פרטים

קטגוריה: שאלות ותשובות בהלכה - הרב ש. ב. גנוט שליט"א

פורסם בשני, 07 ספטמבר 2020 14:18

נכתב על ידי Super User

כניסות: 462

שאלה

כשקראתי את הספר "מקימי" המבורך מאת נועה ירון-דיין,  לא יכלתי שלא להתמלא קנאה על התזמון המושלם שהיה למחברת ולבחיר ליבה לגלות ביחד את השביל הנכון, שמוביל למקום הנכון.
אני אומרת שזה סוג של מחיר שאני משלמת על זה שכמו בכל עניין אחר, גם הפעם, הואלתי להתעורר מאוחר, ועכשיו העבודה שיש לי לעשות היא סבוכה באופן משמעותי. מקימי עורר בי המון הזדהות כי עברנו תהליך מאד מאד דומה, אבל בסיפור שלה הסוף הוא טוב (בסיפור הזה אני מתכוונת, ברור שהשורה התחתונה עדיין לא סופרה) והזוג חי חיי אמת באושר עד היום הזה, ואילו אצל הזוג שבסיפור שלי, הדברים נראים לגמרי אחרת.

בעלי היקר, שיחיה, הוא אדם טוב באמת. לפחות בגרעין הבסיסי שלו- הוא עדין נפש עד כאב... העניין איתו שהוא, כמו בדומה לרבים בסביבה שהקיפה אותי מאז ומעולם, די אנטי "דת" "דתיים" וה"ממסד הדתי" באופן כללי., . אני יודעת שלא אני זו שצריכה "לסיים את המלאכה", אבל מאד מקומם אותי כל העניין הזה. 

הרמח"ל כתב על זה ב"מסילת ישרים" (הוא האיש השני אחרי רבי נחמן שנשביתי בכתביו) אני מתכוונת לזה שאני אמנם כן הצלחתי לעשות את הקישור הישיר בין ערכים מוסריים שדיברו אלי מאד לבין היהדות, ואנשים אחרים ורבים וטובים, בעלי היקר ביניהם,  עדיין לא שם. בעיני זה קשור רק לזה שנמנע מאיתנו כל כך הרבה ידע בסיסי והרבה אנשים חילוניים שהם אנשים נפלאים וטובי לב ובעלי איכויות מוסר כפולות ומשולשות משלי פשוט לא יודעים, והם השכילו להשכיל בכל כך הרבה תחומים, פרט להוא שנמצא להם הכי מתחת (ומעל) לאף. אין אבסורד גדול מכמות היהודים שיוצאים לשאוף קצת רוח ומרחיקים בשביל זה עד הודו!!!! אין דבר מעצבן מזה שאנשים עושים סיבובים אין סופיים אבל מסביב לנקודה.

אבל סטיתי מהנושא. בעלי.  אני עוברת את התהליך המעורר והחיובי והמשמעותי ביותר בחיי והוא לגמרי אנטי זה.

אבל איך אפשר להימנע מלכעוס ולהצליח לשמור על דרכי נועם ועל "דבריך יהיו לעולם בנחת", כשהוא מסוגל להגיד משפטים כמו: "בגלל השבת המחורבנת הזאת, אי אפשר ללכת למסעדה בצהריים...." ....

או כשהוא בטוח שהוא מאד חכם וכל יודע, ומבטל אלפי שנות יהדות שלוו בענקי רוח של ממש ב "אנשים חלשים שצריכים שיגידו להם מה לעשות ובוחרים בדרך הקלה" ו"בעלילות גלגמש כבר היה מסופר על המבול עוד קודם" וכו' וכיו"ב, יש המון התחכמויות מהסוג הזה הרי אבל אני מניחה שאתם כבר מכירים את כולן,ככה שאין טעם לבזבז עליהן מקום יקר. מה שבאמת מרגיז זה שהאנשים בעלי ההברקות המחוכמות בכלל ובעלי בפרט בטוחים שהם בעלי הידע האמיתי והנכון, ושאני לכל היותר בעלת ה"ג'וק שנכנס לי לראש ובטח תיכף יעוף".

מעניין אותי אם השם יתברך מפיק הנאה מלצפות בי עושה קידוש של ערב שישי עם עצמי ועם ידידיי הדמיוניים ( כי אחרת בשלב של ה"לחיים" זה תמיד בעיה, צריך שיהיה שם עוד מישהו) אני באמת כבר לא יודעת. אולי הקב"ה היה מעדיף שאמצא לי בעל תשובה אמיתי, שלא יפריע לי בדרך למקום הנכון? ומצד שני הוא יכול להגיד- מה פתאם, בעל התשובה הוא כבר בעל תשובה, אני רוצה שאת תארגני לי גם אותו כבעל תשובה.... 

ואם זה ככה,  אז לפחות עד עתה לא הצלחתי לעמוד בציפיה. אומרים שהיהודים הם קשי עורף... קל לי להזדהות עם זה כי גם אני מאד כזאת. אבל גם לקשות עורף יש דרגות, ובעלי הוא מהקשים במיוחד. אני יכולה לנסות לחצוב ולחצוב כדי לנסות לרכך אותו-- ואם אני לא אצליח? אם אני לא אצליח זה אומר שהשבתות שלי ימשיכו להתקשט בתפאורה של ימי חול...

אז מה אני עושה עם המתחים האלה בין שלום בית לקיום יתר רצונותיו של הבורא? אגב, ועל זה אני באמת לא ארחיב כדי לא להלאות אותכם יותר, אבל גם מצוות כיבוד אב ואם מצליחה לא לעלות בקנה אחד כשאני יודעת שלהורים שלי ייגרם צער ממשי ומשמעותי במידה ואלך בדרך שבה אני באמת רוצה ללכת...
בקיצור. מצב מסובך ועצוב למדי, שהולך ומסתבך ככל שחולפים הימים...

תשובה

לשואלת היקרה רוב ברכה וחיים טובים!!
 
ברכות על הצטרפותך למעגל המאמינים בבורא כל העולמות!!
 
ולעצם שאלתך: דבר ראשון עליו צריך לתת את הדעת. והוא הפתיחה, האמצע והסוף, של כל מערכת יחסיך עם בעלך היקר, הוא, שמנקודת מבטו שלו- הוא זה הצודק, ולא את.
 
אם הבנתי נכון, אזי אתם היכרתם זו את זה כחילונים, כאלו שאינם מאמינים כל כך באלוקים וככאלו שהאמונה, גם אם היא ריחפה אי שם בתודעה, לא חייבה אתכם לחיי תורה ומצוות.
 
את היא זאת ששינית את כל מערך החיים בבית. את, ולא הוא, מנסה להפוך סדרי בראשית ולהפריע, לפחות לפי נקודת מבטו שלו, למה שהיה פעם. 
 
אם  בעבר נסעתם יחדיו לבלות בשבתות וביליתם יחדיו בכיף ליד חוף הים, הרי שכעת בגללך כבר אי אפשר לנסוע, אי אפשר להנות ממסעדה טובה בשבת והכל כזה שחור ומשעמם.
 
כעת, לאחר שאת הופכת את כל עולמו והרגליו, רצונותיו ומאוויו, מדוע שהוא לא יתלונן?!?
 
תתארי לעצמך מקרה הפוך. את היא זאת שנשארת חילונית, ואילו בעלך מחליט לעקוף ימינה ולפנות לכיוון שמירת מצוות. הוא היה מבטל לך נסיעות משותפות לים, למסעדות ולחברים. האם את לא היית משתמשת באותם ביטויי גנאי, בהם הוא משתמש בהם עכשו, מתוך רצון להחזיר אליך את בחיר ליבך?!
 
האם את, כאחת שהייתה רוצה להשיב אליה את ה'בעל האובד והמשוחרר', לא היית מפמפמת את מוחו בכך שכבר באגדות גרגמל ועלי באבא מופיעה תיבת נח?!...
 
זאת ששינתה את מהלך החיים, החשיבה וההרגלים בבית היא את. לא בעלך. ולכן הוא מלגלג, תוקף, לא מבין ולא מוכן. הוא סך הכל בן אדם. אדם מצוין ומוצלח, נהדר ומקסים, שמתקשה לראות כיצד החברה הישנה והטובה שלו נהפכת לפתע לדוסית שלא נהנית מהחיים ועוד מנסה להכניס ולגרור גם אותו למעגל המאיים הזה, מבחינתו.
 
את גילית את אור האמונה והיהדות? מצוין. 

אך האם זה אומר שגם כל אהוביך הסובבים אותך חייבים לקפוץ לאותה עגלה, רק מפני שאת כבר שם?!
 
לא. ממש לא.
 
------------את רוצה למנוע מתחים?
 
אז תביני אותו. תביני לנפשו. תביני שהדת לא בדיוק 'בקטע שלו' עכשו. תביני שהוא נשאר בעולמו. באותו העולם שהיה עולמך זה לא מכבר. וטוב לו שם, לפחות לעת עתה.
 
אל תתווכחי איתו. אל תנסי לשכנע אותו. אל תכנסי איתו למריבות בנושאי אמונה ודת. אלא אדרבה, תנסי לפצות אותו על כך שאינכם נוסעים למסעדה טובה בשבתות. תארגני נסיעות חליפיות באמצע השבוע, תפנקי אותו ותני לו תחושה שהאלוקים והציות לו – לא הפחית במאומה את אהבתכם הישנה והטובה. את הדאגה לו ולאופיו, מזגו ותחושותיו.
 
מרן רבנו הגדול הרב שך, זכר צדיק לברכה, לא היה בעד פירוק משפחות על רקע של חזרה בתשובה. הרב שך דאג שהחוזרים בתשובה ימשיכו במסלול חייהם הקודם, יחד עם התאמצות יתר שקיום חיי התורה לא יפגעו בסובבים אותם. כך עם הבעל. כך גם עם ההורים.
 
גם הבעל וגם ההורים יתרגלו לבסוף שאת דתייה, בתנאי שתמשיכי לאהוב אותם כמו מקודם, ועוד יותר ממקודם.
 
רצון הבורא הוא שהחזרה בתשובה שלך אכן לא תפגע באנשים היקרים לליבך, ולא בשום אדם אחר.
 
וכן, בהחלט. זה אמנם קשה ולפעמים מסובך. אך עם הרבה אהבה וחיוך, רוחב לב ופתיחות- ניתן להמשיך ולחיות בשלווה ובנחת עם הסובבים אותנו, גם כאשר מסלול חייך החדש אינו מדבר אליהם, בלשון המעטה.
 
אז בקיצור: לא לריב. לא להתווכח. לא לכפות את דעתך על האחרים. אלא להעניק להם, להשלים להם את ה'חסר' (לפי תחושתם, כמובן) מכך שבחרת בחיי תורה, ולהמשיך להיות כיפית, לא לוחצת ולא מאיימת.
 
ואל דאגה. עם הרבה סבלנות, הבנה אמיתית ואורך רוח, בסוף תצפי להפתעות טובות.
 
זה אולי יקח זמן. אולי הרבה זמן. אך לבסוף תפגשי את בעלך והוריך עוזרים לך לצעוד בדרכך החדשה. אולי, והלוואי, הם גם יצטרפו אליך בדרך נפלאה זו.
 

בברכת חזקי ואמצי
 
הרב שמואל ברוך גנוט

• קודם
• הבא