הרב שמואל ברוך גנוט

 

 

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם  (לז, ט).

 

כתב רש"י שכל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים.

 

ויש לעיין ולדקדק: א) מדוע רק בני לאה אכלו אבר מן החי ולא בני השפחות, שהרי ברור שעשו כן משום שסברו שהדבר מותר על פי הדין, וא"כ מהו ההבדל בין בני לאה מבני השפחות. ב) כיצד בני לאה קראו לאחיהם שבטי י-ה בשם "עבדים", ועי' שו"ע יו"ד של"ד סמ"ג שמנדים על הקורא לחבירו עבד. ג) אם אכן  יוסף דאג והתמסר לכבודם של בני השפחות, א"כ מדוע רצו גם בני השפחות למוכרו, והלא יוסף דאג להם למול התנהגותם של בני לאה כלפיהם, וצ"ע.

 

והנה כתבו המפרשים (עי' רא"ם ופרשת דרכים דרוש א' דף ט' ובס' ברכת כהן למו"ר הגרב"ש דויטש שליט"א) דקי"ל בחולין (לג, א) שמותר לישראל לאכול חתיכת אבר מבהמה המפרכסת ובן פקועה, אך אסורים לאכילת בני נח ויוסף סבר שדין השבטים כדין בני נח ולא כדין ישראל ולכן אסורים במפרכסת ובן פקועה, אך השבטים סברו שדינם כישראל ושרי, והדברים נודעים.

 

ולפי"ז נמשיך צעד נוסף ונאמר  שבני השפחות סברו שדוקא אחיהם בני לאה נחשבים לישראל מפני שהם המשכו של יעקב ומתולדות אשתו, ולכן מותר רק להם לאכול מפרכסת ובן פקועה, אך הם עצמם נחשבים רק כנספחים לבני יעקב, כיון שהם בני השפחות ואין דינם כישראל אלא כבני נח, ולכן רק בני לאה אכלו מפרכסת ובן פקועה. וטענו להם בני לאה דאינו כן וגם הם, בני השפחות, בכלל בני יעקב ואי לאו הכי הרי נחשבים אתם כעבדים, שהרי לדעתכם אינכם מתייחסים אחר אבינו כי אם אחר אמכם השפחה וא"כ מדוע אינכם נוהגים כעבדים?! אלא דגם לשיטתכם הינכם בני יעקב ואזי מותרים אתם במפרכסת ובן פקועה.

 

נמצא שדוקא בני לאה אכלו אבמה"ח דמפרכסת וכינוי "עבדים" אינו לגנאי וממילא לא היה כלל ריב בין בני לאה לבני השפחות אלא דיון הלכתי גרידא ויוסף הגן עליהם שלא לצורך, והכל שריר וקיים.

 

 

 

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ  (לז, כב).

 

ידועה הקושיה מה אמר ראובן ע"ה 'אל תשפכו דם', בעודו מציע להשליך את יוסף אל בור מלא בנחשים ועקרבים, עיין בזוה"ק בזה ובעוד ספרים.

 

והנראה דהנה בב"ר נאמר שכשהגיע יוסף אמרו לשסות בו הכלבים (ועי' ברמב"ן שפי' שרצו לרמוז לו שהמספר לשה"ר ראוי להשליכו לכלבים). ונראה שהאחים החליטו שאם מחויב הוא מיתה על פי דין, א"כ לשם מה להורגו בידים, ויכולים הם להורגו ע"י שיסוי הכלבים , דבב"ק (כג,ב) איתא דהמשסה את הכלב פטור, ועי"ש דאימא פטור אף בעל הכלב. אך כשלא הצליחו להורגו ע"י הכלבים רצו להורגו בידים, וע"ז השיב להם ראובן דא"צ לשפוך דם ואפשר להשליכו לבור עם נחשים ועקרבים, אשר נאמר בו (בב"ק שם) דהמשסה את הנחש פטור. ובזה יבואר הדגשת הפסוק 'ַויִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם' ודברי חז"ל בזה. דהתוה"ק הדגישה בכוונה שכוונת ראובן היתה להצלת יוסף, מפני שכלפי חוץ לא נראה היה שראובן התכוין להצילו, כיון שאמר להם להשליכו לבור מלא נחשים ועקרבים, וע"ז העידה בו התוה"ק שכוונתו לש"ש להצילו מידם, וכדפי' המפרשים  שידע ראובן שהנחשים לא יהרגוהו, עיי' באור החיים הק'.

 

 

כתב השולחן ערוך בתחילת הלכות חנוכה (או"ח סימן תרע) כך: "ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה". וכתב על כך הרמ"א בשם מהר"א מפראג: "ויש אומרים שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות, משום שבאותן הימים היה חנוכת המזבח",  וצ"ע מדוע נאמר שבימי החנוכה נערכה חנוכת המזבח, והרי אז היתה חנוכת כל המשכן ולא רק חנוכת המזבח. וכן יש להבין מדוע בפיוט 'מעוז צור' נאמר 'אז אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח', ולא הזכיר הפייטן שבימים אלו חנכו את המשכן כולו.

 

ונראה להזכיר בזאת את דברי המשנה בקידושין ע"ו א' הקובעת ש'אין בודקין את המזבח ולמעלה', למרות שכהן שעבד בעבודות כהונה אחרות במקדש, גם כן אין בודקין אחר יחוסו. הרי לנו שהמקדש מוגדר ונקרא 'מזבח'. וגיסי הרי"צ שוגרמן הראני למשמעות דברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה א, א), הכותב כך: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות". הרי שבית המקדש נועד לצורך הקרבת הקרבנות, והוא עיקרו ומרכזו.  עוד הארוני שעיקר העבודה של 'כהן' היא במזבח, וזהו אין בודקין מן המזבח. אולם עיקר הנקודה של המזבח, עיין מלבי"ם סוף דניאל על הפסוקים 'הוסר התמיד ונתן שקוץ' וכו', שעיקר המלחמה של בני חשמונאי היתה על הקרבת התמיד (וגם נר המנורה מן התמידין היא). ואכן, עיקר המשכן היא המזבח אשר לפני אהל מועד, שאהל מועד כמקום השכינה, והמזבח היא העבודה 'לפניו', ולכן ב'בנימין זאב יטרף' קאי על המזבח, ובשבט לוי 'וכליל על מזבחך'. ויש שהאירוני דחנוכת המזבח דווקא היא הסיבה לסעודה, מפני שאכילת מצוה נחשבת כאכילת מזבח, כנודע בד' חז"ל. וידידי הר"ע טוויג כתב לי: נראה לענ"ד לבאר כוונת הפייטן ע"פ המבואר בספר חשמונאים א' (פרק ד') שהחשמונאים השיבו את הכלים על מכונם, אולם בשונה מכל שאר הכלים, את המזבח ניתצו ובנאוהו מחדש, וחנכוהו ח' ימים. וזו חנוכת המזבח שהתכוון לו הפייטן, ולא ע"פ המדרש שהיתה חנוכת אוהל מועד בכ"ה כסליו, כי אז הא נחנכו כל הכלים.