ראש השנה
הלכות והליכות, מנהגים ולקחי דעת ותבונה לראש השנה התשפ"ה
- פרטים
- קטגוריה: ראש השנה
- פורסם בשלישי, 01 אוקטובר 2024 19:08
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 291
שהחיינו וקיימנו והגיענו
הלכות והליכות, מנהגים ולקחי דעת ותבונה לראש השנה התשפ"ה
ראש השנה חל השנה בחמישי- שישי, לכן לא נשכח 'עירוב תבשילין' & האם זוצי"ם המתארחים אצל ההורים צריכים לעשות 'עירוב תבשילין'? & כיצד נאכל או נסתכל על ה'סימנים'? ומה נאכל קודם? & האם מותר להירדם על הסטנדר בראש השנה בבוקר? & מה עדיף, אקווריום בבית או 'תשליך' בציבור בלי דגים? & כמה ומה מותר לאכול לפני התקיעות? כמה תקיעות צריכות הנשים לשמוע? & מתי אפשר להכין את צרכי היום השני של ראש השנה? והאם ניתן להתרחץ ביומיים של ראש השנה? & הגרש"ב גנוט שליט"א במאמר הלכתי מסכם ונמרץ, לשנה טובה ומתוקה
@ערב ראש השנה
ראש השנה יחול השנה בימי חמישי ושישי. לכן אנו צריכים לעשות בערב החג 'עירוב תבשילין', מפני שנאסר עלינו לבשל בסיר מיוחד או לאפות ולהדליק נרות ביום טוב לצורך שבת. לכך תיקנו חכמינו 'עירוב תבשילין', כדי להראות שאנו לא מתחילים בחג את בישולי והכנות השבת כעת, אלא שאנו ממשיכים את ההכנות והבישולים לשבת, אותם התחלנו כבר מערב החג. בשעת הנחת העירוב, עוד לפני שנכנס החג כמובן, מברך: 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציוונו על מצות עירוב', ואת הנוסח המודפס בסידורים: 'בהדין עירובא'.
שיעור התבשיל לעירוב הוא כזית. ועדיף לקחת חתיכה חשובה של תבשיל. ואם רוצה גם לאפות-צריך לקחת גם פת, עדיף פת שלמה בגודל כביצה. ורבים נוהגים לקחת לחמניה או מצה וביצה לעירוב. העירוב צריך להישאר עד שיגמרו לבשל או לאפות לכבוד השבת, ואם נאכל או נאבד העירוב, עד שלא נשאר ממנו כזית, אסור להמשיך בהכנות לצורך שבת, חוץ ממה שכבר התחיל לעסוק בבישולו, שמותר לסיימו.
מצוה לקחת לעירוב תבשילין תבשיל שנתבשל בערב יום טוב, בכוונה כדי לעשותו ל'עירוב תבשילין', אך אין זה מעכב (ביאור הלכה תקכז, ו).
לדעת הגרש"ז אוירבך, נשואים האוכלים אצל ההורים כל ימי החג והשבת, אינם צריכים לעשות עירוב תבשילין. ואם רוצים לעשות, בשביל הדלקת הנרות- יעשו בלי ברכה, והורה הגרי"ש אלישיב שההורה יעשה עבורם עירוב תבשילין, כשרצוי שיזכה אותו להם ויודיע להם שהוא עושה זאת עבורם. ולדעת הגר"נ קרליץ, בנים וחתנים הנמצאים אצל ההורים, צריכים להניח עירוב תבשילין בעצמם ויעשו זאת על ידי שיגביהו קודם את התבשיל ובעל הבית יעשה את העירוב בברכה גם בשליחותם.
אם שכחו, בפעם הראשונה בחיים, ולא הניחו עירוב תבשילין, ניתן לסמוך בדיעבד על עירובו של רב העיר או כל אלו שהניחו עירוב עבור האחרים. אך אם זאת השכחה השניה שלו, נחשב הוא כפושע ואינו יכול לסמוך על עירוב הרב ועליו לשאול רב כיצד לנהוג לענין בישול מאכלי השבת שלו. (שו"ע ומשנ"ב סי' תקכז).
