פרטים

קטגוריה: סיפורים לשבת

פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 12:32

נכתב על ידי Super User

כניסות: 320

רק חמש / י. שפר / באדיבות מרוה לצמא

כפור עז בחוץ, סערה משתוללת,
עומד לו בחור על משמר וניצב
ברד שם נוקש, רוח מיללת,
והוא כאן בחוץ, שומר הוא עכשיו.

בחוץ? בלי מעיל? בקור של סיביר?
כל רוח שורקת, תמהה,
מי ידע את הסוד? מי הפלא יסביר?
איך זה כך, בצינה הקפואה?

עומד הבחור על משמר, גו רועד,
מבט מן השלג אל עץ הוא נודד.
איכה הוא יוכל להלביש עוד כסוי,
אם מעיל כאן בצד האילן, הו, תלוי?

חולפות הדקות, הרוח גוברת,
חובטים בו פתיתי הברד,
ארוך הוא הליל, אינסוף למשמרת,
אבל המעיל לא יוּרֵד

לא יוּרֵד, חלילה, שבת היא היום,
וגזרו חכמים על צידי האילן,
הוא יוכל, הוא ישרוד את הכפור האיום
רק מעט, רק עוד פרק של זמן...

חולפות חמש דקות, כמו נצח,
אך הוא עוד מישיר הלב והמצח:
חמש נוספות, רק עוד חמש,
בלי מעיל, זמן קצר שכזה... מה יש?

עוברות עוד חמש, חמש ארוכות,
חולצה תכסה את גופו ולא עוד,
אבל הוא מנסה: "רק עוד חמש דקות",
הן יקרה לו שבת עד מאוד, עד מאוד.

שעה כבר עברה, שעתיים חלפו,
בצינה עצמותיו מרעידות,
אלו רק החמש, עם חמש שנוספו,
הוא יוכל גם עוד חמש דקות...

וחמש הדקות לחמש הן חברו
- כפור מבחוץ, צינה שמרעדת,
שעות של כפור הן עלו וצברו
ושלהבת שבת שבפנים כה יוקדת.

חולפת משמרת, הזמן כבר עובר,
מעיל כך תלוי על אילן יוותר,
כי נכון שקפוא, מסוכן וגם קר,
אך סייג חכמים ללב כה יקר...

שנים תחלופנה, בחור כבר גדל,
'הסטייפלער' - מי לא יכיר?
צרופה יראתו, מלימוד לא יחדל,
כל פה ימלל וברגש יזכיר.

שנים כבר חלפו, לילות על לילות,
אך הלילה ההוא לא נשכח:
צינה רוסית, עם רוחות הוללות,
בשמיעה הן פגעו אז כל כך.

כבדו הן אוזניו, כבדו הן משמוע,
בגלל ליל חמש הדקות,
אך אור השבת, עוד הולך ונוגה,
הדקות שמכל מתוקות...

על מסירות נפשו של רבי יעקב ישראל קניבסקי הסטייפלר זצ"ל לשמירת השבת במסגרת פעילותו כחייל בצבא הרוסי, מסופר בספר תולדותיו תולדות יעקב. באחד מלילות שבת הקרים שברוסיה, הוצרך לשמור על המחנה. הסדר היה שהחייל השומר לובש מעיל פרוה עבה במשך זמן שמירתו, ובהתחלף המשמרת היה מעביר החייל את המעיל לבא אחריו. החייל שרבינו החליפו היה גוי, ובגמר משמרתו הוריד את המעיל ותלאו על האילן שצמח שם, רבינו הגיע וראה את המעיל. הקור היה עז עד כדי פיקוח נפש, אך אסור להשתמש באילן, ולעבור על איסור דרבנן גם הוא פיקוח נפש אצל רבינו. 

חשב לעצמו והחליט להמתין כמה דקות עד שירגיש בעצמו כי הגיע לידי פיקוח נפש, וכך עשה, המתין כמה רגעים, ועוד כמה רגעים, ועוד כמה רגעים, עד שנסתיימה המשמרת, וחזר לצריפו מאושר על שלא נזקק לעבור על איסור דרבנן. 

שוב אירע שנצטוו לערוך אימונים בקליעה למטרה בשבת קודש, רבינו כמובן סרב כדרכו, אך המפקד כעס עליו מאד, כיון אליו את רובהו, ואמר לו: אם אינך ממלא אחר הפקודות אטול את נשמתך. רבינו לא התרגש ואמר לו: לך אין זכות להרגני, רק הממונים עליך יכולים להחליט על כך. המפקד בכעסו התקשר תיכף למפקדיו ודיווח להם על התמרדות החייל, והם הורו לו להרוג את החייל אם יסרב לפקודה.

רבינו שראה כי אין לו ברירה, "וחי בהם ולא שימות בהם", החל מסתפק ומהרהר כיצד יעשה: נכון שפיקוח נפש דוחה את התורה, אך אפשר שיטול הרובה וירה בו כלאחר יד בשינוי, ואז אין בזה איסור דאורייתא, אבל אם יעשה כך, יצטרך לירות שוב ושוב עד שיקלע למטרה, ואז הוא מרבה בחילולי שבת דרבנן. 

לבסוף החליט לירות בשינוי, והשליך על ה' יהבו. רבינו היה שמאלי בידיו, נטל את הרובה ביד ימין וירה בלא לכוין כלל אל המטרה. והנה הכדור קלע אל המטרה בדיוק נמרץ, הפלא ופלא ממש. אמר הקב"ה: הוא עשה את שלו ואף אני אעשה את שלי, כדי שלא יצטרך לירות שוב ושוב, ורצון יראיו יעשה. 

מספר רבי קלמן פינסקי זצ"ל כי המפקד שהרגיש בפליאה, אמר לו: עכשיו רואה אני כי אינך פאנאטי, אלא איש קדוש, ופטרו מאז מאימונים בשבת... הסיפור עם הרובה בשבת נתפרסם אז בכל עיתונות התקופה ההיא, וזכה רבינו לקדש שם שמים ברבים.

• קודם
• הבא