דבר החסידות – פרשת אמור – פסח-שני

פרטים

קטגוריה: פסח

פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 18:31

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1283

דבר החסידות – פרשת אמור – פסח-שני

מעלתו של פסח-שני

ביום ראשון הקרוב יחול פסח-שני, אותו חגגו בבית-המקדש מי שלא יכלו להקריב את קרבן-הפסח בזמנו. גם בימינו נוהגים לאכול בו מצות וא"א בו תחנון ואם נזכה – עוד נקריב בו את קרבן הפסח שפספסנו.

שנינו (פסחים פ"ט מ"ג) "מה בין פסח הראשון לשני? הראשון – אסור בבל יראה ובל ימצא, והשני – מצה וחמץ עמו בבית" ועוד. ובתוספתא מוסיף "הראשון – נוהג כל שבעה, והשני – יום אחד".

מהי אכן הסיבה להבדלים קוטביים אלה? מבואר בחסידות, שפסח ראשון הוא חג של צדיקים: אלו שהקריבו את קרבן ה' במועדו. לאידך פסח שני הוא לבעלי-תשובה: אלו שהחסירו את המצווה* והתורה נותנת להם אפשרות להשלים ולתקן.

וזוהי הסיבה שפסח ראשון אסור בבל-יראה: כי צדיק הוא סר-מרע בתכלית ואין לו שום עסק עם 'חמץ'. לאידך פסח-שני הקשור עם עבודת התשובה הרי כשעושים תשובה מאהבה'זדונות נעשו לו כזכיות' (יומא פו, ב) ולכן חמץ ומצה עמו בבית כי בעל תשובה יכול להפוך גם את החמץ לטוב!

ומאותו הטעם פסח ראשון הוא שבעה ימים והשני רק אחד: שבע מראה על שלמות, כמו ימי השבוע, שנות השמטה, כי כך נברא העולם בשבע מדות העליונות (חסד – מלכות), משא"כ עבודת התשובה היא מעומק הנפש ולמעלה ממדידה והגבלה של זמן, כמו שנאמר בסיפור של ר' אלעזר בן דורדיא (ע"ז יז, א) "בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת", וזה מרומז בכך שפסח-שני הוא יום אחד בלבד!

שבת שלום, ולהתראות בתהלוכה ביום חמישי!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יח, בהעלתך שיחה ג' (עמ' 117 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 128 ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רלב.

*) כידוע מאמר אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע (היום יום י"ד אייר, בתרגום מאידיש) "פסח שני עניינו שאין דבר אבוד, תמיד אפשר לתקן, אפילו מי שהי' טמא, הי' בדרך רחוקה, ואפילו 'לכם' – שזה הי' ברצונו – יכול בכל זאת לתקן".

בכך מובן גם מדוע לא צוה הקב"ה על פסח שני כמו על שאר כל המצוות, רק לאחר שבני ישראל התעוררו וביקשו "למה נגרע?" – כי התשובה באה בדרך כלללאחר התעוררות האדם, ודווקא לאחר שבאו ואמרו "אנחנו טמאים לנפש אדם", בדוגמת עניין הוידוי, וביקשו להקריב קרבן ה' "בתוך בני ישראל" קיבלו את המצווה מלמעלה.

דבר החסידות – פרשת ויקרא - ר"ח ניסן

פרטים

קטגוריה: פסח

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 07:36

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1215

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויקרא - ר"ח ניסן

ראש חודש של גאולה

השבת אנו מוציאים שלשה ספרי תורה! הדבר הזה הוא נדיר ומתרחש רק בשנים מסוימות בר"ח טבת, אדר או ניסן וכן בכל שנה בשמחת תורה!

המספר שלוש מראה על חוזק, ע"פ ההלכה ש"בתלת זימני הוי חזקה" [=בשלש פעמים יש חזקה] ומזה מובן שכשמוציאים שלשה ס"ת יש כאן כח מיוחד (בדוגמת שמחת תורה הממשיכה שמחה לכל השנה כולה).