@לילה ראשון של ראש השנה
כתב ה'חיי אדם' שבראש השנה עלינו להתפלל בכוונה גדולה. וכתב הקדוש האריז"ל שצריך לבכות בתפילות ר"ה ויוהכ"פ, ומי שאינו בוכה בימים אלו, היא הוראה שנשמתו אינה הגונה ושלמה (מטה אפרים תקפ"ב, מעשה רב). אך לדעת הגר"א ז"ל אין בוכים בראש השנה, אך אם בכה אין להקפיד בכך. (וכתב לי הגר"ש דבילצקי זצ"ל במכתב, שגם תלמידי הגר"א ז"ל לא נהגו כמותו בענין זה ובכו בתפילות ר"ה ויו"כ). ישנם נוהגים להתפלל מעט בקול בתפילות "שמונה עשרה", כדי לעורר את הכוונה. אך לא להגביה את הקול יותר מידי, כדי שלא יפריע לסובבים (שו"ע ומשנ"ב ס"ס תקפ"ב). ויש מפקפקים בדבר וסוברים שלא יגביה את הקול.
לאחר ערבית נוהגים לברך איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תכתב ותחתם" (רמ"א סו"ס תקפ"ב ומג"א. לדעת הגר"א לא מברכים "ותחתם", כיון שהחתימה לדידו היא ביום כיפור, כדעת התוספות (ר"ה יז, ב). ויש מוסיפין "לאלתר לחיים טובים ולשלום".
@סעודת ליל ראשון של ר"ה
כתבו הפוסקים, שצריך להיזהר מאד שלא לכעוס ולהקפיד בראש השנה, שהוא הסימן לשנה כולה. (ואם הילדים משתוללים ומרגיזים מאד, ניתן לפייסם בפרסים, או לחנכם מבלי לכעוס...).
חכמינו תיקנו להכין סעודות חג דשנות בראש השנה. בערב ראש השנה שחטו בארץ ישראל פרות ובקר רב, דבר שהוביל להשלכות הלכתיות שונות. כל זאת כדי לפתוח את השנה בסעודות חגיגיות וטעימות, שיהוו סימן טוב לשנה החדשה. הפוסקים אינם מסתפקים בארוחה חגיגית והם מצווים עלינו להכין לראש השנה בשר שמן (כדי שהשנה תהיה מתוקה ושמנה) ומיני מתיקה (כמאמר הכתוב "אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי קדוש היום לאדונינו").
טובלים את החלה בדבש. יש הנוהגים לטבלה רק בדבש ויש שטובלים אותה גם במלח ויש הטובלים אותה מצד אחד במלח ומצידה השני בדבש ויש הטובלים קודם בדבש ואח"כ במלח. בבתים רבים נוהגים שהילדים המתוקים מכניסים את כרטיסי הברכה שלהם מתחת לחלות, כדי שאבא ואמא יתענגו בהם ויהנו מאיחולי שנה טובה, ולכאורה אין בעיה בקריאת הכרטיסי ברכה מדין 'גזירת שטרי הדיוטות', כיון שיש בכך צורך מצוה לחינוך הילדים (ראו בשו"ע ונו"כ סימן ש"ז ובס' אורחות שבת בענינים דומים לזה, כמו קריאת הדף קשר של המחנכים/מחנכות, שמותר).
את סימני ראש השנה נוהגים לאכול לאחר ברכת 'המוציא' (כך כנראה מנהגם של כולנו, וכ"כ הגרי"ש אלישיב זצ"ל).
