ספר מעלות השבת מובא מה שהיה מספר בנו של ה"חפץ חיים" זצ"ל על אביו: זוכר אני שביום שישי היה סדר הלימודים של אבי זצ"ל עמי באופן זה, בבוקר היה לומד אתי בשנים האחרונות מסכת פסחים, בערב אחר סעודת שבת למדנו חומש עם פירוש רש"י ורמב"ן. ואז הלך לישון כשתי שעות, לאחר מכן היה מקיץ אותי ללמוד עמדי מסכת שבת כל הלילה עד זמן תפלת שחרית.

פעם אחת בחורף, היה הקור גדול מאד בבית, וכשהקיץ אותי באמצע הלילה, אמרתי לו שחפץ אני לישון עוד מעט. אז ענה לי כדברים האלה: ווי, ווי, ווי... האם זה ראוי אצלך עכשיו לישון? אתה שוכח שיבוא פעם כזה לילה ארוך, שאדם בקושי יהיה מסוגל עוד לחכות מרוב השתוקקות שיעירו אותו מהקבר ויתנו לו רשות ללמוד תורה, ולך כעת מתחשק לישן? הדברים האלה נכנסו עמוק לתוך לבי, והיו לי למורה דרך כל הימים, ובפרט בימי נדודי.

כמו כן מסופר על רבים מגדולי ישראל שהיו מיחדים לימודם ביום השבת על עניני השבת, בספר אדרת אליהו מביא, שהגאון מוילנא בכל יום שבת היה חוזר על גמרא מסכתות שבת ועירובין.

כמו כן היה דרכו של הנצי"ב זצ"ל בכל לילות השבת, לחזור בעל פה את המשניות ממסכת שבת ועירובין עם מוצא הדינים, על פי המשא ומתן של התלמוד בהן, ויהי לו השיעור הזה קודש, עד שדחה מפניו כל דבר וענין שבא לידו להגות בו בעת ההיא.  ופעם התארח אצלו חמיו הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ובגמר הסעודה בליל שבת כשהמשיכו המסובים בשיחות של תלמידי חכמים, התחמק הנצי"ב ונכנס לחדר אחר שהיה בלתי מואר, ולמד בעל פה את המסכתות הנ"ל כדרכו בקודש.  כששאלוהו על כך, השיב שהוא נוהג כן מפני החשש שמא יטה לאור הנר. והוסיף, שיש לדעת בעל פה לפחות מסכת אחת או שתיים, שמא נתפסים למקום שאין שם ספרים ללמוד. וכך היה מנהגו תדיר, ללמוד בליל שבת בחדר האפל מסכת שבת בעל פה.

רבי יחיאל שלזינגר זצ"ל מייסד ישיבת "קול תורה", היה קובע לומד בצוותא עם ידיד נפשו הנערץ מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, מידי שבת בשבתו מיד לאחר סעודת שחרית, והיו יושבים עד ערוב היום לעת זמן תפלת המנחה, ועוסקים בליבון ובירור הלכות שבת - הלכה למעשה.

 

דרכו בקודש של רבי חיים פלאג'י זצ"ל ללמוד במשך סעודות השבת, שולחן ערוך הלכות שבת בשבתו, וכן בחג היה לומד על השולחן בשעת הסעודה הלכות החג.

בספר הרב מפוניבז' (א, קו) מובא שסיפר רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל בבואי ללוידז' עוד זכיתי לפגוש באותו יהודי הולך תמים, שחותני עליו השלום סיפר לי בהתפעלות רבה. שפעם אחת, בעצם יום שבת קודש, פרצה שריפה, וביתו של אדם זה שהיה עשוי מקורות עץ, וגגו מכוסה בקש ובגבבא, נעשה כולו למאכולת אש, ולא נותרו ממנו רק מעט גלי אפר.

הלך חותני הרב בצהרי יום השבת, כדי לדרוש בשלומו של האומלל ולהרגיע את רוחו. חיפש ומצאו שיושב בניחותא על עיי חורבתו, כשהוא סועד לבו בסעודה שלישית, ומזמר זמירות לכבוד שבת מלכתא, כאילו לא ארע לו מאומה, המושג "שלא תהא צרה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו" קרם עור וגידים אצל יהודי זה

מעשה שהיה בזמן ה"חפץ חיים" ביהודי שחלה והיו לו חומצות בקיבה, הרופאים אמרו לו שאסור לו לאכול דבר שנשתהה אחר הבישול. ושאל את רבינו החפץ חיים אם מותר לו לאכול חמין בשבת, כי לדברי הרופאים זה יכול להזיק לו.

