אחד מ"אתרי החובה" של כל מבקר בעיר בני ברק, הוא ה"שטיבלאך" של איצקוביץ. כיום, כמעט ואין ריכוז חרדי בולט שאין בו "שטיבלאך" כנ"ל, כלומר, בית כנסת שבו מתקיימים מניינים בזה אחר זה. אך אין חולק על כך שבית הכנסת של איצקוביץ הוא ה"שטיבלאך" הותיק בעולם ואף הגדול והמרכזי בעולם.

 

מהו סיפורו המופלא של בית הכנסת? איך הכל התחיל? ומי הגה את הרעיון? 

 

הכל התחיל מכומר נוצרי פרבוסלבי אלמוני, שחי בבלארוס. עם השנים הוא גילה את כת הסובוטניקים, איכרים גויים שהחליטו לשבות בשבת, ודרכם הוא התקרב ליהדות ואף התגייר. בעקבות רדיפות של שכניו הוא נאלץ לחיות כיהודי בסתר. אך במהלך השנים הוא כתב ספר תורה. את ספר התורה הוא הפקיד ביד בתו, וביקש ממנה שכשתגיע למקום רגוע, תבנה בית כנסת ותכניס בו את ספר התורה שהוא כתב. 

 

ספר התורה עבר מהבת אל בתה, נכדתו של הכומר האלמוני, והיא החליטה, אחרי שהתאלמנה מבעלה, לעלות לארץ ישראל. היא עלתה כמעפילה, יחד עם שלושת ילדיה ויחד עם ספר התורה. 

 

על חוף ארץ ישראל, כאשר נמל יפו כבר נראה בפניהם, והמעפילים כבר עברו לספינת דייגים כדי לחמוק לחוף, עצרו אותם שוטרים בריטיים וחסמו את דרכם. כשראתה הנכדה את המצב, חבקה את ספר התורה בזרועותיה וקפצה אל המים. השוטרים משו אותה ואת ספר התורה, את הספר העבירו ליהודי יפו, ואותה החזירו לאודסה. 

 

בהסכמתה של הנכדה, הופקד בינתיים ספר התורה בבית הכנסת הגדול 'דרך הים' ברחוב אלנבי בתל אביב, והיא עצמה נאלצה לחזור לאודסה, להנמיק אישורים רשמיים, והפעם לעלות לארץ באופן רשמי.

 

כשהגיעה לארץ, מיהרה האישה אל בית הכנסת הגדול ושמחה לראות בו את ספר התורה של סבה. היא שכרה לעצמה דירה קטנה בסמיכות לבית הכנסת, והחלה פוקדת את בית הכנסת כל יום, מנקה ומסדרת את כל הנדרש. עם הזמן הכירה את גבאי המקום, ר' צבי איצקוביץ ז"ל, שהיה גר צדק ואלמן כמוה. והם נישאו. 

 

אחרי החתונה, סיפרה לו הנכדה את סיפורו של ספר התורה, וביקשה לקיים את צוואת סבה, ולבנות עבורו בית כנסת משלהם, בו הוא יוכנס. וכדי לקיים את הצוואה, בחרו בני הזוג לעבור לעיר הסמוכה בני ברק. שם, ברחוב רבי עקיבא, מצאו מבנה חד קומתי, ובו חדר גדול ורפת צמודה. את החדר הגדול הקדישו בני הזוג לבית כנסת, ואת הרפת הפכו להיות דירת מגוריהם. בית הכנסת נפתח, וספר התורה הוכנס בו ברוב שמחה. והנה, התקיימה צוואת הסב הצדיק, במלואה.

 

אך עדיין,  השמחה לא היתה שלמה. באותה תקופה, היווה רחוב רבי עקיבא עורק תנועה ראשי, וחיילים בריטים היו מרבים לנסוע בו, גם במהלך השבת, בדרכם מתל אביב אל הבסיס שלהם שהיה בתל השומר. פנה ר' צבי איצקוביץ לחזון איש זצ"ל והתלונן על התופעה. הוא לא יכול היה להשלים עם כך שבית הכנסת שלו ישכון ברחוב בו מחללים את השבת. 

והחזון איש הציע לו פתרון גאוני: על פי חוקי המנדט הבריטי, נסגרת התנועה ברחוב שיש בו בית כנסת, בזמני התפילות. ולכן, אפשר יהיה לקיים מניינים בבית הכנסת במשך כל יום השבת, וכך יהיה הרחוב סגור לתנועה במהלך כל השבת. 

הקול נשמע בבני ברק, כי כך הורה החזון איש, והציבור נהר בהמוניו להשתתף בתפילות הרבות שהתקיימו לאורך כל היום בבית הכנסת. ואמנם, הרחוב נסגר לתנועה בשבת, באופן מלא. 

ובעקבות הצלחת המיזם השבתי, הציע החזון איש להמשיך אותו גם בימות החול, וכך קם ה"שטיבלאך" הראשון. 

 

גברת איצקוביץ, נכדתו של כותב ספר התורה, זכתה לאריכות ימים מופלגת, וספר התורה המיוחד שעמד מאחורי הקמת בית כנסת איצקוביץ, שוכן בארון הקודש של בית הכנסת עד עצם היום הזה.