הראשונה בחיים, ולא הניחו עירוב תבשילין, ניתן לסמוך בדיעבד על עירובו של רב העיר או כל אלו שהניחו עירוב עבור האחרים. אך אם זאת השכחה השניה שלו, נחשב הוא כפושע ואינו יכול לסמוך על עירוב הרב ועליו לשאול רב כיצד לנהוג לענין בישול מאכלי השבת שלו . 

לילה ראשון של ראש השנה

כא. יתפלל בכוונה גדולה . 

כב. כתב הקדוש האריז"ל שצריך לבכות בתפילות ר"ה ויוהכ"פ, ומי שאינו בוכה בימים אלו, היא הוראה שנשמתו אינה הגונה ושלמה . אך לדעת הגר"א ז"ל אין בוכים בראש השנה, אך אם בכה אין להקפיד בכך. (וגם תלמידי הגר"א ז"ל לא נהגו כמותו בענין זה ובכו בתפילות ר"ה ויו"כ) . 

כג. ישנם נוהגים להתפלל מעט בקול בתפילות "שמונה עשרה", כדי לעורר את הכוונה. אך לא להגביה את הקול יותר מידי, כדי שלא יפריע לסובבים . ויש מפקפקים בדבר וסוברים שלא יגביה את הקול. 

כד. לאחר ערבית נוהגים לברך איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תכתב ותחתם" . להגר"א לא מברכים "ותחתם", כיון שהחתימה לדידו היא ביום כיפור . ויש מוסיפין "לאלתר לחיים טובים ולשלום" . 

סעודת ליל ראשון של ר"ה

כה. צריך להיזהר מאד שלא לכעוס ולהקפיד בראש השנה, שהוא הסימן לשנה כולה . (ואם הילדים משתוללים ומרגיזים מאד, ניתן לפייסם בפרסים, או להענישם מבלי לכעוס...).

כו. טובלים החלה בדבש. יש הנוהגים לטבלה רק בדבש ויש שטובלים אותה גם במלח ויש הטובלים אותה מצד אחד במלח ומצידה השני בדבש ויש הטובלים קודם בדבש ואח"כ במלח .

כז. הגמרא (במסכת כריתות ובמסכת הוריות) מביאה רשימת מאכלים שראוי לאוכלם בראש השנה לסימן טוב ("קרא" ו"רוביא", "כרתי", סילקי ותמרי).הקדמונים הוסיפו אכילת תפוח בדבש, לשנה טובה ומתוקה וכן מאכלים שונים המרמזים לדברים טובים (כמו ריאה המרמזת לאור העיניים בתורה או גזר, שקרא "מעהרן" באידיש, הרומז על ריבוי וגזירת גזירות טובות). וכשאוכלים סימנים אלו ראוי לכוין לקיים מצות לשמוע בדברי חכמים, שאמרו לאכול (או לראות) סימנים אלו. לכל קהילה ומשפחה מנהגים משלה בנושא זה וגם באמירת ה"יהי רצון", (יש אומרים "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים", או "ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו" ועוד). וצריך לדעת שכל המנהגים יסודם בהררי קודש וכמעט שאין מנהג שלא מוזכר בסופרים ובספרים.

כח. יש המדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא , ומפני שמרבים כיחה וניעה ומפריעים לתפילה. להגר"א ז"ל לא אוכלים ענבים, על פי תורת הסוד. ויש שאכלו ענבים בדוקא. וכל אחד יעשה כמנהגו. 

יום ראש השנה

כט. נאמר בירושלמי שהישן ביום ראש השנה, מזלו ישן אף הוא . ולכן נהגו רבים לקום קודם עלות השחר, כדי שלא לישון ביום זה . אך אחר חצות מותר לישון. וביחוד ביום השני של ראש השנה. (ומו"ר הגר"ח קניבסקי מיקל בהירדמות או נימנום ארעי ליד הסטנדר או השולחן במהלך התפילה...)

ל. בקהילות רבות לובשים "קיטל" בראש השנה , אך הנשואים תוך שנתם הראשונה לא ילבשו "קיטל" . אך יש הנוהגים ללבוש גם בשנה הראשונה.

לא. נפסק בהלכה שאסור לאכול ולשתות, ואפילו לא לטעום קודם קיום מצות שופר, אך במקומות רבים נתפשט להקל בדבר מעט. אך חייבים להדגיש מפורשות שאסור לאכול יותר מכביצה (100 גרם להחזון איש או 57.6 גרם לר"ח נאה) פת או מזונות. ויעשו קידוש קודם האכילה. (ובנשים חלושות אפשר להקל בדבר יותר).

לב. ישנם הנוהגים להקל לשתות תה וקפה. גם ללא קידוש, (אך בהלכה הפסוקה נפסק לא כך).

לג. בשנותיו האחרונות של הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שהתקשה להתפלל מוסף בלי לטעום דבר מה, נהג הוא ללכת לביתו אחרי "תקיעות דמיושב", קידש וטעם, ושוב הלך למנין אחר כדי לשמוע שוב "תקיעות דמיושב" ולהתפלל איתם מוסף . ויש הנוהגים לשמוע "תקיעות דמיושב" ולאחר מכן לצאת לחדר השני, לקדש ולאכול (בלי לדבר, כמובן) ולשוב לתפילת מוסף .

לד. אלו שיצאו להפסקה בין שחרית למוסף, יטלו ידיים בשובם מההפסקה . 

תקיעת שופר

לה. מהתורה צריך אדם לתקוע תשע תקיעות. ורבנן, מחמת ספק בגדרי התרועות וטעמים נוספים, תקנו לתקוע שלושים תקיעות (-שלוש פעמים תשר"ת, שלוש פעמים תש"ת ושלוש פעמים תר"ת). תקיעות אלו נקראות "תקיעות דמיושב", משום שמעיקר הדין יכול הציבור לשבת בהן. (רק שנהגו לעמוד גם בשעת תקיעות אלו).

לו. חז"ל הצריכו לתקוע בשופר גם בסדר הברכות שבשמונה – עשרה של מוסף, על סדר "מלכויות", "זכרונות" ו"שופרות".והמנהג לתקוע בכל אחת משלוש סדרות אלו עוד עשר תקיעות (תשר"ת, תש"ת ותר"ת בכל סדר), שהן יחד שלושים תקיעות. תקיעות אלו נקראות "תקיעות דמעומד", מפני שצריך לעמוד בהן ולא לשבת. 

לז. עוד נהגו (ואינו מצד הדין אלא ממנהג) לתקוע בסוף התפילה עוד ארבעים קולות, כדי להשלימן למאה תקיעות, [כנגד מאה הפעיות שפעתה אם סיסרא, כאשר אנו מדגישים את ההבדל שבין שרה אמנו שפעתה מאה פעיות לאחר עקידת יצחק ובין אם סיסרא שבכתה על בנה, שוחר המלחמה והריב] . יש התוקעים ארבעים תקיעות אלו בבת אחת ויש שמחלקים אותן לשתי סדרות של שלושים ועוד עשר.

לח. אין לדבר סתם כך עד לאחר תקיעות אלה. (אך הנצרך לשרותים באמצע מוסף, יכול לברך "אשר יצר"). 

נשים בתקיעת שופר

לט. למרות שמעיקר הדין נשים פטורות מתקיעת שופר, מ"מ קבלו הן על עצמן לשמוע את התקיעות .

מ. ילדים שהגיעו לחינוך חייבים במצות שופר. אך שלא הגיעו לחינוך, ראוי להמנע מלהביאם לבית הכנסת, כדי שלא ירעישו, או שישמרו עליהם בעזרת הנשים . (וכדאי שבנות מתנדבות, שכבר שמעו תקיעת שופר, יתארגנו לשמור על הקטנים, כדי לאפשר לאימותיהן לשמוע קול שופר, והיא מצוה גדולה וזכות נהדרת ביום הדין).

מא. נשים יכולות להסתפק בשמיעת שלושים הקולות שלפני תפילת המוסף. ואם רוצות, כדאי שתשמענה גם את שלושים הקולות שבתפילת מוסף . 

השומעים

מב. כולם צריכים לכוון לצאת ידי חובת הברכות והתקיעות. 