אמר לו ה"חפץ חיים" כשאדם אוכל לכבוד שבת - אז שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ולא יהא לו שום היזק. היהודי הזה לא נחה דעתו בזה, וחזר ואמר: רבי! אבל אולי זה יזיק לי. אמר לו ה"חפץ חיים": אם כך, שאתה חושש כל כך, צריך אתה לעשות מה שהרופאים אמרו לך. ופירש ואמר: אם אתה מקבל את דברי חז"ל כפשוטם, ומאמין בדבריהם באמונה מוחלטת, אין ספק שלא יארע לך שום היזק, אבל אם אתה מפקפק בלבך, הרי השבת לא תגן עליך, אתה חייב לעשות מה שהרופאים אמרו לך.

 

בקונטרס בצרור החיים מסופר על הצדיק רבי חיים אריה ארלנגר זצ"ל, כשהיה עושה קידוש בינו לבין עצמו מידי שבת בשבתו, כשהיה מתחיל ויכולו השמים והארץ והגיע לויכל אלקים, לא היה יכול להמשיך מרוב התרגשות, ונבעו מעיניו דמעות רבות מאין הפוגות במשך זמן רב.

רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה רגיל לספר על רבי יעקב  חיים סופר בעל הכף החיים, שהיה מענג את השבת בכל מיני פירות כפי יכלתו, והיה טועם חתיכה מכל דבר כדי לענג את השבת.

בספר קול חוצב מסופר על רבי שלום שבדרון זצ"ל שהיה אומר לפני כל אכילה ואכילה "לכבוד שבת קודש", אולם היה אחר כך פונה אל עצמו בתביעה ושואל את עצמו, האם באמת לכבוד שבת קודש או שמא לכבוד המעיים?!

אחת מתקנותיו של הגאון הצדיק רבי אליהו לופייאן שתיקן בישיבתו, היא התקנה להזהר מהקפדה בדיבור ביום שישי ושבת, כי בימי שישי שטרודים בהכנות לשבת יש בהלה ולחץ, וכן בשבת כשיושבים בצוותא בשולחן השבת, עלולים הילדים בהתנהגותם לגרום להקפדה, ועל כן ראוי במיוחד לחזק את הדבר בזמן זה, וכל מי שיתרגל לזה יהיה ביתו ראוי להשראת השכינה.

 

בספר אורחות רבינו (א, רמד) מספר הג"ר אברהם הורביץ על רבו הגרי"י קניבסקי הסטייפלער: כשהיה כבה האש בכירים בשבת בבית מורי ורבי, ולא היה למורי לא תבשיל חם ולא מים חמים, היה שולח לשכן תלמיד חכם שגר מעליו, ומבקש כוס מים חמין, כדי לקיים בו את מצות עונג שבת בחמין, לפי שכתב בעל המאור בריש פרק כירה, שכל מי שאינו אוכל חמין וכו'. ואף כשאצל מורי ורבי היה הדבר באונס, שכבה לו האש מתחת התבשיל, מכל מקום הקפיד לקיים את מצות עונג שבת בחמין.

בספר הכל לאדון הכל מספרת בתו של רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל: שפעם אחת בליל שבת התדפק שוטר על דלת ביתם, והודיע לאביה שזה עתה קבל הודעה שבחנות הפרוות שלו פרצה שריפה, ואעפ"י שמכבי האש עושים כמיטב יכולתם להשתלט על הדליקה, מכל מקום בא לייעץ לאבי שיגש לשם בהקדם האפשרי. אבא הודה לשוטר, ואמר לו: היום זהו יום השבת שלנו, לא אוכל להיות שם לפני צאת השבת, כלומר עד מחר בערב. השוטר הסתכל באבא כלא מאמין, ואמר: מר הרמן, חנותך עולה בלהבות, ואתה לא תלך לראות מה קורה שם?!

כל השבת לא הראה אבא שום סימן של דאגה. הוא שר זמירות, אמר דברי תורה ליד השולחן כהרגלו, ואפילו בצאת השבת לא מיהר לעשות את ההבדלה, לאחר ההבדלה נסע אבא לשדרה השביעית, שם היתה ממוקמת החנות שלו, כשהוא מצפה לראותה בהריסותיה ובחורבנה, אולם בבואו למקום הופתע כי היתה זו חנות הפרוות הסמוכה שעלתה באש, חנותו עמדה על מקומה בשלימות.