הגמרא בהוריות (יב, א) אומרת: "השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיחזי ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סלקא ותמרי". הגמרא בכריתות (ו,א) כותבת גם היא כך, אך ישנו כאן שינוי משמעותי, שינוי של מילה אחת, בין שתי הגמרות, "יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא". השיטה מקובצת ועוד ראשונים גורסים גם בגמרא בכריתות ש"יהא רגיל איניש למיחזי", שהכוונה שצריך לראות את הסימנים ואין צורך לאוכלם. גם בתשובות הגאונים מסופר שנהגו להביא לפני רב האי גאון סלסלה עם מיני הסימנים. הוא נטלם בידו ואמר עליהם את הבקשה, מבלי לאוכלם.
לעומת זאת, בתשובת הגאונים מוזכר בפירוש שנהגו לאכול את הסימנים ולא רק לראותם, וכך פסקו השולחן ערוך ויתר הפוסקים. מסיבה זו כותב הכף החיים שאדם שאינו יכול לאכול את הסימנים מטעמי בריאות או מחשש תולעים וכדומה, די לו שיביט בהם ויאמר עליהם את ה"יהי רצון". ומסתבר שכאשר הילדים אינם רוצים לאכול חלק מהסימנים, בגלל ש"זה לא טעים", נציע להם לפחות להביט בסימנים הללו ולומר עליהם את ה"יהי רצון".
התפוח בדבש התקבל מאד, אף יותר מיתר ה"סימנים" המוזכרים בגמרא, למרות שמקור אכילתו נמצא במקור מאוחר יותר, בספר הטור, הכותב שנהגו לאוכלו באשכנז. ככל הנראה באשכנז לא היו מצויים הסימנים המובאים בגמרא ולכן התפוח כבש את מקומו בסערה, עד כדי כך שישנם רבים שאוכלים תפוח בדבש ורימון ולא אוכלים כלל את הסימנים המובאים בגמרא. יתכן שהתפוח בדבש זכה לעדנה מיוחדת גם בגלל הסודות הטמירים הטמונים באכילתו (ולפני שנה כתבנו כאן מאמר ארוך על אכילת הסימנים וכעת לא נכפול את הדברים). הגר"נ קרליץ זצ"ל הורה שלמרות מעלת התפוח, הרי עדיף להקדים ולאכול את הסימנים המוזכרים בגמרא, לפני אכילת התפוח שאינו מוזכר בגמרא.
אחד מהסימנים הנאכלים בראש השנה הוא הגזר, עליו מבקשים שהקב"ה יגזור עלינו גזירות טובות ושירבו זכויותינו. הגזר הוא אחד ממאכלי הסעודה ובדרך כלל לא צרי לברך עליו בפני עצמו. אך אם אוכלים אותו בתור "סימן", אמר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש בכך קצת ספק, ולכן רצוי לאכול את הגזר ולומר עליו את ה"יהי' רצון" בתוך המהלך הרגיל של הסעודה. ואם רוצים לאוכלו בפני עצמו בתור "סימן", עדיף לברך מקודם "בורא פרי האדמה" על בננה וכדומה (=כך מובא בפסקי הגריש"א זצ"ל, שפרסם בד"צ שארית ישראל". ואינני מבין מדוע צריך לברך על בננה, כאשר מברכים "בורא פרי האדמה" על יתר ה"סימנים", עליהם מברכים "בורא פרי האדמה", כמו סלק וכרתי ועוד).
הטור כתב בשם רב האי גאון שישנם נהגו לאכול ריאה כיוון שהיא קלה, הגר"ח פלאג'י זצ"ל מסביר את טעם ה"קלה" בכך שאנו מבקשים באכילת הריאה, שהשנה תיהיה קלה ולא תיהיה שנה כבדה מרוב צרות. הרמ"א בדרכי משה כתב בשם הכלבו שהיא מאירה את העיניים.
המשנה ברורה כותב בנוסח אמירת אכילת הסימנים "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלקי אבותינו", ויש שאומרים 'יהי רצון' בלי הזכרת שמות הקודש, ואמר הגריש אלישיב שעל כל מנהג אפשר לסמוך.
מה לא אוכלים בראש השנה? לא אוכלים אגוזים ("אגוז" בגימטריה "חטא" וגם מפני שהאגוז גורם לכיחכוח-גרוני המפריע בתפילה, ולכן אין לאכול פול וקטניות).