מג. אין לענות בברכות "ברוך הוא וברוך שמו" אלא רק "אמן". ואם אמרו "ברוך הוא וברוך שמו" יצאו ידי חובה .התוקע לאשה (הנוהגת כהרמ"א) והתוקע יצא כבר ידי חובתו, תברך האשה את הברכות . התוקע לקטנים יברך הקטן, ואם אינו יודע לברך, יברך הגדול . ובנות ספרד אינן מברכות כלל ברכהכשאיחר לבוא וכבר ברכו את הברכות. אם לא התחילו עדיין לתקוע, יברך לעצמו בלחש. ואם החלו לתקוע, או שלא הספיק לברך, ימתין לברך עד שורת התקיעות שאחר כך ואז יברך . ומי שאחר בביהכנ"ס בו תוקעים בשופר באמצע "שמונה עשרה" של לחש (כמנהג נוסח בני עדות המזרח ונוסח ספרד, ויסודם בהררי קודש ועל פי הסוד), יברך בתוך תפילת "שמונה עשרה" שלו לפני התקיעות על סדר "מלכויות" . 

רחצה בראש השנה 

מד. בשנה שעברה חל גם ראש השנה בימי חמישי ושישי, כמו השנה, ורבים שאלו ורצו לדעת האם מותר להתרחץ בראש השנה, ובפרט בשלהי יומו השני לפני שבת, כאשר מזיעים מיומיים של עבודת התפילה והמצוות. ובכן:

מה. אלו הנוהגים ללכת בראש השנה למקוה, כמנהגם בכל שבת, יכולים לעשות כך כמובן, על פי כל הכללים והסייגים המובאים בהלכה והידועים להם מכל שבת.

מו. אדם שמזיע ביותר ומצטער מכך שאינו מתרחץ, יכול להתקלח במים קרים ביום ראש השנה (וראה הערה שישנם הסוברים שגם ללא צער כלל, הדבר מותר) . אך יזהר שלא לסחוט את שערותיו.

מז. מותר לחמם מים ביום טוב בכדי לרחוץ בהם פנים, ידים ורגלים, כפי שמותר לחמם אוכל ביום טוב לצורך 'אוכל נפש' . וניתן להקל, ולו בשעת הדחק, להרתיח מים גם לצורך רחיצת יתר אברי הגוף. אך אסור לחמם מים לצורך רחיצת כל הגוף .

מח. לדעת השו"ע, כשיחממו מים בערב החג ונותרו חמים, ניתן לרחוץ בהם את כל הגוף מחוץ למרחץ, אך במרחץ אסור (וצ"ע האם מחשיבים מקלחת ל'מרחץ' לדין זה ), ולדעת הרמ"א אף מחוץ למרחץ, אין לרחוץ יחדיו את כל הגוף, אלא רק אבר אבר . ואולם כאשר האדם מצטער, (כשהוא מזיע מאד, למשל, והיום הוא יום שרבי), מותר לו לרחוץ את כל גופו, במים שחיממו מערב יום טוב .

מט. תינוק שרוחצים אותו בכל יום, מותר לרחוץ את כל גופו במים חמים שהוכנו מבעוד יום. או שאם צריך ניתן לחמם מים להדחת כלים ושתיה, אזי ניתן להניח כלי גדול ומלא מים על האש ולחממו, ולקחת חלק מהמים שחיממו, לצורך התינוק 

נ. האם מותר להשתמש, כפי התנאים לעיל, במים שהתחממו בדוד החשמלי ב'שעון שבת', או בדוד השמש ? – לדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל מותר להשתמש, לצרכים המותרים לשימוש בחג, ממים מכל מתקני המים שהמים התחממו בהם על ידי שעון שבת או מערב יו"ט, למרות שעל ידי כך ייכנסו מים חדשים לדוד ויתחממו, ואולם לדעת הגרי"ש אלישיב שליט"א ופוסקי הלכה אחרים, הדבר אסור . ויש המקילים יותר בדוד שמש . 

יום שני של ראש השנה 

נא. אסור להכין שום דבר ביום א' של ראש השנה ליום השני, כולל מלאכות האסורות וכולל הכנת השולחן, הבאת מחזור לבית הכנסת, הדחת כלים וכו'. ויכינו הכל רק מצאת הכוכבים של ליל שני של ראש השנה.

נב. לאחר צאת הכוכבים (ויש נוהגות לפני הקידוש) מדליקה האשה נרות ומברכת עליהן. ועדיף שלא יברכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות, אלא תשמע "שהחיינו" בקידוש . אם כי ישנם הנוהגים לברך "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות. אך בליל שני צריכה לברך "שהחיינו" ולכתחילה תלבש בגד חדש או שתניח לפניה פרי חדש . ויש אומרים שאם מברכת "שהחיינו" על הפרי החדש, עליה להדליק נרות סמוך לקידוש, כדי שתוכל לטעום מהפרי לאחר הקידוש . (וגם לא תדבר עד שתאכל את הפרי החדש) . 

נג. מניחים פרי חדש (שלא ברכו עליו עדיין "שהחיינו") על השולחן ומביטים בו בשעת ברכת ה"שהחיינו" שבקידוש. ואם אין פרי או בגד חדש, אפשר גם כן לברך "שהחיינו .

נד. יש הנוהגים לאכול את הפרי החדש מיד לאחר שתיית יין הקידוש, כדי להסמיך לאכילתו את ברכת ה"שהחיינו" . אך רבים וטובים לא נוהגים כן, כיון שמצד הדין אפשר לברך "שהחיינו" רק על ראית הפרי .

נה. טובלים את החלה בדבש.

נו. רבים נוהגים לאכול את הסימנים שאוכלים בליל ראשון של ר"ה , אך ה"בני יששכר" כתב שלא נוהגים כן כי אם בליל הראשון51.

נז. יהי רצון שהקב"ה יגזור עלינו שנה טובה ומתוקה ברוחניות ובגשמיות!

הלכות והליכות ראש השנה התשע"ג

הלכות והליכות ראש השנה התשע"ג

// הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א //


יום ראשון: צום ערב ראש השנה

א. במדרש תנחומא נאמר שהמתענים בערב ראש השנה, מוחק הקב"ה שליש מעוונותיהם . עוד אמרו חז"ל שכל העושה תשובה ביום אחד בשנה, נחשב כאילו שב בתשובה כל השנה  , ולכן נהגו להתענות בערב ראש השנה, שהוא היום האחרון בשנה  . אך לא צמים עד הלילה, כדי שלא להיכנס מעונים לראש השנה. ובפוסקים מצינו שיטות ומנהגים שונים עד מתי צמים. האם עד פלג המנחה (שעה ורבע קודם הלילה), ואחרי תפילת מנחה, או עד זמן "מנחה גדולה" (כחצי שעה לאחר חצות) ומתפלל מנחה קודם אכילתו, או עד חצות ותו לא, מבלי להתפלל מנחה קודם האכילה.
ב. הצום נועד לגברים ונשים כאחד, מגיל בר/ בת מצוה  . 
ג. כשהצום יפריע לנו לשוב בתשובה וללמוד תורה היטב ביום זה, אין צורך לצום  . כמו כן ישנם הנוהגים לסיים מסכת או להשתתף בסיום מסכת, כפי הנהוג בערב פסח .
ד. מנין לסליחות שהתחיל בערב ראש השנה קודם עלות השחר, אומר "נפילת אפיים" בסיום הסליחות, למרות שכבר עלה השחר . אך אם התחילו לומר סליחות ביום, אין אומרים "נפילת אפים" בסליחות  .
ה. שאלתי את מורי הגר"ח קניבסקי שליט"א האם אלו שעושים סיום מסכת בערב ראש השנה ואינם צמים כלל. מלבד זה שאינם צריכים לצום, האם מרוויחים הם גם את סגולת הצום, שכל המתענה מוחלין לו שליש מעוונותיהם. השיב לי מו"ר הגר"ח שליט"א: 'אני עושה סיום מסכתות בערב ראש השנה'... [וידידי הרה"ג רבי יהושע גוטליב הסביר שבמדרש מובא שהיחידים מתענים וכולם מתכפרים, כך שאם ישנם המסיימים מסכת ואינם צמים, האחרים שצמים מכפרים עליהם]

