בס"ד                                                                                                                                                                 ט' טבת, שנת השמיטה, תשנ"ד

 

 

ענוה - לקראת כלה

 

בספר איש צדיק היה (עמוד 229) מספר העיתונאי עמנואל פורת:

"אדוני אינו מכיר אותי", פתחתי, "אף אני מכיר את כבודו מזמן. שמעתי עליו עוד בחו"ל..."

"מנין אדוני?" והשאלה כאילו באה לעמעם ולמעט את העובדה ששמו הולך לפניו גם מחוץ לגבולות המדינה...

"שמעתי על כבודו עוד בסין".

"אה- אתה מסין... וכיצד אתה יודע שמה שסיפרו לך עלי – אמת?"

"אתה מכיר אותם, רבי, הם לא ישקרו בדברם עליך".

והנה הוא לוקח את ידי בידיו החמות כמשי ואומר: "שמע סיפור: פעם אירס בחור עלמה, ולפני שהלכו לחופה אמר שרצונו לדבר עמה. הסכימה. אמר לה: 'שמעי, השדכנים ששידכו אותנו לא ספרו לך את האמת. אינני גאון, אינני צדיק ואינני עשיר – כפי שסיפרו לך'. שאלה הכלה: 'אבל הרי לאדם חייבת להיות לפחות מעלה אחת, ודאי יש גם לך מעלה אחת לפחות?' 'אינני יודע' – השיב החתן – 'אולי המעלה היחידה שלי היא העובדה שכל מה שסיפרתי לך אמת הוא'..."

 

הבעייתיות בגילוי ההערכה העצמית

ויש לברר האם לא היה מן הראוי לארוס הנ"ל להודיע לארוסתו את מצבו הנכון עוד לפני שהתארסו? ועוד יש לברר האם מעלה זו של אי ראית מעלות עצמו, היא מדרגת הענווה והדבקות הנדרשת מהאדם מישראל או שמא זו מדרגה מופלאה של אדם יחיד בדורו, אדם מופלא שמעלותיו הם מעבר להשגותינו? האם מותר למשודך להבליט את מעלותיו או אף להתגאות על מנת להצליח במשימתו או שמא מתוך דביקות באמת עליו לנסות להיות ניטראלי למיטב הבנתו וענוותנותו?

 

בגנות הגאווה והצורך בשלילתה

בפתיחת דברינו נשלול את המחשבה להתיר להתגאות, שכן ברגע שהגדרנו את האדם כדובר גאוותן הרי הוא דבק במידה מגונה ו"ראוי לגודעו כאשירה... אין עפרו ננער... שכינה מייללת עליו... אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם... אפילו רוח קימעא עוכרתו"[1] ולא עוד אלא שנמצא משתדל לבנות בית על יסוד היהירות שהורסת אותו ד"אמר רב מרי האי מאן דיהיר אף על אנשי ביתו לא מתקבל שנאמר 'גבר יהיר ולא ינוה' אפילו בנוה שלו לא מתקיים"[2] וכן מובא באורחות חיים (סימן קט"ז) "אסור להתגאות בעניין השידוכין ואמר זה שהעולם אומרים בשם ה"ר מטשעכאוויץ שמותר, אינו מאמין בזה, ולדעתו אסור". מה גם שמי שמתגאה בתורתו, בעצם מעיד על עניותו בתורה[3].

 

איסור אונאה

בפרטי מידת הנקיות מלמדנו הרמח"ל כלל גדול באמונת המשא ומתן " כי כל מה שהוא להראות את הקונים אמיתת טוב החפץ ויופיו, הנה ההשתדלות ההוא טוב וישר, אך מה שהוא לכסות מומי חפצו אינו אלא הונאה ואסור"[4]. הרי לענייננו יש לאמר שאסור לכסות מומיו אך להראות את הטוב והישר שבו באמת (בהנחה שאין זה מגדר הגאווה, כפי שננסה להוכיח לקמן בעהי"ת) הרי זו השתדלות נחוצה ומבורכת.

 

ההשתדלות צריכה לגבור על הבושה

ואין כאן מקום למעט בהשתדלות מצד מידת הבושה, שהיא מהמידות שהתברכו בהם בני אברהם יצחק ויעקב, כמובא ברש"י (בבא קמא דף צ"ב: ד"ה שפיל ואזיל) – "מחמת ענוותנותו של אדם לא יהא בוש מלשאול דבר הצריך לו בין לתורה בין לפרנסתו ולתבוע חובו". ומה מאוד יש להיזהר שלא לעשות מחולשותינו ורפיוננו אידיאולוגיה. על מנת לשמח חתן וכלה ולהיות כבונה אחת מחורבות ירושלים יש צורך בעזות דקדושה. "למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט וגו'" (ישעיה, ס"ב). ואין למנוע מטעמי בושה את העזות דקדושה, כפי שדוד נהג בהבאת ארון הקודש, "ודוד מכרכר בכל עז לפני ד'"[5] .