ומהו ענינו של ר"ח ניסן? נאמר במדרש רבה עה"פ החודש הזה לכם - "כשבחר ביעקב ובניו קבע להם ראש חודש של גאולה", כלומר, ימי החורף (שמתחילים בשמח"ת) מראים על ההנהגה הטבעית של העולם, אולם חודש ניסן מראה על הנהגה ניסית עם בני ישראל – ר"ח של גאולה!

וכאן רואים דבר מעניין: שבכל שלושת ספרי התורה מודגשת מעלתו של ראש חודש ניסן, בספר השלישי קוראים כמובן את פרשת החודש שנאמרה בר"ח ניסן,בספר השני קוראים את קרבן ראשי חדשים, שראשיתם ניסן, וגם בספר הראשון קוראים את פרשת ויקרא שנאמרה בר"ח ניסן, שכן בסוף פ' פקודי (מ, יז) נאמר "ויהי בחודש הראשון . . באחד לחודש [ר"ח ניסן] הוקם המשכן" ולאחר מכן "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וגו'" ובהמשך לזה: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד"!

כאשר פותחים את ארון הקודש ואומרים "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" ומוציאים שלשה ספרי תורה – זהו חוזק מיוחד גם ל"קומה ה'" וגם ל"יפוצו אויביך"; כפי שכבר התחיל השבוע, שרוב עם ישראל עמד איתן והביע אמון בקב"ה ובארצו, הרי בודאי בהגיע חודש ניסן נזכה לנצחון האמיתי באופן של ניסי ניסים* ותהיה 'חודש של גאולה' כפשוטה בקרוב אמן.

שבת שלום וחודש טוב!

*) ראה ברכות נז, רע"א: "הרואה הונא בחלום נס נעשה לו (נו"ן כנגד נו"ן – רש"י), חנינא חנניא יוחנן – נסי נסים נעשו לו" (נו"נין הרבה, ניסים רבים – רש"י). ומזה מובן שניסן קשור עם נסי נסים. וראה חדא"ג מהרש"א שם.

מבוסס על: נקודה מהתוועדות ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן ה'תנש"א (סה"ש ה'תנש"א ח"א עמ' 379 ואילך. תו"מ תנש"א ח"ב עמ' 405). הרעיון לתימצות בסיוע 'מעיין חי' ח"ח עמ' 11.

דבר החסידות – פרשת מצורע – שבת הגדול

פרטים

קטגוריה: פסח

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 14:33

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1268

ב"ה

דבר החסידות – פרשת מצורע – שבת הגדול

שורש המכות ושורש החמץ  (עיוני)

בשבת הגדול נוהגים לקרוא חלק מהגדה של פסח. בין היתר מתקיים שם דיון על מספר המכות שהביא הקב"ה על מצרים:

רבי יוסי הגלילי אומר שבמצרים לקו עשר מכות ועל הים חמישים מכות. רבי אליעזר אומר שכל מכה היתה "של ארבע מכות" וממילא לקו במצרים ארבעים מכות ועל הים מאתיים,ולדעת רבי עקיבא היתה כל מכה "של חמש מכות" ובסה"כ לקו במצרים חמישים מכות ועל הים 250 מכות.

בהסבר המחלוקת שלהם מביא ה"כלבו" (בשם ספר המקנה, וכן הוא גם בריטב"א להגש"פ): שלדעת רבי אליעזר, המכות היובכל ארבעת היסודות של הדבר המוכה. כלומר, חז"ל למדונו (במדבר רבה פ' נשא. רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד) שכל דבר בעולם מורכב מד' יסודות: אש רוח מים עפר, וזהו מה שמחדש ר' אליעזר: שהמכות לא היו רק בדבר כפי שכבר נעשה מציאות אחת מד' יסודות אלא הגיעה גם לעצם של כל יסוד ויסוד [לדוגמא: מכת דם היתה לא רק במים כפי שנראים לעינינו אלא גם ביסוד האש, הרוח והעפר שבמים].

ורבי עקיבא מוסיף עוד יותר: שהמכה היתה גם ב"חומר ההיולי" של הדבר הנלקה, שהוא גבוה מהארבע יסודות והוא עצם הדבר ממש ולכן היתה של חמש מכות. ולפ"ז יוצא שדעת ר' יוסי הגלילי היא שהמכות פעלו רק על הדבר כפי שכבר נגמר הרכֵבו ונהיה מציאות אחת.

