סיפורים לכבוד שבת
יש מאין - סיפור מאת עודד מזרחי
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בראשון, 05 יולי 2020 12:10
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 649
יש מאין - סיפור מאת עודד מזרחי, בשבע
דנה החליטה לנסוע לניו יורק כדי להגשים את החלום האמריקני. היא היתה בטוחה בהצלחתה מעבר לים, ולכן הכריזה בהחלטיות באזני בני משפחתה וקרוביה שהיא מפסיקה לדבר עברית ולא תחזור לעולם לישראל. לאחר מסיבת פרידה ארזה את כל חפציה ומצאה עצמה על המטוס לניו יורק, מלאה בתחושת הצלחה קרובה.
כשנחתה בארצות הברית נוכחה עד מהרה שאפשרויות התעסוקה שלה ללא רישיון עבודה מוגבלות ביותר, ובנוסף חשה שהיא שונה בטבעה מהאמריקנים, מה שעורר אצלה רצון להבליט את המיוחדות שלה. היא אפילו הלכה לחנות תכשיטים וקנתה מגן דוד עשוי זהב.
תוך כדי עבודה בטיפול בילדים באיזו דירה, הכירה בחורה ישראלית בשם לימור שטיפלה בילדי השכנים והתחברה אליה. לימור היתה מסורתית ונהגה להדליק נרות שבת, ואילו דנה גדלה בבית שבו נסעו ביום כיפור לים כדי לעשות על האש, ולא היה לה שום מושג מיהדות. ערב שבת אחד אמרה לה לימור:
"בואי נדליק ביחד נרות שבת! מה יש לך להפסיד?!"
דנה נעתרה לבקשתה והדליקה נרות, והמשיכה לעשות זאת מדי ערב שבת. הן עברו להתגורר יחד בדירה שכורה ברובע קווינס. לימור עבדה באותה עת בפיצריה. דנה ניסתה לעבוד איתה, אבל זו היתה עבודה מפרכת מדי. היא הצליחה להשיג עבודה בטיול עם כלבים. מדי יום קיבלה חמש כתובות ברחבי ניו יורק ותפקידה היה להגיע לכתובת מסוימת, לקחת את הכלב שנמצא בבית לטיול כדי שיוכל להתאוורר ולעשות את צרכיו. בעלי הכלבים הללו היו אנשים עסוקים שלא היה להם פנאי לטייל עם כלבם.
לאחר שלושה חודשים שבהם דנה הדליקה נרות מדי ערב שבת על צלוחיות חרסינה, התעוררו אצלה כיסופים לקנות פמוטים בחנות יודאיקה. אבל הכסף שהרוויחה הספיק בקושי לתשלום שכר דירה, למחייה ולחשבונות, והיא לא הצליחה להשיג את הסכום המיועד לכך.
יום אחד טיילה דנה עם כלבה קטנה, והתיישבה באחת הגינות הציבוריות בניו יורק ליד מזרקה שופעת מים. לפתע התיישב לידה אדם שנראה הומלס, כמו רבים שמסתובבים ברחבי ניו יורק. פניו היו מזוהמות ושערו מדובלל, בגדיו היו בלויים ביותר ונדף מגופו ריח דוחה.
ההומלס שאל לשלומה ושיחק עם הכלבה שעמה. היא לא חששה מפניו כי מקובל בניו יורק שאדם יאמר שלום לזולתו גם כשאינו מכירו ואף ישוחח עמו מעט.
בשלב מסוים של שיחתם הקצרה אמרה לו דנה: "אני צריכה להחזיר את הכלבה לביתה. שיהיה לך יום יפה!"
"חכי רגע", אמר ההומלס, "יש לי משהו לתת לך".
היא נלחצה מדבריו. מה כבר יכול הומלס חסר כל לתת לה?!
האיש הלך למקום סמוך וחזר לאחר כמה שניות עם שני פמוטים יפהפיים מזכוכית שאחז בשתי ידיו. דנה לא קלטה ברגע הראשון מה מתרחש, ואמרה לו: "תודה רבה, אבל אני רוצה לתת לך משהו בתמורה", ושלפה שטר כסף.
"אני לא רוצה ממך שום דבר!", אמר ההומלס בתוקף, "זו מתנה גמורה. לכי לדרכך".
דנה המופתעת הודתה לו והלכה מהמקום. לפתע החלה לקלוט מה קרה לה. היא המשיכה לצעוד ברחובות ניו יורק, כשבידה האחת רצועה של הכלבה ובשנייה שני פמוטים מזכוכית. היא חשה בבירור שהקדוש ברוך הוא נתן לה את הפמוטים. הרי אין שום הסתברות בעולם שדבר כזה יקרה, ממש יש מאין. עיניה זלגו דמעות. היא רצתה לרוץ ברחובות ולצעוק מרוב שמחה: "ה' אוהב אותי. הוא שלח לי פמוטים לשבת!"
מאותו רגע קיבלה אמונה חזקה מאוד, שהיתה כמו מקפצה שהביאה אותה למקום אחר לגמרי. היא החלה לבקש לדעת על התורה והמצוות. לפתע, אחרי שנה בניו יורק, עלו בקרבה געגועים עזים לארץ ישראל ובפרט לירושלים ולכותל. היא החליטה לחזור ארצה, כשהיא שוכחת את הצהרותיה שתרד מישראל ולא תחזור אליה לעולם.
בטיסה לארץ התרגשה כמו עולה חדשה. כשהגיעה החלה להתחזק ביהדות, קודם כל בשמירת שבת ולאחר מכן בצניעות, ונולד אצלה רצון להקים בית יהודי. כיום היא מתגוררת בראשון לציון, נשואה לאיתן ויש להם ששה ילדים, כן ירבו. וכאשר דנה מדליקה נרות מדי ערב שבת, היא נזכרת באותו אירוע בפארק הציבורי שבו שודדו עבורה מערכות שמיים.