מובא בליקוטי מוהר"ן[1] פירוש על "כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" (משנה אבות ד, ה), שמי שזוכה לטעום מחיי תורה וליהנות מטוב טעמה, הריהו מאבד כל הנאה עולמית זולה ובזה ניטלים חייו מהעוה"ז.

ולכאורה, אלו דברים של תימה, שכן שמחתנו בתורה  בעריבות-נעימות-מתיקות דבר ד' צריכה לעורר אצלנו צהלה על גילוי המציאות, על הופעת הבוקר (רק השבוע התעצבן מישהו מחדרי שאני כל כך שמח על הבוקר), צהלה על מפגש עם נשמות חיות ועם המרחבים, שכן כולם הינם גילוי חכמות ד' ודבר ד', "בדבר ד' שמים נעשו", "ד' בחכמה יסד ארץ[2]", "אשר יצר את האדם בחכמה[3]", וככל שמעמיקים במפגש עם הקב"ה דרך תורתו כך גדלה האהבה לקב"ה ("ואהבת...ודברת בם[4]") וכל ההנאות באות מתוך ההכרה שהנה נתגלה מתוך ההעלם ("זה שמי לעלם כתיב[5]") כוחו וגבורתו, עשייתו את מעשה בראשית, נתינת ריח טוב בפירות וכו'. והנטייה המתגברת אל מקור הטוב מרוממת את התשוקה להטיב לכל, להביט על הכל בעין טובה  ועי"כ לשמוח בראיית השלמות והאחדות בכל מה שבאופן שטחי נראה פירודי, מנגד ומבלבל.

וניתן להעלות מספר הסברים לדברים דלעי"ל.

א)      מתוך שאדם מגיע למציאות חיים שלימה יותר, מציאות המרוממת את כל כוחות חייו ומכוונת אותם למגמה אחת הריהו נוטל חייו מן העולם במדרגה הקודמת ומתנתק מהנאות זולות של תאוותנות אגואיסטית, של הנאת הרגע ושכיחת הנצח. וכל עולמו השתנה לעולם אחר – "שמים חדשים וארץ חדשה". אור חדש בציון האיר בגילוי "כי הם חיינו" וחייו ניטלו מן העולם הקודם אל העוה"ב, המתגלה בעומק העוה"ז.

ב)      אך יותר נראה לומר דרך אחרת. אומנם כל הנהנה מדברי תורה, נהנה יותר מן העולם[6], אך בשלב ראשון לפני שהוא ממלא את כל חייו בשמחת חיים, באור מלך חי העולמי, נמצא שלב ביניים של העדר הקודם להוויה, של ירידה לצורך עלייה. והוא חש נטול מהעוה"ז ומנותק מהעוה"ב, כמי שעזב מדרגה אחת וטרם הגיע לשניה. וכפי הידוע, את הקב"ה עובדים גם ביצר הרע, גם בימי הרעה והחושך. ומתוך החושך יצא, בעזרת ד', אור גדול. וכאשר אנו נוטלים חיינו מן העולם, זהו הזמן לחשבון נפש. כגולם המשנה את צורתו מזחל מסכן לפרפר מרהיב דרך התגלמות, התכנסות, חוסר פעלתנות חיצונית וכו'. ובאמת בעת העיצבון אי אפשר להשפיע לזולת – כמבואר ב"עין אי"ה"[7] לגבי הימנעות אבל מהנחת תפילין.