והנה, ידועה המחלוקת במשנה (פסחים רפ"ב) שר' יהודה אומר "אין ביעור חמץ אלא שריפה" וחכמים אומרים "אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים" ומבאר בצפנת פענח (לגאון הרוגוצ'ובי), שר' יהודה סובר שצריך לבער את עצם מציאותו של החמץ, שזה נעשה דווקא ע"י שריפה, ואילו חכמים סבורים שצריך לבטל רק את ה'תואר' של החמץ ומטרתו (אכילה) ולכן די בפירור לרוח או הטלה לים.

אומר הרבי שיש לומר, ששתי המחלוקות מתאימות זו לזו, כי הרי שורש המחלוקת של התנאים לעיל היא עד כמה חדרה טומאת מצרים במציאות של הדברים שם, ואם כן גם בענין החמץ, שאיסורו נובע מטומאת מצרים*, הם חולקים עד כמה חודרת הטומאה במציאות של החמץ:

כי הנה דעת רבי עקיבא בפסחים (ה, ב) היא כר' יהודה ש"אין ביעור חמץ אלא שריפה"! וזהו לשיטתו שהמכות היו גם בחומר ההיולי של הדבר, וממילא צריך לבטל גם את עצם החומר של החמץ ולא רק את ה"תואר". ורבי אליעזר הסובר שכל מכה היתה של ד' מכות אתי כשיטת חכמים שדי לבטל תואר וציור החמץ.

והנה רבי יוסי הגלילי סובר (פסחים כג, א) דחמץ מותר בהנאה, שמזה מובן שאיסור חמץ אינו חודר כלל לפנימיות הדבר, ואתי כפתור ופרח לשיטתו בהגדה שהמכה היתה רק על הדבר כפי שהוא בחיצוניותו!

שבת [הגדול] שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, וארא שיחה ה (עמ' 87 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 92 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רכח-ט. וכל מי שעתותיו בידו כדאי לו לעיין בגוף השיחה הרחבה מני ים בעומק המושגים בנגלה ובחסידות וישבע בצחצחות נפשו.

______________

*)  להעיר מהצד השווה דחמץ ועבודה זרה [שבמצרים "הללו עובדי ע"ז כו'" וכן קליפת מצרים: "לי יאורי ואני עשיתיני" – ראה יחזקאל כט, ג ובאריכות ב"דבר החסידות" ויגש שנה זו], דשניהם מצוה לבערם, אסורים במשהו ועוד (ומאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לעכו"ם – זח"ב קפב, א) – ראה תורה שלמה חי"ט מילואים סימן כ', וש"נ).

וראה שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תתקעז. הובא בשמחת הרגל להחיד"א לימוד א'), שהטעם שהחמירה תורה יותר משאר כל איסורים (גם ע"ז) הוא מפני שחמץ בפסח רמז ליצה"ר, עיי"ש (ובשמחת הרגל שם), ובטעהמ"צ שלו מצוה קז).

דבר החסידות – פרשת צו – חג הפסח

פרטים

קטגוריה: פסח

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:24

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1230

ב"ה

דבר החסידות – פרשת צו – חג הפסח

למה תודה עם חמץ?

חסיד אחד פגש פעם במכר ותיק, שזה זמן רב לא ראהו.

החסיד הבחין שפניו של חברו עגומות, בירר אם הכל בסדר אצלו, ואז שאל: אתה ובני ביתך בריאים ב"ה, פרנסה יש בשפע ב"ה, אם כן מדוע נפלו פניך?

השיב הלה: כל ימי שאפתי 'להיות משהו' – להיות פרופסור, לכתוב ספר, להיות מישהו! והנה שאיפתי לא התקיימה ואני כלום.

השיב החסיד: הוי כמה אני מקנא בך! כל חיי אני שואף להגיע לבחינת ביטול, להיות 'אין ואפס', ובכל זאת מרגיש אני כי הנני עדיין משהו...