התרת נדרים
ו. מתירים נדרים בערב ראש השנה, לפי האמור בגמרא (נדרים כג, א) שהרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר:"כל נדרים שאני עתיד לידור בשנה זו יהיו בטלים". השל"ה הקדוש מסביר שבהתרת נדרים של ערב ראש השנה ישנם שני חלקים. 1)התרת נדרי העבר. 2)מסירת מודעה לשנה הבאה, שהנדרים והשבועות שנידור יתבטלו מאליהם.
ז. התרת נדרים כללית זו מועילה רק לנדרים שנשכחו. אך כשזוכר את נדריו, עליו להתירם לפי כל כללי התרת נדרים (בתוספת פירוט הנדר, פתח וחרטה)  .את התרת הנדרים לנדרים ספציפיים שזוכר אותם, צריך להתיר רק בפני תלמידי חכמים המבינים בהלכות נדרים, פתח וחרטה .
ח. עוון נדרים ושבועות חמור הוא מאד מאד ועונשו רב, כמבואר בגמרא ובספרים.וראוי להזהיר את ההמון העם לבל לנדור ולהישבע ("אני נשבע לך" הוא ביטוי נפוץ במקומות רבים, והיא רעה חולה ועוון פלילי). שמעתי פעם ממו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א ש"נדרים זה משחק באש". בהלכה ישנם כללים מתי נודרים ומתי לא ומי שאינו בקי בהלכה, שלא יידור כלל וכלל. ושוב: העונש על העובר על נדרים ושבועות הוא מיתת אשתו וילדיו הקטנים של אדם (כמובא במסכת שבת ונדרים).
ט. יעויין בספרי הפוסקים לאיזה דברים מועילה התרת נדרים כללית זו (של ערב ראש השנה ו"כל נדרי" בתחילת יום כיפור).
י. ישנם שנהגו להתיר גם את נדרי נשותיהם, כאשר האשה תמנה את בעלה לשלוחה ובסוף אמירת התרת הנדרים מוסיף שמתיר גם את נדרי אשתו ומוסר מודעה להבא גם בשבילה .
ונראה שכשהאשה יודעת שהיא לא תלך ל"כל נדרי" בליל יום כיפור (משום שעסוקה היא במצוה החשובה של הטיפול בילדיה), אזי ראוי שבעלה יתיר את נדריה כעת, בהתרת נדרים זו . –ושוב:אם האשה רוצה שיתירו את נדריה, שתמנה את בעלה לשלוחה, (כי בלעדי זה הוא  אינו יכול להתיר את נדריה).

ההכנות לראש השנה

יא. מכבסים את בגדינו ומסתפרים, כדי להראות שאנו בטוחים בחסד ה', שיוציא לצדק משפטינו. אף אין ללבוש בגדים חשובים כבשאר יום –טוב, (ואפשר שהלובשים רק ביום –טוב את בגד ה"פראק", שלא ילבישוהו בראש השנה, ולא כפי הנהוג במקומות מסוימים).
יב. כתב ה"חיי אדם":"ולא יסיח דעתו כל היום מתשובה".
יג. נוהגים לטבול במקוה משום טהרה ופרישות. ויש הטובלים שלוש פעמים . ויטבול משעה לפני חצות ולא קודם לכן .
יד. יש לתת צדקה בעין יפה בערב ראש השנה, ועדיף לתת צדקה קודם יום זה, כדי שהעניים יספיקו לקנות מזון לחג . ונפסק בהלכה ש'עניי עירך קודמין', ולכן מן הראוי לתמוך בעניי עירנו..


לילה ראשון של ראש השנה
טו. יתפלל בכוונה גדולה .
טז. כתב הקדוש האריז"ל שצריך לבכות בתפילות ר"ה ויוהכ"פ, ומי שאינו בוכה בימים אלו, היא הוראה שנשמתו אינה הגונה ושלמה . אך לדעת הגר"א ז"ל אין בוכים בראש השנה, אך אם בכה אין להקפיד בכך. (וגם תלמידי הגר"א ז"ל לא נהגו כמותו בענין זה ובכו בתפילות ר"ה ויו"כ) .
יז. ישנם נוהגים להתפלל מעט בקול בתפילות "שמונה עשרה", כדי לעורר את הכוונה. אך לא להגביה את הקול יותר מידי, כדי שלא יפריע לסובבים . ויש מפקפקים בדבר וסוברים שלא יגביה את הקול.
יח.  לאחר ערבית נוהגים לברך איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תכתב ותחתם" . להגר"א לא מברכים "ותחתם", כיון שהחתימה לדידו היא ביום כיפור . ויש מוסיפין "לאלתר לחיים טובים ולשלום" .

סעודת ליל ראשון של ר"ה
יט. צריך להיזהר מאד שלא לכעוס ולהקפיד בראש השנה, שהוא הסימן לשנה כולה . (ואם הילדים משתוללים ומרגיזים מאד, ניתן לפייסם בפרסים, או להענישם מבלי לכעוס...).
כ. טובלים החלה בדבש. יש הנוהגים לטבלה רק בדבש ויש שטובלים אותה גם במלח ויש הטובלים אותה מצד אחד במלח ומצידה השני בדבש ויש הטובלים קודם בדבש ואח"כ במלח .
כא. בבתים רבים נוהגים שהילדים המתוקים מכניסים את כרטיסי הברכה שלהם מתחת לחלות, כדי שאבא ואמא יתענגו בהם ויהנו מאיחולי שנה טובה, ולכאורה אין בעיה בקריאת הכרטיסי ברכה מדין ' גזירת שטרי הדיוטות', כיון שיש בכך צורך מצוה לחינוך הילדים 
כב. הגמרא (במסכת כריתות ובמסכת הוריות) מביאה רשימת מאכלים שראוי לאוכלם בראש השנה לסימן טוב ("קרא" ו"רוביא", "כרתי", סילקי ותמרי).הקדמונים הוסיפו אכילת תפוח בדבש, לשנה טובה ומתוקה וכן מאכלים שונים המרמזים לדברים טובים (כמו ריאה המרמזת לאור העיניים בתורה או גזר, שקרא "מעהרן" באידיש, הרומז על ריבוי וגזירת גזירות טובות). וכשאוכלים סימנים אלו ראוי לכוין לקיים מצות לשמוע בדברי חכמים, שאמרו לאכול (או לראות) סימנים אלו. לכל קהילה ומשפחה מנהגים משלה בנושא זה וגם באמירת ה"יהי רצון", (יש אומרים "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים", או "ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו" ועוד). וצריך לדעת שכל המנהגים יסודם בהררי קודש וכמעט שאין מנהג שלא מוזכר בסופרים ובספרים.
כג. יש המדקדקים שלא לאכול אגוזים, שאגוז בגימטריא חטא , ומפני שמרבים כיחה וניעה ומפריעים לתפילה. להגר"א ז"ל לא אוכלים ענבים, על פי תורת הסוד. ויש שאכלו ענבים בדוקא. וכל אחד יעשה כמנהגו.

יום שני: יום ראש השנה

כד. נאמר בירושלמי שהישן ביום ראש השנה, מזלו ישן אף הוא . ולכן נהגו רבים לקום קודם עלות השחר, כדי שלא לישון ביום זה . אך אחר חצות מותר לישון. וביחוד ביום השני של ראש השנה. (ומו"ר הגר"ח קניבסקי מיקל בהירדמות או נימנום ארעי ליד הסטנדר או השולחן במהלך התפילה...)
כה. בקהילות רבות לובשים "קיטל" בראש השנה , אך  הנשואים תוך שנתם הראשונה לא ילבשו "קיטל" . אך יש הנוהגים ללבוש גם בשנה הראשונה.
כו. נפסק בהלכה שאסור לאכול ולשתות, ואפילו לא לטעום קודם קיום מצות שופר, אך במקומות רבים נתפשט להקל בדבר מעט. אך חייבים להדגיש מפורשות שאסור לאכול יותר מכביצה (100 גרם להחזון איש או 57.6 גרם לר"ח נאה) פת או מזונות. ויעשו קידוש קודם האכילה. (ובנשים חלושות אפשר להקל בדבר יותר).
כז. ישנם הנוהגים להקל לשתות תה וקפה. גם ללא קידוש, (אך בהלכה הפסוקה נפסק לא כך).
כח. בשנותיו האחרונות של הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שהתקשה להתפלל מוסף בלי לטעום דבר מה, נהג הוא ללכת לביתו אחרי "תקיעות דמיושב", קידש וטעם, ושוב הלך למנין אחר כדי לשמוע שוב "תקיעות דמיושב" ולהתפלל איתם מוסף  . ויש הנוהגים לשמוע "תקיעות דמיושב" ולאחר מכן לצאת לחדר השני, לקדש ולאכול (בלי לדבר, כמובן) ולשוב לתפילת מוסף .
כט. אלו שיצאו להפסקה בין שחרית למוסף, יטלו ידיים בשובם מההפסקה .