הכף החיים כתב בשם החיד"א שנוהגים לא לאכול לימון מחמת חמיצותו, אמנם לערבב לימון ושאר דברים חמוצים או מרים בתבשיל ובמשקה כל שאין נהפך כל התבשיל לחמוץ או מר אלא נותן טעם טוב אין חשש כלל, וטיבול במלח יוכיח. וכתב ב'פסקי תשובות' ע"פ הערוך השולחן, שדברים חריפים כפלפלין וכדומה, אין מניעה מלאכול בימים אלו.
לדעת הגר"א ז"ל מוילנא לא אוכלים ענבים, לפי תורת הסוד. לכן אלו הנוהגים כשיטת הגר"א הקדוש, לא יאפו צימוקים בעוגות ראש השנה ולא ירכשו חלות עם צימוקים.
לא אוכלים דברים חמוצים, חריפים או מרים בראש השנה. בראש השנה, כך כתבו רבותינו, אנו לא רוצים להיזכר בחמוץ, בחריף ובמר. ומסופר על הגרש"ז אוירבך זצ"ל שכשהזמין אורח לסעודת ראש השנה, התנצל בפניו שליד הקוגל הירושלמי לא יהיה היום מלפפון חמוץ, כי בראש השנה לא אוכלים מלפפון חמוץ...
@יום ראש השנה
נאמר בירושלמי שהישן ביום ראש השנה, מזלו ישן אף הוא (רמ"א ס"ס תקפ"ג)., ולכן נהגו רבים לקום קודם עלות השחר, כדי שלא לישון ביום זה. אך אחר חצות מותר לישון. וביחוד ביום השני של ראש השנה. (ומו"ר הגר"ח קניבסקי זצ"ל היקל בהירדמות או נימנום ארעי ליד הסטנדר או השולחן במהלך התפילה).
במאמר נרחב בנושא, שפירסמתי בעבר בקובץ 'מוריה', עולה מכל דברי הפוסקים שעסקו בענין השינה בראש השנה, שביארו את דברי הירושלמי באופנים שאינם קשורים במישרין לגזירת המזל, למרות שלשון הירושלמי מורה לכאורה שהשינה בראש השנה מרדימה את מזל האדם, משום שמזלו של אדם נקבע בזמן לידתו והוא אינו אמור להשתנות על ידי שינה. מדברי הב"ח (סימן תקצז אות א) נראה שביאור הענין אינו קשור לשינוי המזל, אלא כשאדם ישן בר"ה, הוא אינו זוכה לסייעתא וסליחה, כיון שמורה בלכתו לישון על עצלותו וחוסר יחסו הנכון למשפט ולדין. ממספר לשונות של חכמי הדורות נראה שהבינו שה'מזל' המובא בירושלמי, הכוונה ללימוד הזכות והסנגוריה המתעוררים על האדם בשמים ביום זה.
החפץ חיים זצ"ל אמר פעם לתלמידיו, שכתב במשנה ברורה בשם הירושלמי שמי שישן בראש השנה ישן מזלו. וטעם הדבר, שזה דומה לבעל הבית שפרצה שריפה בביתו ובעוד כולם צועקים "מים! מים!", הוא שוכב לו במיטתו וישן שינה מתוקה. וכן הוא בר"ה שבשמים דנים את האדם, והסנגורים רצים בבהילות להביא עוד זכויות כדי להכריע את הכף, ואילו הבעל דין עצמו - האדם - הולך לישון...
ה'מטה אפרים' כותב שבקהילות רבות לובשים "קיטל" בראש השנה, אך הנשואים תוך שנתם הראשונה לא ילבשו "קיטל" (שו"ת מהר"ם שיק, וכן שמעתי ממו"ר הגר"ח קניבסקי זצ"ל (ועיין מש"כ בשו"ת דברי יציב). אך יש הנוהגים ללבוש גם בשנה הראשונה.