(אוצר פתגמי חב"ד עמ' 121)

~~~

בפרשתנו (ז, יב ואילך) מופיעים דיני קרבן-תודה, שאדם צריך להביא על נס שנעשה לו.

רש"י מסכם, שעם קרבן התודה יש להביא 40 חלות: 30 מהם מצה ו-10 מהם חמץ, כנאמר (שם, יג) "על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו" [ולכן מנהג אשכנז שאין אומרים "מזמור לתודה" בערב פסח ובחוהמ"פ, כי אין מקריבים בהם קרבן תודה].

וצריך להבין, מה נשתנתה מנחת תודה מכל המנחות שהן באות מצה, והיא צריכה לבוא (גם) מן החמץ?

ויש לבאר ובהקדם:

בליל הסדר אנו שואלים מה נשתנה "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה [נ"א: או מצה] הלילה הזה כולו מצה", מובא בספרים שאחד הביאורים בזה – מדוע עם כל קרבן תודה אנו אוכלים חמץ ומצה ועם קרבן פסח, שהוא בעצם גם סוג של קרבן תודה – הודאה על יציאת מצרים – כולו מצה?

והתשובה: מבואר בחסידות, שהודאה עניינה ביטול, כלומר, כאשר אדם צריך לומר תודה, הוא הרי צריך לבטל קצת את הישות שלוולהודות בכך שהוא נזקק לטובה של מישהו.

על פי זה מסביר אדמו"ר הזקן את מה שאנו אומרים "מודים אנחנו לך" – שהוא בדוגמת "מודים חכמים לרבי מאיר", כלומר: בחיים הרגילים יש סוג של ויכוח בין הגוף והנשמה שלנו; הגוף טוען שהעולם הוא 'מציאות', והנשמה טוענת שהמציאות היחידה היא אלוקות. ועל כך אנו אומרים "מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלוקינו" – שכוחנו וחיותנו הוא מהוי' שלמעלה מהטבע וגם מה שקורה איתנו ביום-יום הם ניסיךשבכל יום עמנו, ולכן גם משתחוים, כלומר, שגם הגוף מודה ומסכים שהקב"ה הוא מקור חיותו.

ונחזור לעניינו, כאשר מגיע זמן שצריך לומר תודה (בכלל, או כמו בנידון-דידן שצריך להודות לקב"ה שעשה לו נס וישועה) יכולות להיות שתי סוגי 'בעיות': א) אחד שאינו יודע להגיד תודה, פשוט קשה לו ה'ביטול' הזה להודות.  ב) לפעמים יש כזה שיש לו בעיה הפוכה – הוא מוכן לומר תודה כל היום אבל הוא מסיר אחריות מעצמו, אלא סומך רק על הזולת ואומר 'תנו לי' 'עשו לי' ובעצם הוא הופך להיות תלותי ואינו מטפל בעצמו, זהו 'ביטול' בצורה קיצונית ושלילית.

ולכן, כאשר מביאים קרבן תודה, אמנם העיקר הוא הביטול – מצה, אבל צריך גם קצת 'חמץ' והרגש עצמו ושלא ישאר רק עם הביטול, כי זה יכול לגרום להעדר עבודה עצמית.

אבל, כשמגיע ליל הסדר והבן שואל מדוע עם הקרבן פסח לא מביאים חמץ – עונים לו "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם..." היינו ששם היה מצב שלא עשו שום 'עבודה עצמית' ואדרבה הללו עובדי עבודה-זרה והללו עובדי ע"ז, ואז נגלה עליהם ממ"ה הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם ולכן חג הפסח הוא הזמן היחיד שנדרש בו רק הביטול הגמור – ללכת אחרי הקב"ה בעיניים עצומות ובבטחון גמור: "לכתך אחרי במדבר"...

שבת שלום וחג הפסח כשר ושמח!

מבוסס על: תורה אור פ' ויחי מאמר יהודה אתה גו'. ספר הליקוטים להצ"צ ערך קרבן תודה. מאמר ונחה עליו תשל"ו ע"פ סידור עם דא"ח. ועוד.

_________________

דבר החסידות – פרשת תזריע – ר"ח ניסן

פרטים

קטגוריה: פסח

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 14:32