תקיעת שופר

ל. מהתורה צריך אדם לתקוע תשע תקיעות. ורבנן, מחמת ספק בגדרי התרועות וטעמים נוספים, תקנו לתקוע שלושים תקיעות (-שלוש פעמים תשר"ת, שלוש פעמים תש"ת ושלוש פעמים תר"ת). תקיעות אלו נקראות "תקיעות דמיושב", משום שמעיקר הדין יכול הציבור לשבת בהן. (רק שנהגו לעמוד גם בשעת תקיעות אלו).
לא. חז"ל הצריכו לתקוע בשופר גם בסדר הברכות שבשמונה – עשרה של מוסף, על סדר "מלכויות", "זכרונות" ו"שופרות".והמנהג לתקוע בכל אחת משלוש סדרות אלו עוד עשר תקיעות (תשר"ת, תש"ת ותר"ת בכל סדר), שהן יחד שלושים תקיעות. תקיעות אלו נקראות "תקיעות דמעומד", מפני שצריך לעמוד בהן ולא לשבת. 
לב. עוד נהגו (ואינו מצד הדין אלא ממנהג) לתקוע בסוף התפילה עוד ארבעים קולות, כדי להשלימן למאה תקיעות, [כנגד מאה הפעיות שפעתה אם סיסרא, כאשר אנו מדגישים את ההבדל שבין שרה אמנו שפעתה מאה פעיות לאחר עקידת יצחק ובין אם סיסרא שבכתה על בנה, שוחר המלחמה והריב] . יש התוקעים ארבעים תקיעות אלו בבת אחת ויש שמחלקים אותן לשתי סדרות של שלושים ועוד עשר.
לג. אין לדבר סתם כך עד לאחר תקיעות אלה. (אך הנצרך לשרותים באמצע מוסף, יכול לברך "אשר יצר").

נשים בתקיעת שופר

לד. למרות שמעיקר הדין נשים פטורות מתקיעת שופר, מ"מ קבלו הן על עצמן לשמוע את התקיעות .
לה. ילדים שהגיעו לחינוך חייבים במצות שופר. אך שלא הגיעו לחינוך, ראוי להמנע מלהביאם לבית הכנסת, כדי שלא ירעישו, או שישמרו עליהם בעזרת הנשים . (וכדאי שבנות מתנדבות, שכבר שמעו תקיעת שופר, יתארגנו לשמור על הקטנים, כדי לאפשר לאימותיהן לשמוע קול שופר, והיא מצוה גדולה וזכות נהדרת ביום הדין).
לו. נשים יכולות להסתפק בשמיעת שלושים הקולות שלפני תפילת המוסף. ואם רוצות, כדאי שתשמענה גם את שלושים הקולות שבתפילת מוסף .

השומעים
לז. כולם צריכים לכוון לצאת ידי חובת הברכות והתקיעות. 
לח. אין לענות בברכות "ברוך הוא וברוך שמו" אלא רק "אמן". ואם אמרו "ברוך הוא וברוך שמו" יצאו ידי חובה .התוקע לאשה (הנוהגת כהרמ"א) והתוקע יצא כבר ידי חובתו, תברך האשה את הברכות  . התוקע לקטנים יברך הקטן, ואם אינו יודע לברך, יברך הגדול . ובנות ספרד אינן מברכות כלל ברכהכשאיחר לבוא וכבר ברכו את הברכות. אם לא התחילו עדיין לתקוע, יברך לעצמו בלחש. ואם החלו לתקוע, או שלא הספיק לברך, ימתין לברך עד שורת התקיעות שאחר כך ואז יברך . ומי שאחר בביהכנ"ס בו תוקעים בשופר באמצע "שמונה עשרה" של לחש (כמנהג נוסח בני עדות המזרח ונוסח ספרד, ויסודם בהררי קודש ועל פי הסוד), יברך בתוך תפילת "שמונה עשרה" שלו לפני התקיעות על סדר "מלכויות" . 
תשליך

לט. ביום הראשון של ראש השנה הולכים לנהר או למקוה מים ל'תשליך'. והגר"א מוילנא לא הלך לתשליך בנהר . וישנם קהילות ההולכות לתשליך בימים אחרים, כמו בעשרת ימי תשובה. ועלינו להיזהר לבל תהיה עירבוביה בשעת התשליך בין אנשים ונשים ויצא שכרו בהפסדו . וישנה מעלה לומר תשליך ליד מקום מים עם דגים חיים, לסימן שלא ישלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים , וכן יש בזה ענינים על פי הסוד .

יום שני של ראש השנה

מ. אסור להכין שום דבר ביום א' של ראש השנה ליום השני, כולל מלאכות האסורות וכולל הכנת השולחן, הבאת מחזור לבית הכנסת, הדחת כלים וכו'. ויכינו הכל רק מצאת הכוכבים של ליל שני של ראש השנה.
מא. מותר להסיר ביום טוב את שאריות השעוה שנטפו לתוך הפמוט והן מעכבות את הנחת הנר של היום השני בפמוט, וכן מותר להסיר את דיסקית הברזל המונחת בתוך כוסית הזכוכית ומפריעה להכניס את הנר החדש .
מב. לאחר צאת הכוכבים (וישנן הנוהגות לפני הקידוש) מדליקה האשה נרות ומברכת עליהן. ועדיף שלא יברכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות, אלא תשמע "שהחיינו" בקידוש . אם כי ישנם הנוהגים לברך "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות. אך בליל שני צריכה לברך "שהחיינו" ולכתחילה תלבש בגד חדש או שתניח לפניה פרי חדש . ויש אומרים שאם מברכת "שהחיינו" על הפרי החדש, עליה להדליק נרות סמוך לקידוש, כדי שתוכל לטעום מהפרי לאחר הקידוש . (וגם לא תדבר עד שתאכל את הפרי החדש) . 
מג. מניחים פרי חדש (שלא ברכו עליו עדיין "שהחיינו") על השולחן ומביטים בו בשעת ברכת ה"שהחיינו" שבקידוש. ואם אין פרי או בגד חדש, אפשר גם כן לברך "שהחיינו .
מד. יש הנוהגים לאכול את הפרי החדש מיד לאחר שתיית יין הקידוש, כדי להסמיך לאכילתו את ברכת ה"שהחיינו" . אך רבים וטובים לא נוהגים כן, כיון שמצד הדין אפשר לברך "שהחיינו" רק על ראית הפרי .
מה. טובלים את החלה בדבש.
מו. רבים וטובים נוהגים לאכול את הסימנים שאוכלים בליל ראשון של ר"ה, כמובא בספרים, אך ה"בני יששכר" כתב שלא נוהגים כן כי אם בליל הראשון.


יהי רצון שהקב"ה יעניק לנו שנה טובה ומתוקה ברוחניות ובגשמיות!

המלך!!! - מאת הרב ש. ב. גנוט שליט"א

המלך !!!

* מהי, בעצם, עבודת ראש השנה? על מה בדיוק עלינו לחשוב, להפנים ולשנן לעצמנו בראש השנה? * מדוע אנו מנגנים מנגינות קצובות וקצביות בראש השנה, מדוע מוחאים כפיים בברסלב ומדוע הגאון מוילנא שמח שמחה גדולה בשעת התקיעות * פחד ואימה או דווקא שמחה וקורת רוח? ראש השנה מתוק מדבש או בכי חסר מעצורים? * הרב שמואל ברוך גנוט כותב לנו על תפקידנו בראש השנה, על "הסיבוב החדש של המלוכה" ועל "מהדורת 5771 של בריאת העולם", במאמר מקיף וממצה על "עבודת ראש השנה" * ועל מי ועל מה לא מתפללים בראש השנה? (על עצמנו) * 

שומעים כל כך הרבה על ראש השנה, מדברים על יומיים אלו בכל חודש אלול ובעצם כל השנה, וכאשר מגיע ראש השנה אנו עומדים מעט נבוכים, לא יודעים בדיוק מהי עבודת הלב של היום, במה עלינו להשקיע, על מה צריך לחשוב ומה זה, בעצם, ראש השנה. 
ננסה בס"ד לסדר את המחשבות ולהגדיר "ראש השנה" מהו, ומה אנחנו אמורים להרגיש ולעשות, בתחושה ובלב, ביומיים קדושים ונעלים אלו. הדברים כולם מבוססים על אדני חז"ל והקדמונים, חכמי ההלכה, המחשבה והמוסר . 

ראשית לכל דבר ועניין היא העבודה המעשית, "רביעית הדם" שלנו. מצוות היום של ראש השנה היא לשמוע קול שופר ולכוון לצאת בשמיעה זו מצוות עשה מן התורה של תקיעת שופר. מצוות עשה של תקיעת שופר היא מרכז ראש השנה, נקודה. זוהי חובת היום. הנשים, אע"פ שפטורות הן ממצוות עשה זו שהזמן גרמא, קיבלו על עצמן לשמוע התקיעות ולמנהג הרמ"א הן אף מברכות על תקיעתן. 