נפסק בהלכה שאסור לאכול ולשתות, ואפילו לא לטעום קודם קיום מצות שופר, אך במקומות רבים נתפשט להקל בדבר מעט. אך חייבים להדגיש מפורשות שאסור לאכול יותר מכביצה (100 גרם להחזון איש או 57.6 גרם להגר"ח נאה) פת או מזונות. ויעשו קידוש קודם האכילה. (ובנשים חלושות אפשר להקל בדבר יותר).
אלו שיצאו להפסקה בין שחרית למוסף, יטלו ידיים בשובם מההפסקה
@תקיעת שופר
מהתורה צריך אדם לתקוע תשע תקיעות. ורבנן, מחמת ספק בגדרי התרועות וטעמים נוספים, תקנו לתקוע שלושים תקיעות (-שלוש פעמים תשר"ת, שלוש פעמים תש"ת ושלוש פעמים תר"ת). תקיעות אלו נקראות "תקיעות דמיושב", משום שמעיקר הדין יכול הציבור לשבת בהן. (רק שנהגו לעמוד גם בשעת תקיעות אלו).
חז"ל הצריכו לתקוע בשופר גם בסדר הברכות שבשמונה – עשרה של מוסף, על סדר "מלכויות", "זכרונות" ו"שופרות". והמנהג לתקוע בכל אחת משלוש סדרות אלו עוד עשר תקיעות (תשר"ת, תש"ת ותר"ת בכל סדר), שהן יחד שלושים תקיעות. תקיעות אלו נקראות "תקיעות דמעומד", מפני שצריך לעמוד בהן ולא לשבת. עוד נהגו (ואינו מצד הדין אלא ממנהג) לתקוע בסוף התפילה עוד ארבעים קולות, כדי להשלימן למאה תקיעות, [כנגד מאה הפעיות שפעתה אם סיסרא, כאשר אנו מדגישים את ההבדל שבין שרה אמנו שפעתה מאה פעיות לאחר עקידת יצחק ובין אם סיסרא שבכתה על בנה, שוחר המלחמה והריב (הלכות חג בחג (להגרמ"מ קארפ) עמוד צב)]. יש התוקעים ארבעים תקיעות אלו בבת אחת ויש שמחלקים אותן לשתי סדרות של שלושים ועוד עשר.
אין לדבר סתם כך עד לאחר תקיעות אלה. (אך הנצרך לשרותים באמצע מוסף, יכול לברך "אשר יצר").
@נשים וילדים בתקיעת שופר
למרות שמעיקר הדין נשים פטורות מתקיעת שופר, מ"מ קבלו הן על עצמן לשמוע את התקיעות (מהרי"ל. וכן בשו"ת רעק"א השמטות לסימן א'. וכן המנהג).
ילדים שהגיעו לחינוך חייבים במצות שופר. אך שלא הגיעו לחינוך, ראוי להמנע מלהביאם לבית הכנסת, כדי שלא ירעישו, או שישמרו עליהם בעזרת הנשים (משנ"ב תקפ"ז סקט"ז). (וכדאי שבנות מתנדבות, שכבר שמעו תקיעת שופר, יתארגנו לשמור על הקטנים, כדי לאפשר לאימותיהן לשמוע קול שופר, והיא מצוה גדולה וזכות נהדרת ביום הדין).
נשים יכולות להסתפק בשמיעת שלושים הקולות שלפני תפילת המוסף. ואם רוצות, כדאי שתשמענה גם את שלושים הקולות שבתפילת מוסף (עי' שו"ת רבבות אפרים ח"א שצ"ז ובהלכות חג בחג).
@השומעים
כולם צריכים לכוון לצאת ידי חובת הברכות והתקיעות. התוקע לאשה (הנוהגת כהרמ"א) והתוקע יצא כבר ידי חובתו, תברך האשה את הברכות (משנ"ב תקפ"ט י"ב) . התוקע לקטנים יברך הקטן, ואם אינו יודע לברך, יברך הגדול (הגר"ש דבילצקי זצ"ל). ובנות ספרד אינן מברכות כלל ברכה.
