פרטים

קטגוריה: סיפורים לשבת

פורסם ברביעי, 01 יולי 2020 16:05

נכתב על ידי Super User

כניסות: 164

300 בזכות אחד
מאת ח. שיין. מקור: מרוה לצמא

סטופ!
אלומת אור בוהקת חתכה את החשכה בבת אחת. מאחוריה נראו פניו האטומות של חייל אנגלי. צרור משפטים באנגלית ניתך על ראשו של העצור ההמום וגם קנה רובה נדחק לצורך המחשה.
רבי סלמאן מוצאפי הביט נכחו בחוסר הבנה. מה רוצה ממנו השוטר האנגלי הזה? במה חטא ובמה פשע? בסך הכל קם כהרגלו מדי לילה לתיקון חצות לקונן על גלות השכינה ולבקש על הגאולה שתבוא במהרה. לאחר מכן תכנן לעסוק בתורה שעות מתוקות עד אור הבוקר ואז לפנות לתפילת שחרית טהורה. גם הלילה, לפנות בוקר, יצא כהרגלו, אינו יודע שהלילה הזה שונה מכל הלילות.

במשרד הצבאי הבריטי שררה מתחילות, זוג חיילים שהגיעו זה עתה דיוחו על פעילות חשודה בצפון העיר, חולית שוטרים יצאה במהירות למקום ועד מהרה הובהרה התמונה. אנשי המחתרת פעלו שוב. המפקד השתולל מזעם, צריך לתפוס אותם ויהי מה, עוד הלילה.... עוצר הוטל באותו לילה על ירושלים. חילים פיטרלו ברחבי העיר במטרה למצוא חשודים. אחד כזה נמצא, רבי סלמאן מוצאפי. השוטר הניח יד כבדה כברזל על כתפו של הצדיק והורה לו, בלי מילים, לבוא אחריו. רבי סלמאן הצדיק עליו את הדין ופסע אחרי החיל. 

תיקון חצות לא יוכל לעשות כהרגלו בבית המדרש אולם בכיה גדולה על הגלות המרה תלוה אותו. הם הגיעו למחנה שנלר, שוב התיז החייל צרורות משפטים באנגלית שנראו כמו קללות. רבי סלמאן נדחק פנימה אל תוך אולם בינוני בעל אויר דחוס ומחניק. הוא הביט נכחו ולא האמין למראה עיניו... 

* 

כל אותו הלילה התהלכה סוליקה בבית כאחוזת תזזית.
"לא חזר! לא חזר! כמה פעמים אמרתו לו אל תלך אחריהם, כמה פעמים!" יללה.
"אולי התעכב אצל חברים?" ניסה נסים להרגיע את אישתו. "אולי נרדם בדרך?"
"לא!" התיזה סוליקה במרירות. "אברהם שלנו נתפס, ככה אני מרגישה. יש לי לב של אמא. למה נתנו לו ללכת, למה?"
"לא נתנו" הזכיר נסים "הילד הלך לבד".
"הוא כבר לא ילד" בכתה סוליקה, "ואיפה הכיבוד הורים שלו? איפה העדינות? החברים מהחתרת, הם הכי חשובים בעיניו. רוצים להתגרות בבריטים. חושבים שככה יסלקו אותם מהארץ. הכל שטויות. שילך ללמוד תורה, אברהם, כמו סבא שלו, כך נזכה לשלוה בארץ הקודש" 
נסים הביט בשעון ומשהו מעצבנותה של אישתו דבק בו. פתאום נשמעו קולות מתכתיים מן הרחוב. הבריטים הכאיזו על עוצר. ליבם של ההורים החל להלום בעוז. העוצר לא מצא חן בעיניהם. אברהם לא יצא סתם מהבית. היתה לו פעולה. ואולי, חלילה, הבריטים גילו אותו ו.... תפסו אותו. 
אברהם, בנם יחידם, מחמל נפשם, ימק בבית הסוהר וגזרת תליה תרחף מעל ראשו?!
סוליקה ונסים לא ידעו את נפשים. סוליקה התעשתה ראשונה. "להתפלל!" הכריזה "לצאת אנחנו לא יכולים. יש עוצר. וגם אם נצא, מה נוכל לעזור? האם נדבר עם הבריטים? אפילו שוחד אינם מוכנים לקבל. הבה נתפלל לשלומו של אברהם שלנו".
"אברהם בן סוליקה" מלמל נסים, האיש הקשוח, וקולו נשבר.

