מתפללי בית-הכנסת הגדול, 'ארכיפובה', שבמרכז מוסקבה הכירו כולם איש את רעהו. הם לא אהבו הפתעות וגם לא אורחים שאינם מוכרים. בכל פעם שבבית-הכנסת הופיעו 'פנים חדשות' היו המתפללים הקבועים נדרכים ונוקטים משנה זהירות. כל אורח נחשד מיידית כמרגל-חרש מטעם השלטונות, עד אשר הוכח אחרת.

 

יום אחד הופיע בבית-הכנסת יהודי מבוגר ולא מוכר, עטור זקן שיבה. האיש היה שתקן ולא הרבה לדבר. "שלום", "שבת שלום", "תודה רבה" ועוד כגון אלה – מילים הכרחיות של נימוס. תחילה עורר האיש את חשדם של המתפללים, אך במרוצת הזמן הפכה נוכחותו קבועה ושגרתית והמתפללים התרגלו אליה.

 

גם הרב חזן, מבאי בית-הכנסת, הבחין במתפלל החדש וכמו האחרים רצה לדעת מי האיש. בחלוף הימים נודע רק כי שמו הוא שלום פייגין.

 

יום אחד נזדמן לרב חזן לשוחח עם מתפלל אחר בבית-הכנסת, יהודי תלמיד-חכם ונשוא פנים, הרב סנדלר שמו. "מעוניין לדעת מי הוא שלום פייגין?", הפתיע האחרון את הרב חזן, שענה כמובן בחיוב. "אם כן, הסכת ושמע את סיפורו כפי שסיפר לי הוא בעצמו לפני זמן מה". הרב סנדלר החל לספר סיפור שעד מהרה התברר לרב חזן כי הוא מכיר אותו היטב, מכיר אותו אישית. וזה דבר המעשה.

 

ראשית דבר כמה שנים קודם לכן. במשך כמה שנים התגלגל הרב חזן ממקום עבודה אחד למשנהו, משום שלא היה מוכן לעבוד בשום עבודה הכרוכה בחילול שבת.

 

שמחה רבה שמח אפוא כשיום אחד מצא עבודה בבית-חרושת גדול לאריגה. הסיבה לשמחה – הוא הצליח להגיע להסכמה שבשתיקה עם מנהל המפעל, יהודי 'חבר המפלגה' בשם סאשה, על היעדרות מהעבודה בימי שבת. תחת זאת התחייב הרב חזן לבוא למפעל מדי יום ראשון, יום המנוחה הרשמי, ולהשלים את המלאכה שהחסיר.

 

עד מהרה התגלה הרב חזן כפועל חרוץ ומסור. בינו לבין מנהל המפעל נוצרה מערכת יחסים של אמון והערכה. עובדה זו אפשרה לו לסדר מקומות עבודה ליהודים נוספים, בהם גם כאלו שלא החזיקו בניירות ורישיונות, כנדרש. מנהל המפעל העסיקם חרף הסיכון שבדבר, רק בזכות הקשר המיוחד שנרקם בינו ובין הרב חזן.

 

בית-החרושת שכן בעיירה קונצבו שליד מוסקבה. בין בית-החרושת לביתו של הרב חזן (שהתגורר אז בקליאזמה) הפרידו שלוש שעות של נסיעה ברכבת. מדי יום שישי בשעה שתים-עשרה בצהריים, יוצא היה מבית-החרושת בדרכו לביתו. בחורף נכנסת השבת במוסקבה וסביבותיה בשעה שלוש וחצי.

 

יום שישי אחד, זימנו סאשה למשרדו והודיע לו באופן חד וברור כי הפעם יהיה עליו להישאר עד סוף יום העבודה. "צפויה לנו מחר ביקורת ממשלתית במפעל ועדיין לא השלמנו את מכסת הייצור שהוטלה עלינו", הסביר סאשה, "איני יכול להרשות לעצמי לוותר על שום עובד, בוודאי לא על פועל חרוץ כמותך".

 

הרב חזן הקשיב בנימוס לדברי סאשה. "אדוני המנהל, צר לי, אך גם היום אעזוב את המפעל בדיוק בשעה שתים-עשרה", הודיע.

 

מנהל המפעל התקשה להשלים עם התשובה המרדנית. "עליך להבין כי אם המכסה לא תושלם במועד, ובנוסף לכך יתברר כי הנחתי לך להיעדר מן העבודה בשבתות, נשלם על כך שנינו מחיר כבד".

