שאלות ותשובות בהלכה - הרב ש. ב. גנוט

סדר דיני הקדימה בשחרור מהשבי

הרב שמואל ברוך גנוט

מראשי ישיבת 'משאת המלך' וראש כולל בישיבת אברכים 'מדרש אליהו'

אלעד

סדר דיני הקדימה בשחרור מהשבי

עיני עם ישראל הוצפו דמעות השבוע, עם חזרתן של השבויות משבי החמאס, כאשר בעזהית"ש אמורים לשוב עוד שבויים במהלך השבועות הקרובים. בעסקה הנוכחית סוכם שקודם משתחררים הנשים, הזקנים והחולים. ויש לדעת מה הם סדרי העדיפויות ע"פ ההלכה לשחרור מהשבי.

הוריות י"ג א': "מתני'. האיש קודם לאשה - להחיות ולהשב אבדה, והאשה קודמת לאיש - לכסות ולהוציא מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים בקלקלה - האיש קודם לאשה". ומצינו מחלוקת בראשונים שם האם "להחיות" הנאמר במשנה בקדימת האיש לאשה, היינו הצלת נפשות במקופ פיקו"נ או שהכוונה למזנותיו, לאפוקי מכסות, שבזה אשה קודמת, עי"ש ברשב"א, במאירי, בפבקי הרי"ד ועוד ראשונים.

ובשו"ע יו"ד סימן רנב כתב: "פודים האשה קודם האיש, ואם רגילין במשכ"ז, פודין האיש קודם". הוסיף הרמ"א וכתב: "ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר, הצלת האיש קודם, (ב"י וכן משמע סוף הוריות)".

וכוונת הרמ"א לדברי הב"י בסי' רנא, שכתב: "ומ"ש ומקדימין האשה לאיש בין להאכילה בין לכסותה וכו'. בפרק מציאת האשה (כתובות סז.) ת"ר יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואח"כ מפרנסין את היתום מפני שהאיש דרכו לחזור ואין האשה דרכה לחזור יתום ויתומה שבאו לינשא משיאין את היתומה ואח"כ משיאין את היתום מפני שבושתה של אשה מרובה משל איש. ומשמע דפרנסה היינו בין מזון בין כסות, דטעמא דמפני שהאיש דרכו לחזור וכו' שייך בין במזון בין בכסות. וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים (הט"ו). והא דתנן בסוף הוריות (יג.) האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי, צ"ל דלהחיות היינו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא אבל אכילה לאו בכלל להחיות הוא אלא דינה כדין הכסות ותנא כסות והוא הדין לאכילה דחד טעמא הוא כדאמרן", עכ"ל.

והנה על לשונו המגומגמת של הרמ"א, שכתב "ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר", מצינו לכאו' שני ביאורים. הט"ז (רנב סק"ו) כתב: "ואם שניהם רוצים לטבוע כו'. פי' שאיש ואשה הם בסכנת טביעה בנהר ונלמד ממשנה סוף הוריות האיש קודם לאשה להחיותו ממילא לכל סכנה של מיתה ונ"ל הטעם שאיש חייב טפי במצות". ואולם הלבוש שם ביאר הענין באופ"א, כך: "פודין את האשה קודם האיש שבושתה מרובה, ואם רגילין השבאין במשכב זכור פודין האיש קודם, מפני שהאשה דרכה בכך והאיש אין דרכו בכך וצערו מרובה, לפיכך אם שניהם רוצים לטבוע בנהר כדי שלא יקלקלו עמהם, הצלת האיש קודם, שהוא עושה זה מתוך צער גדול יותר מן האשה וראוי להצילו יותר".

ועי' דרך אמונה (מתנו"ע פ"ח) שהאיש קודם כשלא ימות ברעב אם לא יאכילוהו, כי בסכנת נפשות, האיש קודם. והמאירי בכתובות כתב, שאפילו באופן שאינו יכול לחזר על הפתחים, ואי אפשר לגבות מהציבור בשבילו, הוא קודם. אך הרשב"א ותוס' רי"ד שם כתבו שהאיש קודם גם להאכיל. וכן ביאר הרע"ב במשנה. וכבר העיר החפץ חיים באהבת חסד [הלואה פ"ה דין ט] שמפשטות המשנה משמע שרק לגבי כסות האשה קודמת כי בושתה מרובה. אך לאכילה, האיש קודם. ומה שהוכיח הבית יוסף הנ"ל מכתובות (סז, א) שיתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסים את היתומה תחילה, היינו קודם שהגיעה לחזר על הפתחים ובושתה מרובה, אך כששניהם מחזרים על הפתחים, האיש קודם, כי הוא חייב במצוות יותר מהאשה. וליתר רשימת סדר הקדימויות בזה, ראו בדרך אמונה שם.