בנוסף למצוות תקיעת השופר, אנו מתפללים בראש השנה בכובד ראש ובכוונה עצומה, בכל הכוחות, הגוף, והנפש יחדיו. לאחר תפילת ערבית של ליל ראש השנה אנו מקיימים את ה"מנהגא דגמרא", המנהגים המובאים בגמרא בשתי מקומות, במסכת כריתות ובמסכת הוריות, לאכול רוביא, כרתי וסלקא, תמר וקרא, בהם אנו רומזים ומבקשים סימנים טובים לשנה טובה וסילוק וכילוי שונאינו ומקטרגינו. הקדמונים הוסיפו על מנהגי האכילה של חז"ל את אכילת התפוח- בדבש ("שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה") אכילת הרימון ("נרבה זכויות כרימון"), אכילת ראש של דג או כבש ("שנהיה לראש ולא לזנב") ועוד כהנה. הפוסקים, והובאו במשנה ברורה, כתבו שלא לאכול בראש השנה דברים חמוצים ומרים ופסקו הם ש"פשוט שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו, מלבד גודל האיסור לכעוס, כדי שיהיה לסימן טוב, רק שיהיה שמח לבו ובטוח בה' עם התשובה ומעשים טובים". המהרי"ל, כפי שכתב הרמ"א, כתב שישנם המדקדקים שלא לאכול בימי ראש השנה אגוזים, כי "אגוז" בגימטריא "חט(א)", ובירושלמי מובא, וגם ברמ"א להלכה ולמעשה, ש"נוהגים שלא לישון ביום ראש השנה" כי "מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה". כשאנו ישנים ביום זה, גם מזלנו ישן. וכתבו הפוסקים ש"והולך בטל כישן דמי". זוהי העבודה המעשית בפועל של ימי ראש השנה, יחד עם ה"תשליך" ואמירת ספר התהילים, הזהירות מחטאים ביום זה והצורך להיות שמחים וטובי לב, מתוך "גילו ברעדה" ופחד הדין, ויתר מנהגי ישראל וענייניהם- ומהי עבודת הנשמה והלב, המחשבה והמוח? 

בריאת העולם במהדורה חדשה 

ראש השנה הוא היום הראשון בשנה החדשה. ביום זה ברא מלך העולם את העולם (או שביום זה עלתה במחשבה לפניו לברוא את העולם, לפי הסובר שבניסן נברא העולם- ראש השנה י"א א). אך בריאת העולם לכשעצמה עדיין אינה עושה את מי שברא אותה ל"מלך". הוא יכול להיות בעל- הבריאה ושליטה. ביכולתו לקבוע, להחליט ליצור ולקנות הכל, לחרוץ גורלות ולשנות הכל כרצונו, אך ל'מלך' זה עדיין לא 'מספיק' . וזאת מדוע? 

החזן מתחיל את יום עבודת ראש השנה בהכרזה בת מילה אחת, המביאה לידי ביטוי והמסבירה בדיוק את מהות עבודתנו בימי ראש השנה. 

----------"המלך"!!! 

בראש השנה מתחיל הקב"ה בכל שנה "סיבוב מלוכה" חדש. הרמח"ל מסביר כי בכל ראש השנה כאילו נברא העולם שוב במהדורה חדשה, מהדורת התשע"א, בלבד. 6000 "מהדורות" של עולם ישנם באמתחתו של הקב"ה ובראש השנה הקרוב תצא מהדורה חדשה, מהדורת ה' אלפים תשע"א. כל ברואי העולם עומדים בסך ומקבלים ביום זה, יום "הנפקת מהדורת העולם", תפקידים חדשים, המותאמים להם ורק להם באופן אישי, למהלך השנה הקרובה. אך בעוד שבבריאת העולם, לפני 5771 שנה, נברא העולם בחסד ומבלי שיקדמו אליה זכויות מעשי בני האדם, הרי שהבריאה של ראש השנה התשע"א תיקבע על פי מימוש התפקידים שקיבלנו לעשות בראש השנה הקודם. 

בשעה שהמלך, מלכו של עולם, מתחיל שוב "סיבוב מלוכה חדש" בן שנה, יושב הוא על כסא דין ובורר אחד לאחד, אחת לאחת, את כל בריותיו בכל רחבי הממלכה. עם תחילת מחזור המלוכה החדש צריך לדעת ולהחליט מי חשוב לכתר המלוכה ומי מפריע למלך, לנסיכי הכתר, לעיר המלוכה ולמדינה כולה. ישנם כאלו שמילאו את התפקיד שהטיל עליהם המלך בראש השנה שעבר וישנם שמילאו אותו רק למחצה, לשליש או לרביע. כעת יושב לו המלך על כסא המשפט שלו, מביט בספר הזכרונות, בו נרשם איפה היינו ומה עשינו במהלך השנה החולפת, והוא כותב וחותם, סופר ומונה, זוכר הכל ויודע הכל, ומחליט. מחליט האם אברהם או משה, חיים מנחם ודוד או רוני, שולמית ושרית, עדינה ולאה ושירלי, ג'ורג' או עבדול, יאנג וריצ'ארד, זכאים לקבל תפקיד כזה או אחר לשנת המלוכה הקרובה, איזה תקציב יהיה טוב לתפקידם החדש, מה גודל המשרד לו הם יצטרכו, האם תפקידם דורש סביבה משפחתית חמימה או שמא דווקא כדאי להקשות עליהם קצת, או הרבה, במחלות שפעת וחום, באוברדרפט גדול, בלחצי חברה ומשפחה, ידידים או משרה.

לא רק במלכותו של הקב"ה עושים כך. כך עושים כל מלכי עולם (שתפקידם וצורת תפקודם נשכח מאיתנו בעידן של ביטול המלוכה והמעבר לשלטון דמוקרטי). הגר"ח פרידלנדר מצביע על כך כי למשל מצאנו אצל פרעה, שיום הולדתו נחשב אצלו ליום חידוש המלוכה. ומה הוא עשה באותו יום? פרעה בחן ביום חידוש המלוכה את כל עבדיו, לפי אמת- המידה של מילוי תפקידם והאם כדאי או אפשר, איך ומתי, להטיל עליהם תפקיד חדש בשנת המלוכה הבאה, או האם אין להם זכות קיום לנוכח כשלונם במילוי תפקידם הממלכתי. לפי מבט ממלכתי זה נראה היה, לפחות בעיניו של פרעה המלך, חטאו של שר האופים כפשע כבד, כי אחריותו כמשרת הישיר של המלך היא כבדה, ועל רקע זה גם ההזנחה בניפוי הקמח על ידי אחד מפועליו רובצת בחומרה על האחראי הישיר כלפי המלך. לכן ביום מכריע זה, של חידוש "סיבוב המלוכה", גזר המלך גזר דין מוות על שר האופים. לעומתו, סבר פרעה ששר המשקים אינו אשם בכך שזבוב התעופף לו מהאי- שם ונפל בדיוק בתוך כוס המלך. פרעה התבונן, בחן את יכולותיו של שר המשקים וקיום המטלות שהוטלו עליו בעבר. הוא ראה ששר המשקים פעל יפה, ולכן השיבו המלך למשרתו. 

"המלך" הוא בעצמו "המשפט"

הגר"ח פרידלנדר זצ"ל בספרו "שפתי חיים" והגר"ש וולבה זצ"ל בספרו "עלי שור" מצביעים יחדיו, כשני נביאים המתנבאים בסגנון אחד, על דבריו המופלאים של האבודרהם. אנו אומרים בתפילות הימים הנוראים, בברכת "השיבה שופטינו": "המלך המשפט". לכאורה, בעברית תקנית, היה עלינו לומר "מלך המשפט" ולא "המלך המשפט". הלא כן? ומסביר האבודרהם בשם הראב"ד, כי הכוונה ש"המלך שהוא עצם המשפט".

משפט הקב"ה אינו משהו שולי או צדדי בהוכחת מלכותו. אלא הוא הוא המלוכה עצמה. המשפט של ראש השנה לא נועד לשפוט אותנו על חטאי השנה החולפת. כלל וכלל לא! משפט ראש השנה נועד לבטא את המשך מלכות ה' בעולם, את "פתיחת סיבוב המלוכה החדש", הכולל חלוקת תפקידים חדשה, משאבים ותקציבים, חיזוקים ואפשרויות, כל אחד לפי המיטב והמירב שהצליח להשיג ב"סיבוב המלוכה הקודם", של שנה שעברה. ומה מוטל עלינו בראש השנה? להמליך את הקב"ה עלינו. והכיצד? בתפילה, בדיבור, במחשבה ובלב, בהחלטה נחושה על הלהבא ובחרטה על העתיד. 