 

הרב חזן לא השתכנע מהטיעון. "עם כל הכבוד למכסת הייצור ולביקורת הצפויה", אמר, "השבת חשובה בעיניי לאין-ערוך".

 

כעת חש סאשה כעס של ממש. "שיהיה ברור לך, אהרון", אמר בטון גבוה ומודגש, "אם תצא מכאן היום בשתים-עשרה בצהריים, תאבד את מקום עבודתך".

 

הרב חזן לא זלזל באיומו של המנהל. לא פשוט היה באותם ימי עוני ומחסור נוראיים לוותר על מקום עבודה. על-אחת-כמה-וכמה עבודה שאינה כרוכה בחילול שבת. "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", חלפה במוחו המחשבה. ואף-על-פי-כן ולמרות הכול, הוא היה נחוש בדעתו לעזוב את המפעל בדיוק בשעה שתים-עשרה בצהריים. וכך גם עשה.

 

ביום ראשון בבוקר יצא הרב חזן, כדרכו, מביתו לכיוון המפעל. כשהגיע למקום פגש בפתח את השומר בלבד. השומר שלא ידע על הוויכוח החריף שהתנהל ביום שישי בינו לבין המנהל, הכניסו פנימה והרב חזן החל להשלים את כל שהחסיר מפאת השבת.

 

ביום שני בבוקר שב הרב חזן למפעל כמו כל יתר העובדים. בינו לבין סאשה שררה מתיחות והם נמנעו מלהחליף ביניהם דברים. סאשה אמנם לא פיטר אותו, אך מני אז העיב צל על היחסים ביניהם.

 

לאחר תקופה מסוימת עזב סאשה את המפעל ובמקומו בא מנהל חדש. עובדי המפעל לא ידעו אם סאשה, שכבר היה אז כבן שבעים, פרש לגמלאות או שמא המפלגה הציבה אותו בתפקיד ניהולי אחר.

 

בינתיים נשתכח כל העניין מלבו של הרב חזן. מה גם, שכעבור זמן עזב גם הוא את המפעל. הנסיעות מדי יום ביומו מהבית למפעל ובחזרה, התישו את כוחו. הוא מצא לעצמו מקור פרנסה חדש.

 

מאז, כאמור, חלפו כמה שנים. הזקן המלא שעיטר עתה את פניו של שלום פייגין, מחק כל דמיון בינו לבין מנהל המפעל המתבולל, סאשה. כך לא יכול היה הרב חזן לזהותו.

 

את כל זאת סיפר הרב סנדלר לרב חזן, בשמו של שלום פייגין, כאשר הוא מציג את היהודי העקשן שלא היה מוכן לחלל שבת, כאדם אנונימי. לרגע אחד לא היה לו מושג כי מדובר ברב חזן עצמו.

 

כאן בא החלק הדרמטי בווידוי האישי של פייגין באוזני הרב סנדלר. וכה אמר: "לאחר שנרגעתי מכעסי על הפועל היהודי שהיה מוכן לסכן את עצמו ואותי בשביל השבת, עלתה במוחי מחשבה הפוכה לגמרי. פתאום נתתי את דעתי לעובדה שאיש צעיר, אב לילדים, מוכן לוותר על מקור מחייתו ולסכן בכך את עתיד משפחתו – וכל זאת למען עקרונותיו.

 

"המחשבה על כך זעזעה אותי עד עומק נפשי ועוררה בי זיכרונות נשכחים. נזכרתי בשנות ילדותי, בבית הוריי. באותן פעמים מאושרות שזכיתי לבקר ביחד עם אבי בעיירה ליובאוויטש ולהביט בפניו של הצדיק רבי שלום-דובער.

 

"העניין הוסיף להציק לי, עד שיום אחד אמרתי לעצמי: זהו זה. די לי בחיים של שקר וזיוף. הגיעה העת לחזור לחיי אמת – חיים יהודיים. פרשתי לגמלאות והתחלתי לחיות כיהודי. אט-אט ניעורה בי מחדש הגרסא-דינקותא שלי ובעזרת כמה יהודים טובים שאני מכיר חזרתי לחיי תורה ומצוות".

 

רק לאחר שסיים הרב סנדלר את הסיפור כולו, גילה לו הרב חזן את זהותו של הפועל היהודי העקשן, שהסכים לוותר על מקום עבודתו ובלבד שלא ייאלץ לחלל אף לא שבת אחת.