והנה בעסקת החטופים הנוכחית וגם הקודמת, הקפידו לדרוש לשחרר קודם את החלשים והזקנים יותר, למרות שכולם יודעים שגם הצעירים נמצאים במצב של פיקו"נ, וגם הצעירים המצויים במנהרות במשך תקופה כה ארוכה, בודאי אינם בריאים לחלוטין. ומצינו בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סימן עה) שכתב: "אם יש לפנינו שני חולים ושניהם אפשר שיתרפאו בדרך הטבע ממחלות אחרות שאירע להם, יש להקדים החולה ששייך שיתרפא שיחיה יותר משנה שהוא לא אבד חזקת חיים שלו מחולה האחר שלפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה שהוא בחשיבות טרפה להרופאים ועוד גרוע שלא יוכל לחיות יותר משנה וטרפה באדם הא שייך שיחיה אפילו הרבה שנים, אבל כשנידון הוא בשומת חייו שלהרופאים לא יחיה יותר משתי שנים אין נוגע שוב כלום להלכה דשניהם שוין לחשיבות דחזקת חיים, ואמירת הרופאים שלא יוכל לחיות לא מגרע כלום החזקת חיים שלו, וליכא בשביל זה דין קדימה וצריך הרופא לילך למי שנקרא תחלה ולמי שקרוב לביתו יותר וכששוין בזה צריך להקדים לפי סדר מתני' דהוריות (י"ג ע"א) ואם לא ידוע זה להרופא יהי' גורל, כן נראה לע"ד", עכ"ל.

ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן פו) נשאל בדין קדימה בריפוי ובמכשיר הנשמה, וכתב: "כתב הפמ"ג בריש סי' שכ"ח במש"ז סק"א אם יש אחד שודאי מסוכן עפ"י הרופאים וכדומה, וזה ספק, ורפואה אחת אין מספקת לשניהם, הודאי דוחה הספק עכ"ל, ולכן צריכים בעיקר להתחשב עם גודל הסכנה ועם הסיכויים להצלה, - התחשבות בגיל לא באה כלל בחשבון - ועיין בסוף מס' הוריות במשנה ובגמ' סדר של עדיפות בענין הצלה משבי וכן לענין צדקה וכדומה, אך חושבני שבזמננו קשה מאד להתנהג לפי זה", עכ"ל.

ובהוריות שם: "היה הוא ואביו ורבו בשבי, הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו, אמו קודמת לכולם, חכם קודם למלך ישראל, חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת כל ישראל ראויים למלכות".

והנה בשבועות (ל, ב): "רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא, אתא לקמיה דאמימר, אותבינהו לכולהו. אמר ליה רב אשי לאמימר, והאמר עולא מחלוקת בבעלי דינין, אבל בעדים דברי הכל בעמידה. א"ל האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף". היינו שבאו החכמים להעיד בפני אמימר, והושיבם אמימר, למרות שישנה מצות עשה שעדים צריכים לעמוד בשעת הגדת העדות, מפני דהאי עשה והאי עשה ועשה דכבוד התורה עדיף. והקשו התוס' (ד"ה עשה) דהרי כל שכן כבוד מלך עדיף, שהרי מלך אינו יכול למחול על כבודו, וא"כ מדוע העמיד שמעון בן שטח את ינאי המלך בשעת הגדת העדות (כבסנהדרין י"ט א'). ותירצו התוס' דשאני דיני נפשות דחמירי ולכן גם מלך, שמצוה לכבדו ביותר, חייב לעמוד בהגדת עדותו, או משום שבמקום שהחכם אינו מוחל על כבודו, אזי חמור כבוד התורה מכבוד המלך, ומה שיכול למחול הוא משום דתורה דיליה היא ולכן יכול למחול על כבודו, אך כבוד המלך אינו נמחל, מפני גזירת הקב"ה שצריך לכבדו.  והקשו האחרונים שמתירוצו הראשון של התוס' נראה שסובר שכבוד מלך עדיף, וצ"ע דבהוריות (שם) מבואר שכשנשבו חכם ומלך בבבית האסורים, שחרורו של החכם עדיף, וא"כ נראה ברור מד' הש"ס דכבוד חכם עדיף וא"כ מאי מספק"ל ליה להתוס'. ועוד יש להקשות אמאי לא הוכיחו התוס'  מהא דהוריות דחכם קודם למלך ישראל לענין לשחרורו מהכלא, הרי שכבוד חכם עדיף, וצ"ע.

והנראה בזה שדיני הקדימה בשחרור מהשבי חלוקים המה לב' ענינים. א) משום דין כבוד. ב) לגודל צורך המשחררים מהשבי, באדם שאנו רוצים לשחררו, ואינו ענין בחשיבותו ובכבודו, אלא בהיותו אדם שהרבים צריכים לו. ולפי"ז י"ל שאכן חכם קודם למלך לענין שיחרורו מהשבי, לא מפני גודל כבודו העצמי, אלא מפני ש"חכם שמת אין לנו כיוצא בו", כדברי הגמרא בהוריות שם, ואילו מלך ישראל שמת, אמרו בגמרא ש"כל ישראל ראויים למלכות", וע"כ עדיף לשחרר את התלמיד חכם לטובת הכלל, יותר משחרורו של המלך, כיון שאע"פ שכבוד מלך עדיף, אך גדולה היא תועלת התלמיד חכם על פני תועלת המלך. ואם כנים הדברים א"ש מדוע לא הוכיחו התוס' מנידו"ד שכבוד התורה עדיף על כבוד המלך, דהכא אינו מדין כבוד המלוכה, אלא מדין כדאיות האדם המשוחרר לטובת הכלל, וע"כ גם שפיר מספק"ל להתוס' איזו מצות עשה דכיבוד עדיפה טפי, מבלי להוכיח מסוגיית הש"ס דהוריות.