מכירים בסמכותו של ה"בוס"

לאחר המילים הגבוהות, נפשט אותם בעברית צחה ומדוברת. נעצום עיניים לרגע ונראה אסיפת עובדים במפעל ליצור ברגים, אסיפת מורות בבית הספר, אסיפת שרי המלוכה בטרקלינו האישי של המלך או אסיפת חירום במשרד מנהל חברת "יהלומי הבורסה". כל אחד מאיתנו יכול לעצום את עיניו ולדמיין את הסיטואציה העדיפה והקרובה אליו, מחיי היום- יום שלו, בעבודה או בבית הספר, במשרד או בכולל, ובכל מקום שהוא, בו מתכנסת לה אסיפה בכדי לייעל את המערכת, לבדוק אותה ולראות כיצד ניתן לשפר אותה, מה חסר בתפקוד שלנו וכיצד אנו יכולים לתפקד טוב יותר. 
ראשית, על כל משתתף באסיפת הייעול לדעת, לחוש ולהרגיש בשביל מה הוא הגיע לכאן, לעבודה הזאת, בכלל. זוהי נקודת הפתיחה בכל דבר ועניין. אברך כולל צריך לדעת ולחוש שהוא הגיע לכולל בכדי ללמוד. מורה ור"מ צריכים לדעת כי הגיעו לישיבה בשביל ללמד בחורים ולקדם אותם. מזכירה צריכה לדעת שהיא מגיעה למשרדה בכל בוקר בכדי לטפל בכל נושא הנכלל תחת הכותרת "מזכירות" וברוקר בבורסה צריך לדעת ולהרגיש ששכרו אותו לעבודה בשביל למכור כמה שיותר מניות במחירים טובים. אם העובדים הנ"ל מגיעים למקום עבודתם בשביל לפטפט/ לאכול/ לחייך/ לשיר/ להשתעמם וכו' וכו', הרי שהדלת היא זאת שצריכה להראות להם את פניה, והכוונה לצד החיצוני של דלת היציאה...

לאחר שהפנמנו היטב לשם מה הגענו לג'וב הזה, עלינו לדעת מיהו הבוס. האם אנחנו הם אלו שאמורים לנהל את העניינים, או שישנה היררכיה מסודרת של קבלת החלטות. מה הם הסמכויות שלנו, למי יש סמכויות גבוהות יותר מאיתנו, מה מותר ומה אסור לנו לעשות בעבודתנו ומי, בעצם, קובע לנו מה ואיך לעשות. 

בראש השנה, בשעה שאנו עומדים בתפילה וגם במשך כל היומיים הללו כולם, בכל רגע פנוי למחשבה, אנו צריכים לשנן לעצמנו, לתוככי לבבנו, כי אל הג'וב הזה, התפקיד בן 120 השנים עלי אדמות, נבחרנו בכדי למלא את רצון המלך, לקיים ולשמור על תרי"ג מצוותיו, להידבק בדרכיו ולחנך את ילדינו גם הם במתכונת זו. אנו עומדים בתפילה ומכריזים, בקול רם או בשקט, אל העולם החיצון ובעיקר אל עצמנו: "אתה, הקב"ה, המלך שלנו. אתה הוא מלך העולם. אתה הוא המלך השולט בכל מכל כל ואתה הוא השליט הבלעדי שלנו בעצמנו, של גופנו ונשמתנו, של מחשבותינו ושל מאוויינו, של הורינו ושל ילדינו, ושל כולם, בעצם".

ומה אומרת השליטה והמלוכה הזאת, מבחינתנו? "שאנחנו נעשה את רצונך בלבב שלם, נקבל על עצמנו את מלכותך המוחלטת, האבסולוטית, ונעשה את הכל בכדי למלא את התפקיד החדש שאתה מתכוון להטיל עלינו בשנה החדשה". 

המלכה בשלבים 

סדרי ההכרה ב"בוס" שלנו, במלך שלנו, במלך העולם כולו, באים בשלבים, האופפים את כל סדרי התפילה בימי ראש השנה. אנו ממליכים את הקב"ה עלינו שלב אחר שלב. 

בתחילת תפילת מעריב של ליל ראש השנה אנו פוצחים בתיאור מעשי הבריאה של האלוקים, אשר "בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עיתים, מחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו", וכן הלאה והלאה. כשאנו מסיימים לחוש ולהבחין במלכותו של מלכנו על הבריאה וסדריה, עולה ומתפרצת לה מקרבנו הקריאה- הבקשה: "א-ל חי וקיים! תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד!" כפי שאנו הבחנו וגילינו את מלכותך על הטבע בבריאה כולה, כך אנא, מלכנו, מלוך נא גם אלינו, לתמיד! 

בהמשך התפילה אנו משננים לעצמנו בהתפעלות כי המלך שלנו אינו סתם כך מלך עריץ ומרושע, חלילה. אלא מלך האוהב אותנו באופן אישי, מלך החפץ בטובתנו ובשמחתנו, מלך שהעניק לנו אהבה אין קץ, עולם קסום ומתנה מקסימה ויקרה, הטובה שבמתנותיו, "תורה ומצוות, חוקים ומשפטים אותנו לימדת". ולכן, אבא יקר, מלך נאמן ואהוב, בגלל כל הטוב והשפע האין- סופי הזה, "על כן, ה' אלוקינו, בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך ונשמח בדברי תורתך". מלכנו! אנו רוצים את ספר החוקים שלך!

לא רוצים לבלוט!

בהמשך, בקריאת "שמע ישראל", אנו מתייצבים כולנו כאומה אחת. האומה הישראלית כולה ניצבת בגאון ומכריזה "יחי המלך". אנו לא באים כיחידים וכאחדים. אנו ממליכים את מלכנו יחדיו, כולם ביחד, ומודיעים לכל העולם כולו כי "ה' אלוקינו ה' אחד!".

כאשר אדם רוצה לייחד את עצמו, הוא משתדל להתבלט ולהוכיח שהוא שונה מהאחרים. אך כאשר אנו לא רוצים לייחד את עצמנו אלא את מלכנו, אנו לא "סופרים" בכלל את עצמנו, אנו מתאחדים כולנו תחת הרצון היחיד, להמליך את מלכנו. וכך, בשאיפה אחת של המלכת הקב"ה, מתאחדים כולנו תחת ההכרזה היהודית בת האלמוות: "שמע ישראל! ה' אלוקינו! ה' אחד!". 

נכון, עיקר מחשבותינו ומאוויינו נתונים לתחושה ולתפילה, להחלטה ול"קבלה", שאנו ממליכים את המלך עלינו באופן אישי, רוצים לציית לו ומבטיחים למלא את תפקידנו השנה ביתר שאת. אך יחד עם זאת אנו כה אוהבים את מלכנו, עד כי אנו מבקשים ומתחננים שהעולם כולו יכיר במלכותו של ה'. אנו עומדים בתפילה ומבקשים ש"וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה!".

ובשביל לחוש את תחושת המלוכה הזאת, עלינו לפחד מהמלך. לכן אנו מבקשים ממנו בתחילת תפילת שמונה עשרה של ראש השנה ש"ותן פחדך ה' אלוקינו". אנא אבא, תן לנו מתנה ששמה "פחד". כך, על ידי הפחד ממך נדע ונרגיש שאתה מלכנו ואנו עבדיך. אז אנא, תן לנו ולו מעט פחד ויראת הדר גאונך, כדי שנפחד ממך, וכך נמליך אותך עלינו. 

ההמנון ומחיאות הכפיים של ברסלב

קראנו לא אחת את תיאורי המלכת מלכי אירופה. המליונים גדשו את הרחובות הסמוכים לכיכר הארמון. הדגלים קישטו כל עץ רענן, מאות מתופפים תופפו ומאות מחצרצים חצרצו. ואז, ברגע ההמלכה, נשמעה שאגת "יחי המלך" וטובי המנגנים, בשיתוף העם. פצחו יחדיו בשירת המנון המלוכה. סדרות שלמות של שירים וסימפוניות נשמעו בחלל והמלך הוכתר בשיר ובדמע, בתופים ובמחולות וגם ברגעי דומיה ושקט. 

אם נשים לב ונפקח אוזניים ניווכח לחוש שכל תפילות ראש השנה ויום הכיפורים מורכבות משפע של סדר שיר ומנגינה. בברסלב מוחים כפיים בדבקות בעת אמירת "המלך" ובאומן, כשעשרות אלפים מוחאים כפיים יחדיו, זה נשמע המלכה אדירה ומופלאה, שאגתם של ההמונים, הקוראים בלב אחד: "יחי המלך".

