תורת הבית

פרק יב.

בו יבואר שיתבונן האדם בנפשו במדרגה שעומד אצלו עניני עבודת ד'

והנה כל זה דיברנו איך שצריך האדם להתנהג לקיים מה שכתוב אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וגו', אבל כשיחשוב האדם היטב בנפשו ימצא שלבד שאינו מחפש אחר תורת ה' ומצותיה כמטמונים אלא שאינו מייגע עצמו אחר עבודת ד' אפילו כמי שיש לו חנות קטנה שיש בה סחורה של איזה עשיריות רו"כ שעכ"פ אף הוא עושה כל השתדלות להוסיף סחורתו ולייפותם ושיהיה לו פדיון. וכל שכן אם אירע לו איזה נזק הוא מצטער מאוד ואין דעתו מיושבת עליו. ואלו בענייני עבודת הש"י יקרה מאוד שהוא הולך כמה ימים בלא תורה שהוא הפסד רב לנצח ובינתיים אירע לו בודאי כמה מאות תיבות של דברים בטלים בכל יום ויום ונתערב בהם דיבורים אסורים ג"כ. ואעפ"כ דעתו מיושבת עליו כאלו לא הפסיד מאומה. וזהו שאנו אומרים אחר הוידוי סרנו ממצותיך ומשפטיך הטובים ולא שוה. והיינו שבאמת ענייני עבודת הש"י צריך להיות דעת האדם עליה תמיד הרבה יותר מענייני העולם, שזה נוגע רק לחיי שעה וזה לחיי עולם. וכל עיקר בקשותיו של אדם מן הש"י צריך להיות בתמידות רק אודותה. ובעו"ה אין שוות בעינינו אפילו במדרגה אחת, שלענייני העולם הוא שמח בהשגתו ומתאבל על העדרו ואלו לענייני עבודת הש"י כשלומד איזה פרק משניות וכדומה או כשמקיים איזה מצוות עשה של ציצית ותפילין או של ברכת המזון שכל זה הוא מצוות עשה גמורות והיה צריך להיות שמח וטוב לב מאוד, כמו שכתוב תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל וגו' ואעפ"כ כל אחד ידע בנפשו שמשמח יותר כאשר מרוויח איזה עשריות רו"כ וכן אין מרגיש בנפשו צער על עבירה שעבר כמו שמצטער על אבידת איזה עשריות רו"כ מכיסו, שכל זה מורה שענייני הנצח אין עומדים אצלו במדרגה אחת עם עניני העולם. וכל זה איננו חס וחלילה מצד חסרון אמונה, רק שאין נותן לבו להתבונן על אחריתו וכעניין שנאמר השמן לב העם הזה וגו'. והנה באמת אינו יוצא בהוידוי במה שאמר ולא שוה לנו, וכן הוידוי כולו שאמר אשמנו וכו' אם לא יראה לקבל על עצמו לתקן על להבא שלא יהיה כן, כי עיקר התשובה הוא חרטה על שעבר וקבלה על להבא ואם אינו מקבל על הלבא איננה בכלל תשובה כמו שכתבו כל הספרים הקדושים. ובזה ביארתי היטב הפסוק בתורה והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם וגו', ולכאורה תמוה מאוד אחר שכתוב והתודו את עונם וגו' למה ילך הקב"ה עמם בקרי והלא עשו תשובה. אכן לפי מה שכתבנו ניחא דעיקר התשובה הוא שיקבל על עצמו על להבא והם לא עשו כן אלא שהתוודו על העבר על מעלם אשר מעלו בו ואומר שהם מתחרטים מאוד על העבר אבל אינם מקבלים על עצמם על להבא שלא ילכו עוד עמו בקרי ולפיכך לא הועיל תשובתם. וכל זה צריך האדם לזכור בשעה שאומר סלח לנו[1] אבינו כי חטאנו אם הוא זוכר איזה חטא ופשע שעבר צריך לקבל במחשבתו לראות לתקן הדבר. ובאמת  כל דברינו מפורש בקרא יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ד' וגו' שמתחלה יקבל[2] על עצמו לעזוב דרכו ואח"כ מועיל במה שישוב לד':

[1]   - ואגב אבאר מה שמתחלה אמר אבינו ואחר כך מלכנו, ומתחלה אשר חטאנו ואחר כך פשענו, והוא שיש כמה עברות שתלוי בידו של השם יתברך איך לחשבם אם לשגגות או למזידות כמו שהחטא היה שוגג קרוב למזיד. והנה אם אנו עושין רצונו של מקום אז מתנהג עמנו השם יתברך במדת הרחמים והוא לנו בבחינת ואנחנו בבחינת בנים ועל ידי זה ממילא יחשבו אלו הפעולות לחטאים [דהיינו שגגות]. מה שאין כן בשאין עושין רצונו של מקום, ואז אנחנו בבחינת עבדים והוא יתברך בבחינת מלך, וממילא עניינים כאלו נחשבות למזידות [וכעין דאיתא בביצה דף י"ז אצל אחד שלא הניח עירוב תבשילין בשוגג ואמר לו מר שמואל סמוך עלי. ולשנה אחרת אירע לו גם כן ככה, ואמר לו אם כן פושע את, לכולי עלמא שרי, לדידך אסור. הרי דאף שהיה שוגג קרי ליה פושע משום דהיה לו ליזהר שלא יביא לידי כך. ועיין בבא מציעא סוף פ"ב]. וזהו שאנו אומרין מחל לנו מלכנו כי פשענו. ואגב נבאר אגב זה עוד מה שאמר דוד המלך עליו השלום כי שמרתי דרכי ד' ולא רשעתי מאלהי, דלכאורה אם אנו אומרין על אחד שאיננו רשע איננו מוכרח שהוא צדיק ושומר דרכי ד'. וגם מה זה שאמר מתחלה שם הוי"ה שהוא רחמים ואחר כך אלקים שהוא דין. אלא כך אמר דוד אם הקדוש ברוך הוא כשיפשפש במעשי ילך עמי במדתו שהוא רחמים ימצא בי ששמרתי דרכיו בשלימות, ואפילו אם חלילה יתנהג עמי במדת הדין על כל פנים לא ימצא בי שאני רשע , וזהו שאמר ולא רשעתי מאלהי:

[2]  - ובזה יבואר גם כן הכתוב בפרשה וילך: ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וגו'. ולכאורה הלא המאמר על כי אין אלהי בקרבי הוא התבוננות על העבר שעשו לא טוב ובשביל זה סילק הקדוש ברוך הוא שכינתו מהם ובשביל זה מצאום רעות רבות וצרות על וכל זה הוא בכלל חרטה על העבר ולמה הסתיר פניו ביום ההוא מהם. אלא האמת כמו שכתבנו שלא השלימו גדרי התשובה שהוא הקבלה על להבא. ולזה סיים הכתוב כי פנה אל אלהים אחרים, רצונו לומר שעדין פונה במחשבתו אודות עבודה זרה ולא סילק עצמו ממנה מכל וכל, והכתוב אומר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ד', לכך הסתיר הקב"ה פניו מהם:
למפתח הספר               לפרק שלושה עשר

יגדיל תורה ויאדיר