*

אברהם, המכונה אברם, אכן היה זקוק לרחמים רבים. כבר בתחילת הלילה נתפס. אברם וחבריו התקרבו למפקדה הבריטית הצפונית שבעיר, היתה להם תכנית מסודרת כיצד להקיף אותה, כיצד לפרוץ, כיצד.
הופס. מישהו חיכה להם בחוץ. קבוצת חילים בריטים הקיפו אותם בשמחה לאיד, קשרו את ידיהם ודחפו אותם קדימה. אברהם ניסה להסביר לחיילים שהם סתם קבוצת נערים ש.... יצאה לתפילה. התירוץ היה למהתלה בעיני החיילים הבריטים שפרצו מיד בצחוק מתגלגל.... אברם וחבריו שתקו. הם כבר ידעו שגורלם נחרץ. אחר כך נדחפו אל תוך אולם דחוס ומצאו את עצמם עם עוד כשלוש מאות עצורם. כולם יושבים קודרים ומיואשים, אימת מות על פניהם, מחכים לזימונם לחקירה. השעות עברו בעצלתים. החום היה כבד. האויר היה דליל והמועקה כבדה, כבדה, כבדה. אברם חשב על הוריו המסכנים וליבו נקף. הוא רצה לעשות הכל כדי לחזור לביתו, אבל היה מאוחר מדי. הדלת נפתחה. קול החריקה עורר את האנשים. דמות הדורה עמדה בפתח, עיניים מפיקחות חכמה וטוב לב, פנים שלוות. אברם אימץ את עיניו. פעם לקח אותו אבא אל האיש הזה. פתאום נזכר. זהו הגאון רבי סלמאן מוצאפי. כמה מוזר, גם הוא נתפס. כמו מהופנט עקב אברם אחר הצדיק.

ורבי סלמאן הביט סביבו, שלוש מאוד עצורים יהודים היו שם באולם. חלקם עומדים, חלקם יושבים, חלקם שוכבים או נשענים. כולם שקטים. כולם מיואשים. ראה וחשב, לבטלה מה זו עושה? הלא זו הזדמנות פז? תחילה דיבר רבי סלמאן בקול שקט עם העצורים העומדים לידו. היו אלו מילות כיבושין ונוחם. אחר כך התגבר קולו ועוד ועוד עצורים התאספו. והיה קולו חזק וכובש כמו מעין מתגבר. דברי התעוררות, אמונה ותמימות. והיו האנשים מביטים בצדיק ועיניהם מקבלות חיות חדשה. היתה זו הנשמה החבויה שהתעוררה לחיים. אברם מצא את עצמו נדחק בתוך טבעת האנשים המקיפים את הרב, כמו הלך מוכה צמא במדבר היה הנער, שותה בצימאוןא ת טללי מילותיו של הרב.

אחר כך החליט רבי סלמאן להמשיך את מנהגו כבכל לילה. הוא יצא לומר תיקון חצות, להתאונן על אורך הגלות וריחוק השכינה, והוא יעשה זאת כאן, בין כתלי בית העצורים הבריטי. החל רבי סלמאן אומר תיקון חצות והעם אומר אחריו פסוק בפסוק, כולם קראו בקול מר לפורקן וגאולה.
"ה' הוא האלוקים" זעקו שלוש מאות העצורים פה אחד כאיש אחד. היו שם נערים תמהי מבט, צעירים מבולבלים ואנשים קשוחים. לכולם היה משותף אחד, ה' אחד. אחר כך קראו כולם קריאת שמע וקיבלו עליהם בהתרגשות אדירה עול מלכות שמים.

"מה קורה?" ג'יימס, המפקד הראשי צרח "מה הצעקות שם? תשתיקו אותם, אי אפשר להתרכז בחקירה!" השוטרים יצאו דחופים אל אולם העצורים ונעצרו המומים. במהלך שנות שרותם בארץ כבר הכירו תפילה של יהודים מהי. "הגענו לבית כנסת" אמרו בתימהון "מתפללים כאן"
המפקד שקיבל את התשובה לא הבין.
"בית כנסת? יודע אני מהו בית כנסת, שם נמצאים יהודים נוחים, לא טרוריסטים". הוא גירד את פדחתו ופתאום צרח לעבר פיקודיו "מה אתם עומדים מולי כמו גלמים, עשו להם בית כנסת העצורים?! נו... לכו שחררו אותם. מי שמתפלל בבית כנסת לא צריך להיות עצור בשנלר!"
התפילה הושלמה. הדלת נפרצה ומול שש מאות העיניים הבוהות הודיעו הבריטים שכולם משוחררים.

קל כמו נשר אץ אברהם הביתה. אינו מאמין לנס שהתחולל עימו. כשנכנס בהו בו הוריו בתדהמה ואחר כך פרצו בבכי של הודיה ופורקן. סוליקה, בעינה החדה, הבחינה שאברהם שלה שב הביתה באמת.
הרבנית מוצאפי גם היא חשה בגל הקלה כשנכנס בעלה הצדיק הביתה. כבר היתה מודאגת מאוד מאיחורו מאחד שידעה על העוצר.
אמר לה רבי סלמאן בנחת: "אמנם עצרוני הבריטים אך לא כדי לכלאני, אלא כדי שאשחרר איתי יהודים נוספים... הרוחניות והגשמיות שלובות זו בזו. מכיון שגאלתי את הניצוץ הרוחני שבהם, הגיעה גם הפדות לנפשם.
העם כולו כך. אם נגאל את הנשמה מתוך בוץ העברות, תגיע, גם תגיע, הגאולה השלמה".

• קודם
• הבא