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1152

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תזריע – ר"ח ניסן

שבת הכנה ללידה

השבת הקרובה, חלה בראש חודש ניסן – הוא היום שבו נתבשרו בני ישראל שעומדים לצאת ממצרים (כעבור שבועיים, באותו יום בשבוע) וכהכנה לכך קיבלו בו* את המצוות של קרבן הפסח, מצה ומרור והציוויים הנלווים אליהם, כפי שנקרא השבת ב"פרשת החודש".

יציאת מצרים הוא זמן לידת עם ישראל, כידוע שיחזקאל הנביא (פרק טז) משווה את יציאת מצרים ללידה: "ומולדותיך ביום הולדת אותך וגו' ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'" כמפורט בחז"ל וגם בהגדה של פסח.

העובר, בהיותו בבטן אמו, הוא דבר שלם, חי ומתפתח ועם כל האברים והגידים. ברם לאמיתו של דבר אין הוא כלל מציאות לעצמו; הוא ניזון ממה שאמו אוכלת, הוא הולך אוטומטית להיכן שאמו הולכת, וכיו"ב.

אך מיד ברגע הוולדו – הוא מתחיל להתנועע, קולו נשמע, ובכלל מתחילה התפתחותו של הילד, מבחינה גשמית וגם רוחנית.

כך גם היה אצל בני ישראל; גם לפני הגאולה הם היוו עָם מהרבה בחינות; הם היו "מצויינים" ושונים בלשונם, לבושם ואף חיו ב"ארץ גושן", אבל יחד עם זאת הם היו משועבדים ו'בלועים' בין המצריים, עד – כלשון הכתוב – שהקב"ה היה צריך "לקחת לו גוימקרב גוי" (ואתחנן ד, לד).

ואז, ברגע הגאולה הם 'נלקחו' לו לעם סגולה – ממצב של עבדות עמוקה למצב של חירות אמיתית המוכנים להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בחיי היום יום.

כך גם מצוות קרבן הפסח שקוראים השבת מזכירה לכל יהודי להשתחרר מהשתעבדות ל"עבודה-זרה", עבודתה של הסביבה הזרה ליהודי, ולהיות בן-חורין, חירות אמיתית ע"פ תורתנו הקדושה – תורת חיים.

ובלשון הכתוב (בא יב, ט): משכו – למשוך את עצמו ולהתנער מכל דבר הזר לתורה וליהדות, וקחו – ולקחת, הרבה יותר ועמוק יותר, תורה ומצוות, ובאופן שכל התנהגותו תהיה בהתמסרות מוחלטת לקב"ה: ראשו על כרעיו ועל קרבו – מהכח הנעלה ביותר, השכל, עד לכח הנמוך ביותר, המעשה, נעשים ל"קרבן פסח לה'", צלי אש  – חדור באותה אש של "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

שבת שלום!

מבוסס על: מכתב כללי מערב ש"ק ר"ח ניסן ה'תשמ"ח (נד' בלקו"ש חלק לב עמ' 207 ואילך). במסגרת זו תימצתנו רק רעיון מהמכתב. וראוי לכל מי שבתורת ה' חפצו ועתותיו בידו לקרוא את המכתב כולו על כל הערותיו, העשירים בגאונות ובעומק וכן בברכות מעומק נפשו הטהור של הרבי, (ומסיים בו גם בקשר ל'שנתהקהל').

______________

*)  כמפורש במכילתא, הובא ברש"י ריש פ' החודש (בא יב, ו).

כמו"כ נקבע יום זה כ"ראש השנה למלכים ולרגלים" (ר"ה בתחילתה), וי"ל שהדבר קשור גם עם העובדה שבחודש ניסן נולדו בנ"י כעם, ובר"ח הודיע והבטיח להם הקב"ה על כך – עם שהוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", מלוכה וקדושה, דברים ההולכים יחד: להיות כהן ועבד המלך – הקב"ה ע"י קיום מצוותיו, והרי "עבד מלך – מלך" (תנחומא צו יג, הובא בפירש"י עה"פ בהעלותך יב, ח), ולהביא לתוך חולין העולם קדושה, מקרא קודש – "רגלים".