באופן כללי, חז"ל לא חילקו בין אדם לאדם ותיקנו תקנה כללית המתאימה לרוב האנשים. כך שמסתבר שלא פלוג בזה.

 

לכאו', הנושא של אי אכילה אחרי שעה עשירית,  קשור לנידון האחרונים הנודע האם חייבים לדאוג לקיום המצוה קודם זמנה, שהאריכו בו המנ"ח (מצוה ה), הלקח טוב (כלל ו אות ג) והנשמ"א (כלל פח) ועוד, ובס' שלהי דקייטא (מהדו"ב סי' קטו) הבאתי דבריהם והבאתי בזה ד' התוס' הרא"ש (תוספות הרא"ש יומא פ, ב) שכתב וז"ל: "האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור. והא דאמרינן בנזיר והוריות גבי שני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם אכילה גסה ואחד אכלו לשם מצוה זה שאכלו לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם א"ל ריש לקיש האי רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר מצוה מיהא קא עביד אלמא אכילה גסה שמה אכילה, וי"ל דתרי גווני אכילה גסה נינהו יש שקץ באכילה ואינו נהנה ממנו כלום ויש שהוא שבע אבל אינה אכילה גסה כל כך, ומיהו קשה דא"כ מאי פריך ליה ר"ל מצוה מיהא קא עביד רשע קרית ליה ולישני ליה ר' יוחנן דאנא באכילה גסה יותר מדאי קא אמינא, ויש לומר דהכי קאמר רשע קרית ליה מה הוא יכול לעשות אם שבע יותר מדאי כשבא לאכול הפסח, למצוה מיהא קא מיכוין לקיים אכילת הפסח ועל השביעה שוגג הוא ואינו רשע, ועל מה שלא הרעיב עצמו כדי לאכול הפסח לתיאבון לא מיקרי רשע", עכ"ל. ושו"מ כן גם בפי' הרא"ש (נזיר כג, א) ובשיטמ"ק שם (ד"ה נהי).
אבל משמעות הגמרא והראשונים שבנידו"ד החמירו יותר, עד כדי איסור, משום חיוב אכילת מצה שכנראה חמור טפי. ולדעת חלק מהראשונים, כל איסור אכילת מצה בער"פ שהוא כבועל ארוסתו בבית חמיו, הוא משום שרוצים שיאכל מצה לתיאבון, עי' מאירי ועוד. ובמפרשי הרמב"ם ועוד- מגירים זאת כחלק מהמצוה דאכילת מצה לדאוג לזה קודם. ובאמת לא הבינותי לע"ע מאי אולמיה בזה יותר משאר מצוות, ויל"ע.

 

בברכה