בכל ריכוזי האשכנזים נפתח יום התפילה בראש השנה במנגינה אחת, שבסיומה קורא הכרוז- שליח הציבור- "המלך". בהמשך ממשיך הכרוז המלכותי וממשיך לומר את דברו, והקהל כולו עונה לו במנגינת המלכה קצבית, נרגשת וחדורת פחד מלוכה ויראת כבוד. כך ממשיכה לה כל התפילה, תחת מסדר ההמלכה השנתי, במנגינות קצובות ומדודות, בעליות בסולם הנגינה ובירידה אליה וממנה. כך ממליכים מלך בעולם כולו, כך ממליכים גם מלך בשמי שמים, "מלכותא דארעא כמלכותא דרקיעא".

שמחת הממלכה

ומתי בדיוק, בכל שלבי טכס ההמלכה, המתמשכים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים של ראש השנה, אנו מכריזים את קריאת "יחי המלך"? מתי בדיוק, באיזו שעה, מניחים את הכתר על ראשו של המלך ואנו מקבלים על עצמנו באמת ובכל לב את מלכותו? מתי מתרחש לו הרגע המאושר הזה? 

אדונינו הגר"א ז"ל מוילנא היה שרוי בשעת תקיעות השופר בשמחה גדולה ובהתרוממות רוח, באומרו כי כעת, בשעת תקיעת השופר, אנו ממליכים את הקב"ה עלינו. שעת המלכתו של אבינו מלכנו הינה שעה נפלאה בעבורנו, רגע של התרוממות ושמחה מיוחדת. מי הוא מלכנו? הקב"ה! אבא שלנו! אנו מקבלים כעת את עול מלכותו ואנו שמחים על כך בשמחה רבה ועצומה!

כולם אומרים מיד אחרי התקיעות את הפסוקים הבאים: "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון", "בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו". לא פסוקים של צער, לא פסוקים של בכי, חלחלה או מורא, אלא דווקא פסוקי שמחה וגיל, שנראה שנלקחו מפסוקי שמחת תורה. וזאת מדוע? כי אנו ממליכים שוב מחדש את מלכנו אהובנו! 

ראש השנה הראשון של החוזרים מגלות בבל לירושלים. המונים נאספו כאיש אחד ברחוב שלפני "שער המים". עזרא הסופר קורא את דברי ספר התורה והעם כולו גואה בבכי חסר מעצורים, מכים על חטא על חטאיהם, על כך שעברו על דברי ספר התורה. ואז פונים אליהם נחמיה, עזרה הכהן הסופר והלווים "המבינים את העם", ואומרים להם: "היום קדוש הוא לה' אלוקיכם, אל תתאבלו ואל תבכו!- כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה. ויאמר להם: "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו! כי חדוות ה' היא מעוזכם" (נחמיה ח, א- יב). 
"בראש השנה אין מאריכים בתפילה יותר מידי, שאין להתענות בו עד חצות כמו בשאר ימים טובים. ואין לבכות בראש השנה, כמבואר בספר עזרא "אל תבכו". והקפיד לנגן הקדיש שאחר מוסף, לכבוד יום טוב"... (מעשה רב, הנהגות הגאון מוילנא זללה"ה).

לפי דעת הגר"א, אין לבכות בראש השנה. ראש השנה הוא "יום טוב", יום של שמחה, בו אנו ממליכים את הקב"ה. נכון, האריז"ל קבע שצריך לבכות בראש השנה, ואדם שאינו בוכה בראש השנה הרי נשמתו פגומה. נכון, שגם תלמידי הגר"א לא קיבלו את דעת רבם בעניין זה ובכו גם בכו הם בראש השנה (כפי שכתב לי הגה"צ רבי שריה דבלצקי שליט"א). אך כבר הסביר את האי- סתירה שבדבר, בספר "אור חדש" להר"ש מלאצן זצ"ל, ואלו דבריו המתוקים: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים. הגר"א מיירי במי שהביא את עצמו לידי בכיה, כמו אלו החזנים שמשתדלים לעורר את העם לבכיה בשעה שאומרים בפיוט "ונתנה תוקף" וכדומה, וזה אינו נכון. אבל מי שבוכה בעצמו מרוב דביקותו בהקב"ה, זוהי ודאי מידה טובה!".

מצד אחד, פחד המשפט וחרדת הדין הנורא- הוא בסיס איתן בעבודת ימי ראש השנה. רק אנשים קטנטנים בשכלים ותינוקים בנשמתם אינם מפחדים בראש השנה, ביום בו מחליטים האם יחיו או ימותו, האם ילדיהם יחיו או ימותו וכיצד תיראה השנה שלהם בכל נושא ועניין. אך מנגד, מצד שני, אנו מאושרים ושמחים שאנו ממליכים ביום זה עלינו את אבא שלנו, את מלכו של עולם. 
נפסק ב"שולחן ערוך" שבראש השנה עלינו לאכול דווקא דברים מתוקים. התקיעות צריכות לעבור עלינו בשמחה ועלינו ללבוש בגדים יפים וטובים. כי אכן כן, אנו ממליכים את מלכנו עלינו!

---ורגע, כיצד ניתן לשלב פחד ואימה מצד אחד ושמחה וגילה מצד שני?

אכן, כבר אמרו החכמים שרק יהודים מסוגלים לשלב בין שני הניגודים הללו. לשמוח מצד אחד, להיות בטוחים וסמוכים שאבינו מלכנו יוציא את דיננו לטובה ולברכה, אך גם לפחד, לרעוד מפחד, מצד שני. היצירה המופלאה הנקראת "יהודי" מסוגלת להצליח לשלב את שתי התחושות הסותרות- לכאורה יחדיו. נסו והיווכחו לראות... 

לא נכנסים לפרטי- פרטים 

בהיותי בחור צעיר לימים ניגשתי בערב ראש השנה אל המשגיח, הגה"צ רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א ושטחתי לפניו את התלבטויותי בדבר ה"קבלות" לשנה החדשה. כיצד להתמודד ואיזה מינון ראוי לקבל על עצמי לתקן את מעשי ולהתקדם בנושא פלוני ואלמוני. הביט בי המשגיח ופסק: "בראש השנה לא מקבלים "קבלות" על נושאים פרטיים! "קבלות" שכאלה מקומם ביום הכיפורים! בראש השנה אנו מקבלים על עצמנו קבלה כללית, להיות עבדי המלך. לעשות את רצונו, בדיוק איך שהוא רוצה מאיתנו! ראש השנה אינו יום של תשובה וחרטה על העבר, אלא יום של חיבור בינינו לבין מלך העולם!"

ראש השנה היו היומיים הראשונים של "עשרת ימי תשובה", אך לא מצאנו שום אזכור לתשובה, וידוי וחרטה בתפילות ראש השנה. לדעת הקדוש האריז"ל (ב"שער הכוונות) כלל לא מזכירים ב"אבינו מלכנו" את המילים "חטאנו לפניך". חטאים, כך פסק האריז"ל, אין מקומם בראש השנה. עליהם אנו מתחרטים ביום כיפור. לא כעת. 

גישה זו, אותה שמעתי, בהפתעה גמורה, בגיל 16, מהגרי"י בורודיאנסקי שליט"א, היא גישתם של חכמי התורה והמוסר לדורותיהם. "ראוי לימי התשובה שיתחילו בתשובה כללית של קבלת עול מלכות שמים בשמחה אמיתית" מסכם מורי המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל את פרקי "ראש השנה" שלו- "ואחריה תבוא התשובה הפרטית על החטאים, שהכפרה עליהם תהיה ביום הכיפורים".

הזוהר מלגלג על 'נביחות הב -הב'

ידועים דברי הזוהר הקדוש, המלגלג והמזלזל באותם יהודים העסוקים בתפילות ראש השנה ומבקשים על עצמם, פרנסתם ועיניהם הפרטיים. הזוהר הקדוש משווה אותם לכלבים, הנובחים "הב הב", והוא גוער בהם ומבקשם לשוב הביתה, אל המטרה האמיתית ולהתפלל בראש השנה על התכלס', על גילוי השכינה וריבוי כבוד שמים בעולם. 

למרות שכולנו נידונים בראש השנה על חיים ומוות, בריאות ופרנסה, הרי שבכל נוסח תפילות שמונה עשרה של ראש השנה בכלל לא הוזכר שום אזכור לתפילה על חיים וכתיבה בספר החיים. רק בתקופה מאוחרת יותר, בזמן הגאונים, חידשו הם להזכיר בתפילת שמונה עשרה 4 בקשות קצרות של "זכרנו לחיים", "מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים", "וכתוב לחיים טובים" ו"בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה". תפילות שמונה עשרה הן כה ארוכות, אך אין בהם שום תפילה על החיים שלנו, כלום!!!