כשאיחר לבוא וכבר ברכו את הברכות. אם לא התחילו עדיין לתקוע, יברך לעצמו בלחש. ואם החלו לתקוע, או שלא הספיק לברך, ימתין לברך עד שורת התקיעות שאחר כך ואז יברך (קיצור הלכות מועדים להגר"ש דבלצקי).
מי שאיחר לביהכנ"ס בו תוקעים בשופר באמצע "שמונה עשרה" של לחש (כמנהג נוסח בני עדות המזרח ונוסח ספרד, ויסודם בהררי קודש ועל פי הסוד), יברך בתוך תפילת "שמונה עשרה" שלו לפני התקיעות על סדר "מלכויות" (שם, ועוד פוסקים).
@תשליך
ביום הראשון של ראש השנה הולכים לנהר או למקוה מים ל'תשליך'. והגר"א מוילנא לא הלך לתשליך בנהר. (ולענ"ד גם הנוהגים כהגר"א יכולים לומר תשליך בביתם, ליד אקווריום או מים בבית, כי בשם הגר"א מובא שלא הלך 'לתשליך על גב הנהר' דייקא, אולי מצד חשש הערבוביא בין גברים ונשים שהביאוהו הפוסקים. ושוב מצאתי שכן הבין הגרי"מ טיקוצינסקי זצ"ל בס' ארץ ישראל יז, ז). וישנם קהילות חסידיות ההולכות לתשליך בימים אחרים, כמו בעשרת ימי תשובה. ועלינו להיזהר לבל תהיה עירבוביה בשעת התשליך בין אנשים ונשים ויצא שכרו בהפסדו (פוסקים, וראו 'חיי אדם').
כתב המשנה ברורה שישנה מעלה לומר תשליך ליד מקום מים עם דגים חיים, לסימן שלא ישלוט בנו עין הרע ונפרה ונרבה כדגים. וכן יש בזה ענינים על פי הסוד, כפי שכתב בשו"ע הרב: "כי מים מורים על החסדים וגם דגים רומזים על עינא פקיחא".
לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כלי המכיל מים, אינו כלום מבחינת "תשליך", וצריך דווקא מקום כינוס מים בקרקע הנמצא שם בדרך קבע. והגרי"ש הקפיד לומר תשליך ליד באר מים ישן שהיה ב'מאה שערים'. ואולם דעת מו"ר הגר"ח קניבסקי זצ"ל (כמובא בספר 'התשליך ומנהגיו'), שאם אין נהר- אומרים ליד כלי שיש בתוכו דגים.
הגר"ח קניבסקי נשאל (שאלת רב לד, טז) האם עדיף לומר תשליך בציבור ליד מקום של מים בלא דגים, או ביחיד, ליד האקווריום עם הדגים בבית, והשיב: "אולי דגים עדיף".
@יום שני של ראש השנה
אסור להכין שום דבר ביום א' של ראש השנה ליום השני, כולל מלאכות האסורות וכולל הכנת השולחן, הבאת מחזור לבית הכנסת, הדחת כלים וכו'. ויכינו הכל רק מצאת הכוכבים של ליל שני של ראש השנה. צאת הכוכבים.
מותר להסיר ביום טוב את שאריות השעוה שנטפו לתוך הפמוט והן מעכבות את הנחת הנר של היום השני בפמוט, וכן מותר להסיר את דיסקית הברזל המונחת בתוך כוסית הזכוכית ומפריעה להכניס את הנר החדש (אורחות שבת פרק י רח בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל. ולגבי הוצאת שיירי הפתילות, ראה שם בהערה רפו).
לאחר צאת הכוכבים (ויש נוהגות לפני הקידוש) מדליקה האשה נרות ומברכת עליהן. ועדיף שלא יברכו "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות, אלא תשמע "שהחיינו" בקידוש (משנ"ב רס"ג סקכ"ג. ועיין בן איש חי פרשת נח אות י'). אם כי ישנם הנוהגים לברך "שהחיינו" בשעת הדלקת הנרות. אך בליל שני צריכה לברך "שהחיינו" ולכתחילה תלבש בגד חדש או שתניח לפניה פרי חדש (משנה ברורה). ויש אומרים שאם מברכת "שהחיינו" על הפרי החדש, עליה להדליק נרות סמוך לקידוש, כדי שתוכל לטעום מהפרי לאחר הקידוש (וגם לא תדבר עד שתאכל את הפרי החדש) (ע"פ מטה אפרים ועוד).
כתב השולחן ערוך שמניחים פרי חדש (שלא ברכו עליו עדיין "שהחיינו") על השולחן ומביטים בו בשעת ברכת ה"שהחיינו" שבקידוש. ואם אין פרי או בגד חדש (להנוהגים לברך "שהחיינו" על בגד חדש), אפשר גם כן לברך "שהחיינו.
יש הנוהגים לאכול את הפרי החדש מיד לאחר שתיית יין הקידוש, כדי להסמיך לאכילתו את ברכת ה"שהחיינו" (בס' הלכות חג בחג כתב שכן נראה מסתימת דברי כל הפוסקים ושכך פסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל). אך רבים וטובים לא נוהגים כן, כיון שמצד הדין אפשר לברך "שהחיינו" רק על ראית הפרי (מטה אפרים ופוסקים רבים).
טובלים את החלה בדבש. רבים נוהגים לאכול את הסימנים שאוכלים בליל ראשון של ר"ה. אך ה"בני יששכר" כתב שלא נוהגים כן כי אם בליל הראשון.
@רחצה בראש השנה
האם מותר להתרחץ בראש השנה, ובפרט בשלהי יומו השני לפני שבת, כאשר מזיעים מיומיים של עבודת התפילה והמצוות? ובכן: אלו הנוהגים ללכת בראש השנה למקוה, כמנהגם בכל שבת, יכולים לעשות כך כמובן, על פי כל הכללים והסייגים המובאים בהלכה והידועים להם מכל שבת.
אדם שמזיע ביותר ומצטער מכך שאינו מתרחץ, יכול להתקלח במים קרים ביום ראש השנה (וישנם הסוברים שגם ללא צער כלל, הדבר מותר. אך יזהר שלא לסחוט את שערותיו. (הסבר: ראו בשו"ע ומשנ"ב סי' שכו. והגרעק"א מיקל במצטער, אף במים חמים שהוחמו מערב שבת. כמובא בביאור הלכה. וראה בשו"ת אגרות משה בענין. ובס' אורחות שבת הביא דעת המחמירים בענין מקלחת במים קרים, וכן את דעת החזו"א המחמירה. ובס' שמירת שבת כהלכתה הביא בזה דעת המקילים, וכפשטות ההלכה שבמקלחת ביתית לא אסרו. וכתב שכאשר האדם מצטער, כגון שמזיע וכדומה, יכול להתקלח במקלחת, ובלבד שיזהר ויישמר לבל יסחט שערות חלילה. ומותר לרחוץ את חלקי הגוף בהם אין שערות, ולזה הסכימו עוד ת"ח, וגם בס' אורחות שבת ציינו לזה. וראה גם שו"ע ריש סי' ר"ס. וכאן הרי יהיה לו גם צער בשבת אם לא יתרחץ).
מותר לחמם מים ביום טוב בכדי לרחוץ בהם פנים, ידים ורגלים, כפי שמותר לחמם אוכל ביום טוב לצורך 'אוכל נפש' (שו"ע תקי"א ב' ומשנ"ב וכה"ח שם). וניתן להקל, ולו בשעת הדחק, להרתיח מים גם לצורך רחיצת יתר אברי הגוף. אך אסור לחמם מים לצורך רחיצת כל הגוף. (ראו בביאור הלכה שם בדיונו האם התירו לחמם מים רק לפניו ידיו ורגליו או גם לשאר האיברים, ובלבד שלא ירחוץ כל גופו. וראה הלכות המועדים (להגרש"ז גרוסמן) פרק טו).
לדעת השו"ע (סימן תקיא), כשיחממו מים בערב החג ונותרו חמים, ניתן לרחוץ בהם את כל הגוף מחוץ למרחץ, אך במרחץ אסור (וצ"ע האם מחשיבים מקלחת ל'מרחץ' לדין זה, ראו בספרי פוסקי זמנינו בענין), ולדעת הרמ"א אף מחוץ למרחץ, אין לרחוץ יחדיו את כל הגוף, אלא רק אבר אבר. ואולם כאשר האדם מצטער, (כשהוא מזיע מאד, למשל, והיום הוא יום שרבי), מותר לו לרחוץ את כל גופו, במים שחיממו מערב יום טוב. [לפי"ד הגרעק"א שבביאה"ל שכו. וראה שהגרש"ז גרוסמן שליט"א בהלכות המועדים שם שכתב שלפי הגרעק"א יהיה מותר לרחוץ כל גופו בחמין דוקא מחוץ למרחץ. ולדידי צ"ע מדוע לפי רעק"א לא יותר לרחוץ את כל גופו גם במרחץ עצמו, ובפרט במקלחת דל"ש ביה גזירת הבלנין, כיון שהגרעק"א ייסד שחז"ל לא גזרו במקום צער, ולכאו' זה שייך גם בגזירה זו ולאו דוקא בגזירת הרחצה שבמחוץ למרחץ].
תינוק שרוחצים אותו בכל יום, מותר לרחוץ את כל גופו במים חמים שהוכנו מבעוד יום. או שאם צריך ניתן לחמם מים להדחת כלים ושתיה, אזי ניתן להניח כלי גדול ומלא מים על האש ולחממו, ולקחת חלק מהמים שחיממו, לצורך התינוק (רמ"א תקי"א ובמשנ"ב שם)
האם מותר להשתמש, כפי התנאים לעיל, במים שהתחממו בדוד החשמלי ב'שעון שבת', או בדוד השמש (לפי הדעות האוסרות שימוש בדוד שמש בשבת)? – לדעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל מותר להשתמש, לצרכים המותרים לשימוש בחג, ממים מכל מתקני המים שהמים התחממו בהם על ידי שעון שבת או מערב יו"ט, למרות שעל ידי כך ייכנסו מים חדשים לדוד ויתחממו, ואולם לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל ופוסקי הלכה אחרים, הדבר אסור (ראה שש"כ פ"ב הערה כ"ב ובפל"ג הערה צ"ו ובספר שבות יצחק בדיני דוד שמש, פי"א בארוכה. והגר"ש גלבר שליט"א כתב במאמר שהגרש"ז זצ"ל ג"כ אסר בזה).
ויש המקילים יותר בשימוש במים חמים מדוד שמש (קובץ מבית לוי יד עמוד כד בשם הגר”ש וואזנר שמותר לצורך להשתמש ביו"ט בדוד שמש לרחיצה. וראה עוד באבני ישפה חלק ג' סי’ נה שהאריך בענין זה. וכך מסכם הגר"ב חותה שליט"א, כנראה את שיטות המתירים: "צריך להתרחץ אך ורק במים שהוחמו לפני יום טוב. דוד שמש גם אם יתחמם מהשמש ביום טוב, הוא לא בכלל הגזירה. גם בוילר אם הפעיל אותו עם שעון שבת שירתח ביום טוב, נחשב כמים שהוחמו לפני יום טוב ומותר להתרחץ במים החמים האלו"). ויש המתירים באופן אם יפתח את הברז לצורך אוכל נפש כגון לצורך שטיפת כלים במטבח (ולכאורה גם לצורך רחצת פניו ידיו ורגליו) וישאיר את זרם המים פתוח ואז יוכל לרחוץ במים אלו.