 

ענווה כשפלות רוח או כמכיר ערך עצמו

כתב הרמב"ם בביאורו למסכת אבות[6]  "אדם צריך לו שיטה מעט לאחד מן הקצוות עד שיעמוד באמצע המעשים על צד הסייג אבל במדה הזאת לבדה בין שאר המדות ר"ל בגאוה לגודל חסרון זאת המדה אצל החסידים ודעתם בנזקה רחקו ממנה עד הקצה האחרון ונטו אל השפלות הרוח לגמרי עד שלא ישאירו בנפשם מקום לגאוה כלל". ובאגרת הרמב"ן כתוב " וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, ואם חכם או עשיר הוא עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד[7]".

אך לעומת זאת כתב הנצי" ב"העמק דבר"[8] – "והאיש משה עניו וגו'. ביאר הכתוב דלא משום משה וצערו ענה ה' כי היכי דלא לחליש דעתו. אבל באמת משה לא חשש כלל לזה דהאיש משה עניו וגו'. אלא משום דנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם. ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו. ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד אלא משמעות עניו בהוא מתנהג בלי חשש על כבודו. והיינו דאמר רב יוסף שלהי מס' סוטה[9] לא תיתני ענוה דאיכא אנא והוא כדאיתא שלהי מס' הוריות דכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתי' לה קרא. ופרש"י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא האומן לביתי'. אע"ג שידע רב יוסף שהוא בערך רבה מכ"מ לא חשש לכבודו והיינו ענוה".

העניו מודע למעלותיו וכישרונותיו ואע"פ שהם עלולים להיות נוטים לעורר בו רוח גאווה ולהשתרר על פחותים ממנו, אין הוא חושש לכבודו וצערו. הוא נכנס לגדר הענווה של "היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה"[10] מצד שהוא יודע שהמעלות הקיימות בו אינם נובעים מכוחו אלא ד' הוא הנותן לו כח לעשות חיל (כהסבר המפורסם בדרשות הר"ן).

 

להגיע להכרת עצמו צריך טהרת נפש וטורח

יחד עם זאת דרושים טהרת הנפש ועמל רב על מנת לדעת אל נכון את  מעלותיו ומגרעותיו. ידיעה זו מחויבת שכן "לא יוכל לדעת את השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו, כי מי שלא ידע מהות נפשו, חכמת מה לו"[11]. אך דא עקא ש"על פי רוב אי אפשר לאדם להכיר אל נכון מצבו הפנימי, יחוסו הנאמן אל המושגים האלוקיים, שהמה יסוד האושר והמוסר, נטייתו אל האושר והטוב מצד עצמם, לא מצד שום סיבה חיצונית הפועלת עליו, ולפי זה ערך כוחותיו לעניין שמושם וצרכם"[12]. ולכן יש צורך בזהירות מרובה לפני שמבררים מהם מעלות  האדם, שבד"כ הוא נוטה להדגישם, ומהם חסרונותינו, שבד"כ נוטה האדם למעטם ולא להיות מודע לקיומם.

 

מדוע לא שייך בכלל שאנו נתגאה

"אבל אנחנו, יתומי יתומים, אין אנו צריכים לכל זה, כי כבר יש ויש אתנו חסרונות רבים שאין צריך עיון גדול לראות פחיתותנו, וכל חכמתנו כאין נחשבת, כי היותר חכם גדול שבינינו אינו כי אם מן תלמידי התלמידים אשר בדורות הראשונים. וזה מה שראוי שנבין ונדע באמת ולא יזוח עלינו לבנו חינם, אלא נכיר שדעתנו קלה ושכלנו חלש עד מאוד, הסכלות רב בנו והטעות גוברת, ואשר נדע אותו אינו אלא מעט מן המעט, אם כן וודאי שאין ראוי לנו ההינשא כלל אלא הבושת והשפלות. וזה פשוט"[13].  ואף מי שהרבה תורה ומעשים טובים אינו רשאי להחזיק טובה לעצמו, כי כפי ריבוי כישרונותיו והכנתו הטבעית שנטע בו הקב"ה גדילה מחויבותו להוצאתם לפועל ולפיתוחם. ונמצא כי אף מי שגדול מדורו בחכמתו ובמידותיו יכול להיות ע"פ האמת פושע כשלא עשה כל מה שבכח טבעו והכנתו לעשות (ועיין הקדמת המבי"ט לספרו "בית אלוקים" המסביר זאת בלשון נפלאה).

כשאדם מבין שחכם אינו "בעל נתונים רבים" אלא מי שלומד מכל אדם, דווקא ע"י הכרתו שאין בו דעת הוא יוסיף דעת, לבקש לעולם ללמוד מכל אדם. ולכן "צריך שיחשוב עצמו כאילו אינו דבר ומציאות לעצמו ושאינו כלום... שאם יהא נחשב בעיני עצמו אינו ראוי לקבלתה (של תורה) כלל"[14] כי על מנת לקלוט תורה על האדם להיות ככלי קיבול, דלית ליה מגרמיה כלום. יכולת השמיעה מתפתחת ככל שיותר מבינים ש"אם ריק הוא – מכם הוא"[15], מחמת קוצר ידיעתו וחוסר הבנתו. "לכן בזאת יתהלל החכם כשיחכם להכיר שאין בו דעת וכשיכיר שאינו מכיר חסרונו"[16].