לפני 16 שנה אמר לי מורי המשגיח הישיש הגה"צ רבי גדליה אייזמן שליט"א, שציין במהלך שנה זו את יום הולדתו המאה, עד מאה ועשרים (לפחות...), כי "בישיבות נוהגים שלא להתפלל בכלל בראש השנה על החיים שלנו ועל הבקשות הפרטיות שלנו. בראש השנה מתפללים עבור כבוד המלוכה, כבוד שמים בעולם וכבודם של הכלל- ישראל". ור' גדליה הוסיף בחיוך גדול: "אם אתה רוצה להתפלל על שידוך טוב, אל תתפלל על כך בפירוש ואל תבקש בבירור על זה בראש השנה. רק כשאתה אומר "שים שלום טובה וברכה" ב"שמונה עשרה", תכוון ש"אין טוב אלא אשה"... 

בראש השנה אנחנו לא עסוקים בכלל בעצמנו, בחיינו או בחיי ילדינו והורינו. בראש השנה אנו טרודים, חושבים, עסוקים ומתפללים אך ורק על המלך האהוב שלנו, מלכותו והתפתחותה, התפשטותה וכפייתה על פני היקום כולו. 

וכך כותב הגה"צ רבי שלמה ברעדווא שליט"א בסוף פרק "יסוד תפילת ראש השנה" שבספרו "ימי רצון": "והנה אם נשאל את פיו של איש המון העם כמה ימים לפני ראש השנה על מה הוא דואג ולאיזה דבר הוא מקווה בראש הנה, רוב העולם ישיבו כי הם דואגים ומקווים לזכות לכתיבה ולחתימה טובה, חיים של בריאות ופרנסה טובה ונחת. אך עובד ה' באמת, אם נשאל את פיו על מה הוא דואג ומקווה לקראת ראש השנה, הוא ישיב: "יש לי עבודה גדולה וקשה מאד בראש השנה, לעבוד את מלך מלכי המלכים, להגיד לפניו מלכויות, זכרונות ושופרות בלב שלם, להתעורר לתשובה שלמה על ידי קול השופר ולהתפלל מעומק הלב שתתפשט ותתעלה כבוד מלכותו יתברך בכל העולם כולו, ואני דואג מאד שלא אחסיר כלום מעבודה גדולה זו, ואני מקווה מאד לקיים עבודה זו בשלמות, כעבד לפני אדונו, ולהקריב את עצמי לפני הקב"ה".

והגר"ש ברעדווא שליט"א מסיים: "זאת אומרת, שהאדם הפשוט דואג- "מה ייתן לי ה' בראש השנה", ואילו עובד ה' באמת דואג: "כמה אזכה לעבוד את מלכי בראש השנה"...

הדברים גבוהים ורחוקים מאיתנו?? יתכן. אך שלפחות נדע להיכן עלינו לשאוף ולנסות להגיע, אולי אפילו בראש השנה הנוכחי. ואם לא, אז בסייעתא דשמיא, בראש השנה הבא. 

הנשים מגדלות את נסיכי הממלכה

ולסיום, נקודה קטנה שחשבתי שצריך לכתוב עליה, הנשים בראש השנה: 
הבעל מגיע בליל ראש השנה, עיניו אדומות ותפוחות מבכי מהשיחה השנתית האינטימית עם מלכו ואלוקיו, ואילו האישה עסקה עד לרגע זה בהרגעת הזאטוטה, שדרשה בתוקף ביסלי יחד עם צ'יטוס. האב שב להפסקה חפוזה בת 13 דקות, קידוש וחליצת עצמות, חיוך קטנטן ושוב לבית הכנסת, אל שמיעת התקיעות דמיושב, ואילו אמא טרחה בשעתיים האחרונות להכין פעקאלאך של ממתקים לתפילת מוסף, לסדר קוקיות, להפריד בין הניצים במריבה העכשווית, להכין שוקו חם שחציו נשפך על הרצפה וגם להתפלל במהירות את כל תפילת שחרית. 

והאמת היא, שאמא עושה את רצון מלכה בדיוק נכון, לא פחות מאבא, הנפגש כעת עם מלכו בהיכל התפילה. אבא, ראש המשפחה, נלחם כעת כאריה על מצב המשפחה כולה בשנת התשע"א, ואמא שומרת ומטפחת עכשיו את נסיכי הכתר, את הבנים הקטנים של המלך, מלך מלכי המלכים ב"ה, בתוך הבית פנימה. 

ליל התקדש יום כיפור, בין "כל נדרי" לתפילת מעריב, והרב מבריסק, מרן הגאון רבי יצחק זאב זצ"ל, יוצא לטיולו היומי, על פי עצת הרופא. בכל ערב יוצא הבריסקער רוב אל טיולו הנחוץ לבריאותו האיתנה, כי כך הוא רצון ה' יתברך, שיהודי ישמור על הבריאות שלו. גם הערב, ליל התקדש היום הקדוש בשנה, צריך הרב לשמור על בריאותו ואין שום סיבה שהטיול היומי לא ייצא היום אל הפועל. 

בבריסק, על פי מכתב של מרן הגרי"ז זצ"ל לבניו, עובדים קשה מאד בחודש אלול. מתאמצים, טורחים, מתייגעים. על מה? על חיפוש אתרוג מהודר ולולב מהודר לחג הסוכות. ברופשיץ ישבו תלמידיו הגדולים של רבי נפתלי זצ"ל מרופשיץ, בימי עשרת ימי תשובה, והכינו בנחת רוח ובכובד ראש... קישוטים לסוכה. 

כי הרופא אמר שצריך לטייל כל ערב, ובכלל "כל ערב" נכלל גם יום כיפור. כי סוכות בפתח, ומצווה היא לדאוג לארבעת המינים מהודרים בתכלית ההידור, אז הזמן הראוי לקיום המצוות הוא, כמובן, חודש אלול. ואם יש עניין ומצווה ב"זה קלי ואנווהו"- התנאה לפניו במצוות", אזי גם "עשרת ימי תשובה" הם זמן ראוי להידור מצוות. ואם הילדים שלנו צריכים לאכול, לשתות, לשחק, לקבל ממתקים לכבוד יום- טוב. אם צריך לסדר להם את הקוקיות ולהגיש בגדים ולהכין שוקו חם ודוריטוס, אזי זהו רצון ה' יתברך, מלכנו ואלוקינו, ואנו עומדות מוכנות לקראת התפקיד המופלא הזה, גם בראש השנה עצמו וגם בכל מהלך השנה הבאה. רק אבא יקר, תן לנו בבקשה כח וחשק, בריאות, חן וחסד ופרנסה טובה, שכל טוב ועוד כוחות ועוד כוחות, כדי לגדל בשבילך את הנסיכים הקטנים שלך ושלנו. 

--- ושנזכה כולנו להמליך באהבה את מלך העולם עלינו! 

מסגרת 40 שנה לפטירת המשגיח רבי אליהו לאפיין זצוק"ל, בעל "לב אליהו"

"חיהלה'! ימים נוראים ולא הרגשתי!"

השבוע, בכ' באלול, חל יום פטירתו הארבעים של המשגיח הנערץ, קדוש עליון, רבי אליהו לאפיין זצ"ל, מנהל הרוחני של "כפר חסידים", ובעירנו נערכה לזכרו עצרת התעוררות בישיבת אברכים 'בית אליהו'. הנה סיפור אחד קטן על המשגיח, שזכה ל'גילוי אליהו'. נכדו ר' אברהם דב פינסקי סיפר כי חולשתו של סבו הגדול החלה שנתיים לפני פטירתו, מיד לאחר יום כיפור. בדרך כלל הוא שב מירושלים יום- יומיים אחרי יום הכיפורים ובאותה פעם שב הביתה בפנים חיוורות ביותר והוא התלונן על פצע כואב מאד בגופו. דבר נדיר היה שר' אלה גונח מייסורים והפצע המוגלתי היה נורא ואיום, כואב לאין שיעור. לאחר מספר ימים ניקזו הרופאים מהפצע כחצי ליטר מוגלה, ומאז נחלש ר' אלי'ה. "אמי ע"ה התלוננה בפניו בכאב ושאלה: "אבא! הרי פצע כה חמור לא מופיע ביום אחד! מה קרה לך, אבא? איך לא הרגשת שמתפתח אצלך כזה פצע? למה לא שמת לב?!"

ור' אליהו השיב לבתו, בלחש, מתוך ייסוריו הקשים והאיומים: "חיהלה'! חיהלה'! היו ימים נוראים ואני לא הרגשתי כלום! איך את חושבת שארגיש משהו כזה בתוך הימים הנוראים?!".