פעמים רבות בתחילת שנות הלימוד בישיבה מופיעים משברים בבחינת "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב", כי הוא נעשה מודע להרבה חסרונות במדרגתו הקודמת[17]. אך דווקא מתוך הכרה שהוא טעון טיפוח יכול האדם לגלות בעצמו רבדים יותר פנימיים ולבנות מדרגות גבוהות יותר בששון ושמחה. ומתוך ההסתכלות הפנימית, הכרת האור האלוקי המאיר עליו והקדושה המאירה בקרבו "אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר ביטולו בכללות ההוויה"[18].

 

עת לחשות ועת לדבר

על מנת לבוא לסיכום התשובות לשאלות שהוצגו לעי"ל ביחס לסיפורו של ר' אריה לוין, יש להוסיף ולאמר כי בדו שיח יש חשיבות לא רק למה שנאמר או לא נאמר, אלא גם לעיתוי כל דבר ודבר. "עת לחשות ועת לדבר"[19]. "ודבר בעתו מה טוב"[20]. חוסר הידיעה לפני העיתוי הנכון יכול להביא טובה גדולה. "עלינו להאמין שיש לנו טובה גדולה במניעת הידיעה, ואלמלא הייתה טובה מהעדרה , לא מנעה ממנו השי"ת הטוב והמטיב ית"ש. והנה לפנינו בחינה מחוש הראיה, שאלמלי נתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד, והרינו רואים טובת העדר הראות וה"ה לכל כיוצא בזה בעניינים שכליים"[21].

 

מסקנות  

נחזור לבחור שפונה לארוסתו לפני הכניסה לחופה. הוא מעוניין לבנות בנין עדי-עד על יסודות הקודש, הנצחיות והאמת. אין מדובר בהכרח בצדיק עליון שלא מעלמא הדין, כי אם על אדם טהור לב, איש אמת המרוחק מהטיפשות היותר פראית של הגאווה. הוא לא מחפש את התענוג החומרי והדמיוני השקרי של שמחה גסה בכל מה שיוכל לייחס לעצמו מעלה והצלחה, שמחה החולפת עם כל ציור חסרון בעצמו. ההכרה ש"אינני צדיק ואינני עשיר" יכולה להיות תוצאה של עמל להשיג דעת אמת, של הכרה בקיום חסרונותיו וצפייה להשלמתן. "הענוה והשפלות האמיתית מוסיפה בריאות וכח"[22] כיון ששמחתו תלויה בידיעה האמיתית, בדביקות נפשו ב"אהבת צור עולמים שהכבוד שלו ועוז וחדוה במקומו", בבקשת "הטוב האמיתי והשגת הדעות הטהורות והמידות הקדושות לאמיתתן". ולכן "לא יבוא לעולם לחשוב על מה שאין בו שיש בו... ומה שיש בו לא יתגדל בציורו כלל יותר מכפי האמת... נחלתו היא בלי מצרים דחוקים ומניח כל דבר על מכונו ואינו זז משמוח בחלקו הטוב עם עוצם כוספו למלא חסרונותיו שמרגישם מאד"[23].

זוהי מעלת הענוה הנדרשת מכל אדם מישראל שמתוך חיים של אהבת תורה ויראת שמים, של דבקות בתורת אמת ובנותן התורה, יבוא לסדר את כל כוחות נפשו בשלום ולהרבות שלום בעולם.

את ההודעה הנ"ל, היה על בחורנו למסור אף תוך התגברות על בושה בעזות דקדושה, בעיתוי הנכון, כאשר המציאות הייתה מוכשרת לקליטתהּ, כאשר האמת יכולה להופיע בדרכי שלום[24]. בסופו של דבר, ההימנעות מאמירת דבריו אלו עד כה גרמו לארוסתו חוסר ידיעה זמני, שפעל רק לטובתה. החשש מתערובת גאווה לא מנעה ממנו מלהשתדל מכל דבר טוב[25], ודווקא ע"י הכרת הנקודות הטובות שמצא בעצמו מתעוררת אצלו ענוות רוח אדירה לפיתוח כל הנקודות הגולמיות[26].

 

יהי רצון שנזכה לפעול עם אל בענווה ובשמחה, באהבת אמת ורדיפת שלום. יתרבו הנותנים עז לאלוקים ויבואו הימים שבהם באופן תמידי "האמת והשלום אהבו".

 

תושלב"ע, י"ב טבת תשנ"ד

גברא חד ביהודאי,

פה, עיה"ק